לפרק א: http://stage.co.il/Stories/537392983

"אמא", אמרה לי תמר, "איפה היית? הגננת דינה חיפשה אותך כל
היום ולא ידעתי מה להגיד לה".
זה היה ב-5 למאי 2020. אמא קלייר התקשתה לסבול את הנוכחות שלי
ושל תמר, וביקשה שנעבור למקום אחר ונניח לה לנפשה עם הזכרונות
מהנרי. תחילה חששתי והתווכחתי איתה, אבל כשהבנתי שהיא באמת
סובלת מהנוכחות שלנו קניתי לי כרטיס טיסה חד-כיווני לארץ
הקודש. לא היו לי נטיות דתיות במיוחד, פשוט רציתי להתרחק ככל
האפשר מכל מה שהיה קשור בעבר שלי.
שכרתי לי דירת חדר וחצי בסוקולוב ועבדתי כסייעת לגננת בגן
דינה, בו למדה תמר.
"נסעתי לפגוש את אבא שלך", עניתי. הסיפור שלי לתמר היה שאבא
חייל במרינס והוא לא יודע מראש מתי הוא מקבל חופשות, ושאין לו
מספיק זמן לבוא לפה ולכן אני חייבת לנסוע אליו.
בפגישה הזו, חזרתי לפגישה שהיתה לנו על גדות הוולגה כמה חודשים
לפני כן. זו היתה הפעם היחידה בה הוא הגיע לביקור בשנות ילדותה
של תמר. אני הגעתי לשם פעמים רבות בעתיד שלי, כל פעם לזמן קצר
ביותר, אבל רק אני המקורית נפגשה איתו אז. כל האניים העתידיים
שלי, כולל זו העכשווית, רק צפו בו (ובעצמי) מרחוק. כמובן
שהבאתי לו אז תלבושת של חייל מארינס. הוא נראה מבוגר מגילו,
שהיה אז 17.
הפגישה הנוכחית נועדה לצלם אותו (איתי) כדי שתהיה לי תמונה שלו
להראות לתמר.
"אוף! למה לא לקחת אותי איתך!" עיקמה תמר את אפה הקט. שלפתי את
צרור התמונות מהארנק. "הבאתי לך את אלה".
"יו! תמונות!" התלהבה הזאטוטה. כמובן שבמטוס הספקתי להסתיר את
התמונות שבהן היא הופיעה. "הוא מה זה דומה לפעם שהייתי איתו
גם!" "כן, תמר, עברו מאז רק כמה חודשים", עניתי.
ואז, ללא התראה מוקדמת, נחת על הרצפה גבר עירום בן 55. זרקתי
לעברו את מפת השולחן והוא התכסה בה. "מי אתה?" שאלתי.
"אני נוסע בזמן", הוא ענה, "כמוך. שמי עמוס. אני מבקש מקלט".
"ומה תעשה כשתחזור לזמן שלך? הם עדיין יחכו לך שם, לא?"
"אני לא חוזר לשם. יש לי היכולת לנסוע בזמן ולהישאר שם".
"כלומר כאן".
"כן".
"וכמה זמן תישאר?"
"תלוי בך. אם תרצי שאעזוב, אעזוב כבר מחר".
"ולמה הגעת דווקא אליי?"
הוא היסס. לבסוף אמר: "נשלחתי לגייס אותך. לחיל הזמן".
"יש לי ילדה קטנה לטפל בה".
הוא חייך. "איפה היא עכשיו?"
הבטתי לעבר המקום בו ישבה עד לפני כמה דקות. היו שם רק בגדיה,
זרוקים על הכסא ולידו.
"איפה היא עכשיו?" חזרתי על שאלתו, בבהלה.
"היא בידיים טובות", חייך עמוס. "זו נסיעתה הראשונה בזמן".
ואז הוא נעלם. כעבור לא יותר משתי שניות, נחתה במקומו תמר. אבל
לא תמר בת החמש שהכרתי, אלא מעט גדולה יותר. היא שאלה: "איפה
עמוס? ואיפה תמר?" עניתי לה: "עמוס הרגע היה פה, פספסת אותו
בשניות. תמר עוד לא חזרה מנסיעתה בזמן". היא הלכה לחדר שלה,
התלבשה וחזרה. היא הכינה שתי כוסות שוקו, ושאלה: "רוצה גם?"
עניתי בשלילה. ואז נחתה תמר המקורית. היא אמרה: "אני נורא
עייפה", שתתה את השוקו שלה והלכה לחדרה לישון. תמר הגדולה (בת
שש וחצי בערך) נשארה להסביר לי קצת על עמוס וחיל הזמן, ואז
נעלמה.

המשך יבוא (אולי)