הכניסה לתחנת המשטרה שוממת, הצעידה אל עבר תאי המעצר כאילו לא
ממש מתרחשת, הראש נמצא במקומות אחרים מסרב להאמין שזה המצב.
בתא נמצאים מספר אנשים, חלקם על המיטות, חלק מסדרים את הציוד
שלהם ובסה"כ שקט, אדם אחד עומד עם מגב ומנקה את החדר.
הוכנסתי לבד לתא המעצר, מהפגישה בבוקר עם גל הבנתי שהוא נמצא
בתא מעצר בנמל. תיאורו של גל היה מחריד לגבי התנאים בתא המעצר,
הוא היה לבד רוב הזמן, כאשר עכברים וחולדות עושים גיחה מפעם
לפעם, וכל פעם שרצה להתקלח או לצאת לשירותים היה צריך לבקש כי
לא היו כאלה בתא שלו.
גם את אלי אני לא רואה, עצרו אותו לפני כמה שעות, בשעת בוקר
מוקדמת והוא הגיע הישר לדיון בבית המשפט, עכשיו כנראה הוא נלקח
לחקירה, הסיוט אותו עברנו בלילה הקודם.
התישבתי על אחת המיטות שנראתה פנויה, לא יודע מה קורה איתי,
הבכי רק הולך ומתגבר, התחושה השורפת של הבטן הולכת ומתעצמת.
לאן כל זה עוד יגיע? האם הגוף יכנע והלב יגיד די לסבלו?
חולפת עוד שעה ודלת תא המעצר נפתחת, אלי מוכנס פנימה לתא. קמתי
ושאלתי לשלומו, והוא מצידו הראה שמצבו לא כ"כ טוב, התסכול ממלא
את כולנו "עכשיו חזרתי מחקירה" הוא אומר.
עכשיו שכולנו העדנו כנראה שאפשר שנהיה ביחד או שמא הכניסו את
אלי כדי שכל מיני "מדובבים" שנמצאים בתא המעצר יאזינו
לשיחותינו ויחפשו רמז להפליל אותנו. די מהר הסכמנו שאסור לנו
לדבר על הענין כדי שחלילה לא יאמרו שאנחנו מתאמים עדויות וכן
נדרשה מאיתנו זהירות שאיזה מדובב לא יפליל אותנו, מה גם שבהמשך
נבין שבכלא לא אומרים על מה אתה עצור (בטח שמדובר בתיק אונס),
יכולות להיות לכך משמעויות לא טובות בכלל.
עו"ד מיכי שממנו ביקשתי ממש בתחילת הדיון בבית המשפט שייצג גם
אותי הגיע לתחנת המשטרה, נקראתי החוצה מהתא לשיחה עם עורך
הדין. השעה היתה שעת צהריים, שוחחנו מעט וניסיתי להבין ממיכי
מה מצב הדברים ולמה משאירים אותנו עוד חמישה ימים במעצר.
מיכי מצידו אמר שיש חקירה והיא בעיצומה ולכן יש הארכת מעצר,
הוא הוסיף ואמר שהעדות שלי מצויינת ואמרתי את הדברים בצורה
טובה.
הדברים לא ממש ניחמו אותי שכן יש לפני עוד חמישה ימים בכלא
כשאין לי אפילו ציוד בסיסי לשהייה במקום.
"דבר אחד אני רוצה שתבטיח לי מיכי, תוודא שההורים שלי לא ידעו
כלום מהסיפור, אסור שתהרס להם אוירת חג השבועות, אם הם ישאלו
שיגידו להם שיצאתי להפליג למשך השבוע או משהו כזה, רק שלא
ידעו" אמרתי למיכי בתקיפות כדי לנסות ולמנוע מהמשפחה את חורבן
עולמם ביום חג השבועות, יום מתן תורה.
עוד אמרתי למיכי שידבר עם טימי, קצין מחלקה מהספינה ויגיד לו
שזה המצב ויעדכן את גורמי הפיקוד בבסיס. נפרדנו לשלום וחזרתי
לתא פנימה.
התחושה שלי היתה כ"כ קשה שקבעתי לעצמי שאני לא ישן ולא אוכל,
מצידי לגווע ברעב או למות והעיקר לא להסכים בפעולות שלי
להמצאותי במקום הזה, בתחתית העולם ממש ברגע אחד מפסגת ההגשמה
העצמית וההצלחה אל עברי פי פחת, ממש בתחתית האנושות.
חולפות עוד כמה שעות של בכי, נרדמתי בלי תכנון מוקדם, השעה
היתה כבר שבע בערב בערך כשראיתי שעל המיטה בה אני ישן יש סדין
ושמיכה מקופלת, מעין אלתור לכרית, עד מהרה יתברר שאת המעשה
הטוב הזה עשה מוסטפא, איש כבן 60 שדאג לי שלא אשן על המזרון
המלוכלך, אותו מוספא נתן לי מאוחר יותר סוכריה על מקל, ככה
להמתיק קצת את גועל הנפש שנאלצתי לחוות. (הבטחתי לעצמי לאכול
את סוכריית המקל רק כשאצא זכאי מכל הסיפור הזה.) מוספא גם יספר
לי בהמשך את פילוסופיית החיים שלו בחלקי מילים בעברית ובעיקר
בסימני ידיים.
"החיים הם כמו צינור, לפעמים יש מקום ללכת בצינור זקוף ואיתן
ויש מצבים בהם הצינור נהיה צר מאוד עד שצריך להתכופף ואפילו
לזחול כדי לעבור דרכו, ושוב הצינור מתרחב להליכה זקופה..." אמר
מוספא, תוך שהוא מנסה לעודד קצת את רוחי השבורה.
ארוחת חג שבועות נזרקה לתא מתחת לדלת הסורגים, האוכל היה משהו
מאוד לא מוגדר וקשה היה להבין ממה הוא מורכב, את העוף המכובס
זהיתי, אמרתי לעצמי שמהמיטה אני לא קם לאכול את הגועל הזה ואני
בשביתת רעב, אני כאן לא אוכל, שיפנו אותי לבי"ח רמב"ם ויתנו לי
אוכל דרך הוריד מצידי, רק לא זה.
אלי התארגן עם שאר אנשי התא והם התיישבו על הרצפה לארוחת החג,
כשהבחין שלא קמתי ניגש אליי וניסה לשכנע אותי שאבוא לאכול,
הבכי שוב צף והתחילה מעין פעולה של תמיכה הדדית שתמשך לאורך כל
הדרך, כל פעם מישהו מאיתנו נשבר ואחרים מנסים לחזק אותו.
הרגשתי שאלי מהווה ממש משענת מוצקה לקושי הרב שהייתי בו, כמו
אח גדול שמנסה לעזור.
בסוף ויתרתי, התיישבתי עם הקבוצה לאכול על הרצפה את ארוחת חג
השבועות...
לחלק 8
http://stage.co.il/Stories/506889
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.