ארוחת חג השבועות על רצפת תא המעצר לא היתה "להיט"... היא היתה
יותר בכיוון של "התרסקות"... גם האוכל היה ממש אבל ממש מגעיל
וגם לא היה לי ממש רצון לאכול משהו.
מבטי אנשי התא מופנים לעבר דלת הסורגים כאשר נשמעת הקריאה "מי
זה נ'?" קרא איש גדול ומלא בעל מבט עדין ורך.
לא הבנתי מי האיש שמחפש אותי, לא מהרתי לקום לעברו.
"אני הדוד של אור, היא נמצאת כאן ורוצה לראות אותך" אמר, קמתי
לעברו, התקרבתי לסורג.
"שמי אבי, אני דוד של אור, אני מכיר כאן את כל האנשים בתחנת
המשטרה, גם אני הייתי בלש במשטרה, מאפשרים לך לצאת עכשיו מהתא
כדי לפגוש את אור, בוא..." אמר.
"אני לא מוכן לראות אף אחד, תגיד לה ללכת מכאן, שלום ותודה"
אמרתי.
אבי נפנה לאחור וחזר אחרי דקה כשהוא מחזיק שתי שקיות גדולות עם
ציוד שנבדק הקפידה ע"י השוטרים, בשקיות היה ציוד בסיסי הכולל
ביגוד וכו` היו שם מיני אוכל סגורים, כוסות חד פעמיות (מצרך
נדיר ומבוקש בתא מעצר) וכן קפה שחור, החשוב מכל היה אוכל בייתי
שהכינה אתי אמא של אור לחג וכלל מאפים ועוד מזון אמיתי של בית
(שאי אפשר להכניס בד"כ לתא מעצר מפני שחוששים במשטרה מהברחת
דברים לעצירים דרך מזון פתוח). "אור ואמא שלה שולחות לך את זה,
קח זה יעזור קצת" אמר אבי.
"בוא תראה את אור לרגע, גם היא בלחץ היסטרי ממה שקורה" סיים
את דבריו בנסיון נוסף של שכנוע.
הסכמתי לצאת לראות את אור שהיתה חברה שלי עד שלושה חודשים לפני
המקרה, מיד שעיניים נתקלו בעיניים השפלתי מבטי והדמעות שוב
החלו זולגות בלי שליטה של ממש, אור ניגשה אליי, חיבקה אותי
ומלמלה "הכל יהיה בסדר, אנחנו איתך כל הזמן ונסייע כמה
שאפשר".
המילים האלה היו הבזק קטן של תקווה בתוך החלל השחור שאפף אותי
במשך עשרים וארבע השעות האחרונות.
המפגש היה ממש קשה ולכן הוא היה קצר, חזרתי פנימה לתא... כשאין
לי ממש נחמה אמיתית והצער והכאב ממשיכים לסגור עליי...
לא ממש שמתי לב בשלב הזה שבעצם אור ואבי הם שני מלאכים טובים
שנשלחו לעזור לי כשהייתי על סף המוות...

לחלק 7
http://stage.co.il/Stories/506884