האני מוחמד גדול המימדים הדריך אותי כיצד ללכת איתו כשאנו
קשורים רגל לרגל באזיקים... פחדתי לעשות איזו טעות קטנה בצעידה
חסרת הניסיון שלי ולהכאיב לו ברגל... חששתי שתגובתו לכך לא
תהיה נעימה.
הגענו לרכב המשטרתי הלוקח עצירים - "זינזאנה" (או כמו שכבר
ציינתי "פוסטה" - בלשון הכלואים).
נכנסנו פנימה, השעה 07:00 בבוקר (ערב חג שבועות). הרכב החל
בנסיעה מהירה לעבר בית המשפט, הטלטלנו מצד לצד ממהמורות הדרך,
10 הדקות של הנסיעה נמתחות... הלחץ מאיים להכריע אותי, הלב
הולם, בועט בעצבנות, ואין לי דרך להרגיע את גופי.
ה"זינזאנה" נעצרת, שני שוטרים פותחים את הדלת האחורית ומורים
לעצורים לרדת למטה. בזוגות יורדים העצירים למטה, האחד קשור
לשני.
הוכנסנו לתאי המעצר, התאים קטנים ודוחסים אליהם כמות עצירים
כאילו היו אלה תרנגולים בלול (בלי לפגוע בכבוד התרנגולים).
התאים אפלים, רצפת הבטון השחירה מרוב לכלוך, אפר ובדלי
סיגריות, הצחנה בלתי נסבלת, בפינת התא יש חור לעשיית צרכים
קטנים (פיפי), דבר הגורם לסירחון בכל האזור.
לפתע אני מבחין שמכניסים את גל לתא סמוך. שאלתי: "מה קורה?"
ותשובה של ממש לא היתה, מבטו הכבוי ועיניו האדומות מבכי ממושך
סיפרו את כל הסיפור, התחושה מאוד קשה ומתסכלת, למה זה קורה?
איך נכנסנו לסרט אימה שכזה? המחשבות מעמיסות את המח עד למצב של
כאב כללי בכל חלקי הראש. עוברות כמה דקות נוספות ולפתע אני
רואה שמכניסים לתא הסמוך את אלי, מתברר שחצי שעה קודם עצרו גם
אותו והוא נכנס איתנו בדקות הקרובות לדיון מול שופט.
ההמתנה לדיון מורטת את העצבים ומלווה בתחושה הרצופה של לחץ
כללי בגוף, הדופק רק הולך ומאיץ כל הזמן, אזור הבטן שורף ברמה
שאף פעם לא חוויתי.
"גל נמצא כאן?" קורא אדם לבוש חליפה מבעד לסורגי הדלת.
גל קם מיד ומתקרב לסורגים מהעבר השני. "כן, זה אני."
"שמי מיכי, הוריך שכרו אותי לייצג אותך בבית המשפט, תן לי
פרטים כלליים על מה שקרה."
גל סיפר בקצרה את עיקרי הדברים ועורך-הדין ניגש לשאר סידוריו
המשפטיים. כעבור פרק זמן נוסף של המתנה נפתחת דלת תא המעצר
ושוטר קורא לנו להכנס לאולם הדיונים. בצעדים רועדים התקדמתי
לעבר האולם. באולם היו אמא של גל, חבר שלו ועוד מס' אנשים
זרים.
"בית המשפט!" נשמעה צעקה וכולם עמדו זקופים. השופט נכנס לאולם,
הורה לכולם לשבת, הרים ראשו והביט לעברי לרגע קצר. נציגת
המשטרה העבירה לשופט ניירת. הדיון היה קצר ובסופו החליט השופט
אלרון (ציטוט מהחלטת השופט):
"עיון מדוקדק בחומר החקירה מעלה לא מעט תהיות ואף ספקות באשר
להשתלשלות הארועים והחשד המיוחס לחשודים..."
יחד עם זאת נעתר השופט חלקית לבקשת המשטרה והאריך את מעצרי
בחמישה ימים. כל עולמי מתרסק עליי בדקות אלה, בהם אני שומע כי
אהיה עוד חמישה ימים כלוא בתוך תא מעצר.
הדמעות לא פוסקות כל הדרך חזרה לתא המעצר בתחנת חיפה.
מה אני עושה עכשיו? אסור שאף אחד ידע מהסיפור, בטח שלא המשפחה
שמתכוננת לחגוג יחדיו את חג השבועות בעוד כמה שעות...
לחלק 7
http://stage.co.il/Stories/506884
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.