השעה 00:45 אחרי חצות, יצאנו מהדירה (שני הבלשים, גל ואני)
לעבר רכב הבילוש שחנה בכניסה לבניין, רכב מסוג טויוטה קורולה
בצבע לבן שאין עליו סימנים שיעידו שהוא רכב משטרתי. כאן גם
מתבררת לי הסיבה למה לא ממש התייחסתי לרכב ש"נדבק" אליי בזמן
שנסעתי לדירה השכורה בכרמל הצרפתי.
נכנסנו לרכב, שני הבלשים ישבו לפנים, גל ואני ישבנו מאחור.
יותר מאוחר יתברר לי שהבלשים היו נחמדים באופן יחסי וחסכו
מאיתנו את ה"חויה" של להיות קשורים באזיקים (חויה קשה מאוד
שתופסת מקום נכבד בטראומה שאני סוחב איתי) לפחות בשלב של
הנסיעה לתחנת המשטרה.
הנסיעה היתה מתוחה ביותר, השקט ברכב היה ממש מעיק, שקט כל כך
עד שחשבתי שכולם שומעים את דפיקות הלב החזקות והמהירות שלי -
תופעה ידועה שמתרחשת בעת כניסה למצב טראומה וחרדה.
המחשבות התחילו לרוץ בראש בקצב מסחרר, מה הולך לקרות עכשיו?
איך אני פותר את הבעיה במינימום זמן? איך להימנע מפרסום
העניין? אני מקווה שעוד אספיק להגיע מחר לתורנות קצין תורן
בספינה, או שלא?
הגענו לתחנת המשטרה ברחוב העצמאות בחיפה. המקום היה די שקט שכן
היתה זו שעת לילה מאוחרת ורק היומנאי בכניסה הביט בנו במבט
מסוקרן כאילו רוצה לראות מי זה הקצין מחיל הים שהביאו לתחנת
המשטרה.
עלינו לקומה השנייה שם אמרו לנו הבלשים לשבת על ספסל המתנה
במסדרון, בזמן שהם הכינו את הניירת המשטרתית שלהם הכוללת דו"ח
ביצוע מעצר וכו'. בזמן ההמתנה נאסר על גל ועליי לשוחח ביננו
כדי שלא יהיה מצב שנתאם ביננו עדויות ולא נשבש את חקירת
המשטרה. היה שלב אחד בו ראיתי שאין אף אחד בסביבה
"גל..." לחשתי לו מאחר והיה במרחק מה ממני
"מה? " שאל גל.
"אומרים רק את האמת וכל האמת, תספר הכל, אין לנו ממה לדאוג
האמת איתנו .." הפסקתי את הלחישה כשהבחנתי בשוטר מגיע לאזור בו
ישבנו.
גל הנהנן בראשו לאות הסכמה.
אחרי שעה של המתנה שבה הרגשתי את גופי מסמן לי שהוא במצוקה
קשה, הגיעה שוטרת רחבת גוף, עם איפור כבד מרוח סביב עיניה
וקראה לי לבוא איתה.
"לאן היא לוקחת אותי?" הרהרתי.
הגענו לחדר שבו נלקחות טביעות האצבעות, השוטרת תפסה את היד שלי
ומילאה אצבע בדיו לסימון טביעת האצבע. הזזתי את ראשי לאחור
בתגובה אינסטיקטיבית, "זה לא הולך לכאוב לך" אמרה הושטרת וחיוך
קל עלה על שפתיה. הכאב האדיר הוא פנימי, כאב של הנפש שמשפילים
אותה עד עפר ורומסים אותה, זה הרבה יותר כואב מפגיעה חיצונית.
חזרתי לשבת על ספסל ההמתנה, ארני הבלש עוד נמצא בסביבה, הוא
מתקרב אליי ומציע לי לקחת עורך דין טוב. עניתי בתוקף שאני לא
צריך אף עורך דין, לא עשיתי כלום ותוך שעה אני בטח אשוחרר
לדרכי (עוד לא ידעתי כמה ארני צודק).
השעה היתה כבר 03:10 (שעה שמופיעה בעדות כזמן תחילת מתן עדות)
נכנסתי לחדר החקירה, בחדר ישב חוקר נמוך, מקריח מעט בעל עיניים
כחולות.
חוקר: "שב בבקשה, אתה נ' נמצא כאן בחשד לאינוס בעקבות תלונה
שהגישה נגדך רונית, מה יש לך להגיד בתגובה?"
ואז סיפרתי את כל התרחשויות הימים הקודמים בצורה מפורטת ועקבית
במשך שעה שלמה, (דפי העדות במשטרה יועלו לכאן בהמשך)
בזמן מתן העדות נכנסו ויצאו אנשים מהחדר, כולל הקצין האחראי על
התחנה באותו לילה. הקצין אמר שאני יכול לעשות שיחת טלפון אחת
כדי להודיע שאני עצור במשטרת חיפה. סירבתי שוב בתוקף, לא מוכן
לשתף אף אחד בזוועה שאני נמצא בה, לא מוכן להעיר את הוריי
באמצע הלילה ולמוטט את עולמם בידיעה שבנם אהובם עצור בחשד
לאונס.
החוקר עבר לשלב של איסוף פריטים שאסור להיות איתם בתא המעצר.
הפקדתי את שני הפלאפונים שהיו ברשותי אחד צבאי ואחד אזרחי,
אסור להחזיק טלפון במעצר (עוד יסופר על פלאפונים שהוברחו לתא
המעצר לעצורים שונים בתא). כמו כן הפקדתי תיק צד חדש שקניתי
שלושה ימים קודם לכן באילת במסגרת טיול של פלגת הסטי"לים
(ספינות טילים) שלי. בתיק הצד היו עט ופנקס שגם אותם אסור
להכניס לתא מעצר.
הג`ינס שלבשתי בחופזה היה ללא חגורה כך שלא היה צורך להפקידה
וגם נעלי היציאה השחורות שלי היו ללא שרוכים כך שגם אותם אין
צורך להפקיד, שרוכים וחגורה אסור להכניס לתא מעצר אולי בגלל
שיכולים לשמש לניסיונות התאבדות שגם על ניסיון שכזה עוד אספר
בהמשך.
04:10 - יצאתי מחדר החקירה והיה זה תורו של גל לעבור את הסיוט,
כשהבנתי שהלילה אשאר במעצר ביקשתי להתקשר לספינה להודיע שכנראה
לא אוכל להגיע לתורנות.
זקיף הספינה השומר עליה ענה מנומנם לטלפון, ביקשתי לדבר עם
קצין תורן.
הקצין התורן כספי ענה והיה נדמה שהוא מדבר מתוך שינה.
"כספי, מדבר נ' אני לא אוכל להגיע מחר לתורנות בגלל בעיה
אישית, מבקש שיקפיצו את הקצין החלופי לתורנות".
כספי ניסה לברר במה דברים אמורים אך אמרתי לו שזה אישי ואני לא
יכול לפרט.
נלקחתי לחדר שממנו יש גישה לשני תאי המעצר של התחנה. השוטר
שליווה אותי ביקש מהאחראי שאשב איתו מחוץ לתא כמה שאפשר בגלל
שממש נלחצתי מהמחשבה על כניסה לתא מאחורי סורג ובריח. השוטר
הסכים ואף הכין לי קפה, עישנו יחד סיגריה וסיפרתי לו במשך כמה
דקות את עיקרי הסיפור. אחרי חצי שעה לערך כשהשחר כבר הפציע,
אמר השוטר שהוא חייב לעשות סיור ולכן אני צריך להכנס לתא
המעצר.
כנראה שאין ברירה והגרוע מכל הולך להתרחש ממש בשניות
הקרובות...
לחלק 5 -
http://stage.co.il/Stories/492969
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.