העולים החדשים האלה, כל כך קשה לי להבין את דרך המחשבה שלהם.
ילד כל כך קטן, נועלים אותו בבית ללא יכולת היחלצות והולכים.
הולכים לסידורים, לעבודה, ומותירים אותו יום שלם בבית. המסכן
הקטן חיפש תעסוקה לנפשו המשועממת עד שהתגלגל לטלוויזיה, הפעיל
אותה בשיא הרעש מבלי ידע או יכולת להנמיך, נפל על ערוץ שמשדר
טלנובלות סביב השעון ועוד על אחת צעקנית שכזו.

הקשקושים וההמולה מילאו מקום מרכזי בחדר המדרגות. המשטרה שלחה
ניידת במהירות לכיוון המקום בו חשבה שההורים או לפחות אחד מהם
יימצא, במקביל שני שוטרים נותרו כדי לטפל בילד ולנסות לאסוף
מידע על כל מה שהתרחש בשעה האחרונה, כולם מתוך אנחת רווחה
נידבו מידע גם ללא כל צורך של השוטרת לשאול שאלות ואצלי הגיע
הזמן להיכנס וללבוש חולצה סוף סוף.

אבל איפה, כמו שהיום הזה התחיל כך נראה לי הוא ממשיך...
כמעט ללא דיחוי, עוד כאשר לא מלוא החולצה עליי הדפיקה נשמעת.
השוטרת בפתח. "אתה אמיר?" היא שואלת. "כן." ומתחילה לברר
מההתחלה את השתלשלות המקרה. עניתי לה על כל השאלות ונתבקשתי
לאפשר להם לזמן אותי במקרה הצורך.

למטה ומחוץ לדירה שלי ההמולה והלחשושים לא פסקו ואפילו גברו
ברגע שהופיעה אימו של הקטן, יוצאת מתוך ניידת זקופה ומבוהלת,
עושה צעדים מהירים וארוכים לעבר דירתה, לעבר בנה, חולפת על פני
המתקהלים וחודרת דרכם כסילון שאין לו נתזים, כמו רוח.

המעבר מהשתיקה הארוכה שגזרתי על עצמי בימים האחרונים מעבר לים,
לעבר הרעש והמתח היה מתיש, דחפתי את עצמי למקלחת להתרענן
ולהתאושש.
הכנתי לי משקה עלים בהמשך לתערובות שהורגלתי להן בזמן השתיקה
שמעבר לים, בחרתי לי את "קיטרו" שלי שינגן לי את הזמן והנחתי
שתי רגליים בנוחות.
התחושה היתה נעימה בכל הגוף, עד ששוב הדלת סיפרה לי שיש מישהו
מאחוריה.
"בלה נעים מאוד וזה אלכס, הילד ש... ש..."

בידה היא אחזה שקית קטנה, כזאת של כריכים ובתוכה דבר כל שהוא.
"הגעתי להתנצל על ההפרעה שנגרמה לך", בעברית משובחת ובמבטא
קלוש מאוד.
זאת הפעם הראשונה שידעתי כי שמה הוא בלה ושם בנה הוא אלכס.
מעבר להנהון ראש בחדר המדרגות, וגם זה בדרך כלל בשעות הערב
החשוכות, לא תקשרנו לחלוטין עד כה.
היא פתחה את השקית שבידה ושלפה במהירות חפיסת שוקולד.
"כך מבקשים סליחה אצלנו, זה מנהג להביא חפיסת שוקולד כאשר
מבקשים להתנצל."
קיבלתי את התנצלותה ברגשות חלוקים, הכעס על חוסר האחריות שלה
לעומת מתיקותה האין סופית ברגעי ההתנצלות.
הזמנתי אותה להיכנס והיא נענתה מתוך ביישנות גלויה לחלוטין.
התחלתי מיד במספר שאלות על שלומו של הילד שמיד התחלפו לביקורת
על העובדה שהרשתה לעצמה לעזוב את הקטן לבדו, ונראה כי נגרם לו
עצב וחשש גדולים בעקבות המעשה, חשבתי ואמרתי לה שאת מלוא היחס
היא בעצם צריכה לתת לבנה ולא לשכנים, אנחנו נקבל את ההתנצלויות
ואת חפיסות השוקולד גם מחר.
השתיקה שלה הייתה קצרה והיא לא נותרה בה לאורך זמן. היא שאלה
אותי אם יהיה לי נוח לקבל את תשובתה עכשיו או שאולי אני מעדיף
שתשתוק.
התגובה שלה העבירה בי תחושה שיש מולי מישהי שקור רוח לא חסר
לה, תרבות ונימוסים הם חלק בלתי נפרד ממנה, אבל הכי הרבה חשתי
לקראת עימות מילולי עימה.

"בחוץ לארץ, המקום בו נולדתי, ילד בן 6 חצי הוא הרבה יותר
עצמאי ובלתי תלוי ממה שאתה מכיר כאן בארץ. אנחנו הורגלנו
להשאיר אותם כפי שהשאירו אותנו, לבד במשך שעות ארוכות של היום
והערב. בישראל זה אחרת, אתם לא זזים מטר אחד מבלי שכל הסביבה
שלכם, הקרובה והרחוקה, יודעת בכל רגע נתון היכן כל אחד נמצא
ולכמה זמן הוא ייעדר".
"למה נעול?" שאלתי.
"כי גם לעצמאות שלנו יש גבול ואילו לא נשים אותה בבית שלנו אז
באמת עלולים להתרחש דברים רעים לילד."
"סבתא, דוד, דודה, מישהו שישגיח?" הקשתי.
"אין, פשוט אין", היא ענתה לי, "הקרוב הכי קרוב לי נמצא מרחק
שעה וחצי נסיעה ושלושה אוטובוסים."
"ואבא שלו?"
"אני חושבת שאפילו אמא של הילד לא יודעת איפה האבא שלו, אבל את
זה צריך לשאול אותה, לא אותי."
"רגע רגע, עכשיו אני מבולבל, הילד הזה לא שלך?"
"לא, הוא לא שלי. הוא של אחותי שכרגע לא מסוגלת לטפל בו, האבא
שלו כנראה לא בארץ ועדיף שכך."
היא קמה ממקומה, אמרה תודה על הזמן שלי והתנצלה שוב.
מעניינת ומרשימה, חשבתי לעצמי. כאשר גבה פנה אליי סרקתי את
חלקה האחורי מלמעלה למטה הלוך וחזור, אהבתי את המראה שלה.

בתוכי כבר חיכיתי לפגישה הבאה איתה, בחדר המדרגות או בכל מקום
אחר.

שני צדדים למטבע - הצד השלישי (האחרון) בימים הקרובים...


לפרק ג' - האחרוןhttp://stage.co.il/Stories/493406

לפרק הראשון - http://stage.co.il/Stories/480483