המערה היתה חשוכה לחלוטין ידה של בלה אחזה בשלי בחוזקה. הרגשתי
כמו הדבר החשוב ביותר בחייה, יכולנו לשמוע את קולו של אלכס
מרחוק צועק, ידענו שהוא מחפש אותנו ולא ירפה עד שימצא,
צעקנו לו בחזרה בניסיון לאתר אותו והוא אותנו, התפללנו שהוא לא
יכנס למערה גם כן בנסיון לאתר אותנו, החשש הלך וגבר, איך הגענו
למצב הזה כל הזמן שאלתי את עצמי, אבל ידעתי שאני צריך להיות
הגיבור בסיפור הזה ולדאוג לבלה ולאלכס שלא יתרחש להם כל רע.
הבוקר עלה ואני מצאתי את עצמי שוב חולם על בלה ועל אלכס זה
היום הרביעי ברציפות שהם לא יוצאים לי מהראש, בוקר, צהריים,
ערב וגם בלילה.
מאז ההמולה בבנין לא פגשתי אותם ובאופן קבוע הם הפכו לדיירים
קבועים אצלי, בראש ובלב.
דקות אחדות לפני שהתחלתי לסדר את הדירה שלי לכבודה של סבתי
שהייתה חוזרת לביתה אחת לחודש מבית האבות שלה ומבלה איתי סוף
שבוע שבדרך כלל היה פורה ונעים לשנינו. נהגתי להקדיש לה את כל
סוף השבוע הזה ואהבתי להקדיש אותו לה.
הטלפון צילצל ומעבר נשמע קול סמכותי ותקיף... אמיר, מדברים
ממשטרת ישראל, אני השוטרת שנכחה באירוע שהתרחש בתחילת השבוע,
היינו מבקשים אותך להגיע לתחנה או לענות על מספר שאלות בטלפון,
מאחר ואתה זה שהזעיק אותנו. שמורה לך הזכות לתבוע את השכנים
שלך, אתה מעוניין? דע לך כי גם אם תחליט שלא לתבוע עדיין
המדינה ומשטרת ישראל שומרים לעצמם הזכות לתבוע.
כעבור מספר שניות של מחשבה בקשתי לוותר על הזכות המפוקפקת
לתבוע ואף בקשתי להשתיק את הנושא כי בעצם לא קרה דבר מלבד אי
הבנה ולי יש חשש שמא הם עלולים לתבוע אותי על הנזקים
שנגרמו להם בדירה כתוצאה מההמולה שיצרתי.
הייתה זאת הדרך שלי לסגור או לפחות לנסות לסגור את הנושא.
מיהרתי לעזוב לעבר הרשת הקרובה בכדי לקשט קצת את המקרר שלי
במספר מוצרים בסיסים כדי שהנושא הראשון עם סבתא לא יהיה חשיבות
המזון בגופו של האדם ועד כמה שהאימונים בחדר הכושר לא מוחלים
על אוכל מהיר, הרשתות האלה, עמוסות לעייפה באנשים שמובילים
מוצרים בעגלות עקומות וככל שעגלתך מלאה יותר כך כבודך גדל יותר
וקיבתך גם כן. בין השורות מקוטלגים מוצרים ומלמעלה מצלמות
ומראות מביטות בנו סביב השעון.
טוב שיש מראות, ללא המראה שהשקיפה עליי לא יכולתי לראות את בלה
ואלכס דוחפים גם הם עגלה מלאת מוצרים.
בלי מחשבה נוספת מיהרתי להסתובב ולהאיץ את הליכתי לעברם וכאילו
מבלי לשים לב התחככו עגלותינו ואלכס קרא ראשון "בלה... אמיר"
תוך כדי הנפת יד לעברי, החיוך שלה לקראתי והשמחה ושהתפרקה
בגופי העצור הייתה רגע חדש... רגע כזה שהשליטה על הרגשות
המתנגשים שלנו נמוגה,
כמו לרקוד ולס באוויר.
החלפנו מספר משפטים כאשר שנינו מחוייכים למדי וקצת לפני
שנפרדנו בחרתי לספר לה על השיחה שקיבלתי מהשוטרת ולפני שהספקתי
להתחרט על האמירה השלמתי את המשך השיחה ובגאוות יחידה סיפרתי
כי ויתרתי על האפשרות לתבוע. נפרדנו לשלום אך רק לדקות מעטות,
מול הקופות בעיתוי נהדר המשכנו לשוחח ברצף מדהים ובהתלהבות
שקופה לשנינו.
איך אתה חוזר? שאלה אותי בלה, אני מסתדר עניתי. אה אה אין לך
רכב אתה חייב להצטרף אלינו היא פקדה, זאת אפשרות שלי לגמול לך
בקטן על ההחלטה שלך לגבי התביעה.
ברכב , אלכס מאחור היא נוהגת בביטחון רב ואני באופן לא ברור
וגם לא מוכר מתמוגג ממנה יותר ויותר, המבטים והשיחה שלנו כל כך
ברורים ולא מתפרשים לשני כיוונים.
שלושתנו מטפסים במדרגות עמוסי שקיות הם נפרדים ממני, לא לפני
שאני מציע לבלה לנסות לפחות להודיע לי שכאשר היא אינה בבית
שתודיע לי כדי שאלכס יוכל לקפוץ או להיעזר בי בשעת הצורך, היה
ברור לי שהיא לא זקוקה לזה אבל גם היה ברור לי שהיא תיעזר בי.
"הריחות שיוצאים מהמטבח שלך מדהימים" מחמיאה לי סבתי דקות
ספורות לפני שאנו מתיישבים לארוחת השבת, היא עורכת השולחן כמו
שהיא עושה כל חייה ואני מוזג התבשילים בסדר הנכון,
"בתאבון" אופססס סבתא שכחתי את רוטב החרדל בדבש שאהוב עלייך,
רגע אני עף למטבח להביא אותו, הניסיון למצוא אותו לא עולה טוב
ויש אפשרות אחת שברורה לי אין דבר שיעמוד מרגע זה ביני לבין
הרגשות שלי כלפי בלה, הרי בטוח שכחתי את הרוטב אצלה בין השקיות
או באוטו.
אני מבקש מסבתי שניה אחת ועף במדרגות לקומה למעלה. אלכס פותח
את הדלת "בלה כאן?" אני שואל והיא יוצאת לה מעבר לחדרים, אני
מבקש ממנה לנסות לאתר את הרוטב של סבתי ובאותה נשימה מהמר שזה
נותר אצלה באוטו, אנו יורדים למטה חולפים על פני דירתי כאשר
הדלת פתוחה ואני מבקש מבלה רגע אחד להיכנס, "סבתא, תכירי זאת
בלה השכנה שלי, כנראה ששכחתי את הרוטב אצלה" אני מסביר והיא
מחייכת ומכווצת פנים שואלות ללא מילים.
הרוטב באמת נמצא שוכב לו בתוך תא המטען כאילו המתין שם לאגד
אותנו שוב.
תוך כדי עליה אני שואל את בלה על אפשרות שהיא ואלכס יצטרפו
אלינו לארוחת ערב, לא מחייבת אני מבטיח והיא בנימוס מסרבת לי
עד שפניה נתקלות בסבתי שרכונה על משקוף הדלת, "בלה תארחי
לי חברה בארוחת הערב עם אמיר לפחות מישהו יסבול איתי את הטעמים
המוזרים שיש על השולחן"
הבטחתי לסבתא שתוך דקה אנחנו יורדים אחרי שנדאג שאלכס יצטרף
אלינו.
בלה לא נראתה במבוכה או מאולצת מדי, להפך. מאז בקשתה של סבתא
היא זרמה בהשלמה גמורה.
עד שהבטן חשה מלאה אפילו קצת מדי לא פסקנו לאכול. המחמאות
שקיבלתי היו בין נהדר למצויין והאוכל נאכל כמעט עד תום.
"מה דעתכם להשאיר את אלכס כאן ולצאת קצת לנשום אוויר?"
כמה רציתי לחבק את סבתי השנונה וחסרת המעצורים, אלכס קפץ
מאושר, "כן כן כן רוצה להיות כאן, לכו לכו לכו"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.