המשך לסיפור "ארץ לעולם לא" (פרק ג') בקישור-
http://stage.co.il/Stories/442411
לצבא לא גייסו אותי, בינתיים אני על המתנה כמו שנקרא, הסיבה
היחידה שעוד לא אמרו בוודאות שאני לא מתגייס היא שיש לי
מוטיווציה ובצבא שלנו חסרים אנשים עם מוטיווציה.
אני עדיין שומע את המילים של שירה מהדהדות לי בראש, "מטורף",
"חולני", גם הצבא חושב ככה, אבל לו יש ניסוח יותר עדין, "לא
כשיר". הניסוח של צהל יותר מעליב כי כששירה אמרה לי את זה אז
עדיין יכולתי לשכנע את עצמי שהיא רק צוחקת, אבל כאשר ארגון
ממשלתי אומר את זה אז זה כבר דבר אחר.
לפעמיים אני הולך ומאזין לסיפורים של שירה, היא לא רואה אותי,
אף אחד לא שם לב למטורפים. אני מביט בה מהצד מספרת סיפורים
לקבוצה של אנשים ירוקים ולא יכול שלא לשאול למה היא אף פעם לא
סיפרה לי סיפורים. השדונים הירוקים לא מקשיבים לה, הם מדברים
ביניהם ואוכלים, בינתיים היא עומדת שם עם כותונת הלילה הירוקה
שלה ומספרת סיפור. היא גדלה, אני רואה את זה, היא מתבגרת, אני
יכול להרגיש איך הלב שלה גדל ואיך המחשבות מתפתחות, בקרוב היא
תשכח אותי ואני כל כך מפחד מהרגע הזה כי אני חושב שרק בזיכרון
שלה אני עדיין חי.
היום ירד שלג, קמתי באיטיות, במטבח הייתה אימא עם אותו מבט
מבין שהפסיכולוג שלי אמר לה לשים. היא התיישבה לידי כשמזגתי
קולה לתוך הכוס.
"אתה רוצה שאני אכין לך שוקו?" שאלה כשהיא מלטפת לי את השער,
"לא."
"ככה? קולה לארוחת בוקר?" חייכה ואני משכתי בכתפיים.
"שמעת משהו מהצבא?" שאלה שאני נדתי בראשי לסירוב, "לא נורא,
בכל מקרה זה בזבוז של שלוש שנים," אמרה ואני במקום לצעוק כמו
שהייתי רוצה, רק שתקתי.
"ועבודה אתה תחפש היום?" שאלה.
"לא." אמרתי והרחקתי את הראש שלי מליטופי היד שלה.
"טוב, לא נורא," אמרה ואני שוב משכתי בכתפיים.
"אז, מה אתה הולך לעשות היום?"
"לראות את שירה."
"תיהנו." אמרה בחיוך כשקמתי ויצאתי מהבית.
אני מביט בשירה מהצד ולא יכול שלא לחשוב על שאני הוא שאמור
ללבוש את הבגדים שירוקים ולא היא, היא מספרת לשדונים הירוקים
על מקומות שאני והיא היינו יחד וגם על מקומות שהייתי אני או
היא לבד. אנחנו מתקרבים לאזור הכותל והיא אומרת לשדונים לכתוב
פתקים, עכשיו משאלותיהם יתגשמו, אני כותב גם. כמו פייה שפעם
הכרתי הם מרחפים ותוקעים את הפתקים שלהם בסדקי הקיר, אני נשאר
להביט מהצד.
קמיל כבר עפה עם כנפי פיה לשמים, גם אם אתקע את הפתק שלי בקיר
היא לא תחזור.
בפינה הצלחתי ללכוד את אחד השדונים ובירכתי אותו לשלום, הוא
אמר שהוא משרת בגולני ועכשיו הכריחו אותם לבוא ולעשות טיול
מודרך בירושלים, הנהנתי אליו וביקשתי שיתן את המכתב שכתבתי
למדריכה שלו, הוא חייך חיוך נבוך ונפרד ממני.
נעלמתי משם, לא צפיתי בה פותחת את המכתב ומגלה את המשאלה שלי,
'תתחבי את המשאלה לקיר, אם יש לך אומץ', כתבתי על גב המשאלה.
לא צפיתי בה, לא רציתי לראות את התשובה ולא חיכיתי לשמוע את
הצעקה האילמת שהיא תצרח, צעקת ישועה שהיא תצרח, שאבוא להציל
אותה מתהליך ההתבגרות הנפשית שעוד לא עברה.
"עדיין שלג," לחשתי לכיוון ממנו אני מתרחק ונעלמתי בערפל.
לפרקים הקודמים -
לסיפור הראשון בסדרה (פרק א) - "עננים סגולים מעל ים אדום"-
http://stage.co.il/Stories/214414
לפרק ב' - "פרח קטן גם לקמיל" -
http://stage.co.il/Stories/226279
