מה שמתחיל טוב נגמר ברע ומשאיר אותך עם דמעות בגרון ועננים
סגולים בשמיים, כי עלי עברו יומיים מטורפים, משהו שאם הייתם
מכירים אותי לא הייתם מאמינים, הייתם סותמים את האוזניים
ובוכים בכי שחוק, אולי הייתם מנסים להוציא אותי להורג על שקרים
או על שסיפרתי לכם עליה. כי עלי עברו סופשבוע מהגינהום, עם ים
אדום, חול ירוק ועננים סגולים בשמיים שחורים. והמלאכים, הם
צוחקים מולי, הם צוחקים מול כולנו, ועם שיני ערפד מוצצים את
שארית האושר שעוד היה בתוכנו.
היינו ארבע ילדים, זה מה שאנחנו, ילדים ואנחנו לא צריכים לענות
על סטאראוטיפים וחלומות ואין צריך ואסור, יש רק אנחנו, חיים.
ארבע ילדים בני שבע עשרה יושבים על הספסלים מול הטיילת, השמש
שקעה, קמיל עצמה את העיניים והתענגה על האוויר המלוח של הים,
"שירה יש לך סיגריה?" שאל איתמר וקמיל פתחה את העיניים "שירה
לא מעשנת" היא חייכה, אבל שירה פתחה את התיק בשקט והוציאה
חבילה של נובלס, אני הבטתי בכולם בשקט, לא יודע שזה היום
האחרון שיש לו משמעות, הערב האחרון שהלב שלי שלם.
"לא רציתי שתדעי שאני מעשנת, כי את כזו טובה ותמימה" חייכה
שירה לקמיל וכולנו שתקנו, "אני לא כזו תמימה" לחשה קמיל וכולנו
התפקענו מצחוק חוץ ממנה ומהמלאכים. "אני באמת לא" היא הדגישה.
"אוף, קמיל חבל לי לקלקל אותך, את כזו טובת לב" אמרה שירה,
"באמת חבל" לחשה קמיל בציניות כששירה נשפה עשן לשמיים שכבר
השחירו לגמרי ולא נשארה בהם אפילו נקודת אור אחת קטנה שאפשר
להתחמם איתה ולא להיות לבד. "נמאס לי שאומרים שאני ילדה טובה"
לחשה קמיל והתיישבה קרוב- קרוב אלי, שירה נתנה סיגריה לאיתמר
והחזירה את הקופסא לתיק, הם נשפו עלינו עשן שחור ואני חיבקתי
את קמיל חזק ללב, "אני יכולה להיות רעה!" צעקה קמיל ונעמדה,
עוזבת אותי. שירה צחקה צחוק מריר "את יודעת קמיל, פעם דיברו
איתי על כך שלא נשארו יותר אנשים טובים בעולם ואני כמאט
שהסכמתי אבל אז נזכרתי בך, אני חושבת שאת האדם הטוב האחרון
שנשאר, חוץ מתינוקות" אמרה שירה, קמיל שתקה ואז לחשה "זה כל-כך
לא נכון" היה עצב באוויר. "באמת? את רעה? למה, פעם היית מגעילה
למישהו? היית כלבה? שיקרת? השתכרת? עישנת? סמים? משהו?" שירה
צחקה, גם איתמר צחק, בינתיים קמיל חזרה לשבת צמוד אלי, מגן
עליה בפני הקור שחודר לתוך העצמות, מנסה לעצור אותו לפני שיגיע
ללב שלה, ואם הוא יצליח העננים יסגילו, הים יאדים ואני אשאר
לבד, בלי קמיל שלי.
"היום הולכים למרתף?" שאלה שירה ואני נדתי בראשי, "נו בחייך
תומר" צחק איתמר, "אין לי כוח שתקיאו לי בבית וכאלו אחר-כך"
אמרתי ושירה הבטיחה לי שהיא לא תשתכר, היא רק רוצה לדפוק קצת
את הראש, לא יותר. קמיל לא זזה כאילו קפאה, נישקתי לה את המצח,
היא תמיד ככה כשהיא חושבת, היא חייכה אלי חצי חיוך שמגרש את
הקור וממלא אותך בתמימות פנימית, כמו ילד קטן שאתה רוצה לשמור
עליו מפני החיים.
"דיר בלאק שאת משתכרת" אמרתי לשירה כשפתחתי את דלת המועדון,
הלכנו ארבעתנו אל החדר הצדדי מאחורי הבר, היה שם שולחן ביליארד
ירוק, איתמר דחף חמשה שקלים והכדורים הצבעוניים יצאו מצדדי
השולחן, קמיל תפסה את הכדור השחור והניחה אותו במרכז השולחן,
לאחר מכן היא לקחה כיסא והצתנפה בפינה. שירה שכנעה אחד בן
עשרים לקנות לנו ארבע טקילות עם לימון ואיתמר ניצח בביליארד.
אחרי שני משחקים קמיל עזבה ועברה לשבת ליד הבר, היא הזמינה
לעצמה טקילה, אין לי מושג איך, כי עוד אין לה שמונה עשרה. שירה
ניגשה לקמיל שכבר הייתה בטקילה השלישית שלה "מה את עושה?"
חייכה שירה, "נמאס לי להיות ילדה טובה" חייכה קמיל חיוך מתוק
והמלאכים הביטו מלמעלה מחדדים את השיניים. קמיל לא משתכרת מהר,
אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותה שיכורה באמת, חוץ מאשר כשהיא
מאוהבת, קמיל נשארה פקחית כשהביטה בי במבט עצוב, אני חייכתי
אליה, כמו מטומטם.
קמיל התכופפה אל הברמן ובעיניים ירוקות לחשה לו משהו באוזן,
הוא חייך והעביר אותה מעל הבר לצידו השני, הבטתי בהם כשהוא
לימד אותה את רזי המקצוע שלו ודאג לנשק אותה על השפתיים, "קמיל
הולכים" נעמדתי מולם בהחלטיות, "מה קרה תומר, רק נהנית קצת"
היא קרצה אלי ולקחה משהו כסוף מהמדף שמאחוריה, הברמן הביט בה
כשהיא נתנה לו נשיקה אחרונה וקפצה מעל הבר השחור. "אני הולכת
לים" לחשה אלי כשהיא מחזיקה משהו ביד ימין, יצאתי אחריה.
היא נשכבה על החול ויד ימין שלה נחה לידה מתחת ליד היה סכין
בצבע כסף שנצנץ בלילה השחור, עננים הסתירו את הירח והיא חייכה
את החיוך שלה שפתאום נראה יותר מצמרר ממתוק.
"פעם חשבת איך העולם נראה דרך עיניים של מישהו אחר?" שאלה
קמיל, תוקעת מבט בשמיים, עוקבת אחרי העננים. "כאילו מאושר
יותר?" שאלתי, בונה לעצמי ארמון חול קטן. "אולי פשוט שונה" היא
חייכה ועצמה את העיניים. "כמו תיאוריית הצבעים שהסבירו לנו
אתמול" שאלתי וקמיל הנהנה. אתמול הגיע לנו לבית הספר מרצה
לפילוסופיה והסביר לנו את תיאוריית הצבעים שאומרת שהאדום שאני
רואה יכול להיות שונה מהאדום של מישהו אחר, אבל שנינו קוראים
לזה אדום, יכול להיות שלאדם אחר זה בכלל נראה כמו ירוק אבל הוא
קורא לזה אדום, אתה אף פעם לא יכול לדעת איך אנשים רואים את
החיים.
-"יכול להיות שהעננים האלו נראים לך שונים" היא פתחה את
העיניים.
-"אולי"
-"אתה מכיר את השיר על 'שירה'?"
-"זאת שנעלמת?"
קמיל החלה מזמזמת את השיר על שירה, "שירה היא ילדה שונה, כשכל
הילדים עומדים בשורה, שירה עומדת בפינה. כשכל הילדים צובעים
בקווים, שירה יוצאת מהקווים. יום אחד יצאה שירה מהקווים ולא
חזרה, המורה שאלה איפה שירה, אף אחד לא ידע, כי שירה נמצאת
בעולם משלה, בו שמיים סגולים, שמיכה כקציצה, למה? כי ככה שירה
רוצה!" קמיל חייכה.
-"אבל את לא שירה."
-"אני קמיל."
היה שקט ואז היא המשיכה, "לכן לא השמיים שלי סגולים, רק
העננים." היא נהנתה מכל רגע, אז שיתפתי אייתה פעולה.
-"ואצלי החול ירוק."
-"זה כבר מפחיד."
-"אולי דרך העיניים שלך."
-"אתה יודע מה באמת יפה?"
-"שמש כחולה?"
-"לא, ים אדום."
-"כמו כשהשמש שוקעת ועושה גווני אדום מסביב?"
-"גם."
-"מתי עוד?"
קמיל חייכה אלי והרסה את ארמון החול שלי, היא התרוממה מהחול
וניערה את שאריות הגרגרים מהמכנסים, היא התכופפה ונתנה לי
נשיקה מלוחה וביד ימין הרימה את הסכין. קמיל רצה אל הים
וכשהמלח עטף אותה אז היא נופפה אלי ביד ימין, קירבה את יד
שמאל, שניהם קרוב, נפרדת ממני וצובעת את הים באדום.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.