המשך לסיפור "פרח קטן גם לקמיל" (פרק ב') שמופיע בקישור-
http://stage.co.il/Stories/226279

שירה חולפת על פני ברחוב, צעדיה מהירים והיא עושה את עצמה
כאילו היא לא רואה אותי, אני כבר רגיל לזה וממשיך ללכת בשקט.
נכנס לבית קפה בו איתמר עובד ומזמין שוקו, איתמר נותן בי מבט
חטוף ומהנהן, אני מחזיר לו הנהון. בחורה אחת מביאה לי את השוקו
עם שתי קוביות שוקולד במקום אחת, אני שוב מהנהן לאיתמר והוא נד
בראשו. לאט אני פותח את העיתון ומתעדכן בתוצאות משחק הכדורגל
האחרון למרות שאני לא מעריץ שום קבוצה, כתוב שם שמכבי ניצחה
ואני נותן את אותו החיוך שהייתי נותן אם ביתר הייתה מנצחת,
למען האמת אני אפילו לא יודע איזה צבע שייך לאיזו קבוצה.
אני יכול כבר להרגיש את החורף באוויר, אני זוכר איך קמיל הייתה
מקמטת את אפה ומריחה את תחילת החורף, היינו יושבים ארבעתנו יחד
כשהיא הייתה מכריזה שהחורף התחיל. באותה שנייה היינו קמים
והולכים לבית קפה קרוב בכדי לחגוג את חגיגת תחילת החורף. באותו
היום של החגיגה, כולנו הזמנו שוקו, אפילו איתמר, בכדי לחגוג את
האירוע המיוחד. בזמן שאני הרהרתי בקמיל נכנסו לבית קפה שלושה
בנות ובן והתיישבו בשולחן לידי, "חגיגת החורף?" שאלתי בחיוך
והם תקעו בי מבט מוזר וחזרו לשוחח ביניהם, "גם כן חגיגה"
מלמלתי.
"זה די עצוב" אמר איתמר כשנעמד לידי, "אין לך משהו יותר טוב
חוץ מלשבת לבד בבתי קפה?" נאנח והתיישב. "הבוקר ביקרתי את
קמיל" לחשתי, "אבל היא עדיין ישנה", איתמר הביט בי ולא ענה,
"חשבתי שאולי, רק אולי..." לחשתי כשאיתמר התחיל לכעוס "די
תומר, אתה חייב להפסיק עם זה! אתה מפחיד את כולנו" אמר, "אנחנו
מפחידים את עצמנו" עניתי כמעט בלי קול. "השוקו שלך כבר קר" אמר
אחרי שתיקה, "חוץ מזה מי שותה שוקו בגילנו?" אמר ספק בצחוק,
ספק בכעס. "חגיגת החורף" מלמלתי והוא תקע בי מבט כועס וקם
לחזור לעבודה. לאיתמר באמת יש לב טוב,  אבל הוא צריך להבין שלא
כולם חזקים כמוהו. הבחורה חזרה שוב עם כוס שוקו חם וקוביות
שוקולד ואני בכיתי על עצמי בלב, ' אתה חייב להתעורר תומר, אתה
חייב!' חשבתי לעצמי, ואחר כך לעורר גם את שירה, אסור לזה
להיגמר ככה, בכיתי לעצמי והתחננתי לאלוהים שיחזיר את המצב
לקדמותו או שלפחות יחזיר אותי לאותו לילה גורלי, אבל אז אני
נזכר שאני כלל לא מאמין באלוהים.
"נראה לי שאני אחזור בתשובה" אני אומר לשתי בנות בשולחן לידי
שצוחקות, "באמת?" אחת מהן שאלה בזלזול ואני מהנהן, הן המשיכו
לצחוק. "אני מחייך אליהן ואומר "לא בצחוק, אני באמת שוקל את
זה", "יופי" אומרת אחת הבנות בחיוך רחום וחוזרת לדבר עם חברתה.
"טוב זה רשמי, הפכתי להיות כמו אחד המשוגעים האלו שמדברים
לעצמם" אני אומר ופתאום קולט שאמרתי את המשפט הזה בקול רם
ועכשיו שתי הבנות מביטות בי ואישה זקנה אחת נותנת בי מבט
ועוברת לשולחן רחוק יותר.
"אתה מבין איתמר, פשוט אני לבד" אני לוחש לו כשהוא עומד ליד
הדלפק וממשיך לקחת הזמנות, "פשוט קודם שקעתי בבגרויות ועכשיו
אין לי כלום" אני ממשיך "אפילו אתה לא מתייחס אלי" אני אומר
לו. איתמר תוקע בי מבט ומבקש ממישהו שיחליף אותו בקופה, "תומר,
מה אתה רוצה?" הוא שואל בעצבנות, "כלום" אני לוחש והוא רק
מתעצבן יותר, "זה לא כלום תומר, מה לעזאזל אתה רוצה ממני? אני
זה שאהבתי את קמיל יותר מכל, לך יש עדיין את שירה שלך, אז
תשתוק ותלך אליה, אני זה שצריך לבכות." אני מביט בו בלי מילים,
"אם אתה כל כך משועמם, אז לך תמצא עבודה ותפסיק לבלבל את
המוח", הוא אמר וחזר לשרת לקוחות בדלפק.
ואז אני שוב ברחוב, הולך בין מכוניות נוסעות וילדים רצים,
כאילו כולם ממשיכים חוץ ממני, אחד מהילדים נתקע בי, "אתה לא
צריך להיות בבית ספר?" שאלתי והוא צחק, "שבת היום" אמר ורץ.
שבת, צחקתי לעצמי, איזה מזל שאני לא מאמין באלוהים ולא כבר
מזמן הייתי נשרף בגיהנום על חטאי. אני מוציא חבילת 'קמל' מכיס
המכנס ומדליק סיגריה, ילדה אחת מתקרבת ומבקשת ממני סיגריה, "בת
כמה את?" שאלתי והיא ענתה "13", משכתי בכתפי והמשכתי ללכת,
"קמצן אחד!" צעקה מאחורי ואני הסתובבתי ועניתי לה בחיוך רחב.
שירה שוב חולפת ברחוב ולא רואה אותי, בהתחלה רציתי להמשיך ללכת
ולשחק את ההצגה הרגילה שלנו, אבל התעצבנתי והתחלתי ללכת
בעקבותיה, בסוף תפסתי בידה וסובבתי אותה אלי, זוג עיניים
ירוקות חדרו לתוכי. "אני שונאת את  הריח הזה, אתה כבר יודע"
לחשה ואני בתמורה מעכתי את הסיגריה. היו דקות של שקט.
"אז לאן את מתגייסת בסוף" שאלתי מנסה להנשים את השיחה בינינו,
"הנדסה" אמרה כשהיא מנסה לשחרר את ידה מתוך האחיזה של ידי,
ראיתי שמתחיל להכאיב לה כל העניין אבל רק התחלתי ללחוץ יותר
חזק. "קרבי?" שאלתי והיא הנהנה, "למה דווקא קרבי?" שאלתי בחיוך
מנסה בכוח לא לתת לקשר בינינו לגסוס, אבל היא רק משכה
בכתפיים."אז מה, את עובדת איפה שהוא?" אני שואל והיא נדה בראשה
לסירוב, "כי את יודעת, אני מחפש משהו להעביר את הזמן",
"כן, הבגרויות נגמרו" היא נאנחת וסוף סוף נכנסת למונולוג האישי
שלי.
"ועכשיו" אני לוחש, "יש למחשבות המון זמן להתרוצץ להן."
היא מהנהנת.
"אז מה את עושה כל הזמן?"
"מסתובבת"
"סתם?"
"סתם" לחשה והשפילה עיניים,
"גם זה משהו" אני מחייך, "אני התחלתי לדבר לעצמי".
היא צוחקת בעצב, "עדיף מאשר לא לדבר בכלל",
"ממש זוג משוגעים" אני אומר ומרפה קצת מהאחיזה ביד שלה.
"אז, אתה חושב עליה לפעמים?" היא לחשה,
"כל הזמן" אמרתי והרפתי לחלוטין, היא שפשפה קלות את ידה ואני
התחרטתי קצת על הסימן האדום שהשארתי לה.
"את באה לחגוג את התחלת החורף?" שאלתי ומיד התחרטי, יכולתי
לראות איך המשפט חלחל אליה לאט ושרף לה את הלב, "אבל רק אם את
רוצה" אני ממהר לומר כאילו בכדי להציל את הלב.
"תומר, למה אתה עושה את זה?" נאנחה ואני התחלתי לחייך,
"נו בואי, מה אכפת לך, אסור לנו לעצור את החיים" אמרתי ומשכתי
אותה לבית בקפה של איתמר.
כשנכנסנו איתמר נתן בי מבט עצבני, לא התייחסתי וגררתי את שירה
לשולחן צדדי, היא התיישבה בחוסר חשק ובהתה בנקודה מסוימת מחוץ
לחלון. המלצרית התקרבה אלי מחייכת, "שוקו?" שאלה, "ארבע" עניתי
עם חיוך מאוזן לאוזן, שירה המשיכה לבהות בחלון. איתמר הביט
עלינו מהדלפק אז סימנתי לו באצבע להתקרב אלינו, הוא עשה את
עצמו מתעלם. המלצרית חזרה עם ארבע ספלי שוקו חם וצלחת מלאה
שוקולד, "את יכולה להגיד לאיתמר לבוא לכאן?" חייכתי למלצרית
והיא הנהנה.
"מה?" אמר איתמר כשנעמד לידנו, "חגיגת החורף" חייכתי אליו,
"תצטרף" הזמנתי אותו, הוא תקע בי מבט "אני עובד" ענה בנוקשות
והעביר מבט אל שירה שעדיין בהתה בחלון. "אבל כבר הזמנתי לנו
שוקו" חייכתי בתמימות מתבקשת, "מה קורה אתך תומר?" אמר "כולם
בסדר, ורק אתה, הולך ומשתגע לנו פה!" אמר, ואני עדיין חייכתי,
"אולי, אבל גם שירה משתגעת, נכון שירי?" פניתי אליה והיא לא
זזה, אז חזרתי להתמקד באיתמר. "תומר, קח את עצמך בידיים, עברה
כבר כמעט חצי שנה מאז, אתה צריך להמשיך הלאה" אמר וחזר לדלפק
הלקוחות בכדי להמשיך ולעבוד.  אני מאידך הרמתי קוביית שוקולד
ואכלתי בהנאה, "זה טעים" אמרתי לשירה וקירבתי אליה את הצלחת,
היא לא הזיזה את מבטה מהחלון. "נו שירה,  די, אל תיסגרי בפני"
לחשתי "אי אפשר להמשיך ככה, כל אחד לבד, פשוט אי אפשר." לחשתי,
זוג עיניים ירוקות הסתובבו והביטו בי.
"אני לא מוכנה להשתגע יחד אתך" ענתה, "זה בסדר, אני מוכן להיות
נורמלי בשבילך, העיקר שנחזור להיות ביחד, כמו פעם, את זוכרת?
כי אני כבר מתחיל לשכוח, באמת, ואני כבר לא יודע מה לעשות עם
עצמי, שירה אני מתגעגע אליך, מאד. ואני אוהב אותך שירה, את
זוכרת נכון? ואת יודעת, אני יודע שאת יודעת כמה אני אוהב אותך,
קדימה שירה, תני לנו סיכוי.".
"הרבה השתנה תומר" ענתה
"אבל אסור לנו ככה לוותר" המשכתי והיא נתנה לי הנהון קטן וקראה
למלצרית.
המלצרית חזרה עם כוס זכוכית גבוהה, בדיוק כמו ששירה אהבה לשתות
את הקפה שלה, וכנראה עדיין אוהבת. עכשיו היו על השולחן 5
ספלים, בשביל זוג אנשים, שירה הרימה קוביית שוקולד, טבלה בקפה
ואכלה. השוקו של איתמר מתקרר" אמרתי, וגם של קמיל, חשבתי בלב,
שירה משכה בכתפיים, "קדימה שירה, תודי" חייכתי אליה, "אתה מתה
להיסחף לשיגעון הזה איתי" היא לא ענתה ושתתה את הקפה שלה, "אני
לפעמיים לא יודעת מה לעשות אתך" אמרה אחרי שתיקה, "ואני לא
יודע מה לעשות איתך" אמרתי והיא סוף-סוף נתנה לי חיוך אמיתי.
"בחייך תומר, אתה לא באמת חושב שעכשיו נוכל לחגוג את חגיגת
החורף? כאילו כלום לא קרה?", זו הייתה שאלה רטורית כמובן, אבל
מי אני שאתייחס לקטנות, "ברור שנוכל" עניתי. היא שתקה לכמה
שניות בכדי לחשוב ולבסוף ענתה שטוב, "אבל לא כל כך מהר" לחשה
ואני הנהנתי, "סוף סוף הצלחתי להכניע אותך", אמרתי ושנינו קמנו
בכדי לצאת מבית קפה ובדרך החוצה תפסתי את היד של איתמר והוצאתי
אותו החוצה מהבית קפה בכוח. איתמר חזק במיוחד ועל זה לא חשבתי,
בקושי הצלחתי לסחוב אל מחוץ לבית קפה וזה גם רק בגלל גורם
ההפתעה. "תומר מה עובר עליך" אמר בכעס מנתק את היד שלו מהאחיזה
שלי, תפסתי את היד שלו בכוח, "אני אמשוך את שניכם לתוך השיגעון
שלי ביחד, גם אם זה יהרוג אותי" לחשתי אליו כשפנינו צמודים זה
לזה. הוא הדף אותי בכוח, "אתה מטורף!" לחש,  "אני מטורף?!
אני?! אני הוא לא זה שמתנהג כאילו כלום לא קרה! כי נחש מה?!
נחש!?" צעקתי כששירה לקחה כמה צעדים אחורה, "כן קרה משהו! קרה!
הכול קרה! והכול השתנה! ואתה, אתה לא יכול פשוט לחזור ולחיות
את החיים הטיפשיים שלך ככה סתם, כי איתמר, הכול קרה! פשוט
הכול!". איתמר הביט בי וענה בשיווין נפש, "זה בסדר תומר, אין
צורך לצעוק, אני יודע שקרו דברים, לא חשבתי לרגע שלא קרו,"
הבטתי בו המום מחוסר הרגישות שלו כשהוא התקרב וטפח לי קלות על
הגב, "אתה תהיי בסדר גבר" הוא לחש והסתובב חזרה להיכנס לבית
קפה. "לא" לחשתי ושירה רק הביטה בי, "לא, יש צורך לצעוק, בהחלט
יש צורך לצעוק!" צעקתי וקפצתי על איתמר מאחורה, דוחף אותו
לרצפה, איתמר בעט בי והתרומם. הוא ניקה מעליו את אבק הרחוב
ותקע לי מבט בעיניים, "איתמר בסופו של דבר את תצטרך להתמודד"
לחשתי, הוא שתק לכמה שניות ואז תקע לי אגרוף בפרצוף שהפיל
אותי. שירה התחילה לבכות והתרחקה עוד כמה צעדים לאחור,
כשהתרוממתי והחזרתי לאיתמר אגרוף, יחד התחלנו להיאבק, זו הייתה
סצינה סוריאליסטית למדי, אנחנו נאבקים ושירה בוכה, 'ממש כמו
בסרטים' חשבתי לעצמי וחייכתי, 'שהגברים מכים והנשים בוכות' ואם
זו סצינה מסרט אז כלום לא אמיתי. התחלתי לצחוק כשאיתמר העיף
אותי על הקיר, שירה נצמדה לקיר והתיישבתי לידי, חייכתי אליה.
איתמר הביט בשנינו והתיישב לידי מהצד השני, "משהו לא בסדר אצלך
בראש" אמר לי כשהוא ניקה לעצמו את הדם מהסנטר, אני בינתיים
ניסתי לסדר את הנשימה וחשבתי על עולמות של פנטזיה. "לעזאזל,
תראה מה עשית לחברה הדפוקה שלך" הוא הביט לי ישר בעיניים כשהוא
אמר את זה, "ותנקה את עצמך, כולך מלא דם ואבק" אמר לפני שנכנס
חזרה לבית קפה. שירה לא הפסיקה לבכות.
ניסיתי להתקרב לשירה, "את בסדר?" רציתי ללטף לה את השער אבל
היא התרחקה במהירות מהיד שלי, "לא התכוונתי להתפרץ ככה, את
יודעת, באמת שלא".
"תומר, אל תתקרב אלי" לחשה.
"נו, שירה אל תהיי כזו" נתתי לה חיוך שובה לב.
"אל תהיי כזו? תומר אתה בכלל שם לב למה שאתה עושה?!" היא הרימה
אלי זוג עיניים אדומות,
"שירה, בחייך" לחשתי ושלחתי לה חיוך.
"אתה מטורף... מטורף.. תומר! אתה מבין את משמעות המילה!?" היא
התרוממה, "ושלא תעז להתקרב אלי!, אתה מבין?! מטורף... תומר,
תתאפס על עצמך!" היא הסתובבה והלכה, אני הבטתי בתלתלים שלה
מתרחקים וסירבתי לוותר. "שירה, חכי, הנה אני אהיה בסדר, הנה
אני מבטיח!" רצתי ונעמדתי מולה מחייך מאוזן לאוזן, היא נתנה בי
מבט, "אתה יודע כמה חולני אתה נראה ככה?".
"חולני?!"
"כן, תומר, חולני..."
"אבל חולני זו מילה קשה כל כך" הפסקתי לחייך,
"ומטורף לא!?"
"כן, אבל מטורף זו מילת חיבה כזו, אבל חולני?! זה כבר מגעיל,
אני כועס רק על עצם המחשבה" חזרתי לחייך כשחשבתי על השטויות
שאמרתי בכל רם.
"איך? תומר, אני צריכה שתסביר לי את זה, איך לעזאזל אתה יכול
להיות כזה פסיכופטי!? לא, אני פשוט צריכה להבין בשביל עצמי."
"ועכשיו הגענו לפסיכופטי?"
"כן, כי תסתכל על עצמך, כולך מלא דם, מחייך מאוזן לאוזן,
כשלפני שניה, רק לפני שניה הלכת מכות עם איתמר!" היא התחילה
לבכות, לקח לי זמן להבין את חומרת המצב שנקלענו אליו.
"החיים לא כול כך קשים, קחי את החיים ביותר קלות, זו המלצה חמה
ממני"
היא לא ענתה,
"רוצה שנטייל קצת יחד?" לקחתי את השתיקה שלה כהסכמה.
###
טיילנו על החול כשאני מדי פעם העפתי צדפים למים, היא הורידה
נעליים ואני לא, הלכנו בתוך המים, כשאני נכנס יותר ויותר עמוק
לכיוון השקיעה, שירה התחילה להפשיל את המכנסים ולהיכנס אחרי,
הלכנו במקביל לחוף עד לנקודה בה נפרדנו מקמיל ונעצרנו. הבטנו
אחד בשני כשהדמעות של שירה פוגעות בגלים, "די שירה, הים מלוח
מספיק גם ככה" חייכתי אליה והיא משכה בכתפיים וניגבה את
הדמעות. סובבתי את פני לכיוון השקיעה ונכנסתי עמוק ועמוק יותר
לתוך המים, "תומר" שמעתי את שירה צועקת מאחורי, לא הסתובבתי,
זה היה די צפוי שהיא לא תלך אחרי, "די, תומר! אתה מפחיד
אותי!!" שמעתי אותה צועקת. אני חושב שהיא המשיכה לצעוק ככה עוד
זמן ארוך כי בשלב מסוים כבר הפסקתי להקשיב, ובכלל כשהמים כבר
נגעו לי בקו השפה אז כבר לא שמעתי אותה, וכשצללתי כלל לא זכרתי
שהיא שמה, קיימת, היינו רק אני והגלים שמרכיבים את קמיל. אולי
אני אשאר פה לנצח, חשבתי, ככה בין בתולות הים אשחה לי, עם קצף
הגלים שהוא האפר של קמיל ותמיד תמיד אחווה את רגשי האושר
המיוחדים שהיו לנו. רק לנו.
###
אבל לא נשארתי.
שירה שכבה על החול וצפתה בכוכבים כשהתיישבתי לידה סוחט את
החולצה שלי, "את חייבת להיכנס למים" חייכתי אליה, "הם נהדרים",
אבל היא כלל לא הפסיקה להביט בכוכבים.
"אם תמשיכי מכאן, ותפני בכוכב הראשון מימין, את יודעת  מה
יקרה?"
היא לא ענתה.
"את תצטרכי להמשיך ישר עד הבוקר, ואז?"
היא עדיין שתקה.
"תגיעי לארץ לעולם לא!!!" חייכתי
"אני לא רוצה להגיע לארץ לעולם לא" ענתה בהתרסה.
"מי לא רוצה להגיע לארץ לעולם לא?
"אתה רוצה לדעת מה אני רוצה?" אמרה , התיישבה וסוף סוף הביטה
בי
"מה?"
"שאתה סוף סוף תחזור מארץ לעולם לא"
חייכתי אליה, "שירה, זו בקשה גדולה מדי."
העיניים שלה התחננו אלי,
"לא, אני לא יכול"
"אפילו לא בשבילי?"
"תביני שירה, זה לא קשור אליך, אני פשוט לא יכול לעזוב את ארץ
לעולם לא, זה הבית שלי!" כבר לא חייכתי, גם היא לא.
"אם ככה, אז..."
"את מוזמנת לבוא ל'ארץ לעולם לא' בכל הזדמנות"
"אני אבוא באביב" חייכה פתאום וקמה לכיוון הבית שלה.
נשארתי לשכב על החול, "באביב אם כך, זו הבטחה" לחשתי והבטתי
בכוכבים.


לסיפור הראשון בסדרה, "עננים סגולים מעל ים אדום" (פרק
א')http://stage.co.il/Stories/214414