היקום מורכב מהרבה מאוד מערכות פשוטות ומורכבות, ואנחנו חלק
מהמערכות האלו. כל המערכות בייקום שלנו, קשורות בהכרח זו בזו,
ולרוב מנהלות בינהן ייחסי גומלין סדירים. הכרותינו למערכות
הינה הראיה על זאת; אם לא היה קשר לא היתה הכרות.
האדם הוא מערכת, ואני ואתה מהווים תת מערכת של האדם; הים הוא
מערכת שמכיל בתוכו אין סוף תתי מערכות וגם הוא בעצמו מהווה תת
מערכת השייכת לאמא אדמה... כדור הארץ גם הוא חלק ממערכת השמש,
והגלקסיה שלנו מהווה תת מערכת זעירה ביקום...
אני טוען שיש קשר בין כל המערכות ותתי המערכות הקיימות בייקום
המוכר לנו; קשר מתמיד תכליתי ומוחלט. דהינו, אני האדם כמערכת,
קשור ו/או מנהל ייחסי גומלין לא רק עם אחי האדם, אלא גם עם
האבן הדוממת המונחת על ידי, וגם עם הגלקסיה הגדולה שאני תת חלק
זעיר בה.

שני מאפיינים למיטב הבנתי, מגדירים את מהות הקשר בין המערכות:
קשר חי (פעיל), וקשר רדום (פסיבי).
הקשר החי כמובן, מאפיין את המערכות הדומיננטייות בין האדם
לרעיהו, אולם לכל קשר במערכות אלו מאפיין ייחודי (אנושי) נוסף:
הוא משתנה כל הזמן ייחסית לנתונים המתקבלים משתי המערכות
הקשורות ביניהן: הקשר בין יהודה לרפאל נמצא בתנועה מתמדת בלתי
פוסקת - כל עוד ושני הצדדים הנמצאים משני צידי הקשר, רפאל
ויהודה, מנסים, לכאורה, להטות את המערכת לטובתם; ד"ר מילשטיין,
מי שפיתח לאחרונה את עיקרון ההישרדות - יקרא לתכונה זו, תכונת
השרידות; ולעומתו אני צופה בתכונה מנקודת מבט אחרת, באופן
שיכול להציב את תיאוריית מילשטיין מנגד ואף לבטל את תוקפה.
הסבר יבוא.  

תכונה אחרונה זו (הקשר החי הבין-אנושי) היא סם החיים ממנה שואב
האדם את מרצו; דרכה הבחין האדם בטוב וברע - ובחר ב"טוב" לו;
דרכה הבחין בחמאס שהצד השני ביקש להאפיל עליו וקרא עליו תיגר,
הוא נלחם, הוא התרעם, התרומם ולפעמים גם נפל. לולא התכונה
המתמדת זו באדם, לא היינו מגלים את רוח המהפכה, ואת התשוקה
להתעלות.

הבה נתקרב אל המערכת האנושית, ונתבונן בה מקרוב, אך קודם יורשה
לי להעיר הערה: הקשר המתמיד שמתקיים בייקום ברמת המערכות ותת
המערכות, הינו דו-כיווני. היינו ראובן כמערכת, איננו משדר רק
מסרים תמידים אל שאר המערכות הסובבות אותו, אלא ובנוסף הוא
מקבל מהן באופן תמידי מסרים מסויימים, והוא אמור לעבד אותם
ולהתמודד איתם, ואף לתאם בינהם לבין מהות מסריו שהכין בעצמו.
משימה זו היא זאת שקובעת במידה מסויימת את אופי הקשר שנוצר, אם
הוא קשר טוב בונה וחיובי, או רע שלילי והרסני; אולם עדין עוד
לא נאמרה המילה האחרונה בנידון, כי הרי ישנו עוד "צד" מעברו
השני של החוט המקשר, והיא המערכת המקבלת את המסר הטוב או
ההרסני של ראובן, וצריך לראות מה היא תחליט לעשות עם המסר
שהתקבל זה עתה מראובן: אם היא תקבל את המסר כלשונו ותתנהג
בהתאם, אזי יש לנו מצב של הרמוניה מערכתית ותוצאות נחרצות לטוב
ולרע; במקביל יכולה המערכת השנייה להתנגד נחרצות לשדר של ראובן
ולתרום לתיקונו ע"י נקיטת "טקטיקה" מנוגדת בעיבוד הנתונים
ותיאומם עם נתוניה או מסריה המקבילים; וגם כאן יכולות להווצר
תוצאות הרות אסון או בונות - תלוי מאיזה עבר אנו מדברים. ועל
כל פנים, "הקשר" הטוב ביותר, הוא הקשר אשר משני עבריו עומדות
מערכות מתואמות, ותכלית הקשר בינהן בונה, ולראיה ניתן להבחין
בהמשך קיומן הבלתי פוסק של שתי המערכות המשתפות פעולה בינהן.
ומאידך קשה לעמוד על תכונות "הקשר הרע ביותר" כי דווקא
ההרמוניה ורמת התיאום הבין-מערכתית הן אשר יוצרות את הרס
המערכת לפעמים, ואי-התיאום כמובן יכול לגרום מידי פעם לחורבן;
עם זאת קל מאוד לזהות את הקשר הרע ביותר כלאחר מעשה; יש רק
להרים את העיניים ולהבחין בתהליך קריסת המערכות עד לאובדנן
המוחלט. נהוג במקרה כזה לעמוד על ההריסות ולציין עליהן את
הרישומים וההתרשמוייות.
 
קיים כמובן עוד קשר דו כיווני כאשר מצידו האחד עומדת מערכת
אקטיבית ומהצד השני מערכת פסיבית (מרצונה או שנכפה עליה),
במקרה זה הצד הדומיננטי הוא אשר יקבע את מאפייני הקשר על
תוצאותן - לטוב ולרע.
   
חזור לאדם שאנו מנויים על המערכת שלו. האדם בפני עצמו הינו
מערכת אדירה ומסועפת; יש לדמיין בראש איש או דמות אחת עומדת,
וממנה יוצאים מליוני ומליארדי חצים לכל הכיוונים, ובמקביל
מקבלת באותו מעמד חצים חיצוניים בכמוייות כפולות ומכופלות.
המערכת החיסונית של האדם למשל, מטפלת בכל רגע נתון בעשרות אולי
מאות תיקים/חצים שרק עתה הגיעו אליה ופלשו ברשות או לא את תת
המערכות שלה. היא במקביל משגרת מספר מסרים חיים אל המערכות
החיסונייות הסובבות אותה, מסרים שיכולים להוות "חדשות טובות"
למערכות החוץ או חדשות רעות עד מאוד שעלולות לסכן את עצם קיומן
(פליטת ווירוס אלים).

ניתן לחלק באופן גס את מערכות האדם לשני חלקים עיקריים: מערכות
פנים ומערכות חוץ. על מערכת-פנים מנוייות כל תתי המערכות
הפועלות באופן אינטימי בתוך גופינו, ומקיימות אותנו הלכה
למעשה. אין חולק על זה שמרכז המערכות האלו והמתאם בינהן הוא
המוח האנושי; וכאופן פועלן האינטימי והמסור בתוך הגוף, כך גם
אופי הקשר שלהן שמקיימות עם המערכות המקבילות הסובבות אותן
מחוצה להן. יש להן בוודאי קשר חיצוני עם מערכות-חוץ, אך הן
משחקות, בד"כ, את התפקיד הפסיבי בקשרים מעין אלו. הרושם הנוצר
הוא וכאילו משדרות לעולם החיצוני מסר אחד ויחיד: תן לחיות ואל
תפריע... תן לנו לחיות בשקט ובהרמוניה עם מה שיש לנו, לא נשמח
לשתף פעולה עם מערכות החוץ - ראו הוזהרתם!
מערכות הפנים שלנו, לרוב, הן פסיבייות לא אקטיביות כלפי חוץ,
ולראיה ניתן רק להתבונן בתוצאות הנראות לעין והנגרמות כתוצאה
ממסרים בלתי קונבנציונאלים המתקבלים בגוף: לרוב מערכות הגוף
הפנימייות שלנו עומדות חסרי אונים בפני כל מסר/מגע חיצוני
ומתנהגות ע"פ אמות המידה של המערכות החיצוניות. הצד הדומיננטי
במקרה זה אינו הגוף.

מערכות-חוץ של האדם: זהו משרד החוץ האחראי על ייחסי החוץ של
האדם עם סביבתו הקרובה והרחוקה כאחד. כל הפעולות "השיכליות"
נמנות על המערכת האדירה הזאת. מערכת זו הינה אחת המערכות
הבודדות הזוכות לקייום קשר הדדי ופעיל עם המערכת הפנימית של
האדם; להזכירכם - מערכת הפנים ובד"כ הינה פסיבית (עם
מערכות-חוץ שמחוץ לגוף)... אך היא הופכת לאקטיבית בכל הנוגע
לקשרים עם מערכת-חוץ של האדם עצמו. אדם שמן ש"אוהב" לאכול
הרבה, מתנהלים בתוכו ובאופן תמידי חילופי תקשורת ומסרים בין
מערכות פנים וחוץ; והמסרים הדומינטיים מתקבלים דווקא ממערכת
הפנים של הגוף, ובאופן פעיל עד גס לפעמים. "אהבת" האדם במקרה
דנן שייכת למערכות החוץ ונשלטת ע"י המערכת השיכלית, שלמרבה
האירוניה אין לה את המילה האחרונה במקרה חילופי המסרים דנן,
לטוב ולרע. מי שקובע בסופו של דבר את תוצאות הקשר הזה ואופיו,
הוא הגוף לא השכל; הוא יכול לגרום לקריסת כל המערכות ובמקביל
לשיגשוגן ופריחתן. השכל כאן אומנם אינו פסיבי, אולם "הטון"
הסופי והכללי נקבע ע"י המערכת הפנימית.  

בכל הקשור למערכות חוץ-גופניות, המערכת החיצונית הינה
דומיננטית מטבעה, והיא זאת האחראית לקשר הטוב ו/או ההרסני
שנוצר עם הסביבה. היא זאת המערכת שמקבלת ממיינת מעבדת ומתמודדת
עם המסרים האין סופיים המתקבלים, והיא זאת המתאמת בין אותם
המסרים המתקבלים לבין המסרים שהכינה בעצמה, והנועדים לשיגור.

מקובל על הכל לקבוע, שמרכז מערכת הפנים נמצא ונשלט ע"י המוח
האנושי, אולם טעות היא מקור הקביעה האומרת, שמרכז מערכת החוץ
נמצא גם במוח - ואני מודע לפצצה שהטלתי! אחת הסיבות שגרמו
לטעות זו, מקורה בשם שנתן האדם למערכות החוץ שלו, וזיהה אותן
דרכו; הוא קרא להן "המערכות השכליות", וגם אני השתמשתי לעיל
באותו הכינוי...
השם המתאים יותר למערכות החוץ הוא: "מערכות התודעה האנושייות".
כך נוכל לזהות גם את המערכות השכלייות שיש להן קיום בהחלט,
ופועלות במסגרת המערכות הפנימיות (לא החיצוניות), עם קשר מובן
והדדי שכולל חילופי מסרים עם המערכות החיצוניות. אדם
אינטלגנטי, הוא אדם שהמערכת השיכלית שלו מפותחת, ומרכז המערכת
הזו כמובן נמצא במוח ונשלט על ידו. האדם הזה הוא שמן וכבר
דיברנו עליו לעיל. המערכת הפנימית שלו שלחה אין ספור מסרים אל
המערכת החיצונית, במטרה להזהיר מפני ההשמנה הזאת, בציפייה
שתיאום זה יניב הפסקה בזלילת הכמויות האדירות שהוא "אוהב"
לאכול. נגיד ולצורך ההדגמה התקבל מסר של בחילות או של לחץ דם
גבוה או של חום... שפוענח מיד ע"י המערכת השיכלית כמסר מהגוף
אודות עודף השומן בגוף. הרופאים עוזרים לנו בד"כ לפענח את
המסרים האלה...
ע"פ אמות המידע "המוטעה" הנהוג שבידינו, האדם הזה אמור להפסיק
מיד לאכול, כי המסר שנשלח ממערכת הגוף הפנימית החוצה נקלט
ועובד ע"י המערכת החיצונית ומיד ניתן לקבוע, שיש לנו כאן דוגמה
אופיינית לקשר "טוב ביותר" כאשר משני עבריו עומדות שתי מערכות
מתואמות: הגוף רוצה להוריד את הכרס - זהו הצד "הבונה הראשון",
והשכל "האינטלגנטי" שמהווה מערכת חיובית ובונה בהחלט, הוא הוא
אשר קיבל את המסר ועיבד אותו; נותר אך הביצוע ושלום על ישראל.
מכאן אפשר לקבוע בוודאות, שכל הרזים והלא מעשנים והאנטי
אלכוהולוסטים הם אנשים אינטלגנטים! ואין הדבר כך!
המידע העדכני "הנכון" שהיצגתי לעיל, מראה על חילופי המסרים בין
המערכות כלהלן: המערכת הפנימית שלחה את שליחיה החוצה, והמסר
שלה, אכן, התקבל ראשונה במערכת השיכלית - הפנימית. הדרך שעשה
המסר הזה בשלב הראשון, יש לציין, היה קצר ביותר, כי הוא עבר
מתת מערכת אחת לשנייה דרך "קשר" קצר טווח שנמצא באותו המיקום,
במוח. העיבוד והקליטה והתיאום נעשו מיד, ואכן התקבלה תוצאה של
קשר טוב ומתואם במיטבו! השכל (הטוב) הבין ועיבד את המסר
שהמערכת הפנימית (הטובה) שלחה; והסיפור לכאורה נגמר
בהפי-אנד...
לא עברו שניות, וכמות אדירה של אוכל הגיעה שוב פנימה! וואלאק!
מה קורה כאן? יש דימום פיתאומי במוח...?
מסתבר: לאחר חילופי הנתונים ועיבודם במוח, נוצר קשר סוף סוף עם
המערכת החיצונית של "התודעה", ולמעשה נשלח לשם מסר מוכן ומעובד
טכנית, רק צריך לעבור פרוצדורה קטנה ולקבל אישור מהתודעה,
ו...הזלילה נפסקת! אולם לא כך היו פני הדברים: התודעה -
וסיבותיה עימה, דחתה בזלזול את המסר הברור שהגיע מהמוח! ממרכז
המערכת האנושית! והתודעה בשלה: אתה לא תגיד לי מה משמין לי ומה
מגדיל לי! היא שלחה מסר נגדי ומנוכר אל המוח, ולמרבה האירוניה
ידה היתה על העליונה, וכל המערכות הפנימיות של הגוף למורת רוחו
של הבוס שלהן ביצעו את הוראת התודעה דווקא! התודעה ניצחה
בראונד הזה בנקודות, אך המערכת הכללית (של האדם) הפסידה,
במקביל, מספר נקודות בעלות ערך, שיקרבו אותה במרוצת הזמן אל
הקריסה הכללית.

הבה נגדיר אם כן את המערכת החיצונית, ונקרא לה סוף סוף בשם!
אכן - גם "תודעה" הוא שם, אולם הוא הונהג בפינו ככינוי טכני...
מה אם נקרא לה דינה? או דנה! או שיפרה - שם מאוד יפה!
האמת, אין לי שום בעיה עם בחירת השם, כשם שאין לי בעיה לקרוא
למי שתפר לי את החולצה בשם "ניסים". אבל את החולצה קניתי
במשביר, והמשביר יצר אותה בסין העממית להורדת עלוייות... ובסין
לא נהוג לקרוא בשם ניסים! אם כן מה אתם רוצים? צ'ון? שיהיה:
תופר חולצתי הוא צ'ון הג'ינג'י.
התעקשתי לתת לתופר החולצה שם, כי חייב להיות תופר לחולצה; וזאת
כי אני רואה לנגד עיני את החולצה ונוגע בה בידי. לא פחות
התודעה: חייב להיות לה שם, כי אין לי ספק, עכשיו לאחר הפדיחות
של השמן, בקיומה! דברים השתנו בגללה! היא הכריעה בנושא אמיתי,
לא דמיוני, שיש לו תוצאות הרות גורל, וכל העולם הפנימי שלי
אפילו הבוס הגדול של הגוף עמד בפני הכרעתה דום ועשה כרצונה!
הוכח קבל עם ועדה שאם הדבר (ההחלטה) היה ביד "הגוף" או "המוח"
השייך למערכת שלו, ההחלטה היתה אמורה להתקבל באופן שונה ב-180
מעלות! דברים השתנו בגללה חבוב! היא קיימת! לא מגיע לה שם
קטן?

אכפת לך לקרוא לה "נשמה"? (ואני מסכים שהכינוי הטכני שלה יוותר
על כנו: "תודעה").

ובכן, לתודעה (נשמה) שייכים אגפי משרד החוץ של האדם: הרצון,
ההרגשה, האהבה, הכבוד, האומץ, התקווה, הפחד, הגעגוע... וכמו
שהזכרתי, למשרד החוץ הזה על כל תתי אגפיו קשר הדוק ושיתוף
פעולה מתמיד עם המערכת הפנימית; התגעגעתי מאוד ללשון הציורית
שלי, הניחו לי לרגע לחזור אליה: למערכת החיצונית זו טלפון רב
קווי אדום וישיר למערכת הפנימית ולמנכ"ל שלה.

הייתי רוצה לגשת עכשיו לאיש ששונה בתכונותיו מהשמן שלנו
ההוא... לאיש בעל עקרונות, הוא לא פוחד מכלום הוא כן, בעל כבוד
עצמי, אפשר לכתוב ספרים על האומץ שלו...
מה חסר לאיש כזה? תנחשו - מה עוד חסר?
מליון דולר? לאאא לא ניחשתם... לא הכל כסף עיוני.
חסר לו שכל טוב; משהו ממשפחת הזקן ההוא עם השערות הלבנות
הפרועות, שהביא לנו כמה תורות חשובות אך גם עזר בפטנט
להשמדתינו... ומה טוב אם נשחיל לו את השכל הזה בתוך גוף טוב
ובריא!
יש! מצאתי איש כזה! ואף צעיר! ממש לא יאומן... חזק יפה גבוה
בריא... ובנוסף חכם חד כתער, בעל רמת אינטלגנציה גבוהה
במיוחד... ובנוסף, כמו שהזכרנו, הוא איש נאמן כן בעל עקרונות
אמיץ... (ומחפש כלה)

יום אחד חלה! הוא היה עם חום גבוה מספר ימים, דבר שפגע לו
במערכת החיסונית שלו, וגם איתרו הרופאים הרחמניים פגיעה מוחית
במסכן, כתוצא משינויים של זרימת דם למוח. כן אנחנו מדברים
באיוב.
פיתאום הגוף שלו הצטמק, וכתוצאה מהזרימה הבלתי סדירה של כלי
הדם למוח, הראיה שלו ירדה - פעם היתה 6/6... הוא כמעט איבד את
חוש הריח, והזיכרון שלו נפגע קשות וכמעט לא נשאר ממנו כלום...
טרגדיה אנושית בשיאה! המצב הולך ומחמיר ומידי פעם הוא התחיל
לאבד את ההכרה - סימן לא טוב לבאות...

שכחתי לספר לכם לעיל, מרוב התלהבות, דבר שלא כל כך קשור
באישייותו, אך כן בעל משמעות חברתית בשבילו: הוא בא ממשפחת
פושעים מנוולים מפיונרים ואפילו ילדיו היה בהם את הכרומוזום
הזה, ואפילו נפל המסכן עם אישה נרקומנית ופושעת... (שכחנו לבקש
עבורו מזל!), אבל בזכות חוכמתו ובעיקר האומץ שבו, הוא ניטרל את
הבעיה החברתית הזו - ובעצם לא היה צריך לעשות כלום, כי אף אחד
לא חשב להתקרב אליו...
ועוד דבר אחרון ששכחתי להזכיר: בחשבון הבנק שלו היה חצי מליון
שקל.

נחזור לחדר שלו בית החולים ולרגעיו האחרונים...
הדם המגיע אל המוח הולך ומתמעט והוא מאבד כבר את הראיה שלו,
כמעט ולא שומע, והבעיה עם הזיכרון... קשה היה כבר ליצור קשר
איתו... ולמשפחה "היקרה" שלו כבר לא היה להם ספק שימיו
ספורים...

השעה 3.00 לפנות בוקר, ובמסדרון בית החולים מופיע פתאום בועז!
בין דודו "המודאג"... הוא מסביר לאחראית המשמרת ההמומה, שלא
יכל לישון כי הוא מאוד דואג לבן דודו והוא חייב לראות אותו!
נכנס לחדר, נעל אחריו, ושלף את האקדח - לפי כל כללי המסורת
המפיונרית...
הוא ניער את בן דודו חזק והתנהלה שיחה זו בינהם - כאשר האקדח
שלוף ומכוון אל ראש החולה:
- או שאתה חותם לי עכשיו צ'ק על החצי מליון שיש לך בבנק או
שאני מחסל אותך כאן ועכשיו!
- ...
בועז חזר על אותו המשפט בצעקה אל תוך האוזן שלו, והפעם החולה
הגיב וביקש מבועז שיתקרב אליו:
- ל-ך תז-ד-יין. אא-תה לא מ-פ-חיד או-ותי.

למחרת ניסו את מזלם שאר בני הדודים, כל המשפחה הענפה
"והדואגת", אשתו העצבנית, אפילו ילדיו איימו עליו... והוא איתן
כצור! שום גרוש למנוולים האלה. בקושי ענה אך ההתמודדות שלו לא
השאירה מקום לספק: מדובר באותו העיקש אותו החזק אותו האומץ!
שום דבר לא השתנה.
בשארית כוחו, לחש לאחת האחייות שתביא לו איזה עו"ד... היא עשתה
כדברו, והוא עשה צוואה חוקית וחתם את חצי המליון במלואם לאגודת
עזרה לנשים מוכות.

אנו מבחינים באמצעות דוגמה זו, שזרימת הדם למוח השפיעה על הרבה
מערכות חיונייות שאנו יודעים בוודאות שמרכזן במוח, השפיעה
ובאופן הדרגתי עד לקריסתן המוחלטת כמעט; הוא כבר לא שומע, לא
רואה, כמעט ולא זוכר, בקושי מדבר ולא כל כך לעניין... אולם
"המערכת החיצונית" לא הושפעה באותה המידה וכמעט נותרה על כנה:
הוא עדין אמיץ! עקשן! ישר כסרגל, נאמן לעקרונות...
אם דילול זרימת הדם או החמצן אל המוח דילל איתו גם את חוש
הראיה, את חוש השמיעה, הטעם, אם הוא דילל באופן משמעותי אפילו
חלקים נרחבים מהזיכרון שגם מרכזם נמצא במוח, מדוע לא דילל גם
את התודעה שלו, את הנאמנות שלו לעקרונות, את העקשנות שלו, את
היושר שלו?
כמובן, גם העקרונות והעקשנות והיושר זקוקים לפלאטפורמה
מינימלית של המערכת הפנימית בשביל להוציא אותם מהכוח אל הפועל,
ומותר לי להניח בדוגמה, שעמדו לרשותו הכלים האלה... כמו הכוח
המינימלי ליצור קשר, לנסח, לזכור...  

הדוגמה שהבאתי לעיל אודות "השמן האינטלגנט", מסמנת את קיום
"המערכת החיצונית" ומצביעה על תכונותיה האוטונומים והמנוגדות
לפעמים מהמערכת השיכלית הפנימית. על המערכת זו מיניתי בוס
וקראתי לו בשם המוכר "נפש", או לחילופין ניתן להשתמש בכינוי
הטכני של המערכת: "תודעה".
הדוגמה האחרונה שהבאתי אודות מר עיקרון החולה, סימנה את ההפרדה
הפיזית של המערכת החיצונית מהמערכת הפנימית. אני יודע לפחות
היום, שמרכז התודעה (נשמה) לא נמצא במוח.
לציין שאינני בא בזאת לענות על השאלה "היכן נמצא מרכז המערכת
החיצונית, או היכן נמצאת הנשמה". אינני בא, גם, לספק תהיות
אודות מהות הנשמה, ממה היא עשויה, מהיכן היא פועלת, או מהיכן
משיגה את "הדלק" שלה... על כל השאלות האחרונות האלה אני עונה:
אין זה בתחום השגות הבנתי.  

אחד העקרונות השלוש עשרה של היהדות אומר: שהקב"ה מצוי, אין לו
גוף ולא דמות גוף. אני מרגיש היום, בעזרת המונולוג שפיתחתי,
שנסעתי מליוני הקילומטרים אל עבר הבנת העיקרון הזה; הגם והדרך
עוד ארוכה, ואולי בלתי ניתנת להשגתי.

טענתי לעיל את הטענה הזו: "ישנו קשר בין כל המערכות ותתי
המערכות הקיימות בייקום המוכר לנו; קשר מתמיד תכליתי ומוחלט";
והייתי רוצה לחזור בשלב זה אל עולם המערכות הזה, ואל מכניקת
ההתקשרות וייחסי הגומלין בינהן.

האדם, הזכרתי לעיל, הינו מערכת מסועפת בפני עצמה, שמקיים קשר
פעיל ומתמיד עם המערכות הסובבות אותו; הוא משדר ומקבל תשדורות
אין סוף, כאשר התכלית של ההתקשרויות אלו הינה, קיום תקשורת
תקינה והרמונית עם שאר המערכות, באופן שיתרום להמשכיות התקשורת
- לא להפסקה. ההגיון של הדבר ברור: לכל קשר שני צדדים, ואם צד
אחד יקרוס, הצד השני יקרוס בעקבותיו. יש בהגיון הזה משהו מאפקט
הדומינו: אם אתה תיפול גם הוא יפול וגם השלישי יפול... כל
נפילה מקרבת את הקריסה הגדולה של כל המערכת, עד שהמערכת הגדולה
קורסת, וקורסת בעקבותיה עוד מערכת הקשורה בה...
כידוע, אין סוף למערכות; כי היקום המורכב מהמערכות אין לו סוף;
אשר על כן, כאוס הנגרם מקריסת מערכות רבות הינו כאוס זמני
ומוגבל, יהיה גודלו אשר יהיה.

מאידך, קשר טוב והרמוני יכול לתרום לפיתוח המערכת ולהמשך
קיומה; ואולי גם לתיקון כאוס זמני שנגרם בעבר, ולחידוש בניית
מערכות מושחתות, שעוד לא הגיעו לשלב הקריסה המוחלט.
הדברים שאני דש בהם כאן, מוציאים את עיקרון השרידות משיווי
משקלו, ואף מבטלים את חוקיותו!
ע"פ עיקרון השרידות (שפיתח ד"ר מילשטיין), תכליתה של כל מערכת
הינה לשרוד תוך ניטרול האיומים המרחפים עליה מכל עבר, כלומר,
הוא מניח מראש ששאר המערכות, כולן או ברובן, מהוות, מטבען,
אייום פוטנציאלי על המערכת X, ולכן ועל מנת לשרוד, יש לנטרל את
האיום של שאר המערכות, או במילים אחרות, לגרום לקריסתן; זו
כפירה בעיקר!
הכפירה מתחילה מרוח העיקרון שמניח, שכל מערכת הינה איום בפני
עצמו על המערכת השניה מעצם הימצאותה, כלומר, תכליתה של כל
מערכת הוא לאיים על המערכת השניה ולגרום לקריסתה, וזאת במטרה
להוריד כמה שיותר איומים על המשכיותה! וזה עוד ניסוח של הכפירה
בעיקר!

והלכה למעשה, הבעיה של עיקרון השרידות מתחילה מכאן, כאשר
מבקשים להגדיר את המערכת המבקשת לשרוד, האם ניתן להגדיר מערכת
כזו? מי זאת מערכת ומי זאת תת מערכת! אפילו הגלקסיה של שביל
החלב הינה תת מערכת מזערית וכה בלתי משמעותית במערכת גלקסיות
גדולה יותר!
ולמה ללכת רחוק עד הגלקסיות, ניקח את מערכות האדם: אם כל מערכת
באדם תשאף להתקיים ולשרוד ע"פ עיקרון השרידות, הקריסה שלה בוא
תבוא תוך חלקיק השניה! ואם האדם ישאף לשרוד, ע"פ עיקרון
השרידות, באמצעות ניטרול האיומים עליו בתוך החברה, לא ייוותר
מהחברה שריד תוך זמן קצר ביותר.
שרידות הגופים האנושיים והמערכות האנושיות, מותנית בהמשכיות
שאר המערכות הסובבות את המערכות האנושיות, ולכן, תכלית המערכות
האנושיות הוא לשתף פעולה עם שאר המערכות ולגרום להמשכייותן לא
לנטרולן.
ככלל, מקור הטעות של עיקרון השרידות נובע מהקביעה התמוה
שאומרת: עצם קיום מערכת הינו איום בפוטנציה על המערכת השניה.
זו גישה פסימית למדי - אם נביט עליה מהצד הפילוסופי... נהפוך
הוא: עצם קיום מערכת מעיד שהמערכת הזו הצליחה לקיים ייחסי
שכנות טובים עם שאר המערכות הסובבות אותה, ואף לתרום להמשך
קיומן; כי בתכלית, קיומן הוא פוליסת הביטוח לקיומה היא.

ומה אם מערכת שכנה מאיימת בטיפשותה על מערכת X; מה על X לעשות?
להגיש לה את הלחי השני?

ע"מ לענות על השאלה זו, עלי להכנס לרגע אל עומק אחת ההנחות
שהביאו לניסוח עיקרון השרידות: ההנחה מדברת על נטייה טבעית של
כל המערכות להיות פחות מסודרים, להסתאב ולקרוס, לצד שאיפתן
לשרוד...
ואם אצלול אל עומק ההנחה הזו, יתגלה לנגד עיני מחזה איום
ונורא: על הבמה יעלו ויבואו מליארדי מערכות על תת המערכות
שלהם, ותתחולל שמה מלחמת חורמה של הכל בכל! הרבה מהצופים ולבטח
יזילו דמעות כמים, נוכח מחזות קורעות לב של מערכות, המנסות
לעשות בדק בית בתוך ביתן, במטרה לעשות סדר בכאוס הרב השולט שם,
כאוס ואי-סדר שלא ניתן להמשיך ולחיות איתו, שכבר מאיים על עצם
קיומן; ולפתע מתקבלת התרעה מהצפון על קבוצת מערכות המתקדמות
לעבר הקבוצה שלנו, וצורת היערכותן והתקדמותן לא משאירה מקום
לספק: הן באות לתקוף ובמטרה להשמיד אותנו! יש לקדם את פני
הפולשים האלו ולהלחם בהם עד חורמה! או אנחנו או הם, אין מקום
לשנינו.
עוד הם נערכים למערכת החורמה המתקרבת, וצפירת האזעקה קורעת שוב
את האווירה המתוחה ממילה... עוד קבוצה מכיוון דרום-מזרח
מתקרבת, וגם... פניה כנראה למלחמה! ועוד אחת מצפון מערב! ועוד
אחת אדירת מימדים צצה מכיוון השד יודע מה! הרבה מאוד דם נשפך
במשחק הזה... טרגדיה איומה. אנחנו חיים למעשה, לפי ההנחה הזאת,
בג'ונגל גדול או בעצם בתוך ים בו הדג הגדול אוכל את הדג הקטן
ממנו וכך מתקיים! דהיינו, אם הייתי דג חכם ואינטלגנט, הייתי שם
לנגד עיני שני עקרונות: לברוח ולהתרחק עד כמה שניתן מהדגים
הגדולים ממני, ולחפש בנרות דגים קטנים ממני. רק כך יש לי סיכוי
להמשיך עד מאה ועשרים... (או לא יודע מה תחולת החיים הממוצעת
של הדגים!). זוהי הנחת היסוד של השערת השרידות.

במבט ראשון, נראה וההנחה האחרונה היא היא נציגת המציאות שלנו
ושל כל המערכות שבייקום; לפחות כאן על האדמה, ההנחה הדומיננטית
לכאורה היא זאת! מה לעשות, יטענו חסידי עיקרון השרידות, אם
המציאות היא עכורה? הרי הבעיה היא שאנו חיים בתוך כלוב של
אריות... וכך אני חוזר לשאלה לעיל: ע"פ ההשערה האישית שהצגתי,
המשך קיומי תלוי בהמשך קיום המערכות הסובבות אותי; ואני באמת
בחור טוב "שמת" לחיות... ולכן אני הולך לעזור לכל המערכות
הסובבות אותי ואפילו לחתום להן ערבות בבנק - יותר מזה?!
אולם, ממשיך "המת לחיות" ושואל: מה אני עושה במקרה ואתקל
במערכת, שאיבדה את עצמה לדעת והתעלמה מכל העזרה והערבויות
שחתמתי בשבילה ו...תקפה אותי! פשוט תקפה אותי במטרה להשמידיני
עיני עינק! מה אתה מצפה ממני במקרה כזה: שאשתוק לה ואושמד, או
שאשמיד אותה ו...אושמד? זה נבלה וזה טרפה... (התייחסותי
לפרדוקס הזה ולשאלה בכלל, תבוא בהמשך.)

ובכן, הוכחתי לעיל שעיקרון השרידות אין לו את הכלים המתאימים
להתמודד עם השאלה הזאת: דהינו, מערכת לא יכולה להיות מותקפת
ומתקיפה בו בזמן וכל הזמן, כי הדבר יוביל לקריסה מיידית של כל
המערכות הנתונות ע"פ אפקט הדומינו... הייקום, ע"פ עיקרון זה
היה צריך לקרוס מזמן ותוהו ובוהו ישלוט בו... תמיד ישנן מערכות
גדולות יותר מהאחרות ותמיד, ע"פ הנחת השרידות, יקרסו המערכות
החלשות; ואם כן אנו חיים בתהליך קריסה הולך וגובר, או אם תרצה
בתהליך גסיסה בלתי פוסק, כמאמר המשל: האדם מתחיל לצעוד אל
המוות שלו מרגע היוולדו...

האומנם האדם צועד אל מותו מרגע היוולדו? אין זה נכון! זו הטעות
החמורה ביותר שניתן להתקל בה; היא אם כל הטעוייות: האדם נולד
בשביל לחיות עד אין סוף. זוהי התכלית האמיתית המלווה עם האדם
מרגע היוולדו. הראיה על זאת היא הטכניקה המפעילה את מכונת
החיים של האדם: אופי חילופי החומרים של האדם נועד בשביל לתת
מענה מתמיד ובלתי פוסק לבלאי האדם; אינני בקיא בפרטי הנושא
אולם ועד כמה שאני יודע, תאי הגוף מתחלפים במלואם באופן סדיר
כל הזמן. המדע, מודה כבר בעובדה, שההזדקנות הינה מחלה ולא
תהליך; אמור מעתה, שהמוות נגרם מתהליך של מחלה - לא של
הזדקנות.

האדם נולד והצטייד בכלים הבסיסיים למען המשך קיומו האין סופי.
הוא אמור, אם ישכיל להשתמש בכליו ההתחלתיים נכונה, לחיות
בעזרתם עד אין סוף ולא רק זאת: הוא אמור להתפתח בעזרתם, ע"י
שאיפה אינסטינקטיבית להתקרב ולהתמזג עם מערכות גדולות ממנו
ולהביא את שאיפתו זו מהכוח אל הפועל.
הוא מצוייד, כאמור, במערכות רבות ומוכנות למשימה שנועד בשבילה,
ואני מדגיש שוב את המשימה: לפתח את הכלים ההתחלתיים שצוייד בהם
בבקו"ם, לשמר אותם ולצעוד דרכם אל עבר שאיפתו להתמזגות עם
מערכת גדולה יותר, חיובית יותר, מתוחכמת יותר, בונה יותר. הוא
לא אמור למות אם יצליח במשימתו.
להצלחה המושלמת במשימה, ניקרא "המושלמות"; וכבר תיארתי את
המושלמות לעיל באופן כללי, יורשה לי לחזור על התיאור כאן:
["הקשר" הטוב ביותר, הוא הקשר אשר משני עבריו עומדות מערכות
מתואמות, ותכלית הקשר בינהן בונה; ולראיה ניתן להבחין בהמשך
קיומן הבלתי פוסק של שתי המערכות המשתפות פעולה מלאה בינהן].

הייתי רוצה להתמקד, בשלב זה, במערכת שנקראת "האדם", והמורכבת
כזכור מתת מערכות המתחלקות לשניים: מערכות פנים (הגוף הפיזי;
והאחראי על תיאום פעולותיו המוח), ומערכות חוץ (רצון, רגשות...
וכאן יש לנו אחראית "הנשמה"). טענתי היא: שאם ישכיל האדם,
ליצור ולתאם "קשר טוב" עם שאר המערכות, הוא יגיע לתכלית שלו,
המושלמות.
אין ספק שקביעה זו לוקה בחסר, כי האדם יכול לשלוט על המערכת
שלו (בקושי...), אולם אין לו שום שליטה על שאר המערכות
המקיימות איתו ייחסי גומלין מתמידים; ומה - אם שאר המערכות לא
יתנהגו בהתאם - או לא ינהגו בו בהתאם...? והרי המושלמות שלו
קשורה בהן בהכרח!

ובכדי לצמצם את מימדי "הפרדוקס" הזה, הבה ניצור אדם מושלם,
ואנחנו מדברים על האדם האינדיבידואל בעל מערכת סגורה, ניקרא לו
"דני": דני שלנו, נניח, ניהל את מערכותיו הפנימייות
והחיצונייות באופן מופתי והגיע לתיאום המקסימאלי בינהן: למען
ההדגמה, אביא דוגמה שנתקלנו בה לעיל: איש אחד שהמערכת הפנימית
שלו שיגרה למערכתו החיצונית איתות של השמנת ייתר, כמו לחץ דם
גבוה או חום... ובמקרה שלנו: המערכת החיצונית של "דני המושלם"
קיבלה את האיתות, עיבדה את הנתון הזה והבינה את תלונת המערכת
הפנימית המוצדקת, ותכף ומיד הפסיקה לשלוח אוכל לקיבה (שלטה
בתיאבון), ואף נעזרה במערכת תובנתית אחרת (רופא דיאטתי) במטרה
לשקלל את התזונה של הגוף על הצד הטוב ביותר. כך נהג דני שלנו
גם עם העישון, כך נהג עם אלכוהול, עשה ספורט... הוא שמר על
המערכת הפנימית באופן מושלם, ובמקביל, פיתח את המערכת החיצונית
גם באופן מושלם: אין יותר אמיץ ממנו ואין יותר מחושב ממנו (הוא
ידע לשקלל את האומץ עם מידת הסיכון באופן מושלם), הוא "אהב" את
הטוב "וסלד" מכל דבר שנודף ממנו ריח רע ואף נלחם בו; הוא לא
פחד מכלום... אולם ידע להבחין בין פחד לבין חשש... הוא הגיע
למידת המושלמות, כמערכת סגורה אינדיבידואלית.

הבה נתקדם עם דני אל עבר המערכת שלו "כאדם": דני הזה התמזל
מזלו ונולד בתקופה, בה המודעות לבריאות הגוף והנפש היתה בשיאה:
כל אנשי הדור של דני התנהגו בדיוק כמוהו והגיעו למידת המושלמות
ברמת המערכת הסגורה האינדיבידואלית. יותר מזאת: דור הזהב הזה
הגיע לכדי מושלמות חברתית: לא ידעו בדור ההוא מה זה מלחמות!
שיתוף הפעולה בין האינדיבידואלים היה בשיאו, כולם אהבו את
כולם, עזרו לכולם, נעלמו כל קבוצות האינטרסים למינהם, לא היה
למשל מושג "המדינות", כדור הארץ התנהל כמדינה אחת כקבוצה
אחת... אם כן "האדם" הגיע למידת המושלמות.

בואו נגלוש בדמיון שלנו אל שאר המערכות הקיימות על פני כדור
הארץ בדור של "דני"; וכאן אנו נתקלים בבעיה: לא ניתן לצפות את
התנהגות המערכות הבלתי אנושיות, וממילה לא ניתן לשלוט בהן.
אינני יודע למשל, איזה סוג של "חיות" יחיו על כדור הארץ בתקופה
ההיא, איזה סוג של ווירוסים... וגם אם אדע, הדבר לא יעזור לי,
כי יתכן וייווצר סוג של ווירוס שלא יהיה לי מענה עליו ויסכן את
כל גזע האנושות! אינני יכול לצפות אם הארץ תהיה פוריה בעת
ההיא... מזג האוויר גם איננו בשליטתי.
ואם אין לי שליטה גם לא צפי אודות המערכות על כדור הארץ, הקרוב
אלי, על אחת כמה וכמה על שאר המערכות... הירח, השמש, הגלקסיה,
היקום...

אם כן הפרדוקס שלנו בעינו עומד: איך יכול האדם להגיע לתכלית
שלו (למושלמות) - אם אין לו את האפשרות לשלוט בשאר המערכות
הסובבות אותו - והרי המושלמות שלו קשורה בהן ובהמשכייותן
בהכרח?!
ומה אם מערכת שאין לו שליטה עליה תאיים עליו?

התשובה: יש להשמיד את המערכת המאיימת, ובמקביל ליצור מנגנון
שיחליף אותה.

בכדי לצלול לעומק התשובה, יש להביא את התשובה החלופית של
עיקרון השרידות שאומרת: יש להשמיד את המערכת המאיימת, ולתפוס
את מקומה.

בחזרה לתשובה שלי, המדברת על פתרון יצירתי של "מנגנון החלפה",
או בשמו הטכני "מחזוריות", מילה הטמועה בתודעתינו משכבר הימים,
והמסמלת הלכה למעשה את טירת ההמשכיות...

אל המנגנון הזה שנקרא "מחזוריות" הגעתי באופן תיאורטי; כי
בלעדי מנגנון כזה - לא הייתי יכול להגיע אל תשובה מעשית שתענה
על פרדוקס מערכות הייקום שהיצגתי לעיל. והלכה למעשה, אנו רואים
את פעולת המנגנון הזה כל הזמן לנגד עיננו; אנו צופים בו באדרת
כבוד, ופולטים את המשפט האנושי הכי מוכר והכי קצר בכל השפות,
והמורכב ממילה אחת: הטבע! וכשאני אומר "טבע" אני מתכוון לכוח
הטבע, לחוכמת הטבע, לכוח האירגוני המופלא של הטבע... ובשביל
לעמוד על "כוחות הטבע", יורשה לי להזכיר כמה מפעלוליו בתחום
המחזורייות: לכל  ייצור חי ישנה מחזורייות חיים קבועה והמסמלת
את המשך חייו; השמש זורחת ושוקעת מידי יום באופן מותאם ומדוייק
לצורכי כדור הארץ; כדור הארץ מסתובב סביב הציר שלו מידי יום גם
מידי שנה; מי שבקיא במדע האסטרונומיה יכול להסביר לך את הקסם
הטמון במחזוריות הירחים והכוכבים הקרובים והרחוקים מאיתנו,
והעיקר את ההגיון הצפון הקסום; הכל מותאם מראש באופן ששעון
היקום ידפוק בלי עיכוב! או במילים שלי: באופן שכל המערכות
הקיימות בייקום יתקיימו, בלי עיכוב!

הבה נבהיר מה זה עיכוב; מה זה עיכוב מערכות. הבה נבהיר מה הטבע
עושה!
כל המערכות ביקום, כפי שהזכרנו לעיל, מקימות בינהן קשר מתמיד
והדוק, שתכליתו היא אחת: ליצור קשר בונה ע"י תיאום חיובי ומלא
בין שתי מערכות, דבר שיגרום להתמזגות שתי המערכות לכדי מערכת
אחת גדולה יותר, חזקה יותר, מתוחכמת יותר. קשרים אלה גודלים
ומסתעפים... בד בבד נוצרת כל פעם מחדש מערכת גדולה וחזקה עד
להגיע אל ענף "המושלמות" שהוא הקשר הטוב ביותר המסמל את
התכלית. מכאן אנחנו מסיקים שלמושלמות לכאורה אין סוף! אין
מערכת, ותהיה גדולה וחיובית אשר תהיה, שביכולתה ברגע נתון
להכריז, הינה הגעתי אל קואליציה מערכתית המתואמת ביותר, הגדולה
ביותר, הבונה ביותר... הינה הגעתי אל הנחלה ואל המנוחה, אני
מערכת מושלמת...

הבה נניח לרגע ממכשול האין סוף (מכשול, כי הוא מעכב את הגדרת
התכלית: "מושלמות") ונתרכז במכשולים נתונים אחרים, שביכולתם
לערער כל מערכת ולגרום לקריסתה: נחזור אל מיודעינו "דני",
ונשרטט את המיכשולים העלול להתקל בהם בדרכו אל המושלמות. מרגע
היוולדו, הוא מתחיל את המלחמה האין סופית שלו בין שתי
מערכותיו, הפנימית והחיצונית. "החיצונית" שלו מגלה את האוכל
הטעים... ו"הפנימית" שלו, מודעת לסכנה הטמונה באוכל הרב,
מכריזה את המלחמה הראשונה שנתקל בה "דני" ומתחילה לשלוח את
שליחיה, לצעוק ולאיים. בהנחה שדני השכיל לקלוט את האיתותים של
המערכת הפנימית, והצליח לווסת בין תאוותיו לבין צורכי שאר
מערכותיו, ולעבור את המלחמה הגדולה שלו בשלום, עדיין מאיימות
עליו מערכות חוץ רבות שיש לתת מענה עליהן: חיידקים ווירוסים...
ובהנחה שהמערכת החיסונית שלו עברה גם את המכשול הזה בשלום,
ולפתע פתאום הוא גילה שיש לו שונאים וכל מיני מרעין בישין
המבקשים את נפשו! צרי עין לא חסר בכל חברה... ולפתע למדינה שלו
יש אויבים המבקשים את נפשו ונפש משפחתו וחבריו. לא התאושש
מהמלחמה שלו ופיתאום גילה איום נורא מכל: פצצת מימן שביכולתה
למחוק גם את זיכרו. הוא חתם על הסכם הגבלת הנשק האטומי, והאדמה
פתאום עשתה שביתה וחדלה להיות פוריה; והפעם לא היה לדני צ'אנס
להגיע אל מחוז חפצו "המושלמות", ובמקום זאת הגיע אל החידלון,
והמסכן רק בן 16.  
זה היה סיפורה של מערכת זעירה אחת ומסע תלאותיה עם מערכות
הטבע... מה אם נדבר על מערכות הייקום! השמש היפה והסיכון הטמון
למערכות אין ספור, בסטייה בלתי מתואמת שלה... הירח, מערכת
הכוכבים, כמות המים הנמצאת במאדים, כמות החמצן הנמצא בארץ...

אם כן ועד לרמת תוכן הדברים שהוצגו עד הלום, אני מגיע למסקנה
חד משמעית: אין סיכוי לשום מערכת להתקיים, לתקופה ממושכת,
בייקום. שאלת התקופה תלויה בהחלט בגודל המערכת... ומטבע
הדברים, "התקופה" הזו עלולה להגיע למד האפס עם תת מערכת קטנה
ביותר... דבר שמזמין עוד פרדוקס מתמאטי שאין לנו תשובה עליו:
איך עברה המערכת הגדולה את השלב המסוכן בשלום, כאשר היתה קטנה
ביותר? איך הגיעה למימדה הנוכחי?! אנחנו מגיעים למעשה, לאותה
ההנחה הבסיסית של עיקרון השרידות, והיא: כל מערכת מהווה במהותה
איום על מערכת שניה, בתכליתה. (ואני אומר: כנגד תכליתה, כנגד
טבעה... ).
האדם למעשה, משחר קיומו, עלה על התכונה הזאת והניח שכל המערכות
מאיימות עליו! זו היתה השגיאה הראשונה של האדם! שגיאה שתרחיק
אותו, החל מהרגע, מהתכלית שלו... הוא ביקש לגדול ולהתעצם - ועד
כאן הוא עשה את הצעד הנכון המשרת את תכליתו האמיתית: להתפתח
ולהגיע אל מערכת גדולה יותר, היכן מקור המושלמות - "הקשר הטוב
ביותר") אולם המטרה שלו היתה אחרת: לגדול בשביל לאיים בתורו על
מערכות אחרות המבקשות את נפשו, ולהכריע אותן! לגדול בשביל
לשרוד; והוא הניח שיש בפניו אך שתי אפשרוייות: או קריסתו או
קריסתן. ברוח זאת, הוא ביקש לגדר את עצמו בכל מיני גדרות
שתכליתן להגדיר את המערכת שלו על מנת שלא יפרצו לו אותה; הוא
יצר שבטים חברות מדינות אימפרייות... וההסטוריה תעיד על הטעות
הטפשית זו של האדם: שום אימפריה לא התקיימה לאורך זמן, והיה
גודלה אשר היה, ותהיה גדולתה אשר תהיה...

לא מזמן, היינו עדים להתפרקות מעצמת בריה"מ, כנגד התכלית
שמכוחה קמה לכאורה. האיומים על המעצמה הנוכחית ארה"ב, מתגברים
באופן הפוך להתעצמותה! גרף האיומים היה אמור ללכת בכיוון הנגדי
לתחזיות ולציפייות מגודלה והתעצמותה... איום אירופה והאירו הוא
לא פחות מהאיום הטרוריסטי הנשקף למעצמה הזאת. כל זה מסמל, כפי
שהזכרתי, את השגיאה הראשית של האדם, כאשר גידר את המערכת שלו
והעצימה - לשוא... הוא לא השכיל, פשוט, לראות את התכלית
האמיתית שלו, ואנחנו ממשיכים עד לרגע כתיבת השורות באותה הטעות
אותה הדרך...

אם נחזור "למלחמת המערכות" ומהותן, נגיע שוב אל המסקנה הבלתי
נמנעת: לא יתכן קיום מערכת, שום מערכת, ואפילו לחלקית השניה,
מבלי קיום מערכת גדולה ממנה. עצם השתייכותה למערכת הגדולה
ממנה, מהווה את פוליסת הביטוח שלה להמשך קיומה; ולסלילת הדרך
אל עבר מימוש תכליתה. את הרגע הקריטי ההוא של "מערכת מאיימת"
פתרנו בעזרת השמדת האיום ויצירת, בד בבד, מנגנון החלפה למערכת
המושמדת - בעזרתו האדיבה של מנגנון המחזורייות המספק לנו
"הטבע"; אולם מה עם מערכת גדולה שבלעדיה שום מערכת לא תתקיים!?


אני חייב לקבוע אם כן, שקיימת מערכת "גדולה" מהותית ומוגדרת.
כל מערכת הנמצאת בייקום מעידה על קיום המערכת הגדולה זו; כל
אטום מעיד על קיומה; וזוהי קביעה לא הנחה.
קביעה זו מסבירה לי את מקור המחזורייות שבטבע; לפני רגע אמרתי
שהטבע הוא זה שמספק את המחזוריות למערכות, ועכשיו אני יודע
לדייק יותר ולתת את הקרדיט למי שיש לו עניין בהמשך קיום תת
המערכות שלו: "המערכת הגדולה". אני חייב להכיר בה, הגם ואינני
מבין את מוצאה... הוא הדין אשר היגעתי אליו לעיל עם "הימצאות"
האובייקט שקראתי לו נשמה או תודעה...

מה מונע ממני לקבוע ש"הטבע" הוא הוא מקור הסיבתיות "למערכת
הגדולה", או אולי הוא הוא בעצמו המערכת הגדולה שמעסיקה אותי!
תשובה: מי שמונע ממני הוא, הטבע עצמו. כי ע"פ הטבע, הרבה דברים
לא היו אמורים להיות, או לא היו פועלים בצורה שפועלים... הטבע
הוא סיר ששמים בתוכו 4 ביצים 200 גרם קמח וסוכר ויוצאת לך
עוגה; לא יכול לצאת דבר אחר; ולפי המסקנה הזו, הטבע אמור
לייצר, בשאלת המערכות רק כאוס, ואילו התוצאה המתקבלת מצביעה על
סדר דווקא, וסדר שנעשה באמצעות וויסות של מערכות לא תיאום בין
מערכות, היינו, הוויסות (בין מערכות) פעל היכן שנכשל התיאום
ולא הצליח לקיים את המערכות; ולמעשה המשפט הנכון ביותר הוא:
אין דבר טבעי בטבע! כי ע"פ מושגי הטבע, המערכות לא אמורות
להתקיים ולא יכולות להתקיים, כי הסיבתיות של קייומן נעדרת
בטבע.
אני חייב לקבוע אם כן, שקיימת מערכת "גדולה" מהותית ומוגדרת,
והיא חייבת להיות "יישות" (לא "מושג"- כדוגמת המושג "טבע")
בשביל שכל המערכות הקיימות, יתקיימו באמצעותה.