רצוי להתחיל ב:
http://stage.co.il/Stories/386737
להמשיך ב:
http://stage.co.il/Stories/408844
ורק אז לקרוא את הפרקים שכאן.

אה ואני יודע שזה ארוך.


פרק יא -זואי

ארבע  עשרה. אני מחר בת ארבע עשרה, עוד שנה חלפה לה ונעלמה,
ליזל שאלה אותי איך אני רוצה לחגוג את היום הולדת שלי. לא ממש
עניתי לה בזמן שהלכה אחרי יחד עם שאר חבורת הבנות. לא ממש
הקשבתי לה בזמן ששאלה אותי. הייתי מרוכזת בגון שהלך ממש
ממולנו, מנסה להסתיר את המבטים שהביט בי. אני דווקא הבטתי בו,
מנסה למשוך את המבט שלו לכיווני, טיפה לשחק איתו עד שיעבור
בהליכה מהירה אותי ואת חבורת הבנות. מי יודע אולי בגלל המבט בי
הוא יתנגש במשהו.
גון מביט עלי כבר כמה חודשים. בהתחלה לא ממש הבחנתי בו. אני
רגילה מגיל צעיר שמביטים בי. כולם אוהבים להסתכל עלי, אומרים
שאני יפיפייה. אני לא בטוחה מאיזה גיל ממש התייחסתי לזה, אולי
כאשר התחלנו ללכת לבית הספר אולי קצת יותר מאוחר. אבל מסתבר
שהירושה שלי מאימה עוזרת.אני חושבת שבנים אוהבים עיניים
מלוכסנות, כמו של אילו שמגיעות מהמזרח. מאבא זכיתי לשיער בהיר,
לפחות זה מה שהוא מתעקש לספר, עור בהיר וגובה. כך שיצא שאני
מהבנות הגבוהות  והיפות בבית הספר.

ליזל הביטה בי בזמן שהבטתי בגון, בוחנת אותי, לא ממש בטחה איך
להגיב. הוא היה שתי כיתות מעלינו. חצי מהבנות בשכבה שלו רדפו
אחריו. היו לו עיניים בהירות, משהו בין ירוק לכחול. אני לא ממש
בטוחה, עוד לא יצא לי ממש להביט לו בעיניים, למרות שניסיתי
יותר מפעם אחת. הוא מעט יותר גבוה ממני למרות שבקצב שאני גובהת
יש סיכוי שהוא בקרוב יביט עלי מלמטה. הצעדים שלו, שעקפו אותנו
עדיין נשמעים לי באוזניים בזמן שליזל ממשיכה לבחון אותי. את
יודעת שהפרצוף שלך הפך לאדום קובעת ומביטה לכיוון שהוא התקדם
אליו. אני חשה בחום שבלחיים שלי ולא עונה. אז מה עושים מחר
שוב מנסה למשוך את השיחה לכיוון יום ההולדת שלי. אני עוד לא
בטוחה מה יקרה מחר. יודעת כי זה לא ממש תלוי בי. יום הולדת
אצלנו תמיד מתחלק לשלוש.
אני עוצמת עיניים לרגע מדמיינת את היום הולדת האחרון שהיה לי.

מטו אבא צועק בבית בזמן שאני וג'ו יושבים בסלון, ממתינים
נרגשים למתנות. ג'ו כבר כמעט פתח את המתנה שלו.  אולם אבא
התעקש ששלושתנו נפתח את המתנות ביחד. מטו אבא מרים את הקול
שוב, ממתין לה. אמא מתרוממת באטיות מהספה  והולכת לכיוון חדר
השינה שלנו. אבא לא צריך לומר לה להביא את מטו, הם מכירים כל
כך הרבה זמן כך שהיא עושה את זה כאילו הוא ביקש ממנה. הן
מופיעות אחרי כמה דקות, מטו מתקדמת לפני אמא, מביטה בנו אולם
נראה כי לא ממש רואה אותנו. ידיה מלאות צבעי מים והחולצה שלה
מראה במה עסקה עד עכשיו. אבא מציץ בה, לא נראה ממש מרוצה
מהלכלוך שעליה, אולם בוחר שלא לומר כלום, בכול זאת יום הולדת
אין כל יום.
אבא מסמן לה להתיישב לידי כאשר ג'ו נימצא משמאלי והיא מימיני.
אני מנסה  להתרחק ממנה כדי שלא תלכלך אותי. מטו בכלל לא רואה
את הלכלוך, עיניה ממוקדות באבא אבל נראה כי כלל לא צופות בו.
אבא מחייך ומסמן לג'ו לקום ולהתקרב אליו. חושב האם לומר משהו
ובוחר שלא, מושיט לכיוונו קופסה. ג'ו נרגש קורע את העטיפה,
בזמן שאנחנו ממתינות בשקט על הספה ואמא עומדת מאחורינו שמה יד
על הכתפיים שלנו. אחת על הכתף שלי ואחת על הכתף של מטו.

ג'ו משחרר צרחה של אושר בזמן שמזהה מה אבא הביא לו, שתי
משקולות מופיעות בידיו. לי הן נראות כבדות מאוד, אבל ג'ו מתחיל
להרים אותן כאילו הן עשויות נוצות ולא ברזל. אני רוצה לקום
לקבל את המתנה שלי, אבל אמא לוחצת לי קצת על הכתף ומסמנת למטו
לקום. אני חושבת שמבט של הפתעה עלה על פני ועל פניה של מטו
בזמן שהיא התרוממה. אבא כמו ידע מראש את הסדר סימן למטו להתקרב
אליו. היא נעה באטיות, עיניה מביטות פעם בו ופעם בחבילה שהוא
החזיק בידיו. חבילה ארוכה ודקה עטופה בסרט סגול בהיר ונייר
כסוף. אני רציתי לקום ולקבל את המתנה שלי, ובאות הזמן הייתי
סקרנית לדעת מה אמא בחרה למטו. תמיד זה היה כך, אבא בחר את
המתנה לג'ו ואמא בחרה לי ולמטו. אני לא חושבת שהם אי פעם פספסו
במתנות, תמיד ידעו בדיוק מה אנחנו רוצים.

מטו פותחת בזהירות את המתנה שלה. הסקרנות משגעת אותי ואני
מתחילה להתנדנד על הספה, אמא עדיין מניחה על יד, לא נותנת לי
להתרומם. אני מבחינה כי מטו מסתובבת לכיוונו. סט צבעי מים ענק
אחוז בידיה, העיניים שלה דומעות בזמן שהיא מביטה באמא, אז
מסתובבת ומחבקת את אבא שמחבק אותה בחזרה. אני מתחילה להתרגש
יותר יודעת כי עכשיו תור המתנה שלי. מסובבת בראש את כל הדברים
שאני רוצה, לא בטוחה מה הם בחרו בשבילי הפעם. אני מבחינה כי
ג'ו כבר לא לידנו נעלם עם המשקולות שלו בטח ירד למטה להראות
אותן לחברים שלו. מטו זזה לאיטה מחבקת את הסט צמוד לחזה שלה
והולכת לכיוון החדר.

אבא מסמן לי לקום ואמא מרפה מהכתף שלי. נראה שהם הכינו משהו
מיוחד רק בשבילי כי שניהם מחייכים לכיווני, אני מרגישה בבטן
בפנים את ההתרגשות כאשר אבא מושיט לי חבילה קטנטנה. מופתעת אני
מושיטה לכיוונו יד לקחת אותה, החבילה עטופה בנייר אדום וסרט
צהבהב עוטף אותה בקשר פרפר. אני מבחינה שאבא מביט בי ואז באמא,
ממתין שאפתח את החבילה. אולי לא רק לי יש פרפרים בבטן בגלל
המתנה. הנייר יורד ואני רואה קופסה דקה אדומה בתוכו, עליה רק
סימן קטן וסרט וורוד ששומר אותה סגורה. הסקרנות שלי גודלת ואני
פותחת אותה, מבחינה בבוהק חלש שיוצא ממנה. הידיים שלי מתחילות
לרעוד כאשר אני רואה מה שבתוכו. אבא מביט בי בריכוז, מנסה
לבחון את התגובה שלי למתנה, בזמן שדמעות מתחילות לצאת לי
מהעיניים. לרגע נראה מאוכזב, מביט באמא, בטוח כי הם טעו. אני
סוגרת את הקופסא במשך רגע ארוך ואז מחבקת אותו הכי חזק שאני
יכולה. הוא מופתע מעט לא בטוח האם צדקו או טעו בסופו של דבר.
אמא ניגשת אלינו מאחור ומחבקת אותו כאשר אני באמצע, יודעת שכמו
שתמיד ידעה בדיוק מה לבחור. עוברות כמה שניות ואנחנו משתחררים.
אני פותחת שוב את הקופסה ומרימה את השרשרת הדקיקה, יודעת כי
היא עשויה מכסף אמיתי. השרשת בוהקת באור שבחדר. תליון קטנטן
בקצה שלה מעוצב בצורת פרפר כסוף כולו.
אמא עוזרת לי לשים אותה עלי ואני חשה אותה סביב הצוואר שלי.
קרירה, קלה. מושכת את עצמה כלפי מטה בגלל הפרפר. אמא לוקחת
אותי לכיוון המראה על מנת ששתינו נביט בשרשרת המדהימה שהיא
ואבא הביאו לי.

השרשרת עדיין עלי, אני חשה בה על הצוואר שלי. מתחת לחולצה, לא
בולטת במכוון. אבא הזהיר אותי שעוד עלולים לקחת אותה ממני בכוח
עם יראו אותה יותר מידי אנשים. אז אני שומרת אותה מעט מוסתרת
אבל מסרבת להוריד אותה. כבר שנה שלמה היא עלי ולא תרד.
מחשבה משעשעת עוברת לי בראש כאשר אני חושבת על שאר המתנות. ג'ו
עדיין מתאמן מידי פעם במשקולות שאבא נתן לו, הן כבר לא מספיקות
לו והוא כבר ביקש מראש את המתנה שלו ליום ההולדת מחר, זוג גדול
יותר ועוד איזה קפיץ שראה איפה שהו. מטו כבר מזמן גמרה את
המתנה שלה, אותה ועוד כמה מתנות דומות לה. אני לא מסוגלת להבין
איך היא יכולה לשבת כל כך הרבה שעות ולצייר על נייר דברים שאף
פעם אני לא ראיתי. אתמול התעוררתי וראיתי שהיא כבר מזמן ערה.
הבחנתי בה מהמיטה. מביטה בבד שמולה, כאילו מסוגלת לדבר עם
הדמויות שהיא מציירת. אני כבר כמעט ולא מביטה בציורים שלה,
רואה אותם אבל לא ממש מתייחסת למה שיש בתוכם. הפעם הביטה באיזו
חיה שאף פעם לא ראיתי, בטח משהו שבכלל לא קיים. אני לא מסוגלת
להבין מאיפה היא מביאה את כל הציורים שלה, יערות וחיות ואנשים
כהים נראים שם על הבד שלה. כל פעם הם נראים מעט אחרת. בהתחלה
הם היו סתם קשקושים. אני חושבת שבשנה האחרונה  מטו השתפרה
מאוד. הם מתחילים להראות ממש אמיתיים. באחת הפעמים חשבתי שאחד
הציורים שלה מסתכל עלי, אני זוכרת שממש נבהלתי כאשר זזתי
והעיניים שלו עדיין עקבו אחרי. אמא שהייתה במקרה לידי, הביטה
גם בציוד הסבירה לי שזה חלק מהאפקט של הציור.

פרק יב

אנחנו הולכת לכיוון הבית שלי. מרבית החבורה כבר התפזרה, ליזל
גם מתכוונת לפנות לאחד הבתים האפורים בשכונה. מביטה בי, רוצה
לומר משהו אבל שותקת, מתחילה להתרחק. אני מתקדמת לכיוון הבית
שלי. אנחנו עוקפות שני חברה מבוגרים שמביטים בי מרחוק. אני
מרגישה את המבטים שלהם כמו של אחרים מתבייתים עלי. אנחנו
עוקפות אותם והם ממשיכים להביט לי בגב, אני רוצה להסתובב,
להיות בטוחה בזה, אבל עוצרת את עצמי, לא בטוחה למה. הבנות
האחרות בקושי מבחינות בהם, אולם אני הבחנתי בהם היטב. נראים
בשנות העשרים שלהם, צעירים, נראים טוב. שניהם שרירים שעיר קצר
בהיר, מזכיר תספורת של חייל שראינו פעם לדבר בבית הספר. לבושים
חליפות בהירות. לאחד מהם הייתה טבעת זהב על אחת האצבעות, אני
חושבת האצבע השנייה. הנעליים שלהם היו הדבר היחיד הכהה, נראה
שקנו אותם באותו המקום או לפחות את אותו הסוג. משהו בעיניים
שלהם נראה לי מוזר, אני לא בטוחה האם לומר מפחיד אבל שונה ממה
שאני מרגישה כאשר אחרים מביטים עלי. אני לא בטוחה למה הבטתי
בהם אבל משהו מבפנים אמר לי להביט ושפספסתי משהו חשוב בזמן
שהבטתי בהם. אני מנערת את הראש ומרחיקה את הדמויות שלהם ממני
בזמן שאנחנו כמעט מגיעות לבניין שלנו. הבנות האחרות ממשיכות
להתקדם בזמן שאני מדלגת במהירות למעלה במדרגות. אני שומעת רעש
מאחורה ורואה את ג'ו מחייך לכיווני כאילו הופיע משום מקום,
עוקף אותי במהירות. נזכרת בתחרויות שלנו מגיל צעיר יותר, מי
יגיע ראשון לקצה המדרגות עד הדלת של הדירה שלנו ומצטרפת אליו
בריצה מהירה.

שנינו נעצרים בבת אחת כאשר אנחנו מבחינים במטו עומדת בפתח
הדלת, מרוכזת בה לא מתקדמת. ג'ו מנסה לעקוף אותה אולם היא
עוצרת אותו. הוא מופתע שוב מנסה להתקדם והיא שוב מפריע לו
לעבור אותה תוך כדי שהיא נעמדת בדרכו. ג'ו מתחיל להזיז אותה
מטו על תפריעי אומר כאשר היא מצביעה על הדלת. אני לא מצליחה
להבחין על מה היא מצביעה ונראה כי גם ג'ו לא מצליח בהתחלה. אז
הוא נעצר ונראה שהבחין במה שהיא הבחינה. אני מנסה לעקוף את מטו
לראות מה הם רואים ועוקבת על המקום שהיא מצביעה אליו. בהתחלה
אני לא מבחינה בכלום אבל אז זה מזנק לי לראש, הדלת פתוחה. סדק
זעיר מראה כי הדלת לא סגורה עד הסוף. המשפטים הארוכים שאבא היה
אומר לנו בגיל צעיר חוזרים ועולים לי בראש זואי את חייבת
ללמוד לסגור את הדלת, זאת שכונה רגועה היום אומנם אבל הדלת
חייבת להיות סגורה. אני כמעט חשה אותו עומד מאחורי אומר את
המשפט הזה.

מחשבה עוברת לי בראש, אולי מטו עשתה את זה במכוון, אולם אני
חשה בפנים כי מטו לא הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה, ג'ו אולי,
אבל מטו לא הייתה חושבת לעשות טריק שכזה, היא לעולם לא הייתה
משאירה דלת פתוחה. ג'ו מזיז אותה בזהירות ודוחף את הדלת קדימה,
מצפה לראות את הנורא מכול בבית. אני מציצה מאחורי שניהם.
מבחינה כי הבית נראה מסודר כמו שהיה כאשר יצאנו. ג'ו ניכנס
ומטו אחריו. אני עוד עומדת בכניסה חוששת מהלא נודע, מצפה לשמוע
את ג'ו צועק אמא  משהו שיאמר שזו הייתה סתם בדיחה, שהדלת
בטעות נשארה פתוחה, מצפה לראות את מטו באה לקרוא לי להיכנס,
אולם השקט גורם לי להיכנס לבסוף. מטו עוד עומדת מביטה בסלון
שלנו, לא ממש מביטה בכלום העיניים שלה אדומות. וג'ו מסתובב
בדירה בריצה, מחפש את אמא. עושה רעש בזמן הריצה שלו.

אני חשה שהעולם משתנה לי במהירות, הזמן חולף ונע בקצב משלו.
עומדת מאחורי מטו שגם כן לא זזה, רק ג'ו שנע בתוך הבית, מחפש
צועק קורא לאמא מבחין כמונו שאין קול  ואין עונה. אני מבחינה
כי מטו ניגשת לאחת הספות וכמו בלי לשים ממש לב, מרימה כרית
שנמצאת במרחק מה מהספה, כאילו מחזירה אותה למקום, מצפה שאימא
תהיה שם ברגע שהכרית תחזור. ג'ו מופיעה בסלון מולי, אומר לי
משהו, אני לא ממש שומעת אותו. הוא שואל אותי שוב משהו ואני לא
מבחינה במילים שלו מחפשת את אמא. מחפשת עוגן, אמא תמיד בבית,
זה ברור כמו שהשמש כל יום בשמיים, זה ברור כמו שהשרשת שעל
הצוואר שלי קרירה בבוקר, זה ברור כמו ש... אבל אמא לא פה. אני
מתחילה לחזור לעצמי, אני מבחינה כי ג'ו אומר כי הוא הולך לקרוא
לאבא ושנסגור את הדלת ולא ניפתח לאף אחד חוץ ממנו מאבא או
מאמא.

אני מהנהנת לכיוונו, בזמן שהוא בסערה יוצא מהדירה. מחשבה
מנחמת, אולי אמא הלכה להביא לנו מתנות ליום ההולדת שלנו מחר,
עוברת לי בראש . אך באותו הזמן אני יודעת שזה לא אפשרי, המתנות
מחכות לנו כבר שבוע בחדר שלהם. ראיתי את זה כבר אתמול כאשר
נכנסתי לשאול את אבא משהו לפני השינה. הוא ניסה להסתיר אותן
אבל לא ממש הצליח ורק קרץ לי.
אני ניגשת לחלון, מבחינה כי מטו עדיין אוחזת בכרית לא ממש
מניחה אותה על הספה, יותר מחבקת אותה, מנסה לספוג ממנה משהו.
הרגליים שלי לוקחות אותי לכיוון החלון, לראות את ג'ו יוצא
מהבניין, רץ לכיוון אבא. אני מבחינה כי הוא חולף ברחוב
במהירות, חולף על שני אילו שהביטו בי. אני מבחינה כי הם מביטים
בו רץ. כי הם מביטים אחד על השני כאשר הוא נעלם בפינת הרחוב,
מתרוממים ביחד ומתקדמים לכיוון אחד הרכבים ברחוב. מטו אני
קוראת. היא לא זזה, אני שוב כמעט צועקת מטו. היא מתקרבת אלי
מביטה למטה, מצפה לראות אולי את אמא אחרת למה שאני אקרא לה.
אני מצביעה על שני האנשים. עדיין לא בטוחה למה, יודעת שמטו
תדע. היא מסוגלת לראות פרטים שאף אחד לא רואה, היא תוכל לומר
לי מה פספסתי. עוברות עוד כמה שניות בזמן שהם נכנסים לרכב
ולפתע מטו אוחזת לי ביד, מצביע גם כן עליהם. מה? אני שואלת
והיא רק מצביעה. מה? שואלת שוב. היא לוחצת לי את היד ומצביעה
אם היד השנייה ביד שלו תביטי. אני מנסה להביט ומבחינה במה
שראיתי קודם ולא שמתי לב. הם אוחזים בצעיף שמטו נתנה לאמא לפני
כמה ימים. היא תפרה אותו במיוחד בשבילה, בלי סיבה מיוחדת,
הפתיעה אותה ואותנו. אף אחד לא ידע שמטו יודעת לתפור אבל מסתבר
שהצעיף או מה שזה לא היה, היה כרגע ביד של אחד הגברים הללו
שנכנסו לרכב.

אני לחצתי לאישור את היד של מטו, רוצה לשאול מה נעשה הבחנתי כי
מטו רק מתרכזת ברכב שאליו הם נכנסו. לא הצלחתי להבין על מה היא
מביטה בזמן שהרכב התחיל להתרחק. אולם נראה כי הלחיצה שלה נחלשה
ככל  שהרכב התרחק וכאשר נעלם היא עזבה את היד שלי בבת אחת,
גורמת לי כמעט ליפול מההפתעה. אני לא ממש יכולתי להתנתק מהחלון
ורק לאחר כמה דקות הבחנתי כי מטו נמצאת בסלון, ליד מתקן הציור
שלה. מתחילה ברפרוף לצייר את שני האנשים שנכנסו לרכב. מעבירה
קו אחר קן עד שנידמה כי האנשים הללו עומדים מולה והיא מציירת
ממה שהיא רואה מולה. אני לא העזתי להפריע לה בזמן שהציורים
החלו להראות כמו שני האנשים לידם חלפתי רק לפני כמה דקות שהיו
כל כך מזמן.





המשך יבוא...