[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
לביאה שחורה

פרק א

האולם נראה לרגע גדול מדי עבור קבוצת האנשים, שישבה על ספות
עבות ריפוד כמעט מבלי להחליף מילה. הם ישבו מאופקים ושקטים,
השומרים נבלעים בצללים בקצוות האולם. רובם ישבו צופים בבמה
הגדולה, שעמדה גבוה מעט מעליהם, עשויה עץ אורן עתיק, צבועה
בלכה בהירה המבליטה את איכות העץ. מדי פעם הם סרקו את הקירות
סביב, מביטים מעבר לפרצופים סביבם. על הקירות בגוון חום צהבהב
לא היה דבר מלבד ציור של ציפורים דורסות, שיד אמן התעכבה בהן
על כל פרט ופרט, מותירה תחושה שהן עוקבות אחר המתבונן. מריצפת
עץ האלון העתיקה, הבנויה מלוחות עבים הצמודים זה לזה בדוגמה
מורכבת, עלה ריח עובש שאפף את היושבים במרכזה.


אני מרגיש מוזר באולם הזה, אינני חש שייך. לא ממש רציתי לבוא
לפה, אבל ידידי שכנע אותי להגיע לבית ההימורים הזה. אינני אדם
הנוהג להמר, נהפוך הוא, אני מוכר כאדם לוגי. כל אגורה הרווחתי
בזהירות מרבית והיום... היום אני בעליה של חברה, שגדלה במשך
השנים לאימפריה. בשעה שאימפריות אחרות כושלות סביבי, אני מנווט
את זו שלי בהגיון קר, באיטיות ובזהירות בפסגה.
נולדתי איש עני. לא אחת חיפשתי אחר דברים בפחים. למדתי גם שיש
פחים מסוימים שניתן למצוא בהם דברים לא רעים. יש המתביישים
בעוניים, וכאלה הנכנעים לו. אני גא במוצאי. העוני לימד אותי את
ערכם של דברים. לא לקבל מיטה לשינה, ארוחה בשרית ובגד חם בחורף
כמובנים מאליהם. העוני שימש לי בית ספר לחיים, למדתי לשרוד יום
אחר יום, למדתי על המציאות האמיתית דברים שלא הייתי לומד בשום
מקום אחר.



שישה מלצרים בגיל שיבה יוצאים מאחד מפתחי האולם. חליפותיהם
הלבנות מגוהצות היטב. חפתי זהב על ידיהם ולראשם כובעי טבחים
המזדקרים כלפי מעלה. המלצר הראשון נושא מגש ועליו כנפי עוף
זעירות אפויות ברוטב פיטריות, מסודרות בצורת נשר. מאכלי ים
שבושלו בצורות שונות נישאים על המגשים הבאים. ריחות מפתים
מסתננים מהמגשים המתקדמים. את התהלוכה חותם המלצר השישי, דוחף
לפניו בדממה עגלת יינות עתיקים. לאחר סיבוב קצר בין היושבים,
המלצרים יוצאים מהאולם ואת מקומם תופסים שישה מלצרים חדשים,
הנכנסים מפתח נסתר אחר באולם. בידי שלושת הראשונים מיני מתיקה
מזרחיים. אחריהם צועד זוג הנושא ביחד מגש ענק עליו מתנוסס מגדל
פירות. ריח פירות טרופיים מתוק חודר לחדר איתם, וצבעיהם בוהקים
למרות התאורה הנמוכה באולם. שוב, עגלת היין מתקדמת בדממה.
המלצר האחרון האחראי לה, ממתין לסימן מאנשי הקבוצה. סימון מהיר
שלו מוביל לתנועה בצד האולם. מלצר מגיע בזריזות ומניח כוס מים
קרים ליד אחד היושבים.


את עובדיי שכשלו, אינני יכול לשכוח. אין מדובר בכישלון רגיל.
הם כשלו בהגנה על אנשים ששילמו לי, לנו, ממון רב, כדי שלא
ניכשל. הם שילמו ונפגעו למרות האבטחה שסיפקנו להם. במקרים בהם
לקוחות שלנו נפגעו, גם אנשיי מתו אתם. ברור להם כי מוטב להם
למות במהלך ביצוע תפקידם מאשר לחזור כשחרפת הכישלון על ראשם.
אמינות היא החלק החשוב ביותר בעסקי האבטחה האישית. החוזה שלנו
מחייב וזה פרט ברור הן לעובדיי והן לאלה השוכרים את שרותינו.
לאנשיי ברור שערכם של חיי הלקוחות שלנו הוא במקום ראשון.
עובדים שזלזלו בהנחת יסוד זו מצאו במהרה כי שגו בגדול. העסק
שלי קשוח. אני קשוח וטוב לי עם זה. אני לא מהמר, מעולם לא
הייתי ויתכן כי לעולם לא אהיה.

הבריטי היושב לפניי, בפרצוף משועשע, נהנה לפגוש במבטים סביבו.
לראות את האנשים העשירים בעולם, לראות אותם משפילים מעט מבט
בזמן שהוא בוחן אותם. מנסים להסתתר ממנו ומעצמם.
הוא סיפר לי על המקום באחד הבארים היותר ישנים בלונדון. עמדנו
לסגור עסקה הכוללת שומרי ראש לו ולבני ביתו, כאשר באחד מסיבובי
השתייה הוא לפתע שאל אם אני נוהג להמר.
מעולם ולעולם לא, עניתי בפסקנות. על פרצופו התפשטה אותה הבעה
של שעשוע כמו זו הנסוכה על פניו עכשיו. במהרה השעשוע התחלף
ברצינות  תהומית: לעולם אל תאמר לעולם, הוא תיקן את דבריי,
מבטא בריטי כבד משתלט על המילה לעולם.
בהמשך אותה פגישת עסקים הוא סיפר לי על עולם אותו אינני מכיר.
עולם שבשביל שאר מכריי איננו קיים. מקום בו יש הימורים שונים,
להגדרתו. עולם בו סכומי הכסף הם תמיד גדולים, וכך גם סיכויי
הזכייה. את הזכייה הגדיר כשונה וסירב לפרט מעבר לכך. כאשר
דחקתי בו הסכים לספר כי בכסף לא אזכה במקום הזה. לא עזר דבר.
מעבר לכך הוא סרב להרחיב.
באותו ערב, על אף סקרנותי סירבתי להצטרף אליו. לאחר שהצגתי
בפניו את שומר הראש החדש של בתו הוא הצליח לשכנע אותי להצטרף
אליו בפעם הבאה. הוא גם הסביר שחובת ההימורים איננה נופלת על
איש מהמעורבים. הוא הוסיף שרק אם יהיה משהו שבאמת ארצה אוכל
להשתתף. כך הוא ניסח את דבריו כשהבעה ספק רצינית ספק מחוייכת
על פניו.



המלצר האחרון נעלם לאחר שאסף את המגבות החמות, שחולקו לקבוצה
כדי להתנקות מהאוכל. אדם מבוגר לבוש חליפה יקרה, כהה, קירח
לחלוטין, מגולח למשעי, פילס דרך מאחור והתקדם לכיוון הבמה.
צעדיו היו איטיים ומדודים. הוא נע בזהירות, עולה על הבמה
באטיות מודגשת, מתקדם למרכזה. אור בהיר שהופיע מאחור גרם לקהל
להבחין בעיוורונו של האיש ולהבין שהתקדמותו האיטית  ללא מקל
נבעה מאימון רב.
האיש מכחכח בגרונו ומלצר זריז מניח בידו כוס יין. האיש שואף
לקרבו את ריחו, מניע קלות את הכוס ולוגם לגימה זעירה. לאחר
שגלגל את היין על לשונו, הוא הרים שנית את הכוס והפעם לגם את
כל תכנה. המלצר שהמתין מעט מאחוריו התקדם, לקח את הכוס מידו
ועזב ללא קול. התהליך הזה של טעימת היין התנהל לעיניי הקהל,
הממתין. לבסוף, הזקן נגש לקדמת הבמה, עומד מול הקהל, כמו בוחן
אותו במבטו העיוור: "אנשים יקרים, ברוכים הבאים לביתי." הוא
פתח וקד קידה קטנה, מוסיף לדרמטיות המצטברת של המעמד. "הערב
ישנן שתי אפשרויות זכייה בלבד." מלמול של תסכול מצד הקהל עוצר
את דבריו. "אך אל דאגה, רבותי," הוא קטע אותם בקולו הערב.
בנימה מפייסת, מחייך חיוך קטן לכיוון הקהל, הוא באר את דבריו:
"יש לנו אמנם רק שני הימורים, אך הם מעניינים וגבוהים במיוחד."


אני מביט בזקן, שומע את המילה יקרים יוצאת מפיו בהדגשה,
סקרן עכשיו אף יותר מאשר הייתי קודם.  הבריטי סיפר לי כי בדרך
כלל יש בין שישה לעשרה הימורים. כולם נעים בין עשרת אלפים ועד
למאה אלף דולר לכל הימור. גם הפעם יגיעו כחמישה עשר אנשים, הוא
מבטיח. כל אחד מהם מהמר על הסכום המתאים לו, כך שהסכום בקופה
יכול להגיע גם למיליון ויותר בכל הימור. ההגרלה לטענתו הינה
פשוטה ביותר. למעשה לא האמנתי לו כאשר אמר כי כל מי שבוחר להמר
מקבל מספר. אלה מוכנסים לכד שם הם מעורבבים למען המהמרים
שעשויים לבחור במספר הזוכה. הבריטי הגדיר את השיטה כפשוטה
ואלגנטית וציין שהסיכוי לזכות בדרך זו הוא גבוה מאשר בלוטו
הבריטי. כמובן שמראש כל מהמר נדרש להוכיח שיש ביכולתו לשלם את
ההימור. בסכומים הקטנים זה פשוט. בדרך כלל הם מסתפקים בכרטיס
אשראי. אולם בסכומים הגדולים, לא פעם מנהל הבנק של המהמר נדרש
לספק לו ערבות. דבר פשוט לקבוצה שביחד או לחוד יכולה לרכוש בנק
לעצמה.
הדמות הזקנה שוב נועצת בנו עיניים עיוורות, אני מודה, הוא
הצליח להרשים אותי בהליכתו מקצה האולם, כולל העלייה על הבמה
המוגבהת במדרגה, הכל ללא עזרה.
ברור לי הצורך להרשים את האנשים שמסביבי.

הוא מפסיק להביט בנו. שתיקתו מודגשת באמצעות עיניו העיוורות.
חזהו מתרומם מעט והוא שב ומדבר: "ההימור הראשון והזול מבין
השניים," משתתק לרגע וממשיך, "הוא..." שוב משתתק, לא ממש מסיים
את המשפט. רחש מאחור גורם לנו לסובב את ראשנו. אנו מבחינים
בדמות נשית האוחזת בידיה שלוש רצועות. מתקדמת באטיות, מושכת
אחריה שלוש חיות גדולות.
אני מבחין בשעה שהיא נכנסת לאזור מואר יותר, בי לרצועות קשורים
אריות בוגרים.
המלמול בקהל לידי מתגבר, כאשר היא עוברת לידינו איתם, עולה על
הבמה המוגבהת ונעמדת ליד העיוור הממתין לנו בדממה, שנחזור
ונביט בו.
הרחש משתתק והעיוור מתחיל מהתחלה: "ההימור הראשון והזול מבין
השניים, הינו, זוג לביאות ואריה, בני שנתיים, מוחתמים מגיל אפס
ורגילים לבני אדם." פרצופו הרציני לרגע ניראה משועשע, מודע
לאפקט הנוצר הודות לאריות שלידו. מושיט יד זהירה לאחור, חש את
האריה הנמצא ממש לצידו מוציא לשון ארוכה ומלקק את כף היד.
"הסכום להימור הינו מאה", אומר לפתע ומשתתק.

האנשים סביבי נראים מעט נרגשים. כמעט עשר ידיים מורמות באוויר,
כולל ידו של ידידי הבריטי, מסמנות כי הן חלק מההימור. אני בוחר
שלא להמר ואיני מרים את היד, ממתין שאותם מלצרים אשר הביאו
קודם את האוכל, יביאו עתה למרימי היד את הכדורים הממוספרים.
כל אחד מאלה שהרימו את ידם, בוחן את הכדור שקיבל. מוודא כי אין
כל סימן על הכדור מלבד המספר המצויר עליו ומניח את הכדור בכד.
מלצר עובר ביניהם במהירות. בידיו מחזיק מכשיר בו הם מעבירים את
כרטיס האשראי שלהם. לאחר סיום התהליך, הכרוז מרים את ידו.
"הסכום הועבר, עתה להגרלה." מסמן למלצר האוחז בכד להתקרב אליו.
המלצר נעמד לצידו והכרוז מושיט יד לתוך הכד, מכוון את פתח הכד
כלפי האנשים. שולף כדור אחד ומניח אותו על השולחן שלצידו.
פרצופים מאוכזבים רבים נראים בקהל, כאשר המספר מתגלה. שייח'
צעיר מתרומם מהכורסא שלו, ניגש לכיוון הכרוז והאריות שמאחוריו.
הכרוז זז מעט הצידה, בזמן שהשייח ניגש בזהירות לאחת הלביאות.
ידו מעט רועדת כאשר הוא מקרב אותה ללטף את הלביאה, לבסוף הוא
מצליח להניח את ידו עליה וחיוך גדול עולה על פרצופו. אני לוחש
לבריטי שלידי: למה רצית אותם? יש לך איפה להחזיק אותם בכלל?
הוא מחייך לכיווני ובלחישה: ממש לא, אבל זה בכלל לא הרעיון.
הרעיון זה ההימור.
אני לוקח את מילותיו של הבריטי אליי ומבחין
בשייח' החוזר לכורסא שלו, נראה מרוצה מעצמו.

הכרוז כמו מתמהמה במכוון, משחק מעט עם הקהל הממתין בשקט לקולו.
אני מודה, הסקרנות בוערת בי. מבין כי סכום ההימור שהסתיים נחשב
גבוה מאוד. אולם דברי הכרוז כי מדובר בהימור נמוך, הטרידו
אותי. מה הוא כבר יכול להביא, מרשים יותר מזוג לביאות ואריה
מוחתמים, שאלתי את עצמי. הכרוז מסמן משהו באצבעו ומיד מלצר
נושא כוס יין מגיע אליו שנית. תהליך בחינת הארומה, השתיה
האיטית והמכוונת, גורמים לקהל לזוז מעט בחוסר נחת. הכרוז כמו
חש בכך, מחזיר את הכוס למלצר ופונה לקהל: "ההימור הבא שלנו,"
הוא מכריז, צופה בקהל בעיניו העיוורות.
הקהל מפנה את ראשו לפתח ממנו צעדו האריות, אולם דבר לא מופיע
מפתח זה. כאשר אנו שבים להביט בכרוז, אנו מופתעים להבחין כי
הוא כבר לא לבד. קופסת עץ ענקית עומדת לצידו, רחבה וגבוהה ממנו
בראש. הסקרנות מהפנטת את הקהל. כל העיניים צופות בדלת הקופסה
הנפתחת באיטיות על ידי הכרוז. באולם דממה. החושך בתוך הקופסא
גורם לאנשים לאמץ את מבטם. להפתעת כולם, מתוך הקופסא יוצאת
נערה, ספק אישה, הלבושה בד דקיק אשר אינו מסתיר דבר.

רעד עובר בקהל בזמן שאנו בוחנים את גופה השחור משחור ואת עיניה
המלוכסנות. גובהה כמטר ושבעים, אולי מעט יותר. רגליה דקיקות
כמו כל גופה. נראה כי אם תעמוד מהצד ניתן יהיה לראות דרכה.
עיניה חומות כאדמה וכובשות את הקהל ואותי כאחד. בקושי רב אני
מצליח להתרכז בקולו של הכרוז המציין כי היא בת שש עשרה בסך הכל
וכי הוריה מקורם באפריקה ובאסיה. היא חונכה מגיל צעיר להיות
שיפחה ותעשה כל אשר יידרש ממנה.
עיניי ממוקדות בה, לא מצליחות לעזוב אותה. שערה השחור, החלק,
כמו מכשף אותי ואני מופתע למצוא את ידי מורמת באוויר לצד כל
הידיים האחרות השייכות לקבוצת האנשים היושבת סביבי. המחיר חודר
למוחי, אך אינו גורם לי או לאיש מאיתנו להוריד את היד. מליון
וחצי
, נשמע קולו הרועם של הכרוז. מלצר שב ועובר עם המכשיר
כמקודם, נותן לנו להיכנס לפרטי הבנק שלנו. מי שצריך מקבל גם
טלפון כדי להסדיר בעיות מימון.



המום מיופיה, אינני שם לב למלצר אשר בנימוס מנסה להשיג את
תשומת לבי כדי לצרף אותי להימור. ידידי הבריטי הוא זה שבסופו
של דבר מצליח לגרום לי לבצע את המוטל עלי כדי להעביר מליון
וחצי דולר לחשבון בנק עלום. וכל אותה עת היא עומדת לפנינו
כפסל, מעט מאחורי הכרוז. עיניה בוחנות כל אחד ואחד מאתנו. גופה
נקי מזיעה, בעוד שאני חש את שלי זולגת. בגופי עוברת צמרמורת
בזמן בחינת הכדור. מבלי להביט בו, אני מאשר אותו וממשיך לבחון
אותה, נפעם יותר ויותר. כבפעם הראשונה, גם עתה ההגרלה עצמה
מתרחשת במהירות. אינני מבין מדוע איש אינו מתרומם מהכורסה כאשר
הכרוז מוציא כדור מתוך הכד. מבטי עוזב אותה לרגע בקנאה, מחפש
את זה שזכה בה, מבחין כי היושבים מביטים בי בחזרה. ידידי
הבריטי מחוייך כולו מולי, מסמן לי לקום.

שניות ארוכות חלפו לפני שהבנתי כי אני הוא הזוכה. רגליי בקושי
מצליחות לשאת אותי אליה. מבטה ממוקד בי. עיניה החומות
מצומצמות, חוקרות אותי. היא קדה לי בזהירות, ממתינה שאומר לה
מה לעשות. ניגשתי לכיוונה, עצרתי כמעט צמוד אליה, חש בריח
הבושם האופף אותה. מושיט יד זהירה, מניח אותה בזהירות על ראשה,
מושך אותו לכיווני, מצמיד אותה אלי, נדהם מיופיה. חש כאילו בתו
של אל או נמפת ים נמצאת בין ידיי. היא איננה מעזה לנוע, ממתינה
להוראה ממני. כאשר הכרוז העומד מהצד מתחיל לנוע על מנת לרדת
מהבמה, אני נרתע מעט לאחור, מתחיל להבין כי כרגע קניתי אדם.
מבטינו מצטלבים. חשש היה מעורב בחום המדהים של עיניה. אני חושב
ללטף אותה כדי להרגיע אותה. מבחין כי הקבוצה שהגיעה אתי
מתרוממת מהכורסאות ויוצאת מהאולם בדממה. הבריטי ממתין לי עוד
רגע ואז בוחר להתקדם גם הוא, משאיר אותי אתה. האולם הריק סגר
עלינו.

היא מניחה יד על חזי, מביטה בי, מאכלת אותי בעיניה הלוהטות
ואני להבת נר הנעלמת לאיטה באשה. אני נסוג לאחור אך היא מתקדמת
בעקבותיי, מסירה את הבד הדק המסתיר את המעט ממה שאיננו גלוי.
שאלה בעיניה, כשהיא דוחפת אותי בקלות לתוך אחת הכורסאות.
אפשר? אינני מסוגל לסרב לה. היא מסירה את מכנסיי ומתישבת
עלי. אין בי שמץ של התנגדות כשהיא מחדירה אותי אליה, מענגת
אותי בגופה, נמתחת מעלי כמו אחת הלביאות שעד לפני כמה רגעים
הייתה הדבר המסעיר ביותר באולם.



פרק ב

מטוס המנהלים נחת בשקט על המגרש והתקדם באיטיות. כאשר נעצר
ונפתחו דלתותיו, מכונית מרצדס שחורה התקרבה. נהג לבוש מדים,
חבוש כובע רחב שוליים המתין לצידה. דלת המטוס נפתחה, גבר בשנות
השלושים, לבוש חליפה בהירה, שערו הבהיר מסורק בקפידה, החל עושה
דרכו כלפי מטה. באחת המדרגות הוא נעצר לרגע ארוך כמו מצפה
למשהו. מאחוריו הופיעה אישה כהה בשמלה לבנה פשוטה. שערה הארוך
מתנופף ברוח, בידה תיק קטן. הליכתה יציבה, מביטה בגבר שלפניה
בשתיקה. הנהג מיהר לפתוח בפניהם את הדלת ללא שאלות, מאפשר לגבר
להיכנס במהירות לרכב. האישה אינה בטוחה בעצמה, נעמדה לפני הרכב
ממתינה. לאחר שהגבר החליף מספר מילים עם הנהג וזה לקח מידיה את
התיק, אף היא נכנסה למכונית, מבחינה בו מכניס את דבריה לתא
המטען, מביט במראה לכיוונם. הגבר יושב מתוח מולו, מביט קדימה
מעבר לנהג דרך החלון בעוד היא משפילה מעט את פניה. הנהג הצליח
להבחין מעט בתווי פניה, מתרשם מיופייה. הוראה קצרה מהאיש היושב
במושב האחורי גרמה לו להתניע את הרכב. הוא החל נוסע במהירות
משדה התעופה.

אני עוד לא בטוח איך להציג אותה בבית. שעות אני כבר חושב על
זה, לאורך הטיסה ועכשיו בנסיעה הבייתה. האם אשתי תקבל אותה כמו
גור אובד? איך יגיבו ילדיי? אני תוהה. האם בני בן השש יראה בה
אחות גדולה, או שמא מתחרה על אהבתי אליו?
צמודה אלי מאותו הערב ככלבלב ללא בית, בוהה בי מרבית הזמן
מהצד, ממתינה לספק את רצונותיי. לא ידעתי שקיים דבר כזה. מושג
השפחה חדש לי. שמעתי עליו בסיפורים פה ושם. אני יודע על נשים
אשר הופכות משרתות. גם בביתי יש עובדים, אשר ממלאים אחר
הוראותי. אבל הם מקבלים שכר, והיא? שיפחה. מדובר בדבר אחר. היא
ללא ספק מוצר בעל ערך גבוה, בחישוב מהיר היא שווה ארבע עשרה
ידיים כפול מליון וחצי. סכום נכבד שאני לא בטוח אם הייתי מקבל
אפילו עבור עצמי, לו הייתי מנסה למכור את גופי ונשמתי גם יחד.
אבל פה לא מדובר במכירת הגוף, פה מדובר במכירה של הכל, הגוף
והנפש. המחשבות שלה בנויות על מנת לשרת אותי, גופה ונפשה אומנו
שנים רבות על מנת שלא תהיה מסוגלת לחשוב אחרת, ועיניה... אני
טובע בהן כל פעם מחדש. אולי גילה הצעיר עושה זאת, אולי מוצאה
המשונה מעט, השילוב הזה בין אפריקה לאסיה. אולי יופייה. אבל
אני... הטביעה בי את חותמה מהרגע בו ניגשתי אליה באולם, עיניה
חדרו לתוכי ואני הוחתמתי על ידה כמעט כמו שהאריות הוחתמו על
ידי אחרים. יודע כי לא אוכל לשחרר אותה, יותר מאשר היא תוכל
לשחרר אותי.
הטיסה הייתה מהירה והיא רצתה לשרת אותי במהלכה, במטוס, במקום
הדיילות. סירבתי. היא הופתעה וניסתה בכל זאת. רק פקודה שלי
גרמה לה להרכין את ראשה ולהתכנס בפינתה. אינני יודע אם הבינה
מדוע התעקשתי שאחרים ישרתו אותי. בתחילה ניסיתי להסביר אולם אז
נזכרתי במעמדה והשתתקתי. היא בחנה את ריצפת המטוס בדממה ואני
ישבתי דואג מרגע הנחיתה. בעבר שמחתי לראות את אשתי וילדיי
ממתינים מחוץ לבית, מקבלים את פניי. הפעם אני חושש כמו שמעולם
לא חששתי. עדיין לא יודע כיצד אציג אותה, את שיפחתי.



הרכב נכנס לתוך האחוזה הגדולה, עובר שער ברזל גדול. שלושה
שומרים חמושים סימנו לו להאט. בוחנים את הזכוכיות הכהות, מזהים
את היושבים ומאפשרים לו להמשיך ללא בדיקה נוספת. הרכב מתקדם
בנסיעה איטית לכיוון בית האחוזה, עובר בדרכו על פני עצים
עתיקים ובריכת מים. עצירתו של הרכב סימנה את תום המסע משדה
התעופה. הנהג זינק מהרכב, פותח את דלתו עבור הנוסעים.
קולות מתקרבים של המולה נשמעו, דלת האחוזה נפתחה ושני ילדים
קטנים יצאו בריצה לכיוון הרכב. אחריהם הופיעה אישה, חיוך על
פניה והתקדמותה איטית ויציבה, בטוחה בעצמה. הגבר יצא מתוך
הרכב, מביט מלמעלה בשני ילדיו שקפצו לכיוונו בצעקות. מתכופף
כלפי מטה ומרים את שניהם באוויר תוך כדי חיבוק חזק. מתקדם
לכיוון האישה אך נעצר באמצע הדרך. האישה מופתעת מעצירתו,
מבחינה כי הוא מסתובב ומביט בדלת הרכב שעדיין נשארה פתוחה. רגל
שחורה יצאה מתוך המכונית. רגל נוספת יוצאת  אחריה. הנהג רוכן
לעבר הדמות ועוזר לה להתרומם. נערה צעירה, כהה כלילה, מתגלה
במלוא קומתה. מבטה כבוש בקרקע כמו ממתינה לפקודה. הנהג מסמן לה
לנוע לכיוון הגבר, והיא בצעדים קטנים מתקרבת, עדיין איננה מעזה
להישיר מבט כלפי מעלה. נראה כי הגבר ממתין לה. מעט לפני שהיא
מגיעה אליו הוא מסתובב, מביט באישה שמולו. היא עונה לו במבט
שואל, מתקרבת אליו בצעדים איטיים, בוחרת שלא להביט באורחת.
ילדיו עדין אחוזים בין ידיו. היא נושקת לו על לחיו, מסתובבת
ונכנסת אל הבית.
הילדים מבחינים גם הם בנערה החדשה, משתתקים ומבקשים לרדת מבין
ידיו. הוא משחרר אותם והם עוקבים אחר האישה. נכנסים לבית
בריצה, מעיפים מידי פעם מבט לאחור, בודקים אם הוא והנערה
נכנסים אף הם. אנחה כבדה יוצאת מפיו של האיש. הוא מסמן לנערה
להיכנס וחוצה בכתפיים מעט שמוטות ובהבעה לא בטוחה את המפתן.


אני לא יודע למה הייתי צריך לצפות. בוודאי לא לכך שאשתי תאמץ
אותה על ליבה ותקרא לה בתי, אבל נראה כי הפעם טעיתי לחלוטין
לגבי התגובה הממתינה לי. אשתי הביטה בי בסקרנות, שותקת במהלך
הזמן בו גוללתי לפניה את הסיפור. סיפרתי לה הכל לפרטי פרטים
מבלי שהסתרתי דבר. מילה במילה, בישירות, בדרך בה אני חי את חיי
מאז ומעולם. כאשר סיימתי התרוממה מהספה עליה ישבנו, הניפה בכל
כוחה את ידה וסטרה לי בעוצמה. מודה שלא צפיתי את התנהגותה ואני
חושב שהמכה הייתה יותר מטרידה מכואבת. הרעש הפתיע גם אותה.
הבחנתי בדמעות המנצנצות בעיניה באותו הרף עין לפני שסבה על
עקביה, רצה מהחדר ועולה במדרגות לאחד מחדרי השינה. הנחתי את
ידי על המקום החם בו פגעה, מנסה לכלכל את צעדיי. המחשבות שלי
כמו קפאו על מקומן בכל פעם שהפניתי את ראשי, רואה את הנערה
עומדת בקצה הסלון, ממתינה לפקודה ממני. סימנתי לה להתרחק והיא
נעלמה מעיניי, עושה כמצוותי במהירות.

נזכרתי באחת ביום נישואי לאשתי. יום מוזר בשבילי. הנישואים היו
עסקה ככל עסקה אחרת שעשיתי בחיי. לוגיים, מחושבים פרט אחר פרט.
תמיד הערכתי אותה. עד היום אני מעריך אותה מאוד. אבל הערכה
איננה אהבה. התחתנתי איתה משיקולים קרים. אביה היה איש ממון,
אולי מהגדולים בעולם. החברה שלי הצילה את חייו. לא פעם אחת אלא
פעמיים, כאשר שני שומרי ראשו, חבריי, מתו תוך כדי כך. הוא ביקש
ממני לשמור על בתו. בזמנו, היה מוכן לשלם לי כל סכום שאדרוש.
לקחתי את העבודה. אינני יודע איך קרה כך שמצאנו את עצמנו באותה
המיטה זמן קצר לאחר מכן, אולם משם הדרך הייתה קצרה לחתונה.
כאילו משהו משך בחוטים מתחתיי או אתי. מקדם את הנושא עד שלא
ניתן היה לסגת ממנו.
אביה רצה לתת לנו נדוניה מפוארת אולם סירבתי. לא הסכמתי שיקנו
אותי בכסף. הייתי צעיר, אידיאליסט וטיפש. האמנתי בדברים רבים
שהיום אני רואה אחרת. היא התרשמה מסירובי. הסכימה לגור אתי
במקום פחות מפואר ממה שהייתה רגילה לו. לא שחלילה הלכה למקום
בו אין כסף. לא הייתי איש עני. רכושי גדל במהירות, בזכות חברת
האבטחה, אבל היא ללא ספק נאלצה להסתפק בפחות. אולם מחווה זו
הספיקה להצית את המחשבה, כי האיש אתו התחתנה, לא נקנה על ידי
אביה. לו ידעה כמה עסקאות נחתמו לאחר מכן בזכות נישואינו, כמה
אנשים סחרו עם חברתי רק בשביל שיהיה להם קשר כזה או אחר לאביה,
הייתה מבינה כי בעולם העסקים, אביה תמיד קונה את מי ואת מה
שהוא רוצה וכך בסופו של דבר קנה גם אותי.



הגבר עמד על רגליו בסלון הגדול, מביט בדממה בטלוויזיה הסגורה
מולו. הלחי עדיין הייתה אדומה וסימן גדול של כף יד התנוסס
עליה. החל מטפס במדרגות לכיוון קומת חדרי השינה, רוצה להתנצל
מעט, יודע שלא יוותר, אולם מודע לכך שאשתו ראויה להסבר גדול
יותר. אולי לניסיון שני להבין אותו ואת מעשיו. הנערה הלכה
אחריו במרחק מה. הוא נכנס לאחד החדרים, מבחין באחד מבניו ישן.
ליטף את שערות ראשו ויצא בשקט. רואה אותה, כהה, ממתינה לו מחוץ
לחדר, לא מעזה להיכנס אחריו. יודע כי אם יאמר לה תישאר באותו
המקום כל הלילה, יודע שלא יעז לומר לה לעשות כך.
לאחר ביקור בחדר נוסף וצפיה בבן השני, הלך לכיוון חדר השינה
שלו. מפתע חש את הדלת מסרבת להיפתח לו. לרגע ארוך חשב לצעוק,
לדרוש, אולי לזעום. אולם וויתר. המשיך להתקדם במסדרון והפנה
מבטו אל הנערה, שעדיין הלכה אחריו בשקט. במבט ותנועת יד שלח
אותה לאחד החדרים.
נפרד ממנה בברכת לילה טוב. ממשיך בעצמו לחדר שינה אחר העומד
מוכן לכל אורח שיבוא. נחת ברעש על המיטה, סחוט כולו, איננו
מצליח לצפות קדימה מה יהיה המהלך הבא שלו למחרת. יודע כי דברים
הולכים להשתנות, מכיר את אשתו מספיק טוב, ראה היום בעיניה,
שהיא לא תשאר עם הנערה. יודע כי לא יוותר על הנערה, גם אם
יצטרך לוותר על אשתו.
חש בפעם הראשונה בחייו רגש שונה, כמעט מאוהב באותה נערה-רכוש
שאסף לעצמו. מנסה לסלול בתוך מוחו מסלול יציאה מהסבך בו שהה.
לא ממש מצליח, יודע כי לא יזכה לשינה רבה הלילה. מופתע לאחר
דקות אחדות שמע את דלתו נפתחת, מקווה כי אשתו היא שבאה אליו,
אולי מקבלת. רואה את אחד הבנים מביט בו מהפתח, איננו מעז
להיכנס לחדר, כאילו נפרד ממנו לשלום.  


פרק ג

שנה עברה מאז. שנה שבה אולי הספקתי יותר משהספקתי בכל חיי. שנה
בה בחרתי לעזוב את עבודתי כמנהל הכללי של האימפריה שלי. שנה בה
מצאתי עצמי גרוש מאשתי ובודד משני ילדיי. שנה בה איבדתי את
מרביתו של הוני מבלי שאף לא מיל אחד ממנו חסר לי.

אני שוב בשכונה הישנה שלי. הזכייה שלי נמצאת איתי בדירה שלי,
בבנין שקניתי בעבר ורוקנתי מדייריו. איני נותן לה לצאת מהדירה,
חושש שיגנבו אותה ממני. ליבי שלה, אני שלה. גופה שלי ונפשה
שלי.
היא מתמסרת לי בנפשה מידי יום, ואני מתמסר לה בכל אשר יש לי.
כאשר נולדתי , נולדתי עני, עני כמו שרק עני אמיתי יודע שהוא
עני.
הספקתי בחיי להיות עשיר, עשיר כמו שרק איש שכבר אינו סופר את
הונו יודע.

ועכשיו, עכשיו אני מאושר, מאושר כמו שרק אני יודע.







תודה לאנשי סדנת הזכיות, על ההערות וההארות.
ותודה מיוחדת ליעלה הלעי.

אני זוכר שהובטח המשך, זה  אולי עוד יבוא. צריך רק עוד קצת
להפליג בדמיון :) .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדבר הזה כאן
משמאל זה סתם
תירוץ כדי
שתקראו את זה


-התנועה לקידום
הסלוגנים בישראל


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/04 2:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה