פרק ד

אני פותח את עיני, המרחבים העצומים נפרשים לפני לכל כיוון.
עצים בודדים עומדים במרחב, ביניהם שיחים קוצניים, יבשים
מתנענעים ברוח. ציפורים כהות פורסות כנף מאחד העצים, מושכות את
עיני לכיוונן. גורמות להן סנוור קל, בזמן שהן מרחפות באוויר
לעבר מה שניראה כגלגל אש בשמיים. כזה המתחיל להעלם באופק
הרחוק. צבעו אדמוני מעט.
ידי פרוסות כלפי מעלה, מנסות לחוש ברוח הנושבת בערבות אפריקה.
רחש מרחוק גורם לעיני שנעצמו כמו מעצמן להיפתח שנית. אריה בוגר
נד במרחק לא גדול ממני, אינו מביט בי. מתקדם באיטיות, רגליו
מטופפות על הקרקע היבשה. צבעו צהוב ורעמתו מזנקת אל על בכל
תנועה שלו. מאחוריו שתי לביאות מתקדמות, עצמאיות בשטח, משחקות
אחת עם השנייה. גופן שרירי וצעדיהן החתוליים מושכים את מבטי
המנסה להיזכר מהיכן הן מוכרות לי. רוח חזקה מתחילה לנשוב, מעלה
ענן אבק המסתיר את החבורה שלפני ועוטף אותי. אני מבחין בסמרטוט
הקשור על פי מגן מפני האבק המרחף מולי, המנסה להחניק אותי.

קולות תיפוף מתחילים להישמע ברקע, הענן מתחיל להעלם יחד אם גל
הרוח הנעלם כמו שבא. אני שומע צעדים חרישיים מצידי. חבורה של
שחומי עור מופיעה מתוך הענן, לבושים חצאיות כהות עליהן נוצות
ציפורים. ראשם קירח, גופם שרירי. רובם גבוהים ממני מביטים בי
מלמעלה. בידיהם עץ עתיקות מאויירות בציורי חיות. הם מכים בקרקע
מולי בקצב התופים המהדהד באוזני, מעלים אדוות אבק, מחוררים את
הקרקע במכותיהם. אני עומד ללא תנועה, חושש מעט מהם בשעה שהם
מפסיקים להכות בקרקע. רחש מאחורי גורם לי להסתובב. אני מבחין
כי גם קולות התופים נדמו. השקט חוזר לערבות אפריקה אני אומר
לעצמי.

עיני מבחינות כי השמש כבר שקעה. החבורה המוזרה עומדת סביבי
במעגל לא נעה, לא אומרת דבר. שומרת ממני או עלי אני תוהה.
שוב הרחש השקט שגרם לי להסתובב מופיע. גם הפעם מאחורי, גורם לי
לסיים סיבוב בן 360 מעלות בחזרה למצב בו הייתי רק קודם. שניים
מהחבורה נעים לפני מרימים את החניתות שלהם, מצביעים בהן כלפי.
החבורה חוזרת להכות בקרקע בחניתותיהם, כולם מלבד שני אלה.
ביניהם נכנסת למעגל ילדה כהה כלילה, עיניה מלוכסנות והיא מביטה
בי. שיערה גולש כלפי מטה מתנדנד תחת ראשה ללא רוח. אני מבחין
כי החבורה נעלמה וכי רק אני והיא נמצאים במרחב. רגלי רוצות
לנוע אליה, אולם נטועות לאדמה, כמו כישפה אותי. אני מביט בהן,
רואה כי דבר אינו אוחז בכפות רגלי, רק ראשי הוא שמונע מהן
להתרומם. ראשי מתרומם שנית מצפה לראות אותה מולי, מבחין כי
נעלמה. רחש מאחור גורם לי להסתובב ולהבחין בקושי בגוף על ארבע
מתרחק, לביאה שחורה אני לוחש ברוח בזמן שזו מסובבת לרגע
קצרצר את ראשה לכיווני מראה את שיניה הלבנות ונעלמת בזינוק.


עיני נפתחות, אני מתחיל להבחין בפרטים מולי, עמוד בקצה של
הרחוב הישן והמוכר, הלילה עוד שולט פה, השעות עומדות אינן
נעות. ידי משפשפת בלי משים את עיני ופיהוק גדול מותח את פי.
הרחוב דומה אבל שונה למה שהכרתי בנעורי. רחשים חודרים לאוזני,
אני תוהה האם הם אמיתיים או קטעים שנשארו מהחלום שרק סיימתי.
שומע שנית רחשים מצידי, שוברים את הדממה. גופי חבוי היטב במעיל
הכהה בזמן שאני עומד בצמוד לפינת אחד הבתים החשוכים ברחוב. אני
מלטף את האקדח שנמצא בצמוד לבטני. מנסה לצפות קדימה לראות מה
יצר את הרחש. הרחשים מתחזקים באטיות ואני מוכן לזנק. איש רחב
גוף מגיע, לבוש כמוני במעיל כהה, כיסוי ראש מכסה את ראשו והוא
מרים את ידו כלפי מנופף לשלום. אני מרים את ידי, מזהה אותו
למרות החושך. הוא מברך אותי במנוד ראש בפעם השנייה, כאשר מגיע
כמעט צמוד אלי. היה משהו? שואל. מבחין כי איני עונה ומשתתק.
יודע כי אם היה במה לעדכן אותו הרי שהייתי עושה זאת.

אני מפנה לו את עמדת השמירה שלי ומתחיל לנוע לכיוון הבניין בו
אני גר. לרחוב השקט חיים משלו, חתולים נעים באטיות מחפשים
שאריות בפחים. אלו עדיפים בעיני על החיות האחרות שהיו ברחוב
כאשר הגעתי לפני יותר משנה. אז בלילות היו מסתובבים דמויות
אנוש. כך אני קורא להן, כי אנושיות הן לא. היו מציעות את
מרכולתן לכל עובר אורח בין אם את גופם ובין מוצרים אחרים.
שלושה שלטו על הרחוב אז. כל העובר בו בלילה היה מסוגל לחוש
בהם, לעיתים לראות אותם. לעיתים לחוש אותם. דיירי הרחוב ידעו,
מהרגע בו יורד החושך, עליהם להסתתר בחדריהם, לא לראות ולא
להראות, עסקים רבים היו מתרחשים תחת בתיהם. דיירי השכונה למדו
בדרך הקשה כי העסקים אינם ענייניהם.

צעדי ממשיכים לנוע, אוזני מאזינות לרחשי הלילה. אני מתוסכל מעט
מעצמי, להירדם בשמירה. לו הייתי מאנשי בעבר, הייתי מצטער על כך
במידה והיו תופסים אותי. אומנם שנתי קלה אך להירדם בזמן
שמשגיחים על הרחוב. הידיעה כי מספר חודשים הרחוב נקי אינה סיבה
שלא להיזהר, שלא לחשוש. מי כמוני יודע שצריך עיניים בגב? מה זה
לעסוק באבטחה?
עיני צופות בפתח הבניין שלי. צעדי מתרחבים, מתקדמים במהירות
הולכת וגוברת לכיוון הדירה שלי. חש בעייפות המשתלטת עלי. לרגע
נעצר חושב האם ראיתי תנועה בזוית עיני. מבחין בחיה על ארבע
נעלמת בפינת הבניין. חש כי ידי מתוך אינסטינקט כבר אוחזת באקדח
הצמוד לגופי. פתח הבניין נעלם מאחורי בזמן שרגלי סוחבות אותי
כלפי מעלה במהירות ארבע קומות. ידי ניגשת לדלת בודקת כי היא
עדיין נעולה. אני מוציא מפתח כבד מהכיס, פותח את הדלת וניכנס
לדירה. השקט אינו מטריד אותי, אך גופי נירגע רק כאשר אני נועל
את הדלת מאחורי. ריח החלב החם הממתין לי במטבח מושך אותי, מודע
לכך כי היא הכינה אותו מראש, דואגת לי. אני ניגש בחשכה לכיוון
הריח, מבחין בכוס החלב ממתינה לי על השולחן המבריק. שותה אותו
בלגימה, מצפה כי יעזור לי להירדם במהירות לצידה. אני חש את
חוסר השינה שלי לאחר ארבע שעות שמירה על הרחוב ונע בשקט כחתול
לחדר השינה, לא רוצה להעיר אותה. כמו בכל פעם אני מבחין כי היא
אינה ישנה. עיניה צופות בי בזמן שאני מוריד את בגדי החורף
ממני. היא מזמינה אותי להיכנס למיטה, מרימה בשבילי את השמיכה
ומניחה לי להיכנס לחום שתחתיה, לחוש בגוף שחימם את השמיכה. תוך
כדי שמניחה את השמיכה עלי, נותנת לי לחבק אותה ומתרפקת עלי.
שניות לאחר מכן היא כבר ישנה. אני חושש כמו בעבר לעזוב אותה,
אולם יודע שלא אוכל להירדם כאשר היא בידי.  משחרר אותה באיטיות
ומתקפל לתוך עצמי, בתנוחת השינה הקבוע שלי.
אני חש בחלב מתחיל להשפיע עלי ואת גופי מתחיל להירדם. זיכרון
ההגעה לשכונה שב ועולה כחבר וותיק המצטרף לשינה.

פרק ה

הרחוב הישן מפתיע אותי. שנים כבר לא ראיתי אותו והוא עדיין
נראה כמו שהיה פעם. הכביש המכיל יותר חריצים מאספלט, המדרכה
המחוררת. הספסלים המאוירים בקללות וציורי ילדים. הבתים האפורים
המחוברים יחדיו באותה בניה ישנה של פעם. כזו שנבנתה מתוך צורך
בחיסכון של קבלן. כזה שיתכן וכבר אינו בין החיים. הדמויות
השקטות, נעות במהירות ברחוב כמו נעלמות בין הצללים. השקט הישן,
הדממה שבה אפשר לשמוע את עצמך נושם. רכבים גם אז היו תופעה
מפתיעה, המעטים שהגיעו לרחוב שלנו. אנו היינו צופים בהם בקנאה
כשם שעכשיו זוגות עיניים רבות צופות ברכב המביא אותנו לפה.
אני והיא יושבים בכיסא האחורי. היא שקטה כרגיל, מוכנה למלא אחר
רצוני, מחזיקה בידי מבוהלת מעט אולם מנסה להסתיר זאת ללא
הצלחה. למדתי לחוש אותה, לזהות את תחושותיה אולי טוב יותר
משאני מזהה את תחושתי. עיניה בורקות מעט, ליבה הולם בקצב
מוגבר. בהחלט מבוהלת הילדה האהובה שלי. אהובתי היחידה. עורה
הכהה ניראה היטב על ריפוד הלבן של הרכב המסיע אותנו. הייתי
מצפה להתרגל אליו בינתיים, לאחר זמן כה רב שאנו ביחד, אולם בכל
פעם התמונה שאני רואה מול עיני בשעה שהיא משתלבת במקום זה או
אחר מדהימה אותי מחדש. כאלו ראיתי אדם שחור בפעם בראשונה
בחיי.

אני מלטף את גב ידה בזמן שהיא מביטה על הקורה מחוץ לרכב.
התרגלה לפאר של אחוזתי הקודמת, אינה יודעת למה לצפות. גם אני
מעט מבוהל מהשכונה החדשה. כל כך הרבה שנים, כמו ידידים וותיקים
אנו נפגשים, מה חל בקרבך?  אני שואל את עצמי בדממה. מה עבר
עליך?  תוהה, בזמן שעיני סורקות את המראות המוכרים. הפינה בה
הייתי יושב, משגיח. הספסל בו איבדתי את ההכרה וניצלתי בזכות
אחר. הזיכרונות מטפטפים לתוכי ואני מצפה להם כמו אדם על גלשן,
המצפה לגל שיסחף אותו. איני מכיר את הדמויות המעטות שמסתובבות
ברחוב. אני מניח כי הן גם כן אינן מכירות אותי. מתקדמות ברחוב
השקט, צופות בי או דרכי. שואלות את עצמן מי הוא שהגיעה לשכונה
שלהן. מי הוא הרוצה לחזור, להיות בשכונה. או שאולי את השאלות
הללו שואל אני.

הרכב נעמד לצד המדרכה. הנהג אינו יוצא. אומר כי יש מקומות בהם
מעדיף להישאר ברכב. איני אוהב את הגישה הזו אולם נאלץ לקבל
אותה, יודע כי הטיפ שלו יתכווץ בהתאם. אני יוצא מהרכב מול
הבניין שלי. איני יודע מדוע קניתי אותו בעבר. אולי נוסטלגיה
ישנה, אולי משהו אחר. יכולתי עד לפני זמן לא ארוך לקנות את כל
השכונה אם הייתי רוצה והיום, היום אני עדיין יכול לחיות בכבוד
אבל יש לי כל כך הרבה פחות מבעבר. אני מביט דרך חלון הרכב, היא
עוד לא יצאה, עדיין מבוהלת. אולי בעצם יש לי יותר מבעבר. רגלי
תפוסות מעט מהנסיעה הארוכה, כאשר יצאתי מפה לפני שנים הנסיעה
נראתה קצרה הרבה יותר. התחושה אז הייתה של חופש, עצמאות.
והיום? היום התחושה שונה אבל דומה, גם היום יש תחושה של חופש,
חופש מאותו מרדף אחר החיים שהייתי שקוע בו כל כך הרבה שנים,
חופש ממרדף אחרי הכסף והעושר הפיננסי. יש לי כל כך מעט היום
בפיננסי אבל כל כך הרבה יותר באושר האמיתי, אני מחייך לעצמי
באמצע הרחוב, מביט בה עדיין ברכב, לא בטוחה האם לצאת או
להישאר, ממתינה לסימן ממני.

עד לא מזמן הייתי כה עשיר עד שלא יכולתי לחוש בעושר שלי. עדיין
רואה את ילדי נפרדים ממני. איני יודע איך זה יתכן שאב יוותר על
ילדיו, איך הסכמתי לתת לאשתי לשעבר את כל שהיה לי. את הכסף
והאחוזה, את המניות בחברה. את הכול. עד רגע זה אני לא מצליח
לתפוס איך נתתי את הכול בלי למצמץ. אני חושב כי גם היא הופתעה
ממני. הוויכוחים הראשונים באו במהרה. לא עבר זמן רב עד שהיא
הודיעה לי חגיגית או השפחה או היא. סירבה לקרוא לה בשמה,
אומהה. יודעת כי כאשר תיתן לשפחה שם תגדיר בכך את מצבה כמציאות
לא חולפת. אני בלהט הוויכוח אז עניתי בקול אומהה, פעם אחר פעם
כמו כישוף אפריקאי שלא יכולתי להתנגד לו. אשתי אז הביטה בי
ועיניה דומעות. לקחה איתה דבר או שניים ונעלמה עם הנהג. הייתי
בטוח אז כי תחזור במהרה, בטוח כי תירגע והכול יחזור לקדמותו,
או לפחות כמעט יחזור, אומהה תישאר.
ניתן לומר כי מול עיני חיי השתנו, כמו חלום שלא הצלחתי אולי לא
רציתי להתעורר ממנו, נעלם כל שהיה שייך לי. אשתי התגלתה ככרישה
אמיתית. איני יודע האם עשתה את שעשתה מתוך נקמה, שנאה, או מתוך
דבר אחר. אבל בזמן שעוד לא הייתי מוכן, הצליחה לגרום לי לוותר
על כל שהיה לי. את ילדינו לקחה ראשית, הם נפרדו ממני בשעה שאני
בטוח כי בקרוב אראה אותם. נכנסו לרכב מנופפים בידיהם הקטנות
לכיווני לאחר שחיבקתי אותם כמעט בפעם האחרונה. מביטים בי,
מביטים באומהה מאחורי. פרצופיהם עוד תמהים עלי על מעשי. רואים
את הביטחון בפני שעוד יהיה בסדר, שאבא יסדר את מה שצריך,
שנחזור להיות בקרוב ביחד כמו שהבטחתי בזמן שחיבקתי אותם.

לאחר מכן לקחה את כספי, עדיין הייתי שרוי באותו החלום, ניסיתי
לפייס, לדבר, אולם היא הייתה מהירה. פגיעתי ככל הנראה הייתה
גדולה ממה שחשבתי. חשבונותיי נחסמו אחד לאחד עוד לפני שהספקתי
למצמץ. קיבלתי את הדרישה לעזוב את האחוזה שלנו. נתנה לי שבוע
לארוז. משעשע אולי אז התחלתי להבין בפעם הראשונה מה מצבי. כאשר
רציתי לעבור למלון גיליתי כי אין כרטיס מכרטיסי האשראי שלי
שמכבד את עצמו יותר. גם שיחות למנהלי הבנקים השיבו פני ריקם.
מסתבר שאביה הפעיל את קשריו ודחק בהם לא לתת לי דבר. איני בטוח
עד כמה צעדיו היו חוקיים, האם אכן יכול לקחת את כספי ממני בכזו
קלות, אולם בשעה שרציתי לעמוד כדי להלחם על זכויותיי גיליתי כי
נשארתי בודד במערכה, אין איש איתי ומולי צבא עורכי דין, המוכן
לשסף את גרוני לו רק יקבל את הפקודה. ישסף, אז ישתה את דמי.

אני זוכר כאשר הגעתי למקום עבודתי והשומרים בכניסה סירבו לתת
לי להיכנס. עד נקודה זו לא ממש הבחנתי בעוצמה בה נזרקתי מכל
המדרגות של חיי. הפעם הראשונה בה חשתי את הזעם החודר לגופי.
דרשתי לדבר עם שותפיי, מכריי וחבריי. רק אחד העז לצאת לעמוד
מולי. מאחוריו עמדו שני שומרי ראשו, כמו מחשש כי אני עלול
לעשות בו את זממי. יתכן כי הייתי מסוגל בעבר הרחוק יותר לעשות
בו לינץ', גם יחד עם שני שומרי ראשו העומדים לידו. אך למזלו עד
שהגיע לכניסה כבר נרגעתי מעט. הוא הסביר לי כי אביה גם פה משך
בחוטיו הארוכים. הסביר כי על פי החוזה אביה יכול לנשל אותי מכל
דבר. כי גם הם שותפי, לא האמינו כאשר נאמר להם לחסום בפני את
הכניסה, אולם עורכי דינו של אביה הראו להם שחור על גבי לבן, על
מה חתמתי כאשר הקמתי את העסק מכספו של אביה. הביא איתו העתק
והראה לי, אכן רשום היה שם באותיות הקטנות, רשום היה  כי הוא
יכול לעשות את שעשה. אני זוכר כי רעדתי אז כאשר שותפי לשעבר
הסתובב ונכנס חזרה לבניין. לוחש בשקט שהגיע לאוזני שלא לתת לי
להיכנס גם אם יאלצו להשתמש בכוח.
רק אז הבנתי את שאשתי עשתה לי. התקשרתי אליה ממכשיר טלפון
ציבורי. אף את הסלולארי סגרו לי. היא הסכימה לדבר איתי, אולם
השיחה הייתה קצרה מאוד. אמרה לי בקול שקט, אולי שקט מידי, כי
תחזיר לי הכל, כל שהיה לי ועוד. תנאי אחד היה לה, אותו התנאי
שלא יכולתי לעמוד בו. שלח אותה אמרה בלי לציין את שמה. החזר
אותה למקום ממנה הגיעה.  אני זוכר כי לקח לי כמה שניות ארוכות
להשיב לה. בפעם הראשונה מאז שהחל המהלך שלה הבנתי איפה אני
נימצא. ראיתי את הכול עומד מולי במרחב, ראיתי את כספי, את ילדי
את משרתי מולי וראיתי אותה השחורה עומדת מולי. כל זה ראיתי
ברוחי ואמרתי לה אז מילה אחת ויחידה לפני שסגרתי את הטלפון.
ניפרד ממנה בפעם האחרונה. שלום אמרתי לה, תוך כדי שאני מרים
ידי למונית.

פרק ו

לעולם אל תשים את כל הביצים בסל אחד אמר לי פעם משהו. אני לא
בטוח מי זה היה, אולי אחד השותפים הראשונים שלי. אני לא חושב
שכמעט ויצא לי לעשות זאת. הייתי בטוח בעצמי, בטוח במסלול חיי.
לא האמנתי שאראה את הרחוב שוב, לא האמנתי שאחזור לרחוב הישן
והינה אני פה והיא פה. אשתי לא ידעה כי כאשר העסק קם הכנסתי
באופן רציף סכום כסף לחשבון שלא היה ידוע לאיש מלבדי, לא הייתי
בטוח אז האם אני יכול לסמוך עליה, על אביה. החתונה הרי הייתה
כמו כל עסק. כך שיצא שהצטבר לי סכום מכובד בחשבון שמעולם לא
היה קיים, לפחות מבחינת אלו שהכירו אותי בעבר. אשתי לא ידעה גם
על הבניין, קניתי אותו עוד לפני שנישאנו. אני לא בטוח מדוע
עשיתי זאת אולי רציתי איזה קשר לעבר אולי משהו אחר.

אני מנסה להירדם, שעות הבוקר מתקרבות במהירות בזמן שזיכרון אחר
זיכרון מחיי הקודמים שב ומופיע. כצללים תחת עיני הסגורות אני
רואה את בני מנופפים לי שוב ושוב, מצפים לי. רואה את מבטה של
אשתי תמה על פניה בשעה שאהובתי יוצאת מהרכב. עיני עצומות אולם
נראה כי השינה חלפה הלכה לה. היא שוכבת בצמוד אלי מחבק אותי
בגופה קטן. מחזקת אותי מעט על החלטותיי האחרונות.
אני מעביר נושאים בראשי, חושב קדימה מביט במה שעשיתי מאז
שהגענו בחזרה לשכונה. שכונה של סרסורים וזונות, סמים והימורים
גיליתי. התברר לי ודי במהרה כי מאז שעזבתי עזב בשכונה גם האומץ
לעמוד זקוף. עבריין צעיר הוא שגרם לי להתעורר ולהבחין. למרבה
הפתעתו במקום לתת לו את ארנקי, בהתאם לדרישתו שלוותה באקדח קטן
המופנה לכיווני. בעיטה חזקה בדיוק למקום בו ידעתי כי יכאב לו
יותר מכל הייתה מה שהרחיק את האקדח לאחת מפינות הרחוב.

לא ממש התרגשתי מהמחזה אז, אולם ביום בו אומהה חזרה ודמעות
בעיניה, אמרה במילים בודדות כי עצר לידה רכב וביקש, ספק הזמין
אותה לבצע בו דבר כזה או אחר. רק אז התעוררתי. כרוח מדבר סוחפת
עברתי בין דיירי הבניין בהתחלה, לאחר מכן התחלתי עובר ברחוב.
שבועות לקח לנו המאבק להחזיר את הרחוב לשליטתנו. עצמות שבורות
וחתכים רבים ידעה השכונה. אורחיה הרבים לא אהבו את מעשי אולם
בעקשנות הצלחנו לבסוף להדוף אותם. אנו ממשיכים להשגיח גם
בלילות. הם אומנם כבר הפסיקו להתקרב אולם החשש עוד קיים. אני
יודע כי לא אוכל להביט בעיניה שלה אם יעז לו אחד מהם לפגוע בה.
אם יעז אחד מהם להניח ידיו עליה.
ידיה עוד אוחזות בי בזמן שדמי מתחיל לסעור בי. דמיונותיי
מעוררים אותי, מראות עולים בראשי ועיני נפתחות תוך כדי שאני
מסתובב מבחין ביופייה הצמוד אלי. רק זה מצליח להרגיע אותי. אני
פורש ידי ומחבק אותה בחוזקה. היא מתכרבלת בתוכי, כגוזל בקינו.
שולחת גלי חום מעצמה כלפי, מחממת אותי ואת ליבי. אומהה אני
לוחש ללא קול. אומהה עוצם את עיני מצפה לראות אותה בערבות
אפריקה שוב. מטיילת, מכשפת את סביבתה ואותי איתה.

פרק ז

אימא מביטה בי. אני יודעת את זה למרות שעיני עצומות והחדר
חשוך, אני מסוגלת לחוש בעיניים שלה מביטות לכיווני בחושך של
החדר. צופה בשקט כמעט ולא נעה בקושי נושמת, ממתינה למשהו שעוד
לא ברור לי מה הוא. אני עייפה, חשה איך השינה מתקרבת אלי
בצעדים זריזים, עוטפת אותי במעין ערפל כהה. עיני נפתחות לרגע
אחרון לפני השינה רואות אותה מסתובבת בחזרה לכיוון חדר השינה
שלה ושל אבא. הולכת בדממה לא משמיעה רחש על הרצפה.

אפריקה. אני שומעת רחש מתגבר שנע לכיווני. אפריקה, זה
מתחזק יותר כאילו משהו זועק את הקול בתוך חלל, הד ממשיך את סוף
המילה והשקט שב. אני פותחת את העיניים, מולי סבך קוצים. מהווה
את כל הנוף בשבילי. אני מתקדמת בתוכו, ענפיו מצקצקים מעלי בזמן
שאני מזיזה אותם באיטיות בעזרת ידי הקטנות. אפריקה. אני
שומעת שוב מלפני מגיעה ההד. מניעה קלות את סבך הקוצים שבתוכו
אני עוברת.
מופתעת אני מבחינה כי אני יחפה, לובשת את כותונת השינה שלי.
ידי לרגע מהססות בזמן שהן מזיזות ענף נוסף המפריע לי להתקדם
בכיוון הקול. אני נעמדת במקום, בוחנת את הקרקע מתחתי ואז שומעת
שוב את הקול הקורא לי, אין בו דחיפות אך יש בו עוצמה. משהו בו
המושך אותי שנית להתקדם בתוך הסבך, הבטחה פראית  האומרת לי
שרגלי לא ידקרו במהלך ההליכה הלילית, שכותנת השינה שלי לא
תיקרע מהקוצים. הקול מהדהד בתוך אוזני כמו שהוא גורם לתנודות
בקוצים המתחילים להתרחק ממני. אני מוצאת את עצמי נעה באיטיות
בשביל לא ברור, הנע בצעדים איטיים המותאמים לרגלי הקטנות
ומתפתל לכיוון אותו הקול.

אפריקה.  נעצרת, הקול הרגוע כמו מסמן לי כי הגעתי למקום בו
רצה אותי. אני מבחינה כי שדה הקוצים נמצא מאחורי ולפני אגם
כחול. מימיו שקטים ורוח חולפת מעליו יוצרת בו תנודות זעירות.
מעבר לאגם אני מבחינה בתנועה. עיני מתאמצות ולמרות המרחק אני
מבחינה באיש כהה כלילה המביט בי בחזרה. ידו אוחזת שרביט עץ.
לרגע ארוך אנו מביטים, הוא בי ואני בו. עיניו כמו גופו כהות,
בתוכן זורח אור לבן חלש המרוכז בי. הוא מתנענע באטיות מצביע על
האגם שלפני. אני חוששת להביט במים שלפני אולם עושה כך. המים
בהירים אינם מראים דבר בתחילה. אני ממתינה רוצה להרים את ראשי
להביט בדמות שוב אולם אז המים מתייצבים ואני מבחינה כי איני
רואה את דמותי, מופיע לפני ראש של חיה, עיניה צהובות ממצמצות
מולי. היא פותחת פיה ומראה סט שיניים חדות. אני נסוגה לאחור
מנסה להביט באיש שאינו נימצא עוד בצד השני של האגם.

אימא אני רוצה לצעוק אולם משהו אומר לי כי המציאות חזרה אלי.
עיני נפקחות ורואות כי אני שוב בחדר שלנו. אני מסובבת את ראשי
ומביטה באחי המתנשף בחלומותיו. זז בתוך החלום כאילו נלחם ואז
נרגע.  אני חשה שמביטים בי ועיני מתרוממות לכיוון פתח החדר,
אימא עומדת שם שוב. מביטה בי לא מחייכת לא ממש רואה אותי, אולי
רואה דרכי. אני חושבת לקרוא לה אבל אז מבחינה כי למרות שעיניה
פתוחות היא כלל לא רואה אותי. עדיין ישנה. אני מתכסה בשמיכה
שלי ומסתובבת על מנת לישון שוב. כמעט ומסוגלת להריח את האגם
שעליו רק לפני רגע חלמתי.

פרק ח

את באה אומר מסתובב סביבי, גבוה ממני כמעט בראש, ילקוט על
גבו והוא מקפץ מעט. באה עונה לו. מתקדמת לכיוון התיק שממתין
לי בכניסה לחדר. אבא סיפר שלסבא שלו קראו ג'ו ולכן החליט לקרוא
לאחי על שמו. לאחי ג'ו לאחותי זואי ולי, לי אימא נתנה שם, ככה
הם התחלקו. אבא נותן לילדים הבהירים ואימא לילדה הכהה. נולדנו
שלישיה לפני אחד עשרה שנים וקצת. ג'ו יצא ראשון. אבא סיפר לנו
כי כמעט זינק החוצה. אחריו יצאה זואי כמעט באותה מהירות ואז
הגיעה תורי. אבא סיפר שאני סירבתי לצאת והיה צריך למשוך אותי
החוצה, כבר אז אהבתי את החושך, מאז הייתי ילדה של אמא. סיפר
לנו מזמן שכאשר הגיעה תורי אז הרופאים לחצו על אימא אבל היא
התעקשה שאני אחליט מתי לצאת החוצה, כך שכולם המתינו לי במשך
דקות ארוכות עד שהתחלתי להופיע. מרגע זה הם משכו אותי לא
ממתינים כמעט. כך יצאה הילדה הראשונה והיחידה הכהה במשפחה. אבא
אמר לנו פעם כי לא האמין שזה יהיה אפשרי שבתוך שלישיה יצאו שני
תינוקות לבנים ואחת שחורה. אבל הסתבר שככה באתי לעולם. ככה גם
הוחלט שאימא תיתן לי שם. אבא רצה שהשם יינתן כבר בבית החולים
אבל אמא סירבה ואמרה שהיא צריכה זמן להחליט. מה שגרם לכך שלשני
ילדים היו שמות מייד ולי לא היה שם במשך כמעט חודש עד שיום אחד
אבא ראה שאימא מחבקת אותי חזק. הוא שאל אותה מה קרה. רואה שהיא
בוכה. היא הביטה בו והרימה אותי באוויר לוחשת בשקט בהתחלה ואז
בקול גדול יותר שהבהיל אותי בהתחלה מטו, זה השם שהיא נתנה לי
מטו התעקשה כאשר אבי היה ספקן, אמר שזה לא שם מקובל. הוא
סיפר לי יום אחד בסוד שזו הפעם היחידה שאימא התעקשה כל כך עד
שסירבה להוראה ברורה ממנו למצוא שם אחר.

נו מטו, את באה  שוב קרא לי. באה עניתי בלי להביט בו,
ממתינה לזואי עוד רגע ארוך עד שהיא תצא מהשרותיים בהם בילתה
זמן ארוך מהרגיל. היא הופיעה כמו רוח מצטרפת בריצה לאחי התיק
על גבה מלא בספרים. אני הבטתי בהם מהמרחק הקצר שהיה בינינו,
תמיד הסתדרו טוב ביחד קינאתי לרגע בידיים האחוזות שלהם בזמן
שרצו והתקדמו מגדילים את המרחק ביני לביניהם.
אני לא בטוחה למה אני אף פעם לא מצטרפת לריצה שלהם. כול בוקר
זה אותו הדבר, פעם הם עוד היו מזמינים אותי לרוץ איתם. כבר
מזמן הפסיקו. אבא ניסה בהתחלה לשכנע אותי להצטרף אליהם כאשר
היינו יותר קטנים, רץ ביחד איתם, מחזיק לכל אחד מהם יד וצוחק
ביחד איתם. היה מסמן לי להצטרף, לריצה איתם ואני הייתי מתחילה
גם לרוץ אבל אז הייתי נעצרת. כל פעם הייתי נעצרת מסיבה אחרת
פעם זו הייתה נמלה שהלכה על המדרכה, לפעמים גבעול שצץ פתאום.
או ציפור שריחפה בשמיים. הייתי רואה אותם ונעצרת שוכחת מאבא
ומג'ו, שוכחת מזואי ומתבוננת. אבא היה נעצר וקורא לי אבל אני
הייתי נשארת עוד קצת כדי לראות אותם טוב יותר, עד שאבא היה
מרים את הקול והייתי מצטרפת לשלישיה שהתרחקה בינתיים ממני.

נו בואי כבר ג'ו שוב קרה לי בזמן שנעצרתי ליד אחד המבנים
ברחוב שלנו, סדק ארוך על הבניין משך את תשומת הלב שלי, אחד שלא
הבנתי מהיכן הגיעה ורציתי לעקוב אחריו עד לתחילתו. ג'ו התקרב
אלי במהירות משאיר את זואי בקצה הרחוב לבד, אנחנו מאחרים
הודיע לי. מנסה למשוך אותי מהסדק שאני בטוחה שכמעט והגעתי
להתחלה שלו. אני בצער נפרדתי מהסדק בזמן שהוא התחיל למשוך אותי
באמצעות התיק שלי. גורר את הרגליים שלי יודע שהוא הרבה יותר
חזק ממני. למעשה הוא היה חזק יותר ממני ומזואי גם יחד, לא פעם
היינו מנסות לתפוס אותו בשתי הידיים שלנו כל אחת יד אבל הוא
היה בקלות הופך אותנו ואז תופס בכל יד שלו שתי ידיים שלנו
ומסרב לשחרר אותנו עד שהיה נמאס לו. ג'ו היה אחד הילדים החזקים
בכלל שיצא לי להכיר בשכונה ובבית הספר. אבא אמר שהוא קיבל את
הכוח ממנו, סירב להסביר מאיפה היה לו כוח. היה אומר שיום אחד
ג'ו יהיה מלך השכונה. ג'ו אהב לשמוע את אבא אומר את זה ותמיד
הראה עד כמה הוא חזק כאשר אבא היה בסביבה.
אני התחלתי להתקדם כאשר ראיתי שג'ו לא מתכוון לוותר לי נותנת
לו ללכת אחרי יודעת שהוא יודע שאחרת אני כנראה אפסיק להתקדם
בגלל משהו אחר. זואי המתינה לנו מרחוק חסרת סבלנות, העיניים
שלה תמיד היו מרוכזות בי כאשר היא רצתה לומר לי משהו שיחנך
אותי. מה שגרם ללכסון שלהן להראות יותר. היא הייתה דומה לאימא
בלכסון הזה רק שהצבע שלה היה כמו של אבא בעור. כך שיצא שהיא
קיבלה קצת מאבא וקצת מאימא. למה את תמיד חייבת לעכב אותנו?
אמרה, בלי ממש לצפות לתשובה החלה מתקדמת לכיוון בית הספר. ג'ו
קרץ לי והתחיל להתקדם במהירות אחריה כאשר הוא עדיין אוחז בתיק
שלי וגורם לי להגביר את הקצב יחד איתם.

פרק ט

שער בית הספר מתקדם לעברנו בצעדים גדולים בזמן שג'ו ממשיך ללכת
מלפני כבר כמעט ולא אוחז בתיק. חש כי אני משתרכת אחריהם בקצב
סביר. השער הכחול צופה בנו מתקרבים יחד עם חבורות של ילדים
נוספים. עיניים רבות צופות בי, לא מעיזות לומר דבר. אני פוסעת
לתוך שער בית הספר כמו בפעם הראשונה, מביטה שוב בחצר המופיעה
לפני, בילדים הרבים הממלאים אותה כאילו ציפיתי למשהו אחר, חשה
אותם מתרחקים משלושתנו אולי רק ממני. ג'ו עוזב את התיק שלי
נעלם לכיוון חבורה של ילדים שגדולים ממנו בשנה אולי יותר.
משתווה להם בגובהו, כמו שגם הוכיח לא פעם גם בכוחו. זואי נעלמת
גם היא משסיימו את משימתם להביא אותי לתוך בית הספר. הולכת
לכיוון חבורה של בנות, עיניה המלוכסנות משכו כבר מהיום הראשון
את תשומת לב רוב הבנים מה שמשך כמעט מייד גם את הבנות אליה.
כבר שמעתי את המורה אומרת פעם כי היא תהיה יפיפייה כאשר תגדל.


אני מתקדמת לכיוון הכיתה, לא מצטרפת לשום קבוצה, בקושי מרימה
את רגלי, משתרכת  קדימה בכוח הרצון, חשה במבטים הצופים בי,
הילדה הכהה היחידה בבית הספר. המסדרון שמוביל לכיתה מעלה בי
זיכרונות. היום הראשון, מבטים רבים של ילדים ואולי יותר של
הורים המלחששים ומצביעים לכיווני. אבא הלך לידי שלשתינו, מנופח
מגאווה. מרבית ההורים הכירו אותו, 'השומר' שמעתי אותם קוראים
לו. אנחנו הלכנו ביחד זואי וג'ו צפופים חוששים ואני מתקדמת
מתוך הכרח, לא ברור לי למה עזבנו את הגן מלא המסתורין. זוכרת
את הפרידה מקן הנמלים שבכניסה לגן, מהנדנדות המאפשרות עם תנופה
מספיק גדולה לצפות מעבר לגדר, להבחין בציפורים הבודדות שהיו
מגיעות לשטח הפתוח היחיד שהיה באזור של הבית שלנו. אבא נעלם
אחרי לא הרבה זמן, חייב ללכת התנצל לפנינו, תסתדרו קרץ
לג'ו ולי. זואי כבר הייתה בתוך חבורה של בנות שבחנה אחת את
השנייה.

ההפסקה הראשונה, אני לא יכולה לשכוח אותה. יצאתי כמו כולם
לחקור את בית הספר, ללמוד מה יש בו, למצוא לעצמי קן נמלים חדש.
אז התחילו להופיע המילים. בהתחלה לא ראיתי שהם מדברים אלי, אבל
כאשר מצאתי קן קטן והתכופפתי על מנת לבחון את הנמלים היוצאות
ממנו, חשתי בדחיפה. הופיעה כמו משום מקום, צל גדול מאחורי לרגע
ולפני שאני מספיקה לסובב את הראש אני על הרצפה וקול צחוק גדול
נישמע בסביבה. הדמעות יצאו ממני בלי שהבנתי למה, לא כאב לי,
השמלה שלי בקושי התלכלכה והיחיד שניפגע מעט היה קן הנמלים
שהברך שלי פגעה בו. אני התרוממתי לראות מי זה שהפיל אותי
וראיתי כי כולם מביטים בי. ילד גבוה עמד לא רחוק ממני והצביע
עלי, צוחק. צועק בקול נמלה לכיווני, תראו נמלה שחורה יצאה
מהקן. צעק וצחק. אני התרוממתי עד הסוף, ניסיתי להבין למה הוא
צוחק עלי. למה כולם צוחקים עלי בחצר. חיפשתי את זואי את ג'ו
בעיניים דומעות. עד שברחתי. השער היה סגור אז טיפסתי עליו, כמו
קוף שמעתי את הילד צועק מאחורי. רצתי במהירות מתרחקת מכולם,
מהרעש מהצחוק, מקן הנמלים מהחוץ, מכולם ברחתי. רק אחרי שני
רחובות העזתי לעצור בטוחה שכולם אחרי ממשיכים להצביע עלי
ולצחוק.

אחרי כמה שעות של מחקר הגעתי הביתה, אימא הייתה שם. אני לא
חושבת שאי פעם ראיתי אותה מופתעת ממשהו, סיפרתי לה מה עשו לי,
והיא רק הנהנה עם הראש וחיבקה אותי.  לוחשת מילים שלא הבנתי,
אני לא בטוחה אם היא הבינה, עד שנרדמתי. כאשר התעוררתי שמעתי
את אבא צועק בבית, אני לא חושבת שכמעט יצא לי לשמוע את אבא
צועק. חושבת שכמעט והכה את ג'ו, הביט עליו במבט חודר והצביע
עלי. זאת אחותך התחיל מביט עלי ועל זואי במבט כמעט משותף.
זואי נצמדה לקיר וג'ו קפא במקום שבו עמד. תמיד תגן עליה אבא
המשיך, ידיו מעט רועדות ופרצופו הלבן אדום ושתי טיפות זיעה
עומדות במרכז המצח שלו. ג'ו רעד כמו אחד העלים על העצים שהיו
בגן, הנהן ברוך ולא העז לדבר. אבא סובב את הראש בין שלושתנו
ואז הוריד את הקול והתחיל לדבר כמו שתמיד דיבר. תקשיבו לי
שלושתכם, אתם שלושתכם יצאתם מהבטן של אימא שלכם, אתם שלושתכם
תגינו אחד על השני תמיד. עם משהו ידחוף אחד מכם, השני ידחוף את
זה שדחף, אם משהו יקלל אתכם, אתם שלושתכם תקללו אותו. לעולם
תשמרו על הגב שלי השני והשלישי. תזכרו שתמיד יהיה מישהו גדול
יותר חזק יותר חכם יותר אבל עם תהיו שלושתכם ביחד איש לא יוכל
לנצח אתכם. ג'ו וזואי לא אמרו כלום רק הנהנו ואני כל כך אהבתי
את אבא אז.
למחרת הייתה הפעם הראשונה שג'ו חזר פצוע. אני סיימתי יום שלם
בלימודים וג'ו למד ללכת מכות עם חזקים ממנו. אבא חיבק אותו
כאשר שמע שהגן עלי. אני לא סיפרתי לו שהמכות היו לא רק בגללי
אולי יותר בגלל זואי שצרחה בזמן שאחד הילדים צבט אותה. אני
דחפתי את הילד שצבט. הוא בתגובה דחף אותי בחזרה. ג'ו ראה את זה
וזינק על הילד. שתי מורות היה צריך כדי להפריד ביניהם. הילד
ההוא היה יותר חזק מג'ו. אבל ג'ו השתולל וסירב להרפות כך שנראה
שנמר נילחם נגד דוב. הוא שרט אותו בציפורניים וניסה לנשוך את
הילד שהכה בו מכה אחר מכה.
מאז חלפו הרבה ימים, ג'ו חזר פצוע עוד כמה פעמים אבל אותי כבר
לא דחפו, וגם את זואי לא צבטו. היא לפחות לא צעקה כאשר עשו את
זה. ג'ו למד להסתובב עם גדולים ממנו מה שרק הוסיף עוצמה לכוח
שלו כאשר החבורה שלו הייתה הולכת מכות עם חבורה אחרת. אני
זוכרת איך ראיתי אותו מסמן לי להתרחק יום אחד כאשר רציתי
להרחיק ילד ממנו, ילד שהכה בו בכוח וניפח לו את השפה והעין.
אחד שהיה שלוש אולי ארבע כיתות יותר גדול ממנו. ג'ו רק סימן לי
בעיניים לא להתערב ולבסוף הצליח להשתחרר מהגוף שהחזיק בו. אני
ומי שמסביב הופתענו כאשר במקום לסגת הוא זינק על הילד הגדול
ממנו תוקף לו את הפרצוף עד שהילד הגדול נפל. זה לא הספיק לג'ו
שהמשיך להכות אותו עד ששני ילדים גדולים נוספים הצליחו למשוך
אותו. גו חייך לכיווני עם עין מעט מנופחת כאשר סחבו אותו משם
בשביל שיפסיק להלחם. אני חושבת שהוא נילחם נגדו במכוון. למדתי
שג'ו כמעט ולא הולך מכות בלי שהוא יודע מי עומד מולו. אבל
מאותו היום הוא כמעט ולא היה צריך להראות שהוא חזק. הילד שחטף
ממנו, הפך להיות חבר שלו ולג'ו הייתה חבורה חדשה בבית הספר,
אחת שכולם פחדו ממנה. הוא לא היה הולך בראש אבל אף פעם גם לא
הלך בסוף.

פרק י
הגשם זרם בעוצמה מלמעלה, המים פגעו בי מרטיבים אותי מטפטפים על
פני, מלפני השביל התקדם בתוך סבך הענפים והעלים. קולות של
טיפות מתרסקות נשמעו היטב מסביב. רגלי הקטנות חשו בבוץ מצטבר
עליהן. חיות נעו בסבך לידי, לא הצלחתי לראות אותן בגלל הטיפות
שחסמו את שדה הראיה. אבל רעשי הענפים הנשברים הופיעו פעם אחר
פעם. נעצרתי כאשר הבחנתי בדמות הענקית שעומדת לפני, עדיין
אוחזת בשרביט העץ. אני הושטתי יד לכיוון השרביט חשה שהוא שלי.
הדמות הרחיקה אותו ממני צופה בי בעיניה. התחילה לנוע לתוך
הסבך, גורמת לי ללכת אחריה. מטו אני שומעת מתוך הסבך קול
מגיע. מטו שומעת שוב ופותחת את העיניים, המורה עומדת לידי
מביטה בי מנופפת כלפי עם האצבע. מטו, פה זה בית ספר, לא
מיטה. ממשיכה נוזפת בי בזמן שכל הכיתה צופה בה ובי יחד. אני
מנסה להרחיק את הסבך מהראש שלי עדיין מסוגלת לראות מרחוק בלי
צורך בעיניים את הדמות מתרחקת, רוצה ללכת אחריה. שומעת את הגשם
המכה פעם באדמה מתחתי, פעם בחלון הנמצא מאחורי המורה. היא רואה
שהתעוררתי וחוזרת לכיוון הלוח, ממשיכה להסביר דבר כל שהוא. ילד
משועשע מוציא לכיווני לשון, מחייך ואחר כך וקורץ לכיווני. אני
מבחינה כי המורה מביטה בי מרחוק, מוצאת דרך להחזיק את עצמי
ערה, מנסה להביט בה רואה בשנית את הסבך מופיע דרכה וקול מופיעה
מתוך רעם זועק אפריקה.



תודה לאנשי סדנה 50 על ההארות וההערות.

מומלץ לקורא קודם את לביאה שחורה  חלק ראשון.
http://stage.co.il/Stories/386737