לסיון צדוק


היא מגששת בחושך אל שפתיה אבל
הן כבר לא שם ולרגע
אולי
מעולם לא היו
בספלים הכחולים השותקים האלה על השיש
כמו הודבקו אליו כמו תצלום כמו
לעולם יישארו במקומם
לא לא היא קמה ומניחה אותם בכיור
הברז נשאר סגור והיא
מנסה לחזור אל המחשבה ההיא
מה היא הייתה שפתיים או מה היא הייתה.

ברחובות רטובים אין לה מנוח
היא רוצה אור וצבעים היא רוצה חיבוקים של ממש
שיישארו בעורה אחרי שיילך
כמו הרגשה של הכובע על הראש אחרי שהוסר
שישאיר שקעים בעור הרך ולא רק
במזרן הזוגי
שסדינו מופשל
והיא
גם כן.

בכיסא במטבח הבהייה משתלמת
באור של לפנות בוקר ניצוקה החלטה נחרצת
היא רוצה להכין פסטה
המחשבה על פסטה מנחמת משהו בבטן
משהו נשבר בידיים בורח כמו שממית בין השפתיים
משהו לאחוז בו
הנה עמוד השדרה שלי מתרכך בסיר
רוטב חצי מוכן, העיסוק מזרים דם
עוד מעט הכל יהיה מוכן, היא תאכל ותישן
לנוח קצת מכל זה
שולחת יד דקיקה, מנומסת, לנגב את שפתיה אבל
הן כבר לא שם ולרגע
אולי.





סיון צדוק - http://stage.co.il/Authors/SivanZadock
סיפורה של סיון, "אבנים בכליות", ממנו באה הפסטה:
http://stage.co.il/Stories/234094