[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיון צדוק
/
אבנים בכליות

החתולים שועטים אחרי למטבח.
אני מתעוררת מאוחר, מאוחר מדי, והם רעבים. גם אני רעבה.
אני שופכת גרגרים לקערות ומוציאה פסטה מן המקרר, ופסטו,
ועגבניה, וזיתים בשמן זית, ופח גדול של שמן זית מהארון. מערבבת
בקופסת הפלסטיק, למה ללכלך צלחת.
המיקרוגל מצפצף ואני חושבת איך שלשום הוא היה פה, ומצא את
קופסת הפסטה שניה אחרי שהעברתי אליה את תוכנה מהסיר, איך הוא
הסתובב במטבח ולי היה מוזר לראות אותו שם, ואמרתי והוא צחק על
זה שתמיד הוא הרי התגנב החוצה, ושאל אם אתה היית נשאר.
הוא נשען שיכור על השולחן ושלה חתיכות פסטה עם האצבעות
מהקופסה. אמר שלא טעים לו ומלמלתי בהתנצלות שאני בדיכאון וקשה
לי לבשל, אפילו לי.
התלונן שחם לו וקמתי לסגור את החלון ולהדליק מזגן, והוא עשה
פרצוף והלך ברשלנות לחדר, מותיר את הקופסה זרוקה פתוחה על
השולחן. צעקתי לו מה העניין והוא צעק חזרה שהוא לא רוצה יותר
ואני חשבתי על איך אתה בחיים לא היית עושה את זה.
חזרתי אחורה כמעט בזמן לתפוס את החתול מנסה לשלות מן הקופסה
והורדתי אותו מהשולחן בגערה, אורזת את הפסטה ומניחה במקרר, ליד
הפסטו, שומעת את מתג האור בחדר שלי נלחץ.
חזרתי לחדר החשוך למצוא אותו שוכב על המיטה באלכסון הפוך
וניסיתי לברר אם הוא רוצה משהו אחר לאכול, אבל הוא רק מלמל על
הבחילה שהסיגריות שלי עושות לו ועל כמה חבר שלו נתן לו לשתות
ושר-זייף עם המערכת את הדיסק הזה שאתה כ"כ אוהב ואני בכלל
התפלאתי שהוא מכיר אותו ועוד אומר "זה דיסק טוב" ועכשיו, אני
חושבת על השירה שלך.

הוא אמר שממש לא בא לו לאכול וחקר מה עם הדיכאון האטומי.
"קליני", תיקנתי. הוא שאל מה היה ואיך הסיפור התגלגל. אמר שאני
מספרת לך יותר מדי, אמרתי - אני לא יכולה להסתיר דברים כאלה,
והוא הפטיר משהו על למה אתה כועס עלי כשאני אמינה, ואמר שאתה
צעיר ושזה יעבור לך ומה אני מזדיינת מהצד והסתכלתי עליו
והזכרתי לו שלא הייתי שם לבד.  
הוא נרדם ואני עוד נשארתי ערה, כותבת-מוחקת חצאי שירים במחשב,
מנסה לשלוט במחשבות שלי, לא להסתחרר. הרגשתי רע. ידעתי שעוד
שניה אני כבר אשן לידו וזה ירגיש יותר טוב ושוב כתבתי ושוב
מחקתי - לא רוצה לתת מוצא למה שהרגשתי, אולי כך זה לא יהפך
למציאות.
יללות - החתול נסער, חמש בבוקר ואני מנסה להבין מה עובר עליו,
קוראת לו והוא רק שועט בחדר מצד לצד, מגרד את המיטה, הנה הוא
קופץ ושורט אותו - בכעס, והוא כמעט מתעורר ומקפל את רגליו
בשנתו. אני תופסת את החתול, מערסלת אותו על הריצפה למרגלות
המיטה, לוחשת לו שאני יודעת שהוא כועס אבל הכל בסדר, יודעת
שהוא התחיל בתור חתול זוגי ושמאז הוא ממש לא מרוצה מכל
התחלופות בחיי. הוא נרגע קצת ורץ אחרי רעש אל מחוץ לחדר. אני
מכבה את המחשב ונכנסת למיטה. מתכסה ומחבקת אותו - ישן ערום על
הצד. הוא מסתובב אלי והד אלכוהול מתערבב לי בנשימה ואני מקווה
שהוא יסתובב לצד השני ואולי אני אסתובב ובין לבין נרדמת.
אני מתעוררת מרחש ומסתובבת לצד השני ואחרי זמן מתעוררת בבהלה
ומרגישה אותו מחבק אותי, חזק חזק שכמעט אי אפשר לנשום, נצמד
אלי כאילו צורך ואני קצת זזה והוא נצמד שוב ואני מחייכת ונרדמת
ואח"כ שוב מתעוררת מהחיבוק שלו ושוב נרדמת.

בשתים עשרה בבוקר, יום שבת, הוא מתעורר באחת וכמו כל הפעמים
הקודמות מזעזע את המיטה ומעיר אותי, אני פוקחת עיניים בקושי
לראות אותו בודק את השעון ומפטיר איזו קללה ומחפש את המכנסיים
שלו, מנסה לעשות את זה בשקט. אני שואלת מה העניין, הוא אומר
שהוא לא הגיע עם הרכב שלו ושהוא חייב להחזיר אותו ואח"כ פגישות
בהרצליה, אני לא מודאגת. הוא מנשק אותי על המצח ופתאום אני שמה
לב שהוא מחבק אותי כבר קרוב לדקה ואני מנומנמת וממלמלת שקבעתי
תור לפסיכיאטר והוא אומר שיש לו אבנים בכליות ואני לא בטוחה אם
אני עדיין חולמת כי כל הלילה חלמתי עליו - תת מודע בועט העלה
לי פעילויות על פעילויות, אחרי שבוע שהוא טרח להסתיר ממני כל
מה שעובר בו הוא משתולל ונרגש וזה נותן הרגשה של להתערבב עם
מישהו אחר בתודעה, לפחות בתודעה, לפחות בשינה אם בערות אנחנו
לא מצליחים לדבר. אני אומרת "חלמתי עליך כל הלילה" והוא שואל
אם הוא בא לפה עם תיק ועונד את השעון ושוב מנשק אותי על המצח
וקם ואני מרכיבה את המשקפיים, וקמה אחריו אל הדלת לובשת את
הבוקסר המגוחך הזה עם הלבבות שאבא שלי קנה לי כשהיינו בפלורידה
לפני 12 שנים, עדיין הוא ענק ממידותיי והוא כבר מתפורר. אני
נשענת על המשקוף ומסתכלת עליו, לא ממוקדת. אומרת שלא יודעת מה
יקרה בשבועיים הקרובים ואולי שיבדוק מה איתי והוא שואל "מה,
אישפוז?" ואני אומרת, מה פתאום אישפוז, אבל אולי כדורים, אני
לא יודעת. "את רק צריכה משהו שייצב אותך", אני מהנהנת. וכמה
שיותר מהר cause I'm self destructing. הוא מסתכל עלי במבט לא
ממוקד ואולי בכלל לא הסתכל עלי, הוא ממהר ואין לו זמן להתעמק
והשיחות ביננו גם ככה מתמעטות מאז שהתחלנו לשכב. אני מזמינה
אותו אלי עם האצבע והוא עוזב את דלת המעלית ומתקרב ואנחנו
מתנשקים לשלום וזה נעים ואני מחייכת ולא זוכרת שום דבר שהוא
עשה ודלת המעלית נסגרת.

נזכרתי בכל הפעמים שליוויתי אותך לדלת ואיך הייתי מסתכלת על
הגב שלך - תמיד נכנס למעלית ומפנה לי את הגב כשאני חיכיתי
לתפוס את הפנים שלך ואיזה חצי חיוך אחרון מבעד לחרך ההולך
ומצטמצם של דלת המתכת הכבדה הזאת, ורק פעם אחת הסתובבת אלי
ושלחתי נשיקה. אני לא זוכרת אם הוא הסתובב או מה הוא עשה, לא
שמתי לב, עמדתי שם ובהיתי, ראיתי הכל, אבל התודעה שלי ריחפה לה
אי שם. היה לי נעים, זה הרגיש נוח. בפעם הראשונה לא רציתי יותר
ממה שהיה, לא הרגשתי איך האהבה שלי אליו גוררת אותי על הברכיים
בעוד הוא הולך ומתרחק. ואני חשבתי - כמה קל לא להיות מאוהבת
בו, אבל להתנחם בשינה כי בכ"ז כבר הרבה זמן ויש דברים שכמה
תרחישים מסריחים לא מוחים.

אתה כועס, אני יודעת. את הקשר שלנו כבר לא נשקם.
זה לא אתה שצריך להבין אותי.
זה רק אתה ששופך את המעיים עכשיו אצל הפסיכולוגית השנונה שלך,
בעוד הוא שוכב בבית חולים ונותן לאבנים בכליות שלו להתפוצץ. זה
רק אתה שפרגמנטים ממך ישארו איתי תמיד גם כשתצליח לבטל את
הקירבה שלנו בזלזול והחברים שלך כבר יהיו גאים בך שאתה לא
פראייר.
זה רק אתה ואני לא יודעת אם אתה יודע מה אני רואה.

אני מדליקה עוד סיגריה. אני חושבת, לחשוב על שניכם זה מעייף
ועדיף לתת לכם להתרחק ממני, יש דברים יותר דחופים להתעמק בהם
בלי כל זה שידחוף אותי מעבר לקצה.
ב-23:45 יש לי תור לפסיכיאטר. אז לו כבר לא יהיו אבנים בכליות
ואתה כבר תהיה אחרי חצי ליטר בירה ולא תזכור אותי, מחייך את
החיוכים המתוקים שלך לברמנית.





31.8.03


http://stage.co.il/Stories/240975#top







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תוחזר זאת שאהבה
את התל-אביבי
לאלתר!

שלמנאסר מתלונן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/03 23:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיון צדוק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה