1.
קצת אחרי המקום שבו החיים נגמרים אבל עדיין לפני כניסתו
האינסופית של המוות, נמצאת נקודת המעבר. כמה אנשי צבא שנהרגו
בעיצומו של מבצע צבאי מוצלח במיוחד הגדירו פעם את הנקודה הזו
בתור "הבקו"מ של המתים". ואכן, שם מוחלט אם הנספים החדשים
ישובצו לחיי נצח בגן העדן הנכסף - או שמא יידונו לחיי עבדות
בגיהנום.
האמת היא שלרוב אין בכלל צל של ספק לגבי איפה ואיך לשבץ את
האנשים האלו, שהרי מרביתם אנשים טובים במהותם (למעט אלו
שכוונותיהם הטובות אכן הובילו אותם, בסופו של דבר, אל
הגיהנום); אבל עדיין עוברים ונתקעים שם עשרות אנשים מדי יום
בדרך ליעדם הסופי, שכן מדובר בפרוצדורה ביורוקרטית
ארוכה-אך-חיונית, והיא נחוצה בעיקר לצורך ביצוע בקרה ומעקב
רישומיים לגבי אוכלוסיית המתים הנקלטים בגן העדן ובגיהנום.
בין יתר המדורים והמחלקות שעוסקים בתהליך השלישותי המדובר,
נמצא גם מדור אחד, עליו מופקד המלאך מיכאל, המכונה 'עמדת
התשלום'. לעמדה זו זורמים כל אותם אנשים הטוענים כי מותם היה
לשווא, ומבקשים לשוב לא לגן-עדן ולא לגיהנום, אלא חזרה לעולם
החיים - ומייד!
על מיכאל מוטל לשבת ולבחון כל מקרה כזה לגופו, לרדת לסוף דעתם
של מרואייניו ולהסביר להם בצורה נימוסית ומלומדת, כי חרף
העובדה שהם לא מרוצים מהשיבוץ הממשמש ובא שלהם בעולם שאחרי,
עליהם להבין כי זהו גורל שנגזר עליהם מלמעלה מבעוד מועד, וכי
הם חייבים לקבל את העניין בהבנה ולגלות התחשבות בצורכי המערכת.
אין לו, למיכאל, סמכויות ביצועיות, דוגמת קבלת החלטה פעילה
להשיב מי מהמתים לחיים, והוא משמש יותר כפקיד-הסברה מבאר
ומדריך מאשר מלאך ממשי, שבמשק כנפיים אחד יכול לשנות סדרי
עולם. וכך, הוא פשוט יושב לו שם יום יום ומסביר, במעמקי סבך
עננים ארעי בשמי הקוטב הדרומי, אשר בתוכו מוסווית נקודת
המעבר.
מיכאל לא אוהב את העבודה שלו; בייחוד לאחרונה, מאז ה
תגלית.
בכל זאת, הוא מנסה לבצע את המוטל עליו, חרף השינויים התפיסתיים
שחלו בו והעצב הרב שההתפכחות הפתאומית שעבר נוכח התגלית גרמה
לו.
גם לפני התגלית, ירדה המוטיבציה של המלאך לביצוע תפקידו. זה
כמה מאות שנים חש שהוא נשחק בתפקידו וכי מאס בקיטוריהם החוזרים
והנשנים של מי שהגיעו אליו באשר לגורלם. טענות נוסח 'למה אני
ולא הוא?' או 'נשבע לך ב
אלוהים שלא שתיתי לפני שעליתי לרכב!'
כבר יצאו לו מכל החורים ובכלל, הם מאוד העליבו את הבוס שלו,
שחרה אפו עד מאוד בכל פעם שמישהו נשא את שמו לשווא. בנוסף,
היו לו גם חשדות לגבי אי סדרים חמורים במערכת אותה נדרש לשרת,
חשדות שהעיבו והקשו על תפקודו, והגיעו לשיאן ביום בו גילה את
האמת לגבי המתרחש בנקודת המעבר.
אותו יום היה יום מתיש במיוחד, שבסופו שונו חייו של מיכאל
לנצח. לאחר שבילה כל הלילה שקדם לו בטיול בין העננים עם חברו
בעל-זבוב (בנקודת המעבר היו חבר'ה גם מהשמיים וגם מהשאול
ודווקא כל העניין הזה של האינטגרציה די הצליח, בניגוד
לתחזיות), נאלץ לעופף בבוקר חזרה לעמדתו, אפוס כוחות ומותש
נפשית ופיזית. אלא שהתקופה הייתה תקופה לחוצה ועומס העבודה
היה רב, דבר שהתבטא בכך שלא יכול היה להרשות לעצמו לזלזל
במשימותיו ולדחותם למועד לא ידוע. בהיעדר אלטרנטיבות, ניגש
להסביר לעשרות השיכורים, המסוממים, קורבנות המחלות המידבקות
מארצות העולם השלישי וקורבנות משטרי הטרור הדיקטטוריים מדוע
המוות שאחז בהם הוא תמידי, וכי אין דבר שיוכלו לומר או לעשות
שישנה את גורלם (אפילו שהיו מתים לעשות זאת).
הוא כמובן הסביר ונימק זאת באפאתיות מוחשית מורגשת, תוך שימוש
מקומץ אך מוקפד במאתיים עשרים ושמונה השפות והניבים שידע לדבר,
עד שהגיעה שעת הפסקת הצוהריים ומלאכנו קטע את זרם הפונים אליו
באיבו.
בו ברגע שהצביעו מחוגי השעון על חצות היום הכריז מיכאל על
הפסקה בת שעה, פרש כנפיו לצדדים ועופף כמה מטרים מעלה, עד
שנתקל בענן עב במיוחד. הוא נשכב עליו, עטף את גופו בכנפיו
הארוכות והניח ראשו על האוויר. סוף כל סוף מצא קצת מנוחה,
בעולם שבו כולם ממילא היו מנוחים.
ואז צליל מכה.
משהו חבט בו וחצה את הענן עליו ישן.
מיכאל חשב מהר. איכשהו הצליח ליישר גופו על שארית הענן שלא
התפוגג כתוצאה מהמכה הפתאומית, ושלח יד זריזה לתפוס את החפץ
שהטריד את מנוחתו. זאת הייתה צלחת מעופפת עשויה פלסטיק.
"כל הכבוד, בן!", שמע לפתע קול נמוך ואבהי בעברית, בוקע
היישר מתחתיו.
"אתה רואה?", ענה קול נלהב של ילד, גם כן בעברית ,"אפילו
שנפלתי ונהרגתי על הרצפה של משפחת יעקובוביץ', אני עדיין מסוגל
לזוז פה ולזרוק את הצלחת המעופפת שלי הכי גבוה שאפשר!"
"ינעל רבאק ערס, מה אתם מתעכבים על שטויות?", נזף לפתע
בשניים קול עברי שלישי, שהיה גס ומחוספס ,"הבנו כבר שאנחנו
בכניסה לגן-עדן! בואו רק תעזרו לי למצוא כבר ת'מיכאל הזה, שאני
אוכל להיכנס בו על זה שאנחנו כאן ולא בארץ!!"
המלאך זיהה היטב את הקולות. הוא הריץ במהרה בראשו את רשימת
הממתינים שטרם הספיק לראיין באותו היום ומייד נזכר עם מי עליו
להתמודד ומי העיף עליו את הצלחת המעופפת.
"לעזאזל!", מלמל את כתובת שותפיו למיוני כוח האדם ,"
רק לא
עוד ישראלים!"
ישראלים תמיד הגיעו לעמדה של מיכאל בהמוניהם. הם היו עם עקשן
ודעתן שלא בנקל ויתר על זכותו לחיות. מאחר והורגלו מבית לדרוש
את מה שלעניות דעתם הגיע להם בכל מחיר, הם זרמו בגלים גדולים
לעמדת התשלום ונהגו להטריד תכופות את המלאך המסביר בבקשות לשוב
לחיים סדירים. שלא כיתר המתדפקים על דלת העמדה, הם מיאנו לקבל
לרוב את הסבריו המלומדים, והוא נאלץ פעם אחר פעם להכריח אותם
לקבל את גורלם בכפייה, בעזרת שרפים מאיימים ונוטפי אש שפיזרו
אותם בכוח, מי לגן עדן ומי לגיהנום.
אם כן, גדולה הייתה התמרמרותו של מלאכנו כאשר גילה שבמקום שעת
מנוחה שוב צפויה לו שעת התנגחות חסרת פשרות עם שלושה בני עם
גאה ונחוש.
"בחייאת, תנו לישון קצת בשקט!", הפטיר בעברית עייפה ועדכנית
לעבר שלושת הדמויות שמתחתיו ,"אני מבטיח שאני אשב ואסביר לכם
למה אתם פה אחרי זה..."
"נראה לך שאתה הולך לישון עוד שנייה אחת היום, יא חתיכת
מתרומם?!", נבח עליו הקול השלישי, הגס, שהיה שייך לנהג מונית
שנהרג זה מכבר בפיגוע התאבדות.
"אני מעופף, לא מתרומם", עקץ אותו המלאך והתהפך על גבו.
"מה שלא תהיה, בוא כבר ותעשה שאני אחזור או שאני נכנס בך",
המשיך הנהג לצרוח ,"יש לקוחות שמחכים לי, ויפטרו אותי מהתחנה
אם לא אגיע לעבודה בזמן!"
"תראה, מר מיכאל", פנה אליו בעדינות הקול השני, האבהי, שהיה
מרוכך בהרבה מקולו הצרוד והמחוספס של הנהג ,"אני לא יודע מה
בדיוק עבר על חברנו הנהג פה, אבל אני
אישית באמת חייב לחזור
ארצה בהקדם. השארתי מאחוריי ילדה קטנה ומפוחדת, אישה לבד
במיטה... אפילו לא הספקתי להגיף את התריסים בחדר של יעלי שלי
לפני שלקחתם אותי ממנה."
"אני מבין את המצוקה שלך, אבא של יעלי", ענה מיכאל, קולו
עדיין מרוח ,"עבדנו פה מאוד קשה בשביל לחבר חזרה את כל החתיכות
שהמפלצת שאכלה אותך תלשה ממך. רק בגלל שהנשמה שלך התעקשה כל
כך להגיע לעמדה שלי בנינו מחדש את הצורה שלך כאדם, ואני אישית
אפילו התייעצתי עם הקדוש-ברוך-הוא שאישר לך באופן פרטני לבקש
הזדמנות שנייה בפניי לחזור לחיים בעמדת התשלום."
"אבל?", התעקש האב.
"אין 'אבל'! אני אסיים את שעת המנוחה שלי ואשמח לדבר עם
שלושתכם בפרטיות בצורה הפרטנית ביותר שאוכל, ואסביר לכם את
הסטטוס החדש שלכם."
"אני עדיין לא מבין למה אתה לא יכול לטפל בנו עכשיו", התערב
לפתע הילד שזרק את הצלחת המעופפת על מיכאל.
הוא היה ילד צעיר מראה, בן לא יותר מעשר או אחד-עשרה; לא מסוג
המראות הנפוצים בעמדת התשלום. לרוב ילדים מתים בגילו קיבלו את
גורלם כאקסיומה סופנית, מאחר ופחדו להמרות את פי ה'מבוגרים'
הרבים שהיו במקום. אבל לא הוא. הוא ניצב מתחת לענן של מיכאל
בפיסוק רגליים החלטי, ודרש הסברים מלומדים ("כאן ועכשיו") מידי
המלאך שטיפל בו.
פניו של מיכאל התמלאו רגשי חמלה והבנה עזים כשהתבונן בילד
ממרום עננו. היה לו מטען רגשי טהור, לילד, מטען אמיתי וכן
יותר משל כל שאר האנשים שנהג לטפל בהם לאורך ההיסטוריה. שיערו
הבלונדיני המפוזר התנופף ברוח, פרצופו המנומש ועיניו
החומות-מהולות-בדבש דרשו תשובות.
"נו, טוב...", התיישר מיכאל על עננו בחוסר חשק מופגן,
ובניתור קל ומשק כנפיים החל לרחף כלפי מטה ,"אני אשב עם
שלושתכם ונראה מה אפשר לעשות."
למרת שידע שלא ייתן להם תשובות מספקות וחרף עייפותו הרבה, משהו
בעיני הילד שכנע אותו לתת לשלישיה הזו - לנהג המונית שהתפוצץ
בפיגוע, לאב הדואג שנטרף על ידי מפלצת ולילד שנפל למותו דרך
תקרה רעועה בבית נטוש (שם איבד צלחת מעופפת מפלסטיק) - הזדמנות
לגולל בפניו את בקשתם לחיים חוזרים.
"תהיו בריאים, אתם הישראליים", פיהק וכיסה על פיו בעזרת יד
מכונפת, בעוד השנייה מצביעה לעבר משרדו שבעמדת התשלום, מורה
להם להיכנס ולשפוך לפניו את צפונות ליבם ,"למה אתם חייבים למות
לי כל הזמן?"
2.
אחד הטריקים הידועים בעמדת התשלום הוא, שבשביל לגרום לאדם
להבין טוב יותר מדוע נלקח מעולמו דווקא בשלב זה של החיים, נהוג
לגולל בפניו חלקים מסיפור חייו, ולתרץ את הסתלקותו בטרם עת
כפועל יוצא מחטאי עבר בהם לקה. חטאים אלו מגיעים לרוב למיכאל
בדו"ח מודפס, שלרוב מגיע אליו יחד עם קורות חייו של הנפטר.
למעשה, עד יום
התגלית, הוא אף פעם לא ידע אם החטאים שהגיעו
בדו"ח אכן היו הגורם המהימן והאותנטי ביותר לסיבת המוות של
מרואייניו; אבל לפחות העניק להם כך, לשיטתו, הסבר מניח את הדעת
הרבה יותר מתקבל מאשר תשובה סתומה כדוגמת "נסתרות הן דרכי האל"
באשר לנסיבות מותם.
ראשון נכנס למשרדו, לאחר הפסקת הצוהריים המקוצרת, נהג המונית.
מיכאל חיכך ידיו בהנאה. הוא עבר במהרה על קורות חייו ואופן
מותו וגיחך לעצמו במחשבה עד כמה יהיה קל לטפל בו. חטאיו היו
רבים ממידותיו הטובות, ואין ספק שלו רק לקה עוד מעט בפטרונות
המתנשאת שלו, בגזענות העיוורת וחסרת הפשרות שלו ובאטימות
החברתית הבלתי-נתפסת שאחזה בו - לא רק שלא היה מושב לחיים על
פני הכדור, אלא אולי אף היה מורד ישירות השאולה, במקום ליעדו
המקורי בשחקים.
נהג המונית ישב מול מיכאל, אגב חיטוט עצבני באפו. לא התאים לו
שמלאך שבוז עם כנפיים שמוטות הוא זה שיחרוץ את דינו לנצח
נצחים. ובכלל, הוא נראה היה לו לבן מדי, עייף מדי, והזכיר לו
באופן מחריד את שמוליק, פקיד הרישום שטיפל בחידושי הרשיונות
שלו במשרד התחבורה.
"מה, לא יכולתם לתקן גם אותי שלפחות אני איראה נורמאלי כמו
האבא הזה?", פתח הנהג את דבריו למיכאל בתלונה, היות ומרבית
פניו ועורו עדיין היו מפויחים.
המלאך הניד ראשו לשלילה, כשתוך כדי המשיך לשרבט הערות מקצועיות
לעצמו על גבי הדף הריק שהיה צמוד לקורות החיים של הנהג.
"אתה חושב שלא ניסינו?", סינן מיכאל כאילו לעצמו לבסוף ,"אבל
התקציב שלנו מאפשר לנו לתקן רק אנשים שמגיעים לפה במצב שבאמת
לא ניתן לזהותם."
הוא היישר מבטו לעיני הנהג.
"אל תיקח את זה אישית", אמר לו ,"פשוט המשבר בכלכלת העולם
הגיע גם לפה."
מקץ דקות ארוכות סיים מיכאל לרשום את הערותיו לגבי הנהג בדו"ח.
הוא ישב על כיסא קשיח עשוי עלים וזרדים למרגלות שולחן זהה.
מולו ישב הנהג על כיסא דומה. כלל הרהיטים המדוברים היו מונחים
על מפלס ישר של ענן קשיח, מוקף בארבע קירות דקים מנייר שעל כל
אחד ואחד מהם נרשם באותיות קידוש לבנה 'עמדת תשלום'. בחוץ
השתרך תור עם הממתינים הבאים, ובראשם אבא של יעלי והילד עם
הצלחת המעופפת.
מיכאל החווה חיוך מתנצל לעבר הנהג.
"סליחה על העיכוב", אמר בפסקנות ,"אבל פשוט תדע לפעם הבאה
שאתה או מישהו ממכרייך מתכוון למות שנהוג לחכות פה בתור בשביל
להיכנס אליי, ושבין שתיים-עשרה לאחת בצוהריים אני בהפסקה."
הנהג משך בכתפיו.
"טוב", המשיך המלאך ,"כפי שאתה ודאי יודע שמי מיכאל, ואני
המלאך הממיין שלך פה בעמדת התשלום. הגעת לפה מאחר ובחרת למחות
על המוות שלך בהגיעך לנקודת המעבר שלנו. תפקידי לשמוע את
טענותייך ולהציג בפנייך בתמורה את החטאים הרבים שביצעת כשהיית
בחיים, עליהם אתה משלם כעת את המחיר עם מותך. אם כן, מה יש לך
לומר?"
פעם נוספת אחז מיכאל בעטו, שיחק מעט עם דפי קורות החיים של
הנהג והמתין לרשום את מוצא פיו של זה על גב הנייר.
נהג המונית הביט אנה ואנה בחשדנות והחל לדבר:
"תראה, אחי - אין לי הרבה מה להגיד לך פה בעצם. מה אני בסך
הכול מבקש? 'חייה ותן לחיות!', אמרתי ואני אומר, וזאת הסיסמה
שלי. אני רק רוצה להסיע את מי שצריך ממקום למקום, להרוויח את
הכסף שלי בכבוד ולא להתפוצץ בלי קשר לכלום ככה סתם באמצע
החיים. תן לי רק את השקט שלי לקום ולהתהלך בארץ שלי בחופשיות
- בלי פקקים, בלי הפגנות, בלי פיגועים..."
"חבל רק שבתכלס זה לא בדיוק מה שקורה, וכל פעם מביאים לי את
הסעיף איכשהו. בינינו, הרי בדוגרי כולנו יודעים שהצעירים בארץ
לא שמים קצוץ על החוק ומשתכרים ומעשנים כמו צרפתי בדיסקוטק.
ומה קורה? אחר כך, כשהם עושים תאונות ונמרחים על הכביש, אני
צריך להתעכב בפקק בגללם! הם רוצים, שימותו... אבל למה לעכב
אותי? ולמה כל הסקרנות הזו של הנהגים מהצד השני? ואל תחשוב
שאצל הנכים זה לא אותו דבר: חוסמים צירים, מתישים ומבאסים את
כולנו. וסתם. כאילו, סבבה שהם שובתים והכול, אבל לא על
הגב
שלי!"
מיכאל האזין לנהג בקשב רב, אפילו שכבר הכיר את סיפורו ואת
תפיסת עולמו של זה מבעוד מועד. הוא היה מחויב הרי, מתוקף 'חוק
יסוד: העולם שאחרי', להקשיב לו, כמו גם לשני הממתינים שבאו עמו
ובכלל, לכל מי שהגיע לעמדתו.
"הבנתי את הנקודה שאתה מנסה להעביר", השיב כשזה סיים, והתנער
לרגע מסממני עייפותו ,"אלא שלדאבוני הרב זה לא בדיוק הולך ככה.
נקודת המבט שלך אולי לא רעה ביסודה, אבל חוסר היכולת שלך לקבל
את השונה וליישר קו עם כל מה שהוא לא אתה בהחלט עלו לך מחיר
יקר. מרוב שהיית עסוק בלגדף ולהשתפך ולבוא לכולם בטענות, שכחת
דבר מה יסודי, והוא:
להביט בציציות של עצמך! האמנם ייתכן
שכולם דפוקים ומושחתים ורק אתה, מר נהג מונית הנכבד, צדיק יותר
מישו ומהאפיפיור יחדיו?"
"אז בוא ואומר לך משהו: אני מכיר
אישית את ישו, ואין יצור
יותר טוב ויותר טהור ממנו בכל גן העדן!! וכי למה לא? נסה גם
אתה להתגבר מדי פעם על הביקורת המוגזמת שלך כלפי כולם ותלמד
כמוהו להפנות את הלחי השנייה ולשתוק מעת לעת! אתה רוצה לחיות,
אבל איזו זכות יש לך לדרוש לחזור לעולם שהיא שונה במשהו מכל
יתר הבקשות שאני מקבל פה? אתה מוכרח להבין שהפשע שלך הוא לא
אחר מאשר
צרות העין שלך, שבגינה גם העלית מחבל מתאבד לרכבך.
אתה אחד מיני רבים ולא יותר טוב מכולם. אולי לו היית משכיל
לראות מעבר לקוביה הצרה המהווה את תפיסת עולמך הפרטית, היית
היום בין יתר חברייך החיים ולא היית צריך לנהל את השיחה הזו פה
איתי!"
שני שרפים אדומים ומכונפים הסיתו את אחד מקירות הנייר שסובבו
את עמדת התשלום. הם היו בעלי שרירים רחבים וחזות מאיימת,
נוטפי אש וגופרית, מתנשאים לגובה של לא פחות מארבעה וחצי
מטרים. ראשם, למשל, היה ממוקם הרחק מעבר לתקרת העמדה.
צמרמורת חלפה בגופו של נהג המונית כשהם תלשו אותו בכוח מהכיסא
והורו לו לצאת לאלתר מעמדת התשלום.
"לא!!", הזדעק הנהג ,"אני לא רוצה למות! מגיע לי לחיות...
אני רוצה לחיות!!!"
"למה?", שאל אותו בהתרסה מיכאל, עייף מסצנות סיום פתטיות
שכאלו ,"איזו סיבה יש לי עכשיו לאפשר לך לשוב לחיים הקודמים
שלך?"
"בגלל ש... מאחר ו..."
המלאך רק חיכה לאיזו סיבה מעניינת שתקנה לו עוד אפשרות למרוח
את הזמן.
"כי הייתי רס"פ בגולני ושירתתי חצי שנה בהתנדבות בצבא קבע",
אמר הנהג.
מיכאל השפיל ראשו בתסכול, ושוב הניד בו לשלילה.
"קחו אותו מפה", הורה לשני השרפים המתריעים ,"חבל על הזמן של
כולנו!"
3.
אל הגיהנום הובל באותו הזמן גם המחבל המתאבד שהרג את נהג
המונית. בניגוד לנהג, איתו לא היו כלל לבטים לאן יפנה ואם
מלאך ממיין יקבל את פניו.
"איפה שבעים ושתיים הבתולות שהבטיחו לי?!?", צרח לכל עבר
בערבית עילגת, בעודו מולך לגרעין הלוהט של הפלנטה במעלית, כפות
וכבול ומפויח כולו, מאחוריו ומצדדיו שרפים מאיימים חמורי סבר.
נהג המונית, לעומתו, הועבר כלאחר כבוד לגן העדן (חרף חטאיו).
משיצא הנהג, נכנס אבא של יעלי בהיסוס לעמדת התשלום. הוא היה
גבר גבוה, עמידתו זקופה ואיתנה, מבטו ממוקד ומפוכח. לפני
שנכנס, עוד הספיק לשחק בצלחת המעופפת עם הילד שעלה איתו
השמיימה. לבו נחמץ כשהבחין בכאבו של הילד, שרק רצה לשחק עם
חברו בחופשת הקיץ ושילם על כך בחייו. הגם שיעלי שלו הייתה בת
קצת לפני חמש, הוא חש כאילו ילד זה הנו בשר מבשרו בדיוק כמו
בתו, למרות פער הגילאים שעמד בין השניים. פחדו של הילד מהעתיד
לבוא הזכיר לו את פחדה של בתו מהמפלצת שטענה שהייתה בחדרה.
העיניים המבוהלות, המבועתות, היו זהות. לכן נטל מידי הילד את
הצלחת המעופפת והחל לשחק עמו בה, במטרה להעביר ממנו, ולו גם
לכמה דקות, את התחושה האפלולית שהשתלטה עליו. כשראה שהילד
מחייך, ידע כי עזר במשהו לשיפור מצב רוחו.
והנה כבר נפרדו שוב דרכי השניים, והאב נקרא לתת דין וחשבון
בפני מיכאל.
המלאך התמתח על כיסאו ופיהק פיהוק קולני. העייפות שאפפה אותו
עוד מהבוקר לא הייתה רק עייפות פיזית שנבעה מהיעדר שעות שינה.
מתוקף היותו מלאך כבר היה מורגל בהיעדר שעות שינה רבות,
בישיבות ארוכות אל תוך הלילה עם הקדוש-ברוך-הוא. אלא שעייפות
עתה הייתה גם נפשית בחלקה, שכן ככל שמשך שהותו בתפקיד הממיין
נמשך, כך גם גדל פקפוקו בנחיצות ובצדקת העבודה שביצע. כשהיה
מלאך צעיר, ראה את עבודתו כמשימת הסברה קריטית, שחשיבותה הרבה
בגישור בין עולם המתים לחיים הייתה מובנת מעל ומעבר לכל צל של
ספק. ואולם ריבוי ההרוגים, האלימות הלא-מובנת, הטיפשות
והבורות שאחזו באנושות בראשית המילניום השלישי, תרמו רבות
להוצאת רוח הנתינה והעזרה מבין כנפיו.
למה לו לבאר חטאים לאנשים שלא רצו כלל להקשיב?
במקביל, גם התפתחה אצל מלאכנו מגמה נוספת, מייאשת לא פחות: הוא
החל לפקפק לא רק במתים שהגיעו אליו, אלא כאמור גם במערכת
השמימית שנדרש לייצג בפניהם. לא תמיד הסכים עם מותם של כל
האישים שהתדפקו על דלתו. פעמים רבות יצא ליבו אליהם ובהדרגה
חש איך הלכו ואזלו לו התירוצים והסיבות לגבי מותם, החטאים
הרשומים בדו"ח נראו לו יותר ויותר קלושים ומצוצים, ובכלל -
למה להם לבלות את הנצח על עניינים שניתן להעלים מהם עין, בעוד
מושחתים ופושעים רבים מדי מוסיפים להלך בחופשיות על אדמת
העולם???
והנה גם נדרש לבאר את מותו של אבא של יעלי, שנטרף על ידי מפלצת
בביתו.
האב התיישב על כיסא הזרדים והעלים מול מיכאל.
האם היה מותו
הכרחי? המלאך הביט בו, תוהה אם אכן הגיע לנקודת השבירה שלו
ביחסי האמון המעורערים שלו עם המערכת שייצג.
'לא!', הדהד קול קטן וקונפורמי בתהומות תודעתו ,'
האב חטא
לבתו ולכן בצדק הגיע למעבר. הגיעה עת התשלום, וזה עדיין לא
הזמן להכריז "שברו את הכלים"'.
אבא של יעלי תופף באצבעותיו המשוחזרות על דופן הכיסא.
"ובכן, שמי מיכאל...", החל המלאך להציג את עצמו.
משך דקות ארוכות פרס מלאכנו בפני אבא של יעלי את משנתו החברתית
הסדורה בעניין יחסי הורים-ילדים. הוא הסביר לו שילדים נוטים
לראות בהוריהם דמויות סמכותיות ומודל לחיקוי. גם יעלי ראתה
באביה דמות סמכותית ואמינה. היא בטחה בו, והאמינה כי הוא
מאמין לכל מילה שיוצאת מפיה ורואה מולו רק את טובתה האישית.
אבל כשהחלה להעירו באישון לילה ולספר לו אודות המפלצת המלוכלכת
שרוצה לאכול אותה, בחר האב שלא להאמין לה.
בזה היה נעוץ
חטאו! האב הפקיר הלכה למעשה את בריאות בתו, בכך שלא השכיל
לראות את הדברים מהצד שלה. הוא נותר שרוי בתפיסת עולמו
המיושנת לפיה אין מפלצות, חייזרים או אנשים בלתי-נראים, והשליך
השקפה זו גם כלפי בתו. כשאמרה שיש מפלצת, טען כנגד שאין.
כשבכתה, אמנם דימה עצמו כמי שתר אחר האיום שריחף מעליה; אלא
שכל אותו זמן האמין כי מדובר בלא יותר מאשר יציר דמיונה
הפורה.
הקיבעון המחשבתי שלו, חוסר הגמישות התפיסתית שהפגין, היעדר
האמון המוחלט שלו כלפי דברי בתו שגבל אף ב
הפקרת ביטחונה
האישי (!) - הם החטאים שבגינן לא אופשר לו לקבל צ'אנס נוסף
בחיים האמיתיים. כך לדברי מיכאל.
כשלעצמו, חשב מיכאל שאולי ניתן היה לבוא לקראת האב במקצת, היות
ובגדול היו כוונותיו כלפי בתו טהורות ורצה לעזור לה. מאידך,
מי הקשיב לדעתו?
4.
אבא של יעלי לא נזקק לשרפים בכדי לצאת לכיוון גן העדן. הוא
הלך לשם בהכנעה. המלאך מיכאל עוד הספיק להגניב פיהוקון אחד
אחרון בטרם נכנס הישראלי השלישי והאחרון באותו יום לעמדת
התשלום. עתה, משנכנס הילד עם הצלחת המעופפת לעמדתו, חש מלאכנו
כי הגיע
רגע האמת. כעת באמת היה עליו לנקוט בערנות יתר
ולהעמיד הרבה מאמונותיו במבחן. הוא הרגיש שמשהו בתוכו נקרע
מהקצה אל הקצה -
כיצד ישכנע ילד שאך בקושי הספיק לטעום את טעם
החיים, כי בשל חטאים עלומים כלשהם נגזר עליו לשהות לנצח
בגן-עדן??
הילד, מצדו, התיישב עם כניסתו על כס הזרדים. מאחר ורגליו היו
קצרות מדי ולא הגיעו לאדמת הענן הנעימה ממקום מושבו, החל
להניפן מצד לצד באוויר. כשראה שמיכאל עסוק במילוי דו"חותיו
המסווגים, זרק את הצלחת המעופפת שלו לאוויר ותפס אותה כלעומת
שבאה, מתוך מטרה מובהקת להפיג את שעמומו הרב.
"אני כבר אהיה איתך", הרים לרגע המלאך את עיניו מהדו"ח
כשהבחין בדבר.
הילד הנהן כמי שמבין את דברי המלאך, אך בכל זאת המשיך במשחקו.
חלפה דקה. חלפו עוד שתיים. משהו לא היה בסדר בדו"ח. מיכאל
המבולבל היישר מבטו אל הילד.
"אתה יודע למה אתה פה, ילד?", שאל אותו, מצפה למצוא אצלו את
סיבת המוות.
"אני לא ילד", השיב הילד ,"בעוד כמה ימים אני עולה לכיתה
ו'."
"טוב...", מתח המלאך את המילה בחצי חיוך ,"אבל
למה אתה
פה?"
"שיחקתי עם תומר בצלחת המעופפת שלי והוא העיף לי אותה בטעות
לתוך הבית הנטוש של משפחת יעקובוביץ'."
"ו...?"
"בני הזוג יעקובוביץ' קראו לי לבוא ולשחק איתם בבית, אבל לא
הייתי בטוח אם אני באמת רואה אותם מהחלון או לא כי הם מתים.
החלטתי יחד עם תומר שנלך להביא את הצלחת מהבית והתנדבתי להיכנס
פנימה בשביל למצוא אותה..."
הילד השתתק וחשב לרגע.
"בגלל זה אני מת?", שאל ,"בגלל שנכנסתי לבית שלא היה שלי בלי
רשות?"
מיכאל הניד ראשו לשלילה. 'הסגת גבול' לא הופיעה כסיבת המוות
בדו"ח אודות הילד שקיבל. למעשה, הייתה בכלל העמודה של 'סיבת
המוות'
ריקה, בניגוד לדו"חות האחרים שנהג לקבל, שחלקם אף
כללו לעתים כמה וכמה סיבות מוות אפשריות.
הדבר עורר את
סקרנותו של מיכאל.
"לאבא של יעלי אמרתי שרק רציתי לשחק בצלחת וזהו", אמר הילד
בפסקנות.
"וזה נכון?"
"אני לא יודע... נראה לי שהם" (בני הזוג יעקובוביץ') "רצו
שאני אבוא לשחק איתם במקום הבן שלהם שנהרג."
"אולי", הוא המשיך ,"אולי בגלל זה? בגלל שהייתי סקרן מדי?
שובב מדי?"
עיניו מלאות הדבש החלו להזיל דמעות והוא תבע לראות את אימא
ואבא שלו.
מלאכנו נאנק באוזלת יד מול מרואינו המתייפח. הוא לא זכר בכי
קורע לב שכזה מאז פנו אליו כל ארבעה-עשר נציגי "האגודה למען
החזרתם לחיים של נפטרי תסמונת המוות בעריסה", או בקיצור הלה"ל
שנתה"ב, ארגון גדול שפעל בגן העדן, והכיל עשרות אלפי תינוקות
שנפטרו בעריסותיהם ומיטותיהם בעודם פעוטות בני יומם לאורך
ההיסטוריה האנושית.
בזמנו עוד יכול היה לתלות מיכאל את סיבת המוות של תינוקות אלו
בחטאים קודמים שביצעו נשמותיהם בגלגולים קודמים. מול הילד
נותר חסר מילים.
בהיעדר אפשרות פעולה נראית לעין אחרת, החליט המלאך להרים טלפון
לממונה עליו היושב במרומים. רק הוא יכול היה להכריע את גורל
הילד ולהסביר לסייעו אובד העצות מדוע היה צריך צעיר זה למות
ללא כל סיבה נראית לעין. הוא הוציא מכיסו מכשיר סלולארי נייד
ולחץ לחיצה ממשוכת על הכפתור 'אחד', מה שהפעיל חיוג מהיר היישר
לפלאפון של הקדוש-ברוך-הוא.
תקתוקים מונוטוניים מילאו את חלל האוויר. הילד חדל מלבכות
ומשך באפו. מיכאל המתין לתשובה מהשמיים. במקום לשמוע את קול
האל, נשמע קול נשי:
"המנוי שאליו חייגתם אינו זמין כעת. אנא נסו במועד מאוחר
יותר. תודה."
המלאך התעצבן.
"ממש נמצא
בכל מקום בכל זמן", מלמל בביטול ,"פלא שכבר
בקושי מאמינים בו?"
מזה זמן רב כבר ביקש מיכאל מהאל להורות על העברת יותר טכנאים
מגן העדן לנקודת המעבר, במטרה שיוכלו לשדרג את טיב הקליטה
הקווית בין האזורים; אבל האל בשלו, המשיך לטעון לחוסר בהקצאות
ותקציבים לנוכח המשבר הכלכלי העולמי. עתה, כשבאמת נדרשה עזרתו
- לא היה עם מי לדבר; וכבר כמעט חכך בדעתו מיכאל להזעיק את
ברוך שפינוזה מהגיהנום ולהיעזר בהפגנתיות בעצותיו.
הילד בינתיים נרגע, והתחיל לספר למלאך על חברו הטוב תומר ועל
בר המטריפה שבדיוק עלתה לכיתה ח', עליה היה דלוק מזה זמן.
מיכאל שמע בחצי אוזן את דבריו, אך ליבו סער והמה והוא היה טרוד
כולו במחשבות מטרידות.
היכן נפלה הטעות בטיפול בילד? מה
היה מקור התקלה או המחדל הזה, שבעטיין עלה לנקודת המעבר ילד חף
מחטאים? כיצד יוכל להעניק לו הסבר מניח את הדעת מדוע הועלה
השמיימה דווקא עכשיו?
המלאך חשד אמנם, כאמור, שפעמים רבות היה מקור החטאים של
מטופליו יותר בחזקת תירוץ רשמי למוות סתום שלא תמיד ניתן היה
להסבירו אחרת; אך היעדר כל תירוץ בכלל כבר היה בגדר מחדל,
שכמותו לא ראה מאז ימי מלחמת העולם השנייה.
האם שוב אירעה בנקודת המעבר טעות היסטורית? ואם כן, עד מתי
עוד יוסיפו טעויות מצערות מעין אלו להתרחש?
מיכאל חש כמי שטבח בכל הפרות הקדושות עליהן התחנך בהיותו אדם,
והן כולן שובצו מנקודת המעבר לגן העדן עד שלא נותר מהן עוד
מאום.
צלצול פלאפון פתאומי קטע את רצף מחשבותיו באחת. על הצג של
המסך זוהה שמו של בעל-זבוב כמתקשר, היישר ממחלקת המיונים
לגיהנום (ה-ממל"ג). מסתבר שלמד בדרכים עקלקלות אודות הדילמה
בה היה נתון חברו המלאך, ובידו היה המפתח לפתרון הבעיה.
ואולם, מפאת התחשבות בכבודו ופרטיותו של הילד, החליט המלאך לתת
לו להמתין מעט במשרדו, ויצא החוצה להתייעץ בפתרון עניינו תחת
השמיים הפתוחים (משם גם הייתה לו קליטה יותר טובה בנייד). קול
מחאותיהם הרמות של יתר המתדפקים על דלת העמדה קיבל אותו עם
יציאתו. הם מחו על כך שעזב את העמדה בלי לקבלם לראיון, אך צו
השעה הבעייתי גרם לו להתעלם מהם כלאחר יד.
הוא נזקק לפתרון
והסבר הגיוני ממש כמו אוויר לנשימה.
עתה עמד מיכאל בחוץ, ודרש בפתרון הבעיה שהציע חברו. הוא שיער
מראש שלא יאהב בהכרח את התשובה שעמד לקבל, היות וחברו עבד
בעבור השטן, דמות שנויה במחלוקת שגם המלאך וגם אדונו לא חיבבו
במיוחד.
"יש לי
וידוי", פתח בעל-זבוב ,"אירעה טעות בחישובי
ההעלאה לשמיים של פקידי נקודת המעבר, ובמקום לפצוע קלות בלבד
את הילד עם הצלחת המעופפת, הוא נפטר. ואני יודע,
מדובר
במחדל! השאלה היא, מה עושים בשביל להעלים את דבר קיומו של
מחדל מזעזע זה? והתשובה - מרחיקים את קורבן המחדל עד כמה
שניתן מנקודת המעבר ומעמדת התשלום, על מנת שלא תיוודע ברבים
הטעות שאירעה במקום."
"עכשיו אתה בטח תוהה איך מרחיקים את הטעות ובכל זאת משאירים
את כולם מרוצים? אם כן, פה טמון העוקץ - הילד ישוב לכדור הארץ
בדיוק כפי שביקש, אך לא ישוב להיות אדם בשר ודם, מאחר והדבר
קשה עד בלתי אפשרי לביצוע. במקום זאת יבלה את שארית הנצח
כדמות כלאיים מעורבת, שלא תהיה שייכת באופן רשמי לשום עולם
ספציפי ומוגדר. הוא יוכל לראות, לנשום, לגעת ולדבר - אך איש
מבין בני האדם האמיתיים הסובבים אותו לא יוכל להרגיש בו. בעגה
המקומית אנו קוראים לזה
רוח רפאים."
המלאך הרגיש שלא ירד לסוף דעתו של חברו (או שלא רצה לרדת
לדעתו), והאחרון כאילו חש בכך מבעד לטלפון הנייד שלו, ומייד
נחלץ להמשך הסברו המלומד והמפורט, פרי מלאכת מחשבת של השטן
האמון העליו:
"תראה, אני לא יודע בדיוק איפה אתה חושב שאתה חי, אחי, אבל
הגיע הזמן שתפתח את העיניים ותריח את הקפה מסביבך! העולם
שמתחתנו
מושחת לגמרי, וחידלון האישים המוחלט שאחז בבני האדם
מאז ראשית המאה העשרים (ובא לידי ביטוי בייחוד בתקופה האחרונה)
החל לחלחל גם לפה..."
"תחשוב רק מה הולך שם למטה, גבר - אנשים מסתובבים עם אצבע
קלה מדי על ההדק, איבדו כל אמון בתקווה לעתיד טוב יותר. מי
שנדרש לשרת רעיונות נעלים כמו מדינה וצבא עושה זאת בחוסר רצון
וחשק מובהקים; ציבורים שלמים נקלעים לטירוף של תאונות, מלחמות
ואלימות סרת טעם; את מקומם של כל האידיאליים הדגולים של פעם
תפסה לאחרונה תרבות ריקנית וחלולה המטיפה לרדידות חברתית
ומוסרית; תחליפים טכניים זולים מובאים כעת במקום הרגשות
והחושים המסורתיים; ריבוי אמצעי המדיה והתקשורת הובילו את
האנושות לחוסר הבנה ותקשורת, כשהם מונעים על ידי יצרים של
תאוות בצע, נקם ומין."
"ובתוך כל זה, יש גם כאלו שמנצלים את המצב לצורך עריכת
ניסויים רווחיים על גבם של אנשים אחרים; וכולם כולל כולם
מגיעים בסופו של דבר לפה ומביאים איתם את כל המטענים השליליים
שלהם למעלה.
פלא שגם לפה החל להגיע ריח השחיתות והמוסר
הכפול? גן העדן המסורתי של פעם הוא כבר מזמן העתק חיוור של
הגיהנום. היעדר תקציב בנקודת המעבר? תוצר של ניהול רשלני
ופושע גרידא, ולא 'השפעה מכלכלת העולם' כפי שנהוג לומר. אה
כן, אינטגרציה בנקודת המעבר? חבר, כל השיתוף פעולה הזה בין
האל הכל-יכול שלך והשטן שלי הוא לא מקרי. אני יודע שעל פניו
זה נראה כאילו שהם לא מסתדרים, אבל הסיבה האמיתית לכך היא לא
בגלל התהומות שהפרידו ביניהם בעבר, אלא יותר בגלל
שהקדוש-הממונה שלך התחיל להשלים עם העובדה ש
מי שבסופו של יום
קובע את חוקי המשחק פה זה השטן - והוא מקנא בו."
מיכאל התפתל במקומו בחוסר נינוחות מופגן. הוא היה מודע, ברמה
כזו או אחרת, לדברים שחברו סיפר לו, אך בחר מזה כמה עשרות שנים
להתעלם מהשחיתות שאחזה גם בגן העדן הנצחי שלו בכלל, ובנקודת
המעבר בפרט. גם להמשך דבריו של בעל-זבוב היה מודע פחות או
יותר, אך תמיד העדיף להעלים עין ולא לשאול יותר מדי שאלות, כדי
לא לעורר עליו את
חשדו של האל.
בעל-זבוב המשיך וסיפר כי כפועל יוצא של השחיתות שאחזה בנקודת
המעבר, גם החלו להיעשות תקלות רשלניות באופן הטיפול בכמות
האנשים ההולכת וגדלה שהגיעה למקום על בסיס יומיומי. הילד עם
הצלחת המעופפת לא היה הסימפטום הראשון של התופעה הזו; הוא פשוט
היה הראשון שהגיע ללא חטאים רשומים (נתון שכשלעצמו היה תקלה),
מה שעורר עליו את חשדו של מיכאל. וכל השיטה הזו, של רישומת
חטאים כסיבת פטירה רשמית של אנשים, גם הייתה
מושחתת מיסודה
(דווקא לחלק הזה מיכאל לא היה מודע כלל וכלל, אלא רק חשד באופן
כללי). השיטה הזו נוצרה למעשה במקור בשביל לחפות על כך שנמחקו
בטעות מעל פני הארץ משפחות וערים שלמות, והיה צורך לתרץ את
המיתות המיותרות האלו איכשהו. וכן, המלאך בעל הרצון הטוב
נוצל לצורך כך מבלי שידע.
בהמשך, עדכן בעל-זבוב את מיודענו כיצד כל פעם מחדש כמעט ונכשלה
שיטת העלמת נסיבות המוות הסתמיות, כמו במקרה של נפטרי ארגון
התינוקות הלה"ל שנתה"ב. כמובן שבכל המקרים האלו תירץ מיכאל את
נסיבות המוות האלו באופן אלגנטי, תוך הישענות עיוורת על
התירוצים שנכתבו עבורו על ידי השטן ושותפיו, שנבעה מתוך
אמונה
עיוורת גם כן של המלאך במערכת אותה ייצג.
בשלב מסוים הוחלט שבעבור נשמות תועות שעדיין התעקשו לשוב לעולם
החיים, גם אחרי שהוסברו להם "נסיבות מותם" כביכול (עכשיו כבר
ניתן לרשום את זה במירכאות), תוכן תוכנית יעילה שתשיבם לעולם
כרוחות רפאים בעל כורחם -
פתרון דיסקרטי, בלתי-מוסרי אך יעיל
ונחוץ לכל הדעות.
ולמה רוחות רפאים תמיד מטרידות את מנוחת בני האדם על פני הארץ?
משום שהן לא מרוצות מההסדר הכפוי שהושג עבורן!
"בגלל זה גם חשפתי בפנייך עכשיו את מה שהולך אצלנו מתחת לפני
השטח", אמר בבטחה בעל-זבוב ,"הבחנתי ברחמים שלך כלפי הילד עם
הצלחת המעופפת, חשתי כבר מהסתובבותנו יחד אמש בתסכולך האדיר
מהמערכת ובשאלות הרבות מדי שהתחלת לשאול לפתע. לא נותר לי
מנוס מלהראות לך את
הדברים כמו שהם, עם כל התחושה הרעה
שכרוכה בזה."
"אין מה לעשות, חברי הוותיק, זה דרכו של העולם וזה
הכיוון
אליו אנו צועדים! הפתרון המתבקש לבעיה שלך הוא 'להעלים' את
הילד שלך ולהפוך אותו לרוח רפאים. רק כך תוכל להרגיע במעט את
רוחו הסוערת, רק כך תדע שהגשמת עבורו, לפחות בצורה חלקית, את
חלומו לשוב לעולם האמיתי."
"אני יודע", התרכך קול חברו של מלאך ,"אתה חש אמפתיה כלפי
הילד ומצוקתו. כואב לך עליו, וזה קשה. ועדיין, זה מה שנהוג
בסדר הדברים החדש שקם כאן, וזה מה שכל הממונים מצפים ממך לעשות
במטרה לשים סוף לפרשה מביכה זו."
"מה אתה אומר - אתה
אתנו או נגדנו?"
מיכאל בלע גוש גדול מאוד של רוק מהול במועקה שהיה תקוע לו
בגרון.
5.
אם תביטו טוב טוב עכשיו בשמי הקוטב הדרומי, תוכלו אולי לראות
את מיכאל. הוא יושב שם לעתים תכופות בימים אלו בהפסקות שבין
מרואייניו, מתבודד על ענן כזה או אחר ומבכה את מר גורלו. יש
בו כעס עצום על כך שבגדו בו ושיחקו בו בלא ידיעתו משך עשרות
בשנים. הוא מתוסכל, כי מי שהיתל בו לא היה אדם פשוט כזה או
אחר שהגיע אליו במקרה מעולם המתים הטריים, אלא כל המערכת
השמימית שהיה כה גאה בה והשתדל לייצג נאמנה לאורך שנים כה
רבות.
את הילד עם הצלחת המעופפת הפך בעל כורחו לרוח רפאים. הילד
שובץ לחיי נצח (שהתחילו כבר למחרת הגעתו לעמדת התשלום) בבית
משפחת יעקובוביץ' אליו חדר בשביל להביא את הצלחת. אכן שני בני
הזוג יעקובוביץ' היו רוחות רפאים בעצמם כפי שחשב הילד, והם
ביקשו את הילד במיוחד שיגיע אליהם לבלות עמם את הנצח לאחר
מותו, כפיצוי על אובדן בנם בפיגוע כמה שנים קודם לכן.
כשלעצמם, הם לא בדיוק התאבדו כפי שהתפרסם בתקשורת, אלא נפטרו
מצער ויגון על מות הבן. למשטרה זה נראה היה כהתאבדות כי לא
מצאו הסבר אחר למותם; אך בני הזוג, עם הגעתם לעמדת התשלום, מחו
על גורלם בתוקף ואמרו שיש להם עוד הרבה למה לחיות, כמו למשל
למען בתם שניצלה בפיגוע. לבסוף הוחזרו לעולם כרוחות רפאים
כברירת מחדל, והילד עם הצלחת נשלח במיוחד אליהם כדי למלא את
החוסר שנוצר להם בלב לאחר לכת בנם.
חזרה למיכאל, הוא קיבל את מצב הדברים המושחת בארגונו בלית
ברירה, מאחר ולא היה לו לא כוח ולא יכולת להילחם בממונים כל כך
חזקים, כמו אלוהי היקום והשטן בכבודו ובעצמו. בצער רב השלים
עם מצב הדברים הנתון, והמשיך לשאת בלבו את הכאב הרב על שעוללו
לו בעצמו. עכשיו משנודעה לו האמת הוא כבר לא אוהב את העבודה
שלו,
אבל הוא בכל זאת מנסה לבצע את המוטל עליו, חרף השינויים
התפיסתיים שחלו בו והעצב הרב שההתפכחות הפתאומית שעבר נוכח
התגלית גרמה לו.
בשביל להפיג את תחושותיו הקשות, מתבודד, כאמור, גיבורנו
לאחרונה על ענן זה או אחר בקוטב הדרומי בהפסקות שהוא נוטל
מעבודתו חסרת התכלית.
יש בו כעת עצב רב והוא מבכה אותו בתדירות גבוהה, וכל טיפה
שניגרת מעיניו במקום אחר זורעת את עולמם של בני האדם במלנכוליה
וקדרות.
