[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
קום והתהלך בארץ

הלילה של יום חמישי הוא תמיד לילה צפוף בכבישי ארץ ישראל,
בחיי.  אני אישית, למשל, תמיד משתדל לצאת בגלל זה כמה שיותר
מוקדם מאיפה שאני לא נמצא - אתם יודעים, ככה שאני לא אתקע
בפקקים המבאסים של הערב.  למה אני גם מסוגל לתפוס קריז בגלל
השטויות האלו, כי אין לי ראש לשבת שעות במונית ולראות איך ימבה
כסף הולך לי לאיבוד על נסיעות שיכולתי לעשות ולא יצאו לפועל
בגלל התנועה.

גם היום המצב כזה.  מיליון רכבים תקועים בכביש החוף, וכל
הנהגים מסתכלים אחד על השני בעיניים מלאות ייאוש ועצבים.  מדי
פעם איזה מישהו מצפצף צפצוף עצבני וממושך, ואחרי כמה שניות
עוזב, כי הוא קולט שגם ככה לאף אחד לא ממש אכפת, ומצידם שיצפצף
בכלל מפה עד מחרתיים.  אז אני משעין את המושב של הנהג לאחור,
משחק עם התחנות בסטריאו.  בגלגל"צ מדברים על האיום הגרעיני
באיראן, בגימל משדרים שירים ישראליים משנת תרפ"פו ותחנות הרדיו
המקומיות משדרות מין טראנסים משעממים כאלה, שבכלל מביאים לי את
הסעיף...  
בקיצור, אין מה לשמוע.  כל הדברים שראויים להשמעה הלכו כנראה
למצוא להם בית אחר (כנראה שהם ירדו מהארץ או משהו), ורק הרדיו
שלי מחפש את עצמו בנרות.  
שיחפש.

בסוף האצבע שלי מחזירה את הרדיו בכוח לתחנות של החדשות
והדיבורים, כי בדוגרי, רק הקריזות של אנשים אחרים מעבירות לי
את שלי ככה בסבבה.  אז הנה רשת ב', והם מזיינים את השכל על
שביתת הנכים מול הבית של ראש הממשלה בירושליים, שנכנסת ליומה
האלף ומשהו.  הרסו את המדינה הנכים האלו - בגללם אני בכלל תקוע
עכשיו בפקקים!  למה מקודם הייתי שם בעיר והייתי צריך להחזיר
לשם שני דוסים מהישיבה שלהם בדרום, והדרך החוצה מהאזור שלהם
מפוצצת חבל על הזמן.  מסתבר שהנכים חסמו כל ציר תנועה ראשי
בירושליים, חסמו כבישים, עשו הפגנות ומה לא.  אלה, כמה שהם
חלשים ואין להם כוח, הצליחו להשבית עיר שלמה. נשבע בכל היקר
לי.  

'אלוהים ישמור...', אני חושב, 'איך בכלל הגענו למצב הזה!?'  
'חייה ותן לחיות!', זאת הסיסמה שלי.  אם יש למישהו בעיה, טענה,
בקשה - שיפגין, ושיהיה לו לבריאות...  אבל למה, לעזאזל, על הגב
של האזרח הפשוט מהרחוב.  למה מה, אני אשם בזה שיש לי מנהיגים
אטומים?  למה מה קרה?  אני אשם שנולדתי בריא ושלם?  אני אזרח
טוב, אני עושה חודש מילואים פעם בשנה, אפילו חתמתי קבע ככה חצי
שנה אחרי השחרור בתור רס"פ בגולני...  אני את החוב שלי למדינה
משלם בריבית דריבית.  אז מה הבעיה שלהם להבין שזה לא אני אחראי
לחרא שהם אוכלים?  די, רבאק, נשבר!  כל אחד פה משבית את כל
העולם ואחותו כל יום שני וחמישי.  אפשר לחשוב שאנחנו גרים
ברשות הפלשתינאית או משהו, שכולם פה כל כך מסוכסכים ומפולגים,
וכל אחד דואג לתחת של עצמו על חשבון האחר.

בסוף יצאתי מהעיר, ואפילו לקחתי איתי נוסע בדרך החוצה.  בחור
חמוד כזה, קצת גבוה ושחום.  אחד כזה ביישן, לא מדבר יותר מדי.
ביקש ממני סיגריה ונתתי לו, והוא רק אמר תודה ועישן אותה בשקט,
יושב שם מאחור עם התיק הגדול מאוד שלו שהוא לא הסכים לשים בתא
מטען.  כשכבר התחלנו לנסוע, הוא אמר שהוא צריך לחיפה, ואני
אמרתי לו שעקרונית אין לי בעיה, כי גם ככה רציתי לקפוץ לדודי
ולקחת ממנו חזרה את הדיסק שהוא שנורר ממני לפני איזה חצי שנה
ושכח, משום מה, להחזיר לי.  אבל, אמרתי לו, אני קופץ קודם לקחת
משהו מההורים שלי בפתח-תקווה, ככה שיוצא שזה יהיה כנראה חתיכת
סיבוב, ואני לא יודע בתכל'ס כמה זה יתאים לו לפרפר איתי בכבישי
ארץ-ישראל.  והוא, רק חייך ואמר שאין בעיות ושהוא ישלם כמה
שיצטרך בשביל להגיע לחיפה.  ובשביל להוכיח את עצמו, הוא אפילו
שלף מהכיס שטר חדש של מאתיים שקל ודחף לי אותם ליד לפני
שיכולתי בכלל להגיד שמעון פרס.  חלקלק הבחור, אין מה להגיד.  

אז בסוף הגענו מירושליים לפתח-תקווה דרך כביש המחצבות, שהיה
יחסית פתוח (דרך צומת קסם שמה, אם מישהו מכם מכיר), ואת הדרך
חזרה צפונה התחלתי לעשות דרך גהה; אלא שאז, בגלל שאמרו ברדיו
שממורשה צפונה כל הדרך חסומה בגלל התראות לפיגוע באזור השרון,
חתכתי לצפון דרך גלילות לכיוון כביש החוף, עברתי את אזור
הרצליה...  ישר לתוך פקק עצבני ביותר מאזור מחלף פולג שמוביל
לנתניה, ועד אינסוף (או איזשהו חור באזור שם).

מה אני אגיד לכם, חברים?  לא נעים, כל העסק הזה.  וההוא שם,
הנוסע שלי, לחוץ כמו טמפון, כל הזמן מסתכל על השעון לראות מה
השעה - כאילו מינימום קבע פגישה עם המשיח בצומת הצ'ק פוסט של
חיפה.  העיקר, הוא לא ממהר, 'מה פתאום?!'   תאמינו לי, כולם
שקרנים!  בימים המטורפים האלה שאנחנו חיים בהם כבר אי אפשר
לסמוך על אף אחד.  כל פלוץ פה ישחק אותה חבר שלך כל זמן שהוא
יצטרך שתעזור לו פה ותסדר לו קומבינות שם; ותמיד ברגע שאתה הכי
צריך אותו, אבל באמת זקוק ככה לחבר אמיתי שיהיה שם לצידך וכל
השטויות האלו, בדיוק אז הוא יתקע לך חתיכת סכין בגב, ויסובב
אותה ככה טוב טוב בפנים, שלא יהיו לך ספקות בכלל שהוא זבל של
בנאדם.

והלילה יורד.  השמיים הופכים מכחולים לאדומים לשחורים וכהים.
צבע מפחיד כזה, כאילו סוף העולם מתקרב מהצד השני של הרחוב.
לשנייה אחת, כשאני עובר עם האוטו לאורך החוף, והשמיים מכסים את
הים ומתמלאים בכוכבים; אז לשנייה הזאת פתאום הכול נראה יותר
יפה, יותר רגוע.  אבל אז אני מזיז את הראש שלי ורואה את האורות
המכוערים של כל המכוניות מסביב, והמוזיקה המזרחית מהאוטו לידי
מביאה לי את החשק להוריד למישהו אגרוף, אפילו שיש לי בבית את
כל התקליטים של ליאור נרקיס ויוסי עדן מפוזרים בחדר.  עדיין,
אני אוהב לשמוע את המוזיקה בג'ננה שלי מתי שבא לי, וכשלא
מתחשמק לי, לא מתאים שסתם ינסו לדחוף לי את זה בכוח.  אחרי זה
שלא יתפלאו למה אנשים לא סובלים מוזיקה מזרחית.  זה כמו עם
הנכים, אותה חרטה.  זה טוב ויפה כל עוד זה לא פוגע בך ולא גורם
לך לרצות להשתגע, כמו שזה עושה לי ברגעים אלה ממש.  

והנה הסיבה לכל הפקק המזורגג הזה.  בצד השני של הכביש בכלל -
כן כן, ההוא שמוביל לכיוון דרום, נכנסה איזו משאית במאחורנית
של רכב פרטי שנסע כנראה במהירות נמוכה לפניה, וקרעה לו לגמרי
הצורה.  אפילו הצליחה להעיף אותו לכל הרוחות מהכביש, ולדרדר
אותו בעצבנות לכיוון הדיונות.  וצוותי מגן-דוד אדום, שגירדו
מהרכב שנפגע את הגופה של הנהג, מנסים לבצע החייאה מול כולם
בחצי הפגר שהם העלו למעלה מהחולות.  גועל נפש.  איפה הזכות של
הבנאדם למות בפרטיות?  אפילו את זה לקחו מאיתנו בצורה בזיונית
ומקוממת!  והנהג של המשאית מנסה כנראה להסביר לשוטרים למה הוא
נוסע כמו מטורף בכביש ישר, ולמה הוא חותך מימין ומשמאל ולא
שומר על מרחק בסיסי בינו לבין האוטו שלפניו.  כן, בטח...
אפילו ממרחק של חמש-עשרה מטר אני מריח את הג'וינט שהוא עישן
לפני הנסיעה, ורואה את העיניים האדומות והגמורות של הרוצח
האומלל הזה.  ילד בן עשרים וכלום, נראה כאילו חזר אתמול מטיול
במזרח (לא שאני מבוגר ממנו בהרבה, כן?  אבל בכל זאת, אתם
מבינים את הפואנטה...)

אז אני מתלונן להוא שיושב מאחוריי כמה שהמדינה שלנו מסריחה
וכמה שהכול פה רקוב ומצחין.  כל הפקק הזה, והכול בגלל סקרנים
צמאי-דם.  כאילו אין לנו מספיק חרא ומוות במדינה.  זה אפילו לא
בכיוון שלנו, אבל לא - הישראלי הממוצע חייב להאט, חייב לתקוע
מבט...  אין, הוא לא יכול בלי זה.  אולי הוא אפילו מסנן לעצמו
איזה מזל שזה לא הוא או אף אחד מהחברים שלו, הבן-זונה הקטן
הזה.  חלאת אדם!  אין, אין שום דבר יותר מחליא משמחה לאיד.
ואני שואל שוב - לאן הגענו??  ובשביל להפגין כמה רע לי עם הכול
אני מוסיף דפיקה על הקדימה של ההגה, ואפילו משחרר איזה צפצוף
מלא שביזות משל עצמי.  ככה, שיידעו שגם לי נשבר הזין.  וגם אני
בנאדם, אפילו שאני נהג מונית שאוהב לגנוב מאנשים כסף.  

והוא?  הנוסע שלי לא מגיב בכלל.  מסתכל עליי כאילו נפלתי
מאפגניסטן או מאדים.  פותח עליי שתי עיניים מזרח-תיכוניות
גדולות, ושותק.  כמו דג.  ופתאום הוא מסתכל על השעון בפעם
המי-יודע-כמה ופולט איזה מלמול.  ואני כבר קולט שמרוב שאני
מתלונן על כמה שקשה אני בעצמי תוקע את התנועה, בזמן שאני מסתכל
על עבודות הפינוי וההחייאה.  והנה, איך שאני קולט שהאנשים
מאחוריי מצפצפים לי (ולא איתי), אני ישר מכניס את הקלאץ'
להילוך, לוחץ על הדוושה ומתחיל לנסוע.                      

מאתיים מטר אחרי, אני שוב פעם כבר בפקק, הפעם בגלל רמזור צהוב
מהבהב, בכניסה לחדרה כבר.  והבחור שלידי מחטט בתיק שלו.  מחטט
ומחטט כמו כלב רחוב נטוש שמחטט בפח של השכנים; ופתאום הוא
מוציא משם איזה שעון מוזר, שבכלל מסתבר שהיה מחובר לגוף שלו עם
צינור כל הזמן.  ועד שאני קולט בכלל מה הוא עושה, הוא כבר
מפעיל לי בפנים את הפצצה, עם כל המכוניות מסביבי והכול; והכול
- הכול נהיה שחור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנחנו המרוקאים,
יש לנו חינה,
שבת חתן,
מימונה, מה
לאשכנזים יש?
יום השואה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/02 19:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה