איך זה קרה בדיוק?  אני לא יודע.  נראה לי שזה התחיל קצת לפני
ששיחקנו מסירות עם הצלחת המעופפת שלו.  

זה היה אתמול אחר הצוהריים.  היינו בגינה, היה מאוד חם, וחשבנו
מה לעשות עם עצמנו.  החופש הגדול נגמר עוד מעט, אתם יודעים.
צריך לנצל כל רגע לפני שעולים לכיתה ו'.  אבל לא יודע, באותו
רגע לא התחשק לנו לשחק במחשב, הפעולה שהייתה אמורה להיות
בתנועה בוטלה (רונן המדריך אפילו התקשר אליי אישית הביתה להגיד
לי לא לבוא)...  וסתם נמרחנו על הדשא בחצר הבית של חבר שלי,
ודיברנו על כדורסל ועל משחקי מחשב שאנחנו צריכים להספיק לשחק
לפני הראשון לספטמבר; אה, כן, ועל בר המטריפה מהשכבה של אלו
שעולים לח', שגרה כמה בתים לידו במושב, אבל לא ממש שמה עליו
(אם אתם יודעים למה אני מתכוון).

ההורים שלו יצאו מהבית לבקר חברים במושב הקרוב, ומרוב שלא
עשינו כלום אני סתם ישבתי והזעתי המון.  אז בסוף נמאס לי
ואמרתי לו שאני הולך הביתה, והוא ישר רץ לתוך הבית והתחיל לחפש
משהו שיעסיק אותנו; כי גם לו  היה ממש משעמם, והוא ידע שאם אני
אלך עוד יותר לא יהיה לו מה לעשות.

אחרי כמה דקות הוא יצא החוצה עם צלחת מעופפת.  טוב, נו...  לא
בדיוק צלחת מעופפת אמיתית כמו בסרטים;  אלא סתם צלחת מפלסטיק
קשה בצבע כתום שנראתה יותר כמו קערה מאשר צלחת, שזורקים אותה
באוויר אחד לשני והיא כאילו מעופפת בשמיים קצת לפני שהיא
נוחתת.  אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון?  אני בטוח שגם לכם
הייתה צלחת כזאת כשהייתם ילדים ושיחקתם איתה המון.  ואם לא, אז
כדאי לכם - זה ממש מגניב...

שיחקנו על הדשא במסירות עם הצלחת המעופפת בדיוק כשהתחיל
להחשיך.  הוא דווקא היה טוב בזה, והוא מסר לי את הצלחת בתנועה
סיבובית שגרמה לה אשכרה לרחף ולעמוד כמה שניות במקום.  אני לא
הייתי כל כך טוב, והרבה פעמים הצלחת פשוט התרסקה לי לתוך הדשא,
במרחק כמה צעדים ממני.   כשראיתי שלא הולך לי ניסיתי לשנות את
איך שאני זורק, ומסרתי לו את הצלחת מלמעלה  ומלמטה,  ופעם אחת
אפילו ניסיתי לתפוס תנופה ולזרוק לו את הצלחת ככה תוך כדי
ריצה.  אבל לא יודע מה קרה לי, זה פשוט לא הלך לי.  בחיי.

בשלב מסוים נראה לי שגם הוא די התבאס מצורת המשחק שלי, והוא
פשוט ניגש אליי והתחיל להסביר לי שלב אחרי שלב איך בדיוק אני
אמור לזרוק את זה.   אז התעצבנתי ואמרתי לו שזה סתם משחק
טיפשי, ושבכלל לא בא לי לשחק איתו בזה, כי הוא מסביר לי כמו
שמסבירים לילד בן שלוש, וזה מאוד מעליב אותי.  שוב פעם איימתי
ללכת הביתה, אבל הפעם הוא לא פחד ואמר לי שאם אני רוצה אני
יכול מצדו ללכת גם עד אילת.   בסוף נשארתי, והוא הסביר לי
בדיוק איך הרוח מעיפה את הצלחת שלו, ולמה צריך לזרוק אותה
לכיוון הרוח ולתת לה פשוט להחליק החוצה מהיד כדי שתוכל לעופף
כמו שצריך.
ובדיוק אז זה הלך לי!

החזקתי את הצלחת לאחור, פישקתי רגליים כמו שהוא הסביר, נשענתי
טיפה אחורנית עם הגוף ו- בום!  הצלחת עפה לי מהיד למעלה
באלכסון, עשתה שלושה או ארבעה סיבובים אדירים באוויר, והתעופפה
עם הרוח מעבר לגדר של הבית שלו, ישר לתוך החלון של הבית הסמוך
והנטוש, שהיה עד לפני כמה שנים שייך למשפחת יעקובוביץ'.  

אני בחיים לא אשכח את המבט על הפנים שלו באותו רגע.  חלון הבית
השכן התנפץ ועשה המון רעש כשכל הזכוכיות שלו נשברו; החבר שלי
בלע את הרוק שלו, והפנים שלו נעשו לבנות ומשונות כאלה.  אפילו
הבפנוכו של העיניים שלו הפסיק להיות חום והפך לאדום וגדול
מאוד.  אבל יכולתי להבין אותו -  הבית של משפחת יעקובוביץ' הוא
בית רדוף רוחות רפאים.

אתם מבינים, עד לפני כמה שנים משפחת יעקובוביץ' הייתה משפחה
רגילה ומאושרת,  בדיוק כמו המשפחה שלכם ושלי.  היו שם אבא
ואימא, ושני ילדים:  בן ובת.  הבן היה בערך בגילי כשקרה המקרה,
הבת הייתה בת שבע או שמונה.  הם ישבו באיזה יום שבת אחד
במסעדה מוכרת בעיר, כשבא מחבל-מתאבד ופוצץ את  עצמו באמצע
המקום.   כן, אני יודע ש-'מחבל-מתאבד' זה צמד מילים מאוד גדול
וכבד לילד קטן (הייתי בערך בן שש כשזה קרה), אבל מה אתם
חושבים, שאנחנו חיים מתחת לאדמה?
אני זוכר שהפסיכולוגים שבאו לכאן אמרו לנו שהמשפחה שלהם נסעה
והם לא יחזרו להרבה מאוד זמן,  אבל בטלוויזיה באותו ערב הראו
שהבן שלהם נהרג בפיגוע, ואחרי יום או יומיים הקריין הודיע
שההורים לא עמדו בצער על מות בנם והתאבדו.  הבת הקטנה נמסרה
לאימוץ, אני חושב.  הייתי יודע יותר, אבל אבא ואימא שלי בדיוק
כיבו את הטלוויזיה בסלון, ונורא מיהרתי לרוץ לחדר שלי ולעשות
כאילו שאני ישן; שהם לא יחשדו שהתגנבתי מאחוריהם בסלון באותו
לילה, והסתכלתי יחד איתם על החדשות, כשהתחבאתי מתחת לספה.
       
זהו - חזרה לאתמול.  אתם בטח שואלים למה כל הסיפור של משפחת
יעקובוביץ' קשור לצלחת המעופפת ולמה שקרה לחבר שלי,  נכון?  
אז ככה, היינו שנינו מאוד לחוצים מכל הסיפור.  הוא לא רצה
שההורים שלו יגלו שהוא ריסק לשכנים המתים שלו את החלון;  אני
סתם פחדתי שהמשטרה תעצור אותי וישימו אותי בגלל זה בכלא או
משהו.  החלטנו ביחד שניכנס לבית וניקח את הצלחת המעופפת משם
לפני שמישהו יחשוד.  

אני חושב שהבעיה העיקרית כשהגענו לכניסה לבית משפחת יעקובוביץ'
וגילינו שהדלת הייתה פתוחה לכל מי שביקש, הייתה שלא הצלחנו
להחליט מי מאתנו ייכנס פנימה ויביא את הצלחת.  אני אמרתי שכל
הבלגאן הוא באשמתי בגלל שאני זה ששבר את החלון, ובגלל זה אני
גם צריך להיכנס לקחת את הצלחת.  הוא אמר שהצלחת היא שלו, וזה
גם קרה בשטח הבית שלו, ובגלל זה האחריות היא שלו, ולי אין בכלל
מילה בנושא הזה.  בסוף השתכנעתי ואמרתי לו משהו כמו:
 "טוב, תלך אתה!"
וקבענו שהוא ייכנס פנימה ויצעק לי מה הוא רואה בתוך הבית, ואני
אשאר למטה ואשגיח לראות שאף אחד לא בא ותופס אותנו באמצע.

כשהדלת נשארה מעט פתוחה מאחוריו, התחלתי ממש לשקשק מרוב פחד.  
לא הבנתי מאיפה יש לו את האומץ להיכנס ככה בחופשיות לבית שכבר
כמה שנים אפילו המשטרה פחדה להיכנס אליו.  השמועות אומרות שפעם
הייתה איזו סוכנת דירות שניסתה למכור את הבית לזוג צעיר שהגיע
למושב, אבל הרוחות של בני הזוג יעקובוביץ' תקפו אותם והניסו
אותם מהבית בבהלה.  אומרים שהרוחות נשארו בבית בגלל שהם חיכו
לבן שלהם שיחזור או משהו בסגנון, אפילו שהוא די מת. ידעתי שאם
היינו מחליטים שאני זה שצריך להיכנס, הייתי משתין במכנסיים
הרבה לפני שהייתי חוזר עם הצלחת המעופפת בידיים.

שמעתי את הצעדים שלו מהדהדים בבית הישן והנטוש.  הרצפה חרקה עם
כל צעד שעשה, מרוב שאף נפש חיה לא דרכה עליה מזה זמן.
  "הכול בסדר שם?", שאלתי אותו בדאגה ,"ספר לי מה אתה רואה!"
 "אתה לא תאמין", הוא ענה ,"הכול פה מלא אבק.  כל הסלון
והמטבח מכוסים במין צבע חום-אפור שכזה.  ממש  מפחיד.  והתמונות
על הקירות, לא יודע...  הן  כולן עקומות באותה צורה...  כאילו
מישהו סידר אותן ככה בכוונה."
הקול שלו עשה המון הדים באזור קומת הכניסה של הבית הדו-קומתי.
 "עלה לקומה השנייה", הנחיתי אותו מבעד לדלת, והרגשתי את הלב
שלי דופק כמו מכונת הירייה במשחק המלחמה האהוב עליי  במחשב.

כשהוא טיפס במדרגות, יכולתי לשמוע את הרגליים שלו מהססות אם
להמשיך או לא.
 "אני לא יודע", הוא צעק אליי כשהגיע לקומה השנייה ,"משהו פה
לא נראה לי."      
 "מה אתה רואה?", שאלתי.
 "יש כאן שלוש דלתות מעץ, ומסדרון ארוך שמחבר ביניהן.  בסוף
המסדרון נראה לי שיש שירותים.  אני אלך רגע לשם, לראות אם
הצלחת נחתה שם בטעות."
צעד, אחר כך עוד אחד  ועוד כמה מהירים אחריהם.  דלת נפתחת.
צעקה.
 "מה קרה?  מה קרה?", צרחתי לעברו בלחץ.
 "אני חושב שאני הולך להקיא", הוא ענה לי בקול רועד ,"כל
הקירות פה מלאים שאריות של דם.  על המראות יש אשכרה דם אמיתי
כזה.  ומחניק פה לאללה."
 "צא משם!  לך לחדר אחר!!", גם הקול שלי התחיל לרעוד.
 "אני לא יכול, אני חייב להקיא..."
קול של הקאה.  ברז מים נפתח (הוא בטח שטף פנים).  דקה של שקט.

 "אתה בסדר?"
 "זה רק קיא", הרגיע.
מים יורדים באסלה.  דלת נסגרת.  עוד כמה צעדים, ודלת נוספת
נפתחה.  שוב פעם שקט מוזר.  קראתי לעברו.
 "זה מוזר", הוא אמר ,"יש כאן מיטה זוגית, אז אני בטח בחדר של
ההורים.  אבל  יש כאן מלא בגדים הפוכים, והסדין והשמיכה
מבולגנים...  זה כאילו מישהו היה פה ממש  לא מזמן.   אולי
אפילו עדיין פה..."

ברגע הזה נשברתי.  התחלתי לצעוק לו שירד למטה.  אמרתי שאני כבר
אקנה לו צלחת מעופפת חדשה, ושאף אחד גם ככה לא שם פס על החלון
השבור, כי זה לא שמישהו גר שם או משהו.  הוא מאוד כעס עליי
ואמר שלהפך - אם כבר הגיע עד לשם, הוא כבר רוצה להמשיך  עד
הסוף ולמצוא את האבדה.
 "רק עוד חדר אחד וזהו", הוא הבטיח לי.
מה יכולתי לעשות?

כשהדלת האחרונה נפתחה, כבר בקושי הרגשתי את הגוף שלי מרוב פחד
ולחץ.  שמעתי אותו סורק את החדר, הופך שולחנות ומיטה.
 "החלון השבור פה!",  הוא קרא, כאילו לפחות מצא אוצר אבוד.
שמעתי רצפת עץ חורקת, כמעט נסדקת.  החבר בינתיים המשיך לחטט
בחדר.
 "מצאתי!!", הוא צעק פתאום ,"הצלחת המעופפת אצלי!"
ואז קול חבטה גדולה, וכל קירות הבית רעדו.  הרצפה התחילה כאילו
להישבר בתוך עצמה, עד שממש היה אפשר לשמוע בבירור שהיא נופלת,
ואיתה גם חברי.  אבק ושאריות של סיד וטיח יצאו מדלת הכניסה
הרבע-פתוחה, וכשנשמתי את זה התחלתי להיחנק ולהשתעל בטירוף.
אבל לא עזבתי.  קראתי בשם שלו בכל הכוח שהיה לי.  צווחתי אותו
בקולי קולות, שכל המושב ישמע.  כבר לא היה אכפת לי מכלום, אני
נשבע!  כל הזמן עמדה לי בראש תמונה שלו שם שוכב,  חסר אונים,
על הרצפה.  ואני רק רציתי לעזור לו, והתחלתי לבכות; כי בעצם
הכול היה באשמתי, ולא הייתי צריך בכלל לתת לו מההתחלה להיכנס
למצוא את הצלחת המחורבנת שלו וליפול...

באותו רגע הבנתי מה שלא הצלחתי לפענח קודם.  המבט הזה על הפנים
שלו, כשהוא הסתכל לעבר בית יעקובוביץ' כשרק שברנו את החלון...
הוא ראה אותם!  הוא ראה את בני הזוג (או לפחות מה שנשאר מהם),
והם בטח קראו לו להיכנס ולשחק איתם כאילו היה בנם.  בגלל זה
הוא גם בטח התנדב לקחת את זה על  עצמו.  הוא היה מוקסם מהם
ומפוחד מהם בו זמנית, והסקרנות המפגרת שלו היא זאת שהרגה אותו,
ולא שום דבר אחר!

אני  חושב שמפה אתם מכירים את הסיפור.  רצתי אליו הביתה
והתקשרתי אליכם, למשטרה.  אתם הגעתם ומצאתם את הגופה שלו.
רציתם לברר איתי  בדיוק מה קרה לו כבר אתמול, אבל ההורים שלי
אמרו שאני מותש ומבוהל מדי ולא יכול לדבר אתכם כרגע.
הפסיכולוג שהם הביאו לי אומר שבגלל הטראומה שחוויתי, אני הוזה
רוחות רפאים.  אבל אני יכול להישבע לכם, שוטרים נכבדים,
באלוהים בכבודו ובעצמו ובכל היקר לי, שהחבר שלי ממש יושב עכשיו
עם בני הזוג יעקובוביץ' ומביט בי מלמעלה; והם משחקים ביחד
בצלחת המעופפת - רק שהם טובים בזה בהרבה ממני.