חלק ראשון: http://stage.co.il/Stories/158313

הוא הכיר נערות לפני אנה, בעיירת הולדתם, קרייווי, שבאוקראינה.
נערות מתוקות ויפיפיות. ואכן, בטרם פגש את אנה סבר שכל נערה
היא עניין יפיפה. גם אם לא היתה יפיפיה של ממש, תמיד היו בה
מסתורין מסוים, מתיקות מסוימת, ניחוח זר ומפתה. הנערות של
קרייווי, בשנות התשעים המוקדמות, היו מקסימות בעיניו כולן.
חצאיותיהן קרצו אליו. רגליהן של נשים זרות, שנפרדו זו מזו
בעודן צועדות ברחוב, היו כהבטחה כמוסה בינו לבין כל אחת מהן.
שפתי הדובדבנים, התותים, והשושנים (בינו לבין עצמו נהג לסווגן
), היו מתוקות מרחוק ומקרוב, נוצרות סודות כמוסים, ומשאלות של
נערות: האם נושקו כבר? האם טרם נושקו? האם רוצות הן להינשק? את
התשובות לשאלות אלו יכל לקבל רק אם התקרב מספיק. כשאתה נער,
העולם כולו הוא מירעה ציד של הרפתקאות, של דובדבנים, ושל דברים
חדשים.
ובלילות של קריווי, כשהרחובות היו חשוכים, מתחת לבתים, על
ספסלים מספר, מול נוף הררי בשולי העיר, הוא טעם את המתוק המתוק
ביותר, עת קיבל מהן את כל מה שחשב שנערות יכולות להעניק. הוא
חש את רוך ירכיהן סוגר סביב מותניו ברעד קל של התרגשות ומאמץ,
והבחין בסומק ניסער עולה בלחייהן.
זהו קסמם של היצורים המופלאים הנקראים "נשים", כך חשב.
כל זה היה נכון עד שפגש באנה.

אביו של קונסטנטין עבד עם אביה של אנה במכרות הפלטינום. כשחדל
אביה של אנה להופיע לעבודה בפתאומיות, החליט אביו לגשת לביתו
ולדרוש בשלומו. קונסטנטין התלווה אליו. את הדלת פתחה להם אנה:
שדופה, לבושה בדלות, בהירת שער, עיניה תכולות ופעורות לרוחה.
הסתבר שאמה נטשה את ביתם שבוע קודם לכן, נמלטת מנחת זרועו של
בעלה. אביה אהב את הבקבוק גם לפני עזיבת האם. כעת, לאחר
עזיבתה,  היה כה שיכור מרבית שעות היום, עד כי בקושי התרומם
ממיטתו.
אנה נותרה לבדה. מטופלת באב, היא חדלה ללכת לבית הספר ובקושי
יצאה את הבית.
קונסטנטין שב לביתה בערב הבא,
ובזה שאחריו
ובזה שאחריו.

למן הפעם הראשונה בה דיבר קונסטנטין עם אנה, הוא חשב שהם קורצו
מאותו החומר. לכששוחח עמה גילה כי צדק.
אמו סיפרה לו פעם שהדת היהודית מאמינה שכל נשמה חולקה בגן העדן
לשני חלקים המתגשמים בעולם הארצי כזכר ונקבה. לכל אורך קיומם
נגזר על שני חלקי הנשמה לתור ולחפש זה את זה בעולם. שניהם,
אמרה האם, לא ישקטו עד שימצאו האחד את השני ויתאחדו מחדש.
מהרגע בו נחה עליה עינו ידע קונסטנטין שאנה היא האישה שלו.
חוט דק חיבר בין נפשותיהם. מילים שאמרה ניסחו מחשבות שמעולם לא
סיפר לאיש. צירופי מיקרים והתרחשויות יצרו קשר מיסטי כמעט בין
חייהם.
שניהם שברו יד כשהיו בני שבע. כל אחד מהם נפל מעץ באזור אחר של
העיר באותו חודש של אותה שנה, עשור לפני שניפגשו.
כל אחד מהם חלה בשחפת בילדותו, ולכן העביר כמעט שנה בבית חולים
מיוחד לילדים חולי שחפת. היו להם זכרונות כמו משותפים אודות
ההקנטות שספגו בשני בתי חולים נפרדים משאר הילדים שהיו
מאושפזים במחלקותיהם, בשל יהדותם.
משותפת להם היתה הזרות שחשו בעקבות אותו אי בודד של זמן
בילדותם. את שניהם ליוותה תחושה שהם לא לגמרי שיכים לעולם.
דמיון מפותח, תשוקה לנסיעות, למרחבים, סקרנות ותאוות קריאה, כל
אלו כמו חיברו ביניהם.
והיו כמובן אבא שלה, בו היתה מטופלת, ואחותו.
אחותו של קונסטנטין היתה משותקת. נולדה כך. מום בעמוד השידרה
מנע ממנה להניע את רגליה.
קשר מגונן, וכמעט הדוק מדי היה בין  קונסטנטין לבין אחותו.
מהיום בו נולדה חש חובה לסוכך עליה.
מאחר שהיתה כבר גדולה וכבדה מכדי שתוכל אמו לשאתה ממקום למקום,
היה קונסטנטין מוצמד אל אחותו. בכל יום, כשהיה חוזר מבית הספר,
היה שוהה עמה, נושא אותה בזרועותיו לאן שחפצה, מסייע לה להתלבש
ולהתקלח, משחק איתה ומנסה לספק לה את החברה שחסרה לה כל כך,
בהעדר חברים בני גילה.

מאז היום בו פגש את אנה, היה קונסטנטין יוצא את ביתו מדי ערב,
והולך אל ביתה. אנה שינתה את הדרך שבה הרגיש את העולם או את
החיים, או כל דבר שהוא לפניה.
היתה זו התאהבות מוחלטת. הם נהנו לעשות יחדיו הכל. בשיחות ללא
סוף היו שוזרים את מחשבותיהם אלו באלו, מגיעים למסקנות שלא
העלו על דעתם בניפרד.
בדיחות שסיפר, אשר היו גורמות לנערות שהכיר לפניה לעוות את
פניהן משעמום, גרמו לה לפרוץ בצחוק. הליכה פשוטה ברחוב הפכה
לאוסף הלצות ושיעורים מרתקים כשאנה היתה לצידו.
למעשה, כל פעולה שהיא הפכה מהנה באופן לא מוכר בחברתה של אנה.
החל משלב מסוים הבחין קונסטנטין  שהצורך במילים ביניהם הולך
ומתמוסס. הוא יכל להביט בעיניה  ולחוש את מחשבותיה מבלי שתפצה
את שפתיה. ידע שהיא מרגישה את שלו.
הוא חש שהוא יודע כיצד אנה נראית מבפנים.  
והיא היתה, בעיניו, הדבר היפה ביותר שראה. כל אימת שהביט בה,
או אף חשב אודותיה, ראה בעיני רוחו קו דק, אצילי ועדין שייחד
אותה בעיניו משאר העולם. היה בה טוהר שהקסים אותו, אשר לא מצא
שני לו.
גם המין עם אנה היה אחר לגמרי מהמין שחווה עם כל אותן נערות.
עם אנה לא היה זה עוד מעשה הכיבוש הרגעי, הראשוני של פעם. או
טעימת בשרים מתקתקה.
עם אנה היה זה מעשה של רוח, מיסטי ונישגב כמו אהבתם עצמה.
כשעשה אהבה עם אנה, היתה זו עוד צורה של שיחה ביניהם. היה זה
מעשה החיבור הנכסף בעצמו. כשחדר אל תוך אנה, הוא אכן חש, באמת
ובתמים, כאילו הוא הופך אחד עמה: סופג אותה, ניטמע בה, קורא
אותה, טועם את עולמה הפנימי באמצעות כל קשת חושיו. הוא לא יכל
לדמיין תחושה נעלה מזו.
גם מושג היופי קיבל משמעות עמוקה הרבה יותר עבורו מיום שאנה
חדרה לחייו. אנה היתה יפה בעיניו לא משום שהיתה דומה לדמויות
שניתן למצוא באחד מאותם מגזינים צבעוניים, אלא משום שהיתה
אמיתית, היא עצמה.
הוא נחשף לקשיים שבה, ולמגרעותיה, קטנות כגדולות. בתחילה בחן
את כל אלו ממרחק, תוך רתיעה מסוימת, אולם, ככל שהעמיק להכיר
אותה, היו אלו דווקא מגרעותיה שגרמו לו לאהוב אותה יותר מכל.

הוא למד להכיר את האישה שהיא, את האדם שהיא, דרך הפרטים
הקטנים:  מראיתה לפנות בוקר, לפני שהיא שוטפת את פניה, כשקרום
של שינה עוד נח סביב עיניה, ושערה בליל סתור שטרם ראה מברשת.
הכיר אותה דרך עווית לא רצונית שהרעידה את שפתיה כשבכי היה
אוחז בה. דרך  עווית אחרת לגמרי שהיתה מרטיטה אותה בשעה שהיתה
גומרת.
לא היו אלו צדדים מעודנים שלה, לא צדדים מעובדים. ודאי שלא היו
אלו צדדים שביקשה לחשוף.  אולם, אלו היו, יותר מכל, הדברים
שעבורם היתה היא עצמה: אניצ'קה שלו, ולא אשה אחרת. מקסימה
וקסומה, ארצית ושמימית, בעלת פגמים, אך אחרי ככלות הכל, מושלמת
עבורו. זו היתה אנה עבור קונסטנטין.

כך העבירו את שארית נעוריהם. אביה של אנה היתרגל לנוכחותו, אנה
הפכה להיות ככת בית בקרב בני משפחתו. לכל היה ברור שהנם
מאורסים, למרות שמעולם לא נאמרה מילה בעניין.
כל זאת עד קצת אחרי שמלאו לקונסטנטין 23. אביו קיבל העלאה
בשכרו, הוריו קראו לו לשיחה ובישרו לו שהחליטו לשכור מטפלת
לאחותו, כל זאת כדי שיוכל לנסוע לקייב, שם נמצאת האוניברסיטה
הראשית של אוקראינה למדעים. הם הפצירו בו שינצל את חסכונותיהם
ויסע ללמוד. "אתה צריך מקצוע טוב," אמרו לו, "אתה לא צריך
לחיות כמונו. לך יש ראש טוב. אתה צריך לשבור את המעגל הזה, של
המיסכנים".
ההתלבטות הכרוכה באנה היתה עבורו הקשה ביותר, אך הטענה אודות
כך שיוכל להביא לה חיים טובים יותר היתה זו שהכריעה את הכף
לבסוף.

הוא נסע ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, אם כן, בקייב.
הגעגועים אל אנה היו איומים ממש. הוא יכל להרגיש אותה בתוכו
בכל שניה שבכל דקה, ולמרות זאת גרם לו הריחוק ממנה לכאב פיסי
אמיתי.
כשלמד בסמסטר הראשון בפיסיקה אודות תורת הקוונטים, ניסויי
פודולסקי ורוזן, וניסויים מאוחרים יותר כגון אלו של גיסין,
הבין כיצד מתנגשות התגליות עם עמדת הפיסיקה הקלאסית, אולם טבע
התגליות עצמו לא הפתיע אותו כהוא זה.
"...חלקיקים המעורבים זה בזה, כלומר, חלקיקים הניתנים לתיאור
על ידי אותה משוואה הסתברותית "יוצרים תקשורת" זה עם זה באופן
מיידי, גם אם הם נמצאים במרחקים  גדולים זה מזה. ה"תקשורת"
מתבטאת בכך שאם מצבו של חלקיק אחד משתנה, מיד משתנה מצבו של
חלקיקו התאום. כך למשל, זוגות פוטונים שהופרדו, ונישלחו
לכיוונים מנוגדים מרחק קילומטרים זה מזה, "בחרו" במסלולים זהים
למרות שכביכול לא היה ביניהם כל קשר..."
ובכן, שאל את עצמו, אם קיימת חוקיות כלשהי ביקום, אם דפוסי
התנהגות של גופים גדולים דומים לאלו של גופים קטנים, למה שלא
ינהגו פוטונים כמותו וכמו אניצ'קה שלו?
בלילות מסוימים היה מתעורר מיוזע מסיוט בו ראה את דמותה של
אנה. משהתקשר אליה מבוהל היתה עונה לו מנומנמת לאחר שהתעוררה
בעצמה מחלום דומה.
בימים יכל לעצום את עיניו, ובוודאות מוחלטת לדעת מה עושה
אניצ'קה באותו רגע, באיזה רחוב בקריווי היא נמצאת, איזה זוג
כפפות היא עוטה. משדיבר עמה יכלה היא לספר לו במה הרהר הוא
עצמו משך כל אותו יום.

חצי שנה למד באוניברסיטה, עד אשר קיבל טלפון בהול מביתו. אביו
נהרג בתאונת עבודה במכרה. אמו נותרה לבדה עם אחותו. ביטוח
החיים בוזבז על שליחתו לאוניברסיטה ועל תשלומים לרופאים
ולמטפלת.
הוא חזר אל עיר הולדתו. עבודה בעיר לא מצא, מה גם שאמו סירבה
בכל תוקף לכך שיעבוד במכרות.
לאחר איחוד בן חודש עם אנה נפלה ההחלטה: הוא יעלה לישראל. שם
יקבל סל קליטה, יעבוד ויוכל להרוויח כסף שיפרנס בכבוד את אמו
ואת אחותו. אפשרות כזו לא היתה בנמצא בקריווי.
אנה הבינה אותו, ודמעה. היתה מצטרפת אליו אילולא אביה הזקן
והשיכור בו לא היה מי שיטפל.
הוא עלה לארץ. הגעגוע אליה, כמו חבר מוכר, ליווה אותו בעודו
עובר טירונות בת חודשיים, שתהפכו לכשיר לשרות מילואים. הוא שמח
על כך שעבר את גיל 24 ולכן היה פתור משירות צבאי מלא.
לאחר חודשיים נחתה אנה בישראל. אביה ניפתר בשנתו, מדום לב.
בלוויה צנועה היא ליוותה אותו בדרכו האחרונה, ועם מעט הכסף
שנותר לה רכשה כרטיס טיסה למחרת.
חודשים נפלאים העבירו במרכז הקליטה שבכרמיאל, ומאוחר יותר,
באולפן. הם היו חדורי אופטימיות מן הפגש המחודש. האמינו שזו
היא תחילתם של חיים טובים ויציבים יותר עבור שניהם, יחדיו.

היה זה לאחר תקופה זו שדבר מה ביניהם החל להיסדק.
השפה החדשה היתה קשה לקליטה, וגם עבודה לא מצאו בצפון. הם
העתיקו את מגוריהם לתל אביב רק בכדי לגלות שעלות המחיה שם יקרה
בהרבה.
החדר הדל שמצאו היה היחידי שיכלו להרשות לעצמם לשכור, ולא שיקף
בדבר את מודל החיים החדשים אליו קיוו, את החום שחיפשו, או את
אווירת המשפחה שרצו ליצור לעצמם.
אף שבאו מעיירה לא עשירה, לא היו מורגלים במחזות כמו אלו בהם
נתקלו בסביבת מגוריהם החדשה: לזונות שבקרנות הרחובות בלילות,
לאלימות, לטרור שפשט בארץ, ולפחד שנח על כולה כריח עכור. הם לא
תיארו לעצמם שישראל, בה ראו ארץ שפע, תהיה כלואה גם היא במשבר
קשה.
קשה לא פחות היתה עבורם הזרות. היא, כמסתבר, ארבה להם גם
בישראל: כעת הם לא  היו עוד "ג'יד", אלא "רוסים". עדיין שונים,
אחרים, בלתי שיכים. אפילו במקום שהתיימר לקבלם בזרועות פתוחות
ולחבקם אליו, היו לבסוף מוץ אנושי בלבד.
זמן ארוך לא מצאו שניהם עבודה, ויכלו להבין מדוע. מי יקח
לעבודה שני מהגרים שבקושי דוברים את שפת המקום, כשדרישה כה
גדולה לעבודה קיימת גם בקרב ילידי הארץ?

לאחר כמה חודשים ללא עבודה, המתח החל להכריע את שניהם.
בקונסטנטין כרסמה תחושת כשלון בלתי נסבלת. אמו ואחותו הרי שמו
בו את מבטחן, ונותרו ללא כל מקור הכנסה בקריווי. המחשבות
אודותיהן לא נתנו לו מנוח. היה זה אז שהחל לתת עינו בכוס.
הוא לא היה שיכור של ממש, לא כאביה. היה זה רק כשהכדור שבבטן
הפך כבד מנשוא, שהיה מרוקן אל תוכו כמה לגימות של וודקה. אחרי
הכל זה לא כל כך נורא, וגם אביו שלו, אשר לא היה שיכור, נהג
לשתות איזו כוסית פה ושם. כך היה אומר לעצמו, ועדין, ידע שהוא
חוטא לאנה. למרות זאת לא הצליח להביא את עצמו לחדול ממנהגו
החדש.
בימים מסוימים הטרדות הכבידו עליו כל כך, עד שמילמול מעגלי
ובלתי פוסק היה משתלט על כל חלקה במוחו. בימים אלו האלכוהול
והריצה היו היחידים שיכלו להביא לו מרגוע. היה קם בבוקר, שותה
כמה כוסיות, נועל את נעלי הריצה,  ויוצא אל הרחוב. אנה היתה
נשארת לבדה בדירה הקטנה, בחברת נקיפות מצפונו.
הוא היה מכלה את יכולתו לחשוב, באמצעות רגליו, מתיש את עצמו עד
אובדן חושים. הוא גילה שכשמותחים עד קצות גבולות היכולת של
הגוף, למח קשה מאוד לאחוז במחשבה. באותם ימים התגלית הזו שימחה
אותו מאוד.
אט אט הבחין כי פניה של אנה כבר אינם כתמול שלשום. מסכה דקה של
עצב כמו משכה את תוויהם המצודדים כלפי מטה עם כל יום שחלף. היא
נראתה מבוגרת יותר, ולבנה יותר, ואיבדה ממשקלה. השתיקות שעמדו
ביניהם הלכו והתארכו.
למרות כל אלו לא חשש קונסנטין, לא היה לו כל ספק באהבתם. המצב
הכלכלי קשה, חשב לעצמו, וכשישתפר ישוב הכל להיות כשהיה.

לאחר כמה חודשים מצאה אנה עבודה כקופאית בסופרמרקט. שתי משמרות
ברצף היתה עובדת, וכשהיתה שבה לדירתם היו עיניה אפורות. בסוף
כל חודש היו לוקחים את שנישאר לאחר תשלום שכר הדירה והחשבונות,
ושולחים לאמו ולאחותו של קונסטנטין. הוא, מן הסתם,  חש מושפל
על שטרם מצא עבודה משל עצמו, על שאנה היא שצריכה לפרנס את שאר
בשרו שלו.
לבסוף, דרך חבר מהטירונות, מצא עבודה כשומר בכניסה לתחנה
המרכזית החדשה. 12 שעות ביום היה עומד על רגליו בשער האחורי של
התחנה ובודק את תיקיהם של עוברים ושבים. מביט בפניהן ובאמתחתן
של עלמות זרות כשאנה שלו כה קרובה, וכה רחוקה.

הוא חשב שזה טיפשי, אולם בסתר ליבו אהב את עבודתו החדשה. למרות
שלא היתה זו מישרה מכובדת כמו זו שיעדו לו הוריו, הוא חש שהוא
עושה דבר בעל ערך. עבודת השמירה לא נחשבה ליוקרתית, אולם, הוא
ידע שחיי אדם מונחים בכף ידו. זה היה, כך סבר, דבר שאי אפשר
להקל בו ראש. הוא חש שעבודת השמירה מוציאה ממנו את המיטב שבו.
הוא ידע שאין מתאים ממנו לבצע את התפקיד. בחושים מחודדים,
כשערנותו במיטבה, היה דרוך כולו לקלוט סכנה, טמירה ככל שתהיה.
הוא נהנה להתבונן בבני האדם, לבחון אותם, ללמוד את תנועותיהם
ואת אופן התנהלותם התבניתי.
יותר מכל שמח משום שסבר שמציאת עבודה תגרום לדברים עם אנה לשוב
להיות כשהיו.

יתכן שזה פשוט היה כבר מאוחר מדי, הוא לא ידע לומר בברור,
אולם, דבר בינו לבין אנה לא שב להיות כשהיה אז, בקרייווי.
כשהיו חוזרים מעבודותיהם לפנות ערב או בליל, היו חוצצות ביניהם
אותן שתיקות ארוכות. ניחוח בלתי נסבל של חוסר מוצא כמו עמד
בחדר ההוא, הקטן, שלהם.
הוא ניסה לגעת בה כפי שהיה עושה פעם, אך גם כשהתרצתה, שוב לא
היתה שם, מולו, ברוחה. עיניה היו מתחמקות מעיניו דרך קבע. העצב
שלה היה מחלחל אל תוכו כל אימת שהביט בה, והוא לא ידע מה לעשות
בו. היא לא היתה עוד שלמה, כך חש. יגון נוראי הלך והתפשט בה,
עד כי היה נידמה לו שרק קליפת אדם נותרה ממנה. כל התוכן, כל
אותם דברים חיים שהרכיבו פעם את אניצ'קה שלו, נעלמו מן העין,
שקעו בתרדמת אי שם בתוכה.

את השם "בוריס" שמע לראשונה כבדרך אגב. ידע שהיה מנהל
הסופרמרקט שבו עבדה אנה. שמו צץ מדי פעם בשיחות ביניהם,
וקונסטנטין קיבל מושג מיהו האדם: יהודי כבן 40 אשר עלה ארצה
מרוסיה לפני כחמש עשרה שנה, ומאז, בעזרת סידרה של החלטות
כלכליות נכונות השתקע יפה, והפך לעמיד.
יום אחד, במבט מושפל, כמתוך תחושת אשמה, סיפרה אנה לקונסטנטין:
"אני חושבת שבוריס מתעניין בי...נו, אתה יודע,... באופן שהוא
יותר מרגיל." בדרכה ההגונה לא יכלה להסתיר מקונסטנטין דבר. היא
סיפרה שאותו בוריס מנסה ללכוד את תשומת ליבה. אמרה שהוא מעניק
לה הטבות, שולח אותה מוקדם מן העבודה הביתה, או שולף אותה מן
הקופה להתיעצויות במשרדו בנושאים אודותיהם לא ידעה דבר.
העובדה שאנה סיפרה לו הכל הרגיעה את קונסטנטין. "אם היה מה
להסתיר, לא היתה מספרת", חשב לעצמו. אולם אי נוחות צורמת
התעוררה בו רק מעצם המחשבה על כל העניין.
שמו של בוריס  שב ונישנה בשיחות ביניהם. בוריס מחמיא לאנה על
הופעתה, בוריס חושב שהיא עובדת קשה מדי, בוריס קידם אותה
לתפקיד של קופאית ראשית, בוריס העניק לה פרחים למרות שהוא יודע
שיש לה חבר.
אנה המשיכה לספר לקונסטנטין הכל, אולם את הדברים החשובים באמת
לא סיפרה. את שהתחולל בתוכה לא הסגירה עוד. היא יכלה לספר לו
על התרחשויות שונות, אך לא יכלה עוד לספר לו מה היא מרגישה,
לאיזה אדם היא נהפכת, כיצד היא רואה את החיים.
היא היתה מרוחקת ממנו. זה לא היה נכון רק לגבי שעה מסוימת או
יום מסוים. היא לא היתה שלו עוד. ברק שלא הכיר, זר ומזוגג, היה
לפתע בעיניה, והפחיד את קונסטנטין מאוד.

כשסיפרה לו אנה שהיא הרה חש קונסטנטין כאילו נולד מחדש בעצמו.
הוא חש שוב כאותו נער צעיר בקריווי שרואה דרך אנה את העולם
כולו בצבעים חדשים. למשך כמה שבועות היה נירגש ומאושר, התהלך
לכל מקום עטוף באופוריה. "ילד" נישמעה באזניו כמו המילה היפה
ביותר בעולם כולו. ילד עומד לבוא לעולם, ערבוב שלא ניתן לחזות
בינו לבין אניצ'קה שלו. הרעיון דמה בעיניו לקסם. הוא ראה בוולד
העתידי את התשובה אליה המתינו כל השאלות: תשובה שביקשה להימצא,
ואמורה לאחות מחדש את כל הקצוות הפרומים. הדברים יחזרו להיות
כשהיו, חשב לעצמו, כפי שנועדו להיות מאז ומעולם. הוא ראה
בעוברה של אנה התגשמות של גורל, של יעוד של שני אנשים.
אולם אושרו הגדול קרס אט אט, והפך לחשש. שהפך במהרה לחרדה. אנה
לא היתה שותפה לאופוריה שלו.  היא המשיכה להיות מרוחקת, בקושי
פצתה את שפתיה בחברתו, וגם כאשר ניסתה, בקושי הצליחה להכניס
דבר אל פיה. היא הפכה כה מכונסת בעצמה עד כי בלתי אפשרי היה
לחדור בעד המעטה השקוף שעטף אותה. על מה היא חושבת? מה מטריד
אותה? קונסטנטין לא יכל עוד לדעת.

כל זאת עד אותו יום, לפני חצי שנה בדיוק, בו שב קונסטנטין מן
העבודה בחצות ומצא את אנה מתיפחת. לא היה זה בכי רגיל. לא רק
פניה בכו, כי אם כל גופה. רעד טילטל את גיזרתה השברירית, על
כירסה המבצבצת. כשחיבק אותה התמוטטה אל תוך זרועותיו. לרגע היה
נידמה לו שרק מגעו הוא שמחזיק את אבריה מחוברים זה לזה.
היא סיפרה שבוריס ביקש לשאתה לאישה. הוא מאוהב בה, וחושב שהיא
"האישה בשבילו". זה זמן מה שהוא מפציר בה שתנטוש את קונסטנטין
ותעבור לגור עמו. הוא יודע על הריונה, אך לא איכפת לו. הוא
נחוש בדעתו שתבוא להיות עמו, והוא מוכן לגדל את ילדה. הוא רוצה
להעניק לה חיים טובים יותר, של מנוחה ורווחה, חיים שבהם לא
תצטרך לעבוד הרבה כל כך. חיים שיאפשרו לה להעניק לעובר שברחמה
את כל שתחפוץ, ללא מגבלות.
היא הוציאה את המילים מתוכה כאילו היו סכינים. ביטאה מילה,
וגעתה בבכי. אמרה משפט, ויללה כחיה פצועה.
"את אוהבת אותו?"
ישרה מבט לעיניו "אתה יודע שלא אוכל לאהוב איש מלבדך".
"אם כן, מדוע?" שאל, והמשיך, ואמר שמצבם אמנם קשה, אך שהם
יוכלו להסתדר, אם רק יחליטו.
אך אנה המשיכה להיתיפח. היא לא יכולה לחיות כך יותר, אמרה. היא
לא מסוגלת לסבול עוד את העוני, ואת הקושי הבלתי ניסבל של
החיים. את כל אלו יכלה לקבל כגזרה על עצמה, אך לא על ילד שטרם
נולד. היא לא יכולה להניח לילד הזה לגדול כמותם, כשמבטן ומלידה
כבר ידוע שכל קיומו ידמה למאבק. היא לא יכולה להניח לילד הזה
להיוולד בבית אפור, תחת זרועו המאיימת של האלכוהול. לילד שלה
היא רוצה להעניק  חיים של נחת ושלווה. היא רוצה שעתידו יהיה
פתוח בפניו, ולא סגור למחצה למן הרגע הראשון, כפי שהיה עבורם.
היא רוצה בשביל הילד שלה את כל הדברים הטובים שיש לחיים להציע,
ולא יכולה לעמוד במחשבה שתפסח על האפשרות להעניק לו את כל
אלו.
עוד באותו לילה ארזה אנה את חפציה המעטים, ועתקה לביתו של
בוריס. בחלוף שלושה חודשים נישאה לו.

מאז היום בו עזבה אנה, החלו לפקוד את קונסטנטין סיוטים איומים.
כובד נוראי, בלתי ניסבל, רבץ בתוך ביטנו בימים.
הוא ניהל את חייו כסהרורי, מבעד לאדי אלכוהול ולמחשבות חסרות
תחילה או סוף. נידמה היה לו שחייו מתנהלים מעבר למסך, והוא
עצמו נימצא מעברו השני. ועל המסך ההוא, ללא הפסק, כבמעגל סגור,
מוקרן הסיפור הלא גמור, הלא ברור, שלו ושל אנה שלו.

כל זה היה נכון עד לאותו יום, ידע. כי היום הכל עומד להשתנות.
כך כבר החליט, וכך יהיה. לפני שבוע כרעה אנה ללדת, ולפני
יומיים חזרה לביתה עם בנם. הוא ידע את שמו למרות שראה אותו רק
מרחוק, בשעה שארב לה וצפה בה מבלי שתבחין. קוראים לו רוסלן, על
שם אביו. היה זה השם האהוב ביותר על אנה. עוד בקריווי הכריזה
כי כך תקרא לבנה הראשון. הוא היה סמוך ובטוח שלא שינתה את
החלטתה.
הוא לא יפעל עוד כמתוך אינרציה, חשב לעצמו. הוא לא יקבל עוד את
המציאות כאילו היתה מוכתבת ממעל. אנה שלו ביצעה החלטה שגויה,
והוא יעזור לה לתקנה. החיים אולי לא עזרו לסיפור הזה, של אנה
ושלו, להיגמר נכון. אם כך, כנראה שלפעמים סופים זקוקים למעט
עזרה בכדי להתגשם, אמר לעצמו, ואולי אף הגורל עצמו.

הוא התנער ממחשבותיו והציץ שוב בשעונו. השעה היתה 7:15. היה
עליו להתנתק מן הריצה. דברים גדולים עוד אמורים להעשות היום.

לחלק שלישי ואחרון: http://stage.co.il/Stories/165794