[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סתם סנונית
/
כלבה שחורה - ג

לחלק ראשון: http://stage.co.il/Stories/158313
לחלק שני: http://stage.co.il/Stories/158316

בעוד שעה קלה כבר יתיצב על מפתן דלתה של אנה, ישלוף אותה מן
המעון הזר,  הלא שייך לה,  ויקח אותה ואת בנם בחזרה למקום בו
נועדו להיות: איתו, בבית השייך להם, דל ככל שיהיה.
הוא ידע שהיא לא תסרב, משום שבכל אחד מהלילות שחלפו מאז עזבה
חש אותה, כפי שהיה כשנסע ללמוד בקייב. הוא הרגיש אותה בתוך
בטנו, נעה, בועטת ומתמרדת, מבקשת להשתחרר מן הכלוב שאליו
נקלעה, קוראת לו שיבוא לחלצה.

קונסטנטין שם את פעמיו בחזרה לעבר דירתו. למרות שרץ יותר משעה
הוא לא חש כל עיפות. נהפוך הוא, ערנות ועליצות מילאו אותו. הוא
היה אחוז תזזית. הוא דילג במעלה המדרגות, עד לקומה הרביעית.
פעמים רבות תהה כיצד יניידו את עגלת התינוק במעלה ובמורד
המדרגות, אולם המחשבה על כך לא הטרידה אותו כעת: זה יסתדר, הכל
יסתדר, חשב לעצמו. פתרון ימצא לכל הזוטות כאשר יהיו כבר ביחד.
פתח את הדלת וקילף מעליו את הבגדים המיוזעים בחוסר סבלנות. הוא
התקלח בחגיגיות, שטף ביתר תשומת לב כל חלקת עור של עצמו, ואף
התגלח ביסודיות. המים החמים נעמו לו בלטפם את עורו. הוא עצם את
עיניו ודמיין במקומם את אצבעותיה של אנה. "אנה, אנה, אנה...
חכי אהובתי, אני מגיע, זה לא יקח עוד זמן רב",  שינן את
המילים בראשו.
לאחר שהתנגב הזליף על עצמו מהבושם הגברי שהעלה אבק בארון. הוא
נהג בו בחסכנות, השימוש בו נישמר רק לארועים מיוחדים.
הוא תיכנן להמשיך הישר לעבודה לאחר שיסיים לבצע את תכניתו,
ולכן, לבש את מדי השמירה.  הידק את חולצתו אל תוך מכנסיו ביתר
קפידה, וסידר את צווארונו. הוא נטל תיק ישן וגדול והשליך אל
תוכו את מעט חפציו: ארנק ומפתחות של הבית. שאר המקום ישמש
לנשיאת חפצים של אנה, אם יהיו כאלו שתירצה לקחת. לא איכפת  לו
שלא תיקח דבר, ולא אכפת לו שאת הכל יקנו חדש, רק שיבואו, היא
ורוסלן. את כל השאר הם כבר ישיגו יחדיו.
הוא הכניס מחסנית את תוך האקדח, הכניס אותו אל תוך נרתיק,
וכמנהגו, הסתירו היטב ברווח שבין עורו ואחורי מכנסיו.

שוב יצא אל הרחוב. השמש כבר היתה אחרת, קופחת ומסנוורת. ניכר
היה שקיץ נימצא בדרכו. חיוך דבק בו מבלי שיכל להסירו מעל
לשפתיו. נידמה היה לו לפתע שהעולם כולו צהוב ומחייך עמו, מצפה
עמו לקיץ, מבשר על ימים יפים יותר שעתידים לבוא.

המתין לאוטובוס שיקח אותו לרחוב נאה במרכז העיר, שם נימצא ביתו
של בוריס.

הוא נקש בדלת, שמע רחשים מן העבר השני "רק רגע" אמר קולה של
אנה, עמום דרך הדלת. שמע התנהלות. לבו פעם בו בחוזקה כה רבה עד
כי איים לזנק החוצה מבעד לאזניו.
אנה פתחה את הדלת.
עיניה התרחבו בהפתעה.
היא נראתה טוב. ניכר היה בה כי עלתה במשקל. סומק ורדרד כיסה את
לחייה. השמלה הפרחונית שלבשה הלמה אותה מאוד.
"מה אתה עושה פה?" שאלה.
"הן ידעת שאבוא"
"נכון, ידעתי". השיבה.
הוא פסע אל תוך הדירה, והתקרב אליה. הם נפלו זה על צווארו של
זה, איבריהם הסתדרו אל תוך חיבוק כבאופן אוטומאטי. גופה של אנה
רעד, השתלב באופן מושלם באחיזתו. סחרחר היה מרוב סיפוק.
הם עמדו חבוקים זמן מה. כל העת התרכז רק בנשימותיה, אותן חש על
עורפו.
לאחר שנפרם החיבוק היא נטלה את ידו והובילה אותו אל פינת החדר.
שם, בלול בצבעי פסטל, שכב לו יצור קטן ווורדרד, עיניו עצומות
כמתוך מאמץ. הוא היה שרוע על גבו, ראשו הבולבוסי נטה מעט אל
הצד. "בנך", אמרה לו אנה, "רוסלן הקטן" מלמל קונסטנטין.
שעה ארוכה בהה בו, ביצור הזדערורי. הוא לא היה לגמרי אדם, אלא
יותר דבר שבדרך. דמה בעיניו לפרפר השוהה בתוך גולם, ונימצא
בעיצומו של תהליך היתהוות. ועדין, היה היצור הקטן מהפנט באופן
שקשה היה לקונסטנטין להבין. הוא חש אליו משיכה עזה, פיסית ממש,
ולא יכל להסיר מבנו את עיניו. הוא בחן כל פרט בו, מן הבולט ועד
לשולי והקטן ביותר. חש צורך עז לאחוז בו, לגעת בו. רצה לבחון
את מרקם הפלומה העדינה שעל ראשו, ולדעת מהי תחושת המגע בעפעפיו
ובכפות רגליו שטרם דרכו על קרקע. למרות שדבר ברוסלן לא היה
מגובש למראה, יכל קונסטנטין לזהות משהו מאנה בפניו, וגם, כך
היה נידמה לו, משהו מפניו שלו.
כעבור דקות ארוכות  נשם נשימה עמוקה ופצה את פיו:
"באתי לקחת אתכם אתי. אתם באים אתי בחזרה" אמר קונסטנטין.
אנה השפילה את מבטה.
קונסטנטין התקרב לעברה. הוא נטל את סנטרה העדין בכף ידו והרים
את פניה לעבר פניו. מבטה נותר נעוץ ברצפה. בידו השניה ליטף
טלטל שנפל ממצחה על לחיה. הוא התבונן בה ארוכות, בחן אותה כפי
שעשה אך לפני רגע לבנו. קירב את שפתיו אל שפתיה ונשק לה. לא
יכל לזכור כמה פעמים דימה בעיני רוחו את הרגע הזה ממש.
אנא התנתקה מאחיזתו ופסעה לאחור.
כשמבטה עדיין מושפל, אמרה: "לא, קונסטנטין, איני יכולה. אני
אשה נשואה עכשיו."
לא ידע מה לעשות בעצמו. שתק, נותר קפוא במקומו. הוא חש את חמתו
מתעוררת בו, ומטפסת במעלה גרונו. חש גל אוויר חם הולך ומתפשט,
ממלא את חלל גולגלתו, ונוקש בה בקצב פעימות לבו המואצות.
נידמה היה לו כי ראשו עומד להתפוצץ ממש. הוא ידע שפניו
מאדימים, לחייו בערו. ברעד חסר אונים קפץ את אגרופיו. הוא לא
יכל להאמין למשמע אזניו.
"זה מאוד מעניין שברית הנישואין כה קדושה עבורך, לאחר שכרתת
אותה עם איש שכלל אינך אוהבת" סינן מבין שפתיו.
לאחר שתיקה קצרה אמר: "בואי איתי, אנה." הוא לא שאל, לא ביקש.
הוא אמר. "זה מה שאת צריכה לעשות, זה מה שצריך לקרות, ואת
יודעת את זה" קולו היה קר.
אנה נותרה עומדת מולו, קפואה כמותו, מבטה נעוץ ברצפה. "איני
יכולה".
"או שמא, את אוהבת אותו" אמר, והוא מגביר את קולו.
"אתה יודע את התשובה לכך"
"לא, אינני יודע", צעק," אמרי לי את התשובה"!
"בבקשה לא, קונסטנטין, זה כבר לא משנה עכשיו"
"זה כן משנה!!!" צעק לעברה. "אני רוצה לדעת את התשובה!!!"
אנה החלה לרעוד. עוויט רעה ומוכרת עברה בשפתיה. היא פרצה בבכי.
"אתה יודע שלא אוכל לאהוב אחר" אמרה בקול חלוש.
"אם כן בואי איתי, לגור אתי, לחיות אתי. בואי עם הבן שלי, הבן
שלנו!!!" לחש בתחינה.
"זה בלתי אפשרי..." יללה
"האם אינך זוכרת אותי אנה? האם אינך זוכרת אותנו? איך את יכולה
לחיות בלעדי? בלעדינו? מה שווה בכלל הטבעת הזו שעל אצבעך לעומת
ההבטחה שנתת לי?"
"הבטחה..." פלטה אנה, במה שהיה שילוב בין גיחוך ליללה.
"כן, הבטחה!!!" הוא צעק לעברה "ביום שבו פגשת אותי נתת לי
הבטחה!!!"
"איזו הבטחה?" צעקה בחזרה
"ההבטחה של מה שאת, ושל מה שאני, אנה! ההבטחה של מה שאת הרגשת
ושל מה שאני הרגשתי. יש קשרים שנימצאים בנפש,  שאי אפשר להתיר,
ולא משנה כמה מנסים!!!"
"אני לא יכולה", יללה, "לא יכולה לחיות אתך, קונסטנטין...."
"מה עוד תעשי בשביל כסף, אנה? כסף זה לא הכל! בשביל העגלה היפה
שלו, זה מה שאת מוכנה לתת???" צעק לעברה בתדהמה. "את יודעת,
אנה, יש שם לנשים שמוכרות את גופן בשביל כסף, אבל את, את גרועה
בהרבה מאותן נשים. את מוכרת את נשמתך בשביל הבית היפה הזה,
ובשביל כמה בגדים יפים, ואחרי שכל זה יגמר מה ישאר ממך??? הא,
אנה???  מה???"
היא עמדה מולו כמו ילדה קטנה, ראשה מושפל, עיניה עצומות, ידיה
שמוטות לצידי גופה, גווה כפוף.
"גם אבא שלי נתן לאמא שלי הבטחה, וראית במה זה עזר להם..."
לחשה.
"אני לא אביך," לחש לעברה..."אני לא שיכור. אם את רוצה לא אגע
עוד לעולם באלכוהול, זה בכלל לא אכפת לי, זה הכל היה כי את לא
היית שם"
"זה כבר לא משנה", אמרה בקול צרוד. "יש דברים שכבר אי אפשר
לשנות".
"אני לא מבין, את לא מרגישה ריקה?" שאל אותה לאחר שתיקה קצרה,
וכבר לא נותר בו כח. "מה יש בך עכשיו במקום שאני מילאתי? הרי
בעצמך אמרת שהוא אינו נמצא שם."
היא המשיכה לעמוד בשתיקה, זמן מה, עד שפתצה את שפתיה ואמרה:
"כבר הרבה מאוד זמן שאני לא חשה שום דבר, קונסטנטין, ישנם
דברים שאי אפשר לחיות איתם, דברים שמוטב לשכוח" היא לא דמעה
עוד, כעת היה דיבורה חלול, כאילו ציטטה מישהו אחר.
"ומה איתי???" הוא איבד שליטה על עוצמת קולו ושאג לעברה בכל
כוחו, "אני לא חי מאז שעזבת! אני חצי!!! אני לא אוכל, לא ישן,
אין בי דבר!!! איך את יכולה לשכוח אותי ככה? למחוק אותי? למחוק
את שנינו???"
הוא חש שבלון האוויר החם שבראשו זה עתה התפוצץ. זעם ועלבון
גדשו אותו עד כי הובילו את צעדיו ואת גופו. הוא לא הצליח לחשוב
עוד, רק נע וצעק.
הוא שלף את האקדח שנח בחגורתו וכיוון אותו אל עבר הלול "ואולי
פשוט אהרוג את התינוק הזה, בטח תשמחי, ככה יהיה לך קל יותר
לשכוח אותנו. וזה מה שאת עושה בעצם! את הורגת את שנינו!!!"
אנה לא זעה, רק הביטה בו בעיניים גדולות.
הוא נע סביב החדר, הולך ומדבר וצועק וממלמל לעצמו. מחצית מן
הזמן לא ניתן היה להבין מה אמר. כעת עמד מאחוריה, היא לא
הסתובבה לעברו.
הוא הסיט את ההדק מכיוון העריסה והצמיד אותו אל רקתה של אנה.
את זרועו השניה הידק סביב צווארה. סנטרו נשען על קודקודה, הוא
הצמיד את גופו אל גופה.
"ואולי פשוט אהרוג אותך כמו שאת הורגת אותי, כמו שאת הורגת את
עצמך. הרי אני מת ממילא, וגם את מתה כבר, אם יכולה את לחיות
ככה, ולהאמין במה שאת אומרת"
ניחוח שערה הכה באפו. בושם חדש היה לה, אך תחתיו עמד עדין הריח
שלה, המוכר לו כל כך. הוא נשם אותה עמוק אל תוכו.
דמעות, הרטיבו את זרועו, או שמא היה זה רוק. אנה התיפחה שוב.
הוא זכר מאות רגעים, שבהם אחז אותה, רועדת בזרועותיו.
באותו רגע רק התרכז שוב במגע גופה, בתחושת עורה על עורו, באופן
שבו הכיל גופה את האוויר ופלט אותו, ביחסי הגדלים שבין
גופותיהם. ראשו כאב מאוד, ברכיו פקו, רעד הלך והיתפשט בו, הוא
התקשה להמשיך ולעמוד.
מסך שחור ומרצד נפרש מול עיניו. לפתע ראה מולו מחזה אחר,
מוכר.

הכלבה השחורה הגירה ריר. גרגור עמוק וגרוני בקע מתוך גופה
המוצק. שיניה המחודדות היו חשופות וקרבו אל פניו. הוויתה אמרה
זעם אלים, משולח רסן, חסר כל הגיון. לסתה של הכלבה נפערה מלוא
יכולתה, ועמדה להינעל על אפו של קונסטנטין. הוא יכל להריח את
הבל פיה החייתי ולחוש רסיסי ריר שלה ניתזים על עורו. מרוב אימה
לא ידע את נפשו.

קונסטנטין ואנה התמוטתו על הרצפה. הוא התנער, לא מבין בדיוק מה
מתרחש סביבו. מתוך זעתו ונשימותיו הקצובות הוא ניתר כנשוך נחש,
נעמד על רגליו, וזינק אל הדלת.
לא הבחין כלל במתרחש סביבו, או בכך שצלח עוד חדר מדרגות. הוא
מצא עצמו ברחוב, והמשיך לרוץ, ולרוץ, ולרוץ.  הפעם לא היה
בריצה שמץ של הרמוניה. היא לא הביאה עמה דבר מאותה שיכחה. תווי
פניהם של העוברים והשבים היו חדים, והכאיבו לעניו.
המשמעות כל מה שזה עתה התרחש הכתה בו. הוא התקשה לנשום, אך לא
חדל לרוץ.

כעבור זמן מצא את עצמו בתחנה המרכזית, ליד השער האחורי. הבחור
אותו אמור היה להחליף רתח מזעם: "כבר לפני חצי שעה היית אמור
להגיע לכאן". קונסטנטין לא הגיב, הוא התכופף בנסיון להסדיר את
נשימתו. הבחור דיווח במכשיר הקשר על חילוף משמרות, והעבירו
לקונסטנטין, "אתה ניראה כאילו ראית רוח רפאים" אמר לקונסטנטין
לפני שעזב את המקום.

דעתו לא היתה נתונה למתרחש, אולם העבודה התנהלה כסדרה. מתוך
הרגל פתח תיקים והעביר על תכולתם את מגלה המתכות. שעה ושעתיים
ביצע את עבודתו. מתוך בליל המחשבות שקדח בו, פשוט פעל.
כעבור זמן מה הבחין באיש מגולח למשעי. האיש נידחף בתור, מנסה
לפלס את דרכו אל תוך התחנה. "אין לי תיק", מלמל לעבר קונסטנטין
וחלף על פניו. אנשים רבים נהגו להידחף, אולם דבר מה באיש הזה
עורר את חשדו של קונסטנטין. לבוש מעיל גדול ממידותיו, ופוסע
במהירות, ניראה האיש חריג בתוך ההמון. מבטו של האיש היה שליו,
וממוקד בנקודה לא ברורה בתוך התחנה עצמה.יותר מכל פרט אחר
בהופעתו,  היה זה מבטו אשר הפך אותו לחריג משאר הקהל.
קונסטנטין תר בעיניו אחר כפות ידיו של האיש, אך לא מצא אותן.
הן היו חבויות בתוך שרוולי מעילו הכבד. האיש פסע במהירות,
קונסטנטין שלף את אקדחו, עזב את עמדתו, ועקב אחריו.
האיש פנה למזדרון צדדי בתחנה, קונסטנטין לא ראה אותו עוד, ופנה
אחריו אל אותו מזדרון.
שם, במזדרון, מצא את האיש עומד, שווה נפש לחלוטין,  נידמה היה
שהמתין לו, אלא שהדבר אינו הגיוני, חשב לעצמו קוסטנטין, או שמא
כן? את מבטו השליו נעץ עתה האיש בעיניו של קונסטנטין, ושאל :
"משהו לא בסדר, אדון"?
"להיסתובב!" פקד קונסטנטין
"להישען על הקיר, לפסק ידיים ורגליים!!!"
"בסדר, תירגע" השיב האיש במילים מדודות, ועקב אחר ההוראות.
בתנועות נקיות, באטיות מוגזמת, הרים האיש את ידיו אל מעל
לראשו, הסתובב לעבר הקיר, פיסק את ידיו ואת רגליו, ונישען.
הבעה משועשעת היתה פרושה על פניו בעודו מסתובב , לקונסטנטין
היה נידמה שהבחין בצל של חיוך על שפתיו. הפקודה בוצעה, ועדין,
פרטי התמונה לא התחברו: לבושו של האיש, המבט שבעיניו, שאננותו.
בקיומם של כל אלו זה בצד זה היה בכדי לעורר תחושה צורמנית
במתבונן.
אופני הפעולה האפשריים חלפו בראשו של קונסטנטין: הוא יכול
לירות באיש, אלא שיתכן שהאיש  נושא עליו מטען נפץ. האפשרות
ניפסלה. יכל לירות בראשו, אם כן, אך האיש יכל, באותה מידה,
להיות חף מפשע. היה עליו לערוך באיש חיפוש. הוא הניח את ידיו
על בתי שחיו של האיש.
לפתע, בזווית עינו הבחין בתנועה. כף ידו הימנית של האיש
התאגרפה, אחזה במשהו. קונסטנטין שמע קול נקישה, ולפט את האיש
מאחור בחוזקה. בעודו אוחז באיש הוא חש בגושי מתכת קשים שהקיפו
את חזהו. שני הגופות עמדו צמודים, נוקשים וקפואים.
מאית שניה לבנה חלפה, דבר לא התרחש. גופו של האיש, אותו חבק
קונסטנטין, כמו התרכך ונימלא רוח חיים מחודשת. האיש החל
להישתולל. גופו הטפתל ונע בחוסר מטרה, רגליו בעטו לכל עבר
כמבקשות להיתנתק מן הקרקע,  מלים חדות הסתננו מבין שפתיו,
נישמעו כמו קללות בשפה שקונסטנטין לא הבין. קונסטנטין מצידו
ניסה לתפוס את כפות ידיו של האיש, בו בזמן ביקש להצמיד את
האקדח לראשו.
משהבחין האיש שאינו מצליח להישתחרר מאחיזתו של קונסטנטין, הוא
החל לנסות לתפוס אחיזה באקדחו: לפתע דמו לשני ילדים המשתעשעים
במשחק תופסת מוזר, בו האחד מנסה לרכוש שליטה על זרועותיו של
השני, בעוד שתפקידו של זה להקשות עליו. שניהם התנשמו מרוב
מאמץ.
לאחר כמה דקות של מאבק הצליח קונסטנטין להצמיד את האקדח אל
רקתו של האיש. בזרועו השניה לפת קונסטנטין את צווארו, ידע שאין
סיכוי שיוכל לתפוס את כפות ידיו.
אם כן, זה להרוג, או, אולי, להיהרג.
הוא דרך את האקדח.
בשבריר שניה עוד הספיק להבחין במגע העור של האיש בעורו, חש את
הרעד שאחז בגוף אותו הקיף בזרועותיו. הרעד דבק בו.  
בזווית עינו הבחין שהאיש מניע כף יד בתוך המעיל. שוב היה נידמה
לו שראה דבר מה נילחץ, שוב שמע נקישה. איזה מן סוג מוזר של
תחרות זה? שאל את עצמו, ושיחרר יריה.

הכלבה השחורה הגירה ריר. גרגור עמוק וגרוני בקע מתוך גופה
המוצק. שיניה המחודדות היו חשופות עוד קודם לכן. כעת הן התקרבו
אל פניו.
בדרך כלל היה ביכולתו לתקשר עם יצורים, אנושיים או לא, ולגרום
להם להבינו כך שלבסוף ימלאו אחר רצונותיו.  הפעם ידע שאין דרך
שבה יוכל לתקשר עם הכלבה. כל הוויתה אמרה זעם אלים, משולח רסן,
חסר כל הגיון.
לסתה של הכלבה נפערה מלוא יכולה, ועמדה להינעל על אפו של
קונסטנטין. הוא יכל להריח את הבל פיה החייתי ולחוש רסיסי ריר
שלה ניתזים על עורו. מרוב אימה לא ידע את נפשו. הכלבה השחורה
סגרה עליו את שיניה.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה מקבלים
אישור שפרסמו את
הסלוגן שלי, אני
צריך את זה למס
הכנסה.



ד"ר סכסוכה מנסה
לקבל אישור
פיקטיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 21:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סתם סנונית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה