[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סתם סנונית
/
כלבה שחורה - א

קונסטנטין שכב על האספלט רועד כולו, אחוז בעטה. בכל מאודו רצה
להתרומם אך גופו כמו היה מנותק לחלוטין מן המיפקדה שבפסגתו.
חרדה מילאה את תודעתו, ביטלה את יכולתו להנחית פקודות על
שריריו. הכלבה השחורה הגירה ריר. גרגור עמוק וגרוני בקע מתוך
גופה המוצק. שיניה המחודדות היו חשופות עוד קודם לכן. כעת הן
התקרבו אל פניו.
בדרך כלל היה ביכולתו של קונסטנטין לתקשר עם יצורים, אנושיים
או לא, ולגרום להם להבינו כך שלבסוף ימלאו אחר רצונותיו. הפעם
ידע שאין דרך שבה יוכל לתקשר עם הכלבה. כל הוויתה אמרה זעם
אלים, משולח רסן, חסר כל הגיון.
לסתה של הכלבה נפערה מלוא יכולה, ועמדה להינעל על אפו של
קונסטנטין. הוא יכל להריח את הבל פיה החייתי ולחוש רסיסי ריר
שלה ניתזים על עורו. מרוב אימה לא ידע את נפשו.

הוא התעורר בניתור, מתנשם ומיוזע, מתקשה להבין היכן הוא נימצא.
הקלה התפשטה בכל אבריו לאחר רגע, משהבין שמה שחווה זה עתה היה
חלום בלבד.
הוא לא זע, רק התענג על ההקלה המשחררת, אולם לאחר כמה דקות של
שכיבת פרקדן הפכה היא ליבשה ומרוקנת. דבר אחר תפס את מקומה,
כדור נחושת אשר רבץ במעמקי בטנו. היתה זו תחושת כובד שליוותה
אותו מזה מספר חודשים. במהלך חודשים אלו פקדו אותו מדי לילה
סיוטים מוחשיים מכל חלום שחלם לפניהם.

הוא חש צמא עז, לאיטו התרומם מעל ליצועו, מזרן דק ומרופט,
ונעמד. מסך שחור נפרש מול עיניו, מזכיר לו שזמן רב מדי לא בא
דבר אל פיו, מאלצו לחזור ולהתיישב על המזרן. כחצי דקה חלפה
בטרם התפזר אותו מסך שחור ומרצד לחלוטין. כמה זמן לא אכל? מצא
את עצמו תוהה. הוא ידע שחלפו כמה ימים, אולם, במספר מדויק לא
יכל לנקוב.
לבסוף אילץ את עצמו להתרומם בשנית, וניגש אל הכיור שהיה מקובע
בקיר שלצד יצועו. כל דירתו היתה חדר אחד דל מאוד. קירותיו
הסדוקים לא ראו סיד מעולם. לא היה בחדר כל רהיט מלבד ארון ישן
ושבור דלתות שהכיל מעט בגדים וחפצים. גזיה קטנה וכתומה, מחבת,
וסיר ניצבו על הרצפה שלצד המזרן. לצידם נח בקבוק וודקה זול,
חצי גמור, מהסוג שניתן לקנות בכל מכולת ב13 שקלים. לא היו בחדר
כל אבזרי נוי או חפצים אחרים מהסוג שצפוי שימצא במקום בו דר
אדם כבר למעלה משנה.

הוא נטל כוס מטונפת שניצבה על דפנת הכיור, מילאה מים, שפך
אותם אל תוך הכיור, מילאה בשנית, ולגם. הוא חזר על הפעולה,
והניח את הכוס במקום בו היתה.
חיפש את השעון. השעה היתה 5.45 לפנות בוקר, מוקדם מהשעה בה
תכנן להתעורר, אך מאוחר מכדי לנסות לחזור לישון. לא הטרידה
אותו היקיצה המוקדמת, דברים גדולים אמורים היו להעשות באותו
יום.
הוא התיישב על המזרן שוב, ובעודו משפשף את עיניו ניסה לארגן
סופית בראשו את סדרו של היום הצפוי לבוא, להחליט מה יעשה ראשית
כל.
לאחר מחשבה קצרה החליט לצאת לרוץ.
בוריס לא יצא מן הבית לפני 8, חשב לעצמו. אם כך יחלפו עוד
שעתיים לפחות, בטרם יוכל להתחיל להתקדם לעבר ביתו, ביתה של
אנה.
בשעה 11 יהיה עליו להתייצב לעבודה, אולם 3 שעות ההפרש יהוו די
זמן בכדי לבצע את כל שתכנן.
הוא נעל את נעלי הספורט השחוקות שלו. וכמי שאינו יכול לחכות
עוד, יצא את החדר, חלף בחופזה דרך ניחוח השתן הכבד שעמד בחדר
המדרגות, ויצא אל הרחוב.

מעטים היו הדברים שאהב קונסטנטין במידה בה אהב את שעות הבוקר
המוקדמות. האוויר הלח היה ספוג ערפל דק. ניחוח עדין של התחדשות
כמו עטף את הכל. האור העמום העיד על כך שהיום החדש טרם נולד
לגמרי.
{כמו מחשב שזה עתה הופעל, וטרם הספיק לצבור תקלות, הרהר
לעצמו.}
הרחוב הדל מוצף המדמנה בו גר, בסמיכות לתחנה המרכזית בת"א,
היה ריק בשעה זו. בעלי החנויות והמסעדות העממיות טרם פתחו את
מרכולתם. למעט חסרי בית ספורים לא היה כמעט רמז להמון הסואן
שעתיד למלא את הרחוב: ערב רב של עמים וצבעים, שהעוני וחוסר
השייכות היו באופן אירוני, המשותף היחידי לכולם. האור העמום
הצליח לזרות אשליית טוהר הפכפכה אפילו על מרצפותיו הסדוקות של
הרחוב העני.
הוא החל לרוץ. הריצה היתה בעיניו מודוס ניפרד של קיום, וגופו
המורגל החליק אל תוכה בקלילות. פחות מדקה נדרשה לו על מנת
להסתגל, וכבר הריצה משלה בו. תנועות גופו יצרו מקצב מונוטוני,
ותוך זמן קצר נידמה היה לו, לקונסטנטין,  שהמקצב  מושל בגוף,
ולא להפך. כל שריר נע, ומשך אחריו את השרירים המחוברים אליו.
ביחד יצרו תנועות מקושתות ומלאות חן, מושלמות באינרציה שלהן.
רגל נשלחת קדימה, יד מאוגרפת נגדית מיצבת את שיווי המשקל, עד
נחיתתה של הרגל השניה על הכביש.  נשימה עמוקה פנימה, האוויר
שוהה בתוך חלל הראות תנועה אחת ואחר ננשף החוצה, וחוזר חלילה.
היתה זו הרמוניה.
הרחוב התפזר מול עיניו. הדמויות הבודדות הפכו מאורכות ולא
רלוונטיות. המחשבות הכבדות, המנוסחות, נותרו מאחוריו, בעולם
הרגיל, זה שלפני הריצה. בתוך ראשו נותרה רק ההוויה הנוכחית,
הרגעית. כדור לבן של אור. מהות הדברים.
פניה של אנה, כצפוי, הופיעו באחת מול עיניו. הוא חייך לעצמו,
וכלל לא הבחין בכך. אניצ'קה היפה, אנה הנכספת. כל מה שהיה
ביניהם התרחש בו לפתע שוב, כמו סרט ישן של 9 מ"מ המוקרן כעבור
שנים על מסך מאולתר.
חלק שני: http://stage.co.il/s/158316?resp=yes







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין לך מה
לעשות, אל תעשי
את זה כאן.


אבא חורג שלי
מגדיר "עשייה"


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/03 17:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סתם סנונית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה