[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
הפוך על ךופה

[הערה: סיפור זה מתבסס על דמויות ואירועים שהועלו ביצירותיי
"על חשבון הבית" (http://stage.co.il/Stories/128515) ו-"הצד
הלא-נכון של הכביש" (http://stage.co.il/Stories/128518),
ומהווה מעין המשך-עלילתי לסיפורים אלו.  ניתן בהחלט לקוראו
כיצירה שלמה העומדת בפני עצמה, אולם הקריאה בסיפורים הקודמים
מומלצת לצורך קבלת פרספקטיבה יותר נרחבת על המתרחש.  ס.ו.]







המנהל ביקש ממני לעבוד גם באמצע שבוע.  ככה סתם, הוא בא אליי
איזה יום אחד, שם את היד שלו על הכתף שלי ואמר לי:
 "דני, אתה הבארמן הטוב ביותר בעולם ואני רוצה שתעבוד פה גם
בימי חול."
טוב, אז אולי הוא לא אמר שאני הכי טוב בעולם, אבל הכוונה
הכללית הייתה די ברורה, אני מניח.  הוא היה מרוצה מהעבודה שלי,
הלקוחות גם היו מרוצות מהשירותים השונים שנתתי להן ובכלל,
ועלתה דרישה שאני אכין ואגיש משקאות גם בימים שהם לא
סופשבוע.


אני כבר לא זוכרת מי המליצה לי על הפאב הזה בצד השני של העיר.
ישבנו כמה בנות בבית-קפה יום אחד, וכל אחת קשקשה על בילוי יום
השישי האחרון שלה.  ואני, מה יכולתי להגיד?  שהלכתי בשישי
בצוהריים שוב פעם עם חבר שלי לפסיכולוג?; ששוב פעם נתנו לו
כדורים נגד דיכאון, כמו שנותנים לו כל יום שישי, מאז שהוא חזר
מג'נין?  ואחרי הכדורים באמת שאין עם מי לדבר על לצאת בערב...

הקטע הוא שבהתחלה בעצם רציתי להגיד לו שלא, כי אני מעדיף
לעבוד ב-"סטלבט" בעיקר כשזה מועדון, עם כל הביטים והטרקים
שמכניסים אותי למוזה בזמן שאני מכין משקאות - וסתם ביום רגיל,
כשזה פאב, אין בתכלס שום דבר מעניין בלשרת רווקות מזדקנות
מגעילות שיושבות בצד ומרכלות עם החברות שלהן;  אבל אז הבעל-בית
איים עליי שהוא יזרוק אותי לרחוב אם אנ'לא אביא לו את יתרת
החוב שלי עד סוף החודש, ככה שהרבה ברירות לא בדיוק היו לי.
שיהיה...  


אז ישבתי בצד והקשבתי להן מפטפטות ומישהי, נראה לי טליה, אמרה
שהסבו את הדיסקוטק המפורסם ההוא -  נו, זה שכל המפורסמים
מגיעים אליו ויש שם אלכוהול בזול...  אתם יודעים על מה אני
מדברת! -  לפאב מטריף באמצע שבוע; ושזה מקום מצוין לרדת על
איזו בירה (עם חברה, או אפילו לבד), ולנקות את הראש מכל הצרות
המתסכלות של היום.  ואני זוכרת שאמרתי לעצמי משהו כמו:
 "למה לא, בעצם?  עם כל הדברים הרעים שהולכים לי עכשיו בחיים,
למה לא לנסות משהו חדש, משהו אחר?"
 
היא נכנסה לפאב לבושה במכנס ג'ינס קצר, צמוד.  הייתה לה חולצת
טי גזורה באזור הצוואר, שנפלה קצת למטה על הכתפיים, וחשפה ככה
חלק מזוג שדיים לבנים ויפים.  אני יודע את כל זה כי בשנייה
שנכנסה הבחורה הזו פנימה אשכרה הפלתי את הכוס הארוכה שמזגתי
לתוכה טקילה מרוב התרגשות - והיא נשברה לי על המשטח של הבאר.
הלקוח שלי צעק עליי משהו ברוסית ועזב את הבאר בעצבים, אבל לא
היה לי אכפת.  הייתי בשוק.  בחיים שלי, באף סופשבוע או חג, לא
נכנסה ל-"סתלבט" בחורה כל כך איכותית, אבל בקטע מטורף בכלל.
ובכל זאת, כשהסתכלתי עליה מקרוב, ראיתי שיש משהו מוזר בפנים
שלה.

     
אחרי איזו שעה שלא מצאתי את החנייה, הגעתי לכניסה למועדון
שהוסב לפאב.  פתחתי את התיק שלי בפני השומר בכניסה (שלא יחשוב
בטעות שאני איזו מחבלת או משהו) והלכתי כמה צעדים פנימה.
המקום היה די גדול, עם רחבת ריקודים ענקית באמצע, כמה שולחנות
ארוכים מפוזרים בצדדים והרבה מאוד עשן של נרגילות וסיגריות
שהתערבבו אחד בשני ונשארו לעמוד ככה סתם בחלל האוויר.  בקצה של
הפאב היה באר ארוך, שמאחוריו היו מסודרות בהשקעה ניכרת שורות
מגוונות של יינות ומשקאות אלכוהוליים.  ברקע הייתה מנגינה שקטה
שהזכירה לי שיר ישן שאהבתי מאוד כשהייתי ילדה, וגם התאימה
למצברוח הדכאוני שהיה לי עוד מאותו הבוקר.  

'יכול להיות שהיא עצובה?',  שאלתי את עצמי.  אבל לא מצאתי
איזו סיבה יש לבחורה יפה כמוה להיות עצובה.  היא בטוח סתם
שיחקה משחקים, כמו כל השאר.  ראיתי את זה עליה -  זה היה רשום
לה על המצח!


נשארתי שם כמה שניות לעמוד בשביל לקבל רושם על המקום, וישר
הרגשתי שהיה יחסית ממוזג בפנים, מה שכבר היה שינוי אדיר מהחום
המחניק בחוץ.  ואני כמו טיפשה, באתי בכלל עם איזה ג'ינס קצר
וחולצה גזורה מימי הפלמ"ח שמצאתי זרוקים בארון, העיקר שלא יהיה
לי חם ומסריח כשאני אשב.

עמדתי שם ותקעתי בה מבטים, מנסה לפתות אותה לבוא אליי ולקנות
משהו, כל דבר -  העיקר שתבוא.  חשבתי כבר איך אני מדבר איתה
בלחישות חמות ומגרה אותה לבוא אליי לבלות אצלי את הלילה אחרי
שעות הסגירה.  דמיינתי את עצמי מפשיט לה את החולצה ואת הג'ינס
לאט לאט, ומנשק כל איבר בגוף שלה משך שעה לפחות.


הדבר השני ששמתי לב אליו בכניסה היה שהיו יחסית קצת אנשים
ב-"סתלבט" האפלולי הזה;  ושהבארמן עמד ופשוט בהה בי מהצד השני
של הבאר, כאילו ממש חיכה לי שאני אבוא ואקנה אצלו משהו, או
אולי אפילו אארח לו חברה.  הוא נראה כזה מסכן, עומד שם ומנסה
לנקות שאריות של איזו כוסית טקילה שנשברה לו על הדלפק.  חשבתי
שאם באמת אגש ואקנה אצלו איזה קוקטייל או משהו, אולי זה יחמם
לי את הגוף ואני לא אקפא מהמזגן, ואולי גם נארח זה לזו חברה
תוך כדי.  מה גם שבאמת הייתי צריכה איזה מישהו זר שלא מכיר
אותי לבכות לו באותו רגע, ולספר לו כל מה שעבר עליי מאז שחבר
שלי חזר מהשירות בשטחים.  העיניים שלו נראו קצת חלולות, של
הבארמן, אבל היה משהו בתמימות הזו שלו שפיתה אותי לשפוך בפניו
את הלב תוך כדי לגימה מהמשקה.  היה ברור לי שהוא לא הוקפץ
לאחרונה לשירות ושהוא בחיים גם לא התקרב לשדה-קרב - והריחוק
הזה שלו מכל הטראומה שעברה על החבר שלי, גרמה לי לרצות לשתף
אותו במצוקות שלו ושלנו, מתוך מחשבה שאולי דווקא הוא, כשופט
אובייקטיבי מהצד וכגבר ממוצע (פחות או יותר), יוכל לתת לי עצה
מועילה או שתיים לגבי שיקום חיי האהבה שלנו בפרט והחיים שלנו
בכלל.

היא הזמינה "אורגזמה מהירה ומיידית על החוף", וישר ידעתי שהיה
איזשהו  מסר אחר שהסתתר מאחורי הפנים העצובות האלו.  הייתכן
וניסתה לרמוז לי משהו דרך המשקה שהזמינה?  
היו יחסית קצת אנשים בפאב באותה שעה, כי מה אפשר לצפות מיום
שהוא גם אמצע השבוע וגם יום שלישי?;  ועדיין לא הבנתי למה היא
החליטה לבוא ישר אליי ולהזמין כזה סוג של קוקטייל כבד על
ההתחלה של הלילה.  אבל מה יכולתי לעשות?  אני ממילא רגיל
שבחורות מבקשות ממני את המשקה הזה כמעט כל סופשבוע - הן תמיד
דואגות להזמין אותו אחרי שהזיעו על רחבת הריקודים וכבר שתו
קודם איזו וודקה תפוזים או אפרסק.  כשהן מזמינות, הן תמיד
משחקות עם השם של המשקה בפה, בייחוד בקטע של ה"אורגזמה"
וה-"מיידי".  זאתי דווקא שיחקה אותה ילדה טובה ירושליים וביקשה
ישר ולעניין בלי לשחק משחקים, אבל דוגרי נראה לי שזה בעצם היה
חלק מהסיפור שלה.  הייתה לה מין הצגה כזו של אחת שהיא חצי ילדה
טובה וחצי בחורה שקטה, כשבפנים היא הייתה בעצם חתולת מין
חייתית או משהו בסגנון.  הכרתי טוב מאוד את הטיפוס הזה שלה,
וגם כאלה שיגלתי בעברי.  
ובשפע.


לא האמנתי איזה בחור מקסים הוא היה הבארמן הזה, פשוט מלאך.
ישר נתן לי את המשקה שרציתי, הכין אותו מהר וטעים.  היה איזה
קטע באמצע שהוא כאילו התכופף ועשה לי שריר או משהו בזמן ההכנה
ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, אבל חוץ מזה הכול היה
מעולה.  בלי שאני אבקש הוא התיישב לידי מהצד השני של הבאר.
ישבתי על כיסא צר וגבוה כזה שהיה צמוד לדלפק, עם משטח עגול
מסתובב, אותו הזזתי ככה שהוא יפנה לכיוון שלו.  המילים והדמעות
פשוט באו ישר אחרי זה מעצמן.  סיפרתי למוזג בבכי על החבר שלי
שנקרא למילואים במוצאי החג, אחרי הפיגוע הגדול ההוא; סיפרתי
איך שלושה שבועות ישבתי בבית וחיכיתי רק שיתקשר ויגיד מה קורה
איתו, על הציפייה והגעגוע ועל היום שבו הוא חזר באוטובוס עם כל
המילואימניקים האחרים ו-הלך בכלל לצד הלא נכון של הכביש, איפה
שפעם היה פיגוע בכניסה לכפר-סבא.

כשהכנתי את המשקה התכופפתי, כדי שתראה את השריר שלי בגב.
משום מה היא המשיכה לשחק אותה קשה להשגה.  אחרי זה, כשכבר שתתה
מהקוקטייל, היא נראתה רגועה ומשוחררת הרבה יותר.  מה זה
משוחררת, היא אשכרה בכתה לי ודיברה איזו שעה.  מה היא אמרה?
לא בדיוק הקשבתי, אבל קלטתי משהו על חבר שהיה במילואים והיה לו
הלם קרב או משהו.  כאילו, זה לא שלא עניין אותי להקשיב לה, אבל
היה אחושרמוטה קשה לעשות את זה.  היא כל הזמן נשענה לכיוון שלי
ויכולתי לראות את הקו-שיזוף של החזייה שלה, ואת השדיים שלה
נמרחים לגמרי על הבאר עשוי עץ שלי.  חוצמזה שכמו שכבר אמרתי
היא בכתה, וכל טיפה שהתחילה בראש, התגלגלה דרך הצוואר הלבן
והמגרה שלה ישר לתוך החריץ שבין  השדיים שלה.  ואפשר עוד
להתפלא שלא הקשבתי ורק עשיתי תנועה מפגרת של 'כן' עם הראש כל
הזמן?  מאות נשים משלמות לי כסף כדי שאירק לכיוון שלהן כל יום,
וזאתי שמה עליי זין והייתה היפה מכולן.  אז לא היה אכפת לי
שתספר על החבר שלה.  מצדי הייתה גם מדברת על הבעל שלה, על ראש
הממשלה ועל מצב החסה בשטחים.  כל זמן שהיא המשיכה לנשום לכיוון
שלי, כל עוד שיחקה בפה שלה עם המסטיק אורביט שהתחילה ללעוס תכף
אחרי שסיימה את המשקה - יכולתי להישאר ככה, עם הריר והזקפה
והכול, עד לסוף של העולם (ואולי גם אחרי).


משהו כמו שעה סיפרתי לו על כל העסק עם החבר שלי והוא היה כזה
מתוק ולא התערב.  הוא רק הנהן מדי פעם וחייך בהבנה.  הוא לא
דרש ממני שאבין אותו, לא ביקש שאבוא איתו לפסיכולוג או לייעוץ
זוגי.  הוא אפילו לא ניסה להסביר לי מה השתנה בו ולמה אני
צריכה לאהוב אותו בכל מקרה.  שלא כמו בן-הזוג האהוב שלי, מצאתי
מולי גבר שאולי, על פניו, נראה קצת ילדותי; אבל משהו בזרועות
החסונות שלו, בהבעה המשתתפת שלו, הפגין איזה סוג של ביטחון
והבנה אבהית, שמאוד היו חסרים לי באותם ימים.  לא עוד
גבר-סמרטוט, שעם כל האהבה שלי אליו לא הצלחתי לספק.  סוף כל
סוף מצאתי גבר רציני, שיודע גם להקשיב.  ולשתוק.  ולקבל אותי
כמו שאני, עם כל המגרעות והכול.
טוב, אז לא הייתי בג'נין!  וגם לא הרסתי בתים של אנשים או
חשפתי מעבדות נפץ או סיכלתי פיגועים...   ואולי אני גם לא
מבינה בדיוק מה זה אומר.  אולי אני לא רוצה להבין.  אולי אני
פשוט רוצה להיות מסוגלת לתת את מה שיש לי לתת במגבלות ההבנה
שלי את המצב, ולהרגיש גם מעט נאהבת וטוב עם עצמי בשל כך?;  ולא
להרגיש כל הזמן כמו חברה סתומה ואטומה שכמה שהיא מנסה זה לא
מספיק!  
אני חושבת שלפחות את זה הרווחתי בכבוד.

היא השתתקה ולא ידעתי מה להגיד.  מאוד רציתי לענות בצורה
ישירה למה שהיא סיפרה לי במשך שעה, אבל כמה שניסיתי להיזכר בכל
הפרטים שאמרה, נתקעו לי בראש רק  הפרח והדיסק שהביאה לחבר שלה
כשחזר מהשטחים, כשבאה לאסוף אותו מצומת רעננה.  ומזה אני מניח
שאי אפשר לעשות שיחה.
מודע לעובדה שפישלתי ושעכשיו היא בטוח לא תיתן לי לנסות שוב
להתקרב אליה, אמרתי לה שיהיה בסדר וליטפתי אותה בכתפיה
החשופות, בדיוק איפה שנפלו למטה קודם הכתפיות של החזייה.
קיללתי את עצמי בראש שהלך לי זיון בטוח, ושבליינד פספסתי חתיכת
'מצב', אם רק הייתי יותר מקשיב לה.
 

זהו.  פרקתי את צפונות לבי על הבארמן החמוד.  ישבתי שם יותר
משעה.  הגיע הזמן ללכת.  שאלתי אותו כמה זה עולה, והוא רק הביט
בי בתסכול לא מובן ואמר לי שזה על חשבון הבית.  איזה ג'נטלמן!
 
נישקתי אותו על הלחי כאות חיבה, והוא נראה פתאום כמו ילד נבוך
והתחיל להסמיק ולהחליף גוונים של אדום.  ממש יצור חמוד (אם לא
היה לי חבר, אולי אפילו הייתי שוקלת לצאת איתו בחיוב).  נו,
לפחות הצלחתי להקסים מישהו, מה שמראה שאני עדיין מסוגלת להרשים
אנשים;  ואני מניחה שזה דבר טוב, וכדאי לחבר שלי להתחיל להפסיק
לחשוב על עצמו ולהעריך את מה שיש לו בין הידיים...

אחרי שהיא הלכה, המשכתי לבהות באוויר שהיא עמדה בו הרבה מאוד
זמן.  הייתי מבואס רצח מהפספוס הבלתי-נתפס הזה, ורק הזיכרון של
גזרתה המושלמת גרם לי להמשיך ולחייך;  עד שהמנהל סגר מאחוריי
את האור בבאר ואמר שסוגרים וצריך ללכת.
   







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מהעצבים השארתי
את שלי באמצע
הבמה חדשה
ונסעתי.



החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/02 21:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה