[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
על חשבון הבית

"אני רוצה להקפיץ טקילה!", היא צרחה לבארמן בגרון ניחר.
גופייתה הלבנה הייתה ספוגה אגלי זיעה לחים, שיערה הארוך החום
אסוף בקפידה בצמה.  על פרצופה היה מרוח חיוך טיפשי מצד לצד.
וברקע, התנגנה המוזיקה.  מקצבים מונוטונים עולים ויורדים בקצב
הולך ומתגבר, תופים אפריקאיים מהולים בצליל אלקטרוני צורם של
סינתיסייזר טורדני.  

המועדון המה אדם, מקצה לקצה, וכל הנוכחים רקדו כמהופנטים
לצלילי המקצבים.  בצד, על הבאר, הצטופפו עשרות בחורות צעירות,
פלג גופן העליון שעון לעבר מוזג המשקאות, הלא הוא דני, הבארמן
הידוע.  כל אחת נראתה יותר צעירה מרעותה, יותר נלהבת ושופעת
חיים.  הן נופפו שטרות של עשרים, חמישים ומאה שקלים חדשים,
משוועות ולו לרגע דל אחד של תשומת לב מצד הבארמן האפאתי.

אבל דני, מה אכפת לו?  בעיניו היה זה מראה שגרתי לכל דבר.  עוד
ערב במועדון.  לא חדש, לא ישן - פשוט שגרתי ושחוק עד לעייפה.
הוא ראה כבר פעמים רבות מדי את אותם הפרצופים, חזה באותן
הגופיות, שמע את אותם הצלילים; פעם אחר פעם, חזור ונשנה, לאורך
התקופה בה עבד במועדון הלילה התל-אביבי ההומה.  קשה היה לרגש
אותו או להוציא אותו משלוות נפשו.  
וככה בדיוק הוא אהב את זה.  את האהדה של הקהל, את המבטים
המשתאים.  אין ספק, היו אלו חיים משעממים - אך משביעים למדי
עבורו.

והיא, צעירה ומיוזעת, קיפצצה בין כל הבחורות, מנופפת את אותו
השטר המקומט והמעוך בעצבנות תוססת.  
 "אדוני", היא ניסתה לפנות לצד היותר מתורבת שלו ,"אני רוצה
להקפיץ טקילה בבקשה!"
קולה הילדותי התנדנד בין קיצוניויות שונות - מחד, תקיף
ודורשני, ומאידך, מתחנן ומייבב.  אבל זה לא עזר.  הוא המשיך
להיבלע בתוך המוני הקולות והרעשים שהקיפו אותה מכל עבר.

יד גסה הדפה אותה לפתע מהבאר.  איזו גברת ואיזה אדון נכבדים
(וגם קצת שיכורים) קיבלו את מבוקשם מידי הבארמן ופנו לגשת
לדרכם, כאשר הם נתקלו בה בגמלוניות הנדרשת למצבם ההזוי, והדפו
אותה מדפנות הבאר לעבר רצפת השיש הדביקה מאלכוהול.  וכמו
בהילוך איטי, היא חשה את כל כובד חמישים הקילוגרמים של גופה
נוחתים על הארץ בחבטה אדירה.  ועשרות רבות של זוגות עיניים,
שאך לפני רגע היו נעוצות בגופו השרירי של דני, הופנו לפתע באחת
לעבר העלמה הצעירה והחבוטה.  ולרגע גם נדמה היה שהצלילים הלכו
ונדמו, משתתקים לרגל השינוי באווירה, משנים פאזה למשהו רגוע
יותר, כמו בחלום רחוק.

האדון השיכור מיהר מייד להתנצל ולהתכופף לעבר העלמה ההמומה.
נראה היה כאילו המילים מתבלבלות בפיו לנוכח מראה הבחורה
החבולה.  הוא רצה להתנצל אבל אמר "תודה" במקום סליחה, ביקש לתת
יד בשביל לעזור לה להתרומם אבל תכף החזירה למקום במין חוסר
החלטיות השמור רק לשתויים; וכל מה שנותר לו לעשות לבסוף היה
להניח לצידה את המשקה שלו משום מה, ולמהר לברוח מזירת הפשע יחד
עם בת-זוגתו הנאה, שעמדה בצד עם נעלי העקב וחצאית המיני שלה,
ולא ידעה אם לצחוק או לבכות.

ובעודה מנסה לשווא להתרומם, כל גופה רועד מהמכה שספגה, חשה איך
כל תשומת הלב התמקדה לפתע בה.  כיצד תגיב נוכח ההשפלה?  לאן
תלך?  האם תוכל כלל לקום וללכת כאילו לא היו דברים מעולם?
לרגע היה נראה כאילו כל העולם השתתק וחיכה למוצא פיה ותגובות
גופה.

ודני, הבארמן הידוע, נותר אובד עצות.  לא עוד עשרות צעירות
תמהוניות.  לא עוד שטרות נאים של נשיאים וראשי ממשלה לשעבר.
תהילת עולם מאוסה אך מתבקשת חלפה לה לפתע כלא הייתה.  ופתאום
הוא כבר לא היה אפאתי.  היה עליו לבצע צעד דרמטי וחריף כדי
לשמר את תדמיתו הקשוחה והנערצת בעיני באי המקום, ולא, יאבד
לנצח את ערכו ואת שמו הטוב.
היה זה קרב על תשומת לבו של הקהל, ובקרב הזה הוא לא התכוון
להפסיד
.

באבחה קלה, קפץ דני על הדלפק, ומשם זינק לעבר העלמה החבולה,
שעדיין ניסתה לעכל את כמויות האמפתיה והאהדה הפתאומיות שזכתה
להן, שהרבה יותר ענייננו אותה מאשר קרסולה המסובב או מרפקה
העקום.
 "את בסדר?", שאל דני בקול בס סמכותי, תוך שהוא מנסה בכל
מאודו להקנות לו גון אבהי דואג.
הוא אחז בכפות ידיה הזעירות ברוך נחוש.
 "אני.. אני לא יודעת", היא השיבה, וחשה כמתפרקת בעונג בין
זרועותיו.
כמויות האלכוהול שהספיקה לשתות באותו ערב, טרם אירע האירוע,
שלחו גלים משונים של חום וטשטוש במרחבי גופה, והיא הרגישה כמי
שנמצאת בעיצומה של חוויה מינית מסעירה, ולא שרועה כלל וכלל על
רצפה עבשה במועדון לילה נידח.
 "אני רוצה לעזור לך", המשיך דני והתעקש ," תגידי לי מה
קרה!"

והיא השתתקה ורק המשיכה להביט בעיניו הריקניות במבטה המזוגג.
כה השתוקקה באותו רגע שהשנייה הזו תימשך לנצח.  כך, בין
זרועותיו החסונות, כשעיני זרים רבים בוחנות את נימי גופה מבין
גופייתה הלבנה והלחה.  כך, עם המוזיקה החללית הזו, שהזכירה לה
לילות שישי בלי שינה, עם האזנה רציפה לדציבלים חזקים והולמים
בתחנות הרדיו המקומיות של אזור השרון.  

ולרגע מבטיהם הצטלבו.  עיניו החומות, הגדולות ועיניה האפורות
והמטושטשות.  ובשארית כוחותיה היא הרימה את יד ימינה וכרכה
אותה סביב צווארו הקשוח; וככה, באיטיות, הלכה וקירבה ראשה אל
ראשו.
ודני לא התבלבל.  

רומן מקרי עם לקוחה הרי רק יבריח את קהל הלקוחות הפוטנציאלי
שלו, שאהבו לבהות בשרירי ידיו פועלים במרץ בזמן הכנת משקאות.
ודעת הקהל הרי לא תסבול סצנות הוליוודיות עמוסות בקיטש - כאן,
בלב ההוויה הצעירה והגועשת הורמונים של שנות האלפיים.  
הייתה רק דרך אלגנטית אחת לצאת מהתסבוכת הזאת.

באבחה קלה ושרמנטית, הוא חפן את זרועותיו האימתניות תחת ברכיה
הסגולות (הן עדיין המשיכו להחליף צבעים, על אף שעברו דקות
ארוכות מרגע החבטה ברצפה), והרים אותה בין זרועותיו, אל מאחורי
דלפק הבאר.
והיא, מסוחררת כולה, כרכה זרועותיה סביבו במלוא כוחה, מייחלת
שייקח אותה, הרחק הרחק אל הלא נודע;  היכן שיהיו רק היא והוא,
ולא אף אחד אחר.
הקהל הגדול הריע, שהרי סוף טוב הכול טוב, וברור היה שהעלמה
תקבל אוטוטוטו את הטיפול הרפואי, נפשי וחברתי לו נזדקקה באותם
הרגעים.

ולא הייתה שם נשיקה, ולא רומנטיקה זולה.  הוא רק הושיב אותה
על הכיסא שמאחורי הדלפק, הביא לה קצת קרח בתוך שקית.  ובחלוף
מספר שניות, ניגש לעברה שוב, כולו מוטרד מהעניינים הלא-סגורים
שבינו לבינה.
 "הקרח הוא בשביל לשים על איפה שכואב, את יודעת...", הוא
מלמל.
 "אני יודעת", היא חייכה במבוכה, נהנית שוב מהבל פיו על
פניה.
ושוב שקט.  דומיה ארוכה ומביכה.
 "אז מה רצית מקודם?  נראית כאילו שעמדת ליד הבאר כשקיבלת את
המכה..."
 "אה, כן...", היא החלה ושוב השתתקה ,"רציתי..."
 "כן?"
 "רציתי להקפיץ טקילה, אדוני."
דני חייך.
 "אז למה לא ביקשת קודם, חכמה?"
ובתנועת יד מיומנת ניגש לבאר, שלף כוס זכוכית דקיקה וארוכה,
מזג מעט טקילה וכמות לא מבוטלת של ספרייט לתוכה, ערבב אותן
בעזרת קשון פלסטיק במהירות וביעילות, והגיש אותה לעלמה המובכת
וההמומה מאחורי הבאר.
 "קחי...", הוא הגיש לה את הכוס ,"הבנתי שזה עוזר להעביר את
הכאבים."
ובו בזמן, העיף מבט חשדני לקהל, לוודא שלא יחשבו שהעזרה התמימה
שהעניק לצעירה תתפתח לכדי סיפור אהבה.
ובעודה מעכלת שלא ינשק אותה או יישא אותה לעולם שכולו טוב,
הקפיצה את הטקילה על הבאר שלידה ולגמה אותה באגרסיביות
מחשידה.
 "ואל תדאגי", הוא הוסיף בקריצה ,"המשקה על חשבון הבית".

וברקע, מחיאות כפיים סוערות של הצעירות התוססות, שכבר החלו פעם
נוספת מצטופפות סביב הבאר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדיפוס
שמדיפוס!
אמא את אהובתי.






אחמד אחמד ביום
האם מצטט את
רובין וויליאמס
משנות השבעים
וקוקאין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/02 21:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה