[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
הצד הלא-נכון של הכביש

הוא חזר מהקרבות ביום חמישי בשעת בין-ערביים.  אני זוכרת שזה
היה מעט לאחר שעות אחר הצוהריים, כי השמש כבר עמדה באמצע
השמיים, וכל הכבישים היו מלאים במכוניות בשורות ארוכות ארוכות.
 

נסעתי לאסוף אותו מהצומת הסואן לבד עם האוטו.  לא ידעתי מה
ללבוש, כי עדיין היה קריר, למרות שפסח עבר מזמן; אז בסוף
התפשרתי, ככה ביני לבין עצמי, על  מכנס ג'ינס  פשוט וגופיית
טריקו לבנה ארוכה.  סולידי, פשוט, לא זועק מדי,  לא מושך תשומת
לב (וגם  הולם את מזג האוויר האפרורי).

הייתי מאוד מהוססת בדקות שלפני שנפגשנו, וגם בשעות המתארכות
שלפני.  הרי שלושה שבועות לא התראינו, מאז אותו ערב חג עקוב
מדם בו נקרא למילואים.  שלושה שבועות, בהן כל ידיעה בחדשות על
נפגעים הקפיצה את עצביי וכל שיחת טלפון עמו, ולו גם הקצרה
ביותר, גרמה ללבי לפעום בחוזקה; כאילו לא עברו שעות מאז שיחתנו
האחרונה - כי אם שנים רבות מספור.

כשהחניתי את הרכב בצד, בטרמפיאדה הפונה לכיוון הוד-השרון בסמוך
לצומת רעננה, המתנתי לאוטובוס עמוס המילואימניקים, שישיב לי את
בן-זוגי לחיים אל בין זרועותיי.  ממה שקלטתי משיחתנו המקוטעת
בפלאפון, הבנתי שהם יצאו מג'נין כמה שעות קודם לכן; ומשהתחלפו
בעמדות עם כוח  השריון הסדיר שהחליפם בפאתי מחנה הפליטים,
נסעו להזדכות על כל הציוד באפסנאות היחידה, ושמו פעמיהם
באוטובוסים מאובקים לעבר מחוז חפצם, איש איש על פי אזור מגוריו
הוא.

רעשים צורמים של מכוניות דוהרות ומצפצפות הלכו והתגברו ככל
שהזמן נקף, והערב ירד יותר ויותר.  נשענתי על האוטו, הרוח
פיזרה את שיערי לכל עבר, ולעסתי מסטיק בעצבנות רבה.  כל נים
בגופי רק המתין שהוא יבוא כבר וייקח אותי חזרה לביתנו, יחבק
אותי חזק בין זרועותיו ויגיד לי  שהכול בסדר ושהוא כאן איתי
לתמיד.  רק המתנתי להבל פיו, למגע ידיו; לזיעה שלו, ניגרת,
נוטפת על בגדיי ועל גופי.  שלושת השבועות שחלפו העצימו את
הרגשות שלי כלפיו, את הכמיהה של גופי לגופו, והגעגועים היו
עצומים ורבים.

המון רב של חיילים סדירים, במדי א' מגוהצים ונשקים
שחורים-בוהקים, ירדו ועלו על אוטובוסים לידי בקצב מסחרר.
כומתות אדומות, ירוקות-בהירות, שחורות, אפורות וטורקיז; ואני
רק המתנתי לכובע ה-ב' הבלוי שלו, מתרופף מעל כותפתו, מוחזק
בקשירה מסורבלת היטב.
והנה, מרחוק, התקרב לו אוטובוס לבן גדול, עמוס גברים לובשי
מדים שחוקים, משנות העשרים המוקדמות של חייהם ועד לפאתי גיל
העמידה;  עושה את דרכו לעבר קצה מפגש האוטובוסים ההומה.  ואני
החזקתי אצבעות בשקט, ולבי סער ונרגש - אולי הוא בפנים?  אולי
הוא בדרך אליי?  

באוטו שמרתי לו את הדיסק האהוב עליו בתוך המערכת, ומאחור הנחתי
ורד אדום וקטן, שהבאתי לו כמחווה של אהבה.  חבורת החיילים
העייפים ירדה מהאוטובוס, והם נפרדו איש מרעהו בחיבוקי אחווה
גבריים, ובטפיחות הדדיות על השכם והגב.  חלקם היו קצינים עם
שני פלאפלים על הכותפת (שכחתי כבר איזו דרגה זו), וחלקם היו
חיילים פשוטים, חפים מדרגות;  אבל כולם נטלו חלק בטקסי הגבריות
המשונים שלהם, שאימץ לעצמו המין החזק בארצנו לאורך השנים.

ומתוך החבורה הרבגונית הוא צעד לעברי, עם הקיטבג שהביא עמו
מהבית מחובר לגבו, וידיו אוחזות אך בקושי בכתפיותיו.  הוא צעד
בגב שפוף, ראשו מושפל מעט כלפי מטה, מנסה בכוח להשאיר עצמו
ישר, ככל הנראה בחפשו אותי באזור תחנות האוטובוסים.  פניו היו
חיוורות, כאילו זה עתה נתקל ברוח רפאים בצידו האחר של הרחוב.
עיניו היו כבויות, וניכר היה בהן המחסור הרב  בשעות שינה ממנו
סבל בימים שחלפו.  מדי המילואים שלו, עליהם עמלתי כה קשה
בניסיונות לגהץ ולעמלן לקראת יציאתו לשטח, כדי שיהיה נקי ורענן
עם ריח של בית, נראו עתה כאילו חזרו ממעמקי מערכת הניקוז של
הביוב הארצי.

הם התפזרו באמת, החיילים, כל אחד הלך לכיוון שונה, נבלע בתוך
רכב פרטי כזה או אחר, כשלרוב בצידו השני ניצבה אישה מודאגת
ואוהבת, שחיכתה לו שישוב אליה.  רק  המילואימניק שלי  הרחיק
משום מה לצד הלא-נכון של הכביש, וחלף על פניי כאילו כלל לא
עמדתי שם מולו, דרוכה כולי לקראת בואו, כל הווייתי יוצאת אליו
- והוא, בשלו.   כשהרמזור להולכי רגל התחלף לירוק, שמתי פעמיי
לכיוונו בריצה קלה, והוא כבר החל להיבלע אל תוך שולי העיר
כפר-סבא. צלצלתי אליו לנייד, זעקתי את שמו בקולי קולות,  אפילו
ביקשתי מעוברים ושבים שהלכו בצידי  הכביש לעכב אותו, ולעצור
מבעדו ללכת, אך לשווא.  בן הזוג האהוב שלי המשיך בהליכה ישרה
בגב עקום וראש מוטה לעבר יעדו הלא ברור; וכבר לא הייתי בטוחה
כל כך אם הוא מחפש אותי, או שאולי משהו בתוכו מושך לכיוון
אחר.

כמאה מטרים לפני הפנייה לתוך רחוב ששת-הימים בעיר, הצלחתי
להדביק את קצב הליכתו באמצעות ריצת האמוק שלי, בה התחלתי איך
שעברתי לצדה השני של הצומת.  הוא המשיך בהליכה העקשנית והנחושה
שלו לעבר איזשהו מקום, כאילו לא הרגיש כלל שאני זועקת בשמו משך
דקות, ורצה בעקבותיו כאילו היו חיי תלויים בדבר.  ומבעד לקיטבג
הענק, אפוף האפר והאבק, פתאום הבחנתי כי כל מדיו ספוגי זיעה,
וכי כל גופו רועד באופן מבהיל.
 "אתה מוכן לעצור?", נעמדתי מולו, כולי מתנשפת, קולי רועד.
הוא המשיך ללכת.
 "מה הבעיה שלך?  אתה לא רוצה לראות אותי?  אתה מוכן כבר
לעצור?"
שפתיו החלו לנוע במהירות, והוא מלמל גיבוב של מילים לא ברורות.
כשהגיע בהליכתו לנקודה בה עמדתי הוא המשיך לפסוע קידמה, עד
שלא נותרה לי ברירה אלא לזוז מהדרך שלו, שאם לא הייתי עושה כן,
סביר שהיה הולך ישר לתוכי עם כל כובד משקלו ונחישותו הרבים.

בעודי פוסעת בהתמדה לצדו, ניסיתי לנחש מהן אותן המילים שהוא
המשיך למלמל אגב הליכתו המהירה.  כשהבטתי לתוך פניו, הוא הישיר
אליי לרגע מבט, ולשנייה אחת אף עצר, ונדמה היה כאילו המבט
האוהב והכל-כך מוכר של יקירי שב באחת אל עיניו הרכות.  שיערו
היה פרוע, זקן עבות צמח פרא היכן שפרצופו החלק נהג להיות, אך
זה היה אותו האדם, אותו אהוב שלי, מתחת לפגעי המלחמה בשטחים.


ברחוב ששת-הימים הוא פנה ימינה, ואני הזדנבתי בעקבותיו.  הולכי
רגל רבים שנקלעו לאזור נעצו לעברו מבטים חודרים, ספק מרחמים
ספק לועגים;  ועל כל אחד כזה שהזעיף אליו מבט, אני השבתי מבט
מלא שטנה ובוז חזרה, והרחקתיו מעלינו, כפי שמרחיקים חתול סורר
ועוין שמחטט לך בפח בבית.  
ואז, פתאום, ללא התראה או הודעה קודמת, הוא נעצר.

מולנו ניצב עתה בית-ספר אקסטרני להשלמת בגרויות, שפעל בעיקר
בשעות אחר-הצוהריים.  מאחורנו, בקרן הרחוב, מסעדת בשרים,
ובצמוד אליה, מסעדת מזון סיני  מהירה.  ברחוב ששת-הימים, על
אותו קו בו ניצבנו, גם הייתה פיצרייה עמוסת לקוחות שהמתה בעיקר
ילדים ובני-נוער באותה שעת-ערב מוקדמת.
הוא הניח על הארץ את הקיטבג המלא לעייפה בבגדים ובציוד.  גבו
נותר מעט כפוף, אך הוא כבר הזדקר עתה בצורה ניכרת.  פניו נרגעו
אך במעט.
 "כאן", הוא אמר, בטון איטי ובקול חרישי ,"באזור הזה, היא
נרצחה".

מיותר לציין כי בתחילה בכלל לא הבנתי למה הוא התכוון, ולאן הוא
חותר בדבריו.  רק לאחר דפדוף מאומץ במסדרונות זיכרון הפיגועים
הלאומי-קולקטיבי שלי, התחלתי לחבר את המקום בו עמדנו לנאמר.
בדיוק בחודש החולף, חודש מרץ הרצחני ביותר שידעתי בכל עשרים
ומשהו שנות חיי, אירע במקום בו עמדנו פיגוע, במהלכו ניטלו חייה
של נערה בת שמונה עשרה, שלמדה בבית-הספר האקסטרני שלמרגלותיו
ניצבנו.  
 "הוא ירה לה בגב", אמר אהובי, ודמעות החלו להצטבר בעיניו.

בו ברגע, הוא פנה לעברי, ולהפתעתו הרבה, גם אני בכיתי, והוא
ניגב בידו המחוספסת דמעה יחידה מלחיי השמאלית.
 "אל תבכי, חמודה", הוא אמר, ולרגע חזר קולו להיות סמכותי
ומרגיע.
 "גם בבית שבו ביצענו פשיטה נהרגה ילדה בת שמונה עשרה.  בעלה
היה מבוקש, והוא הסתתר בבית משפחתה, מאחורי אמה וששת האחים
שלה.  והיא אפילו הייתה בהריון ממנו."
הוא השאיר את ידו על לחיי, והחל ללטף את פניי, תוך שהוא לוקח
נשימה עמוקה.
 "החבר'ה שלנו הסתובבו עם רכבי אביר וסופה ברחובות של המחנה,
וקראו בערבית במגאפון לכל מי שלא מבוקש ולא רוצה להיפגע בקרבות
לצאת מהבתים וכוחות הצבא יעבירו אותו למקום בטוח  בו לא
ייפגעו.  האימא של הילדה לקחה את כל הילדים שלה, מהגדול שהיה
בערך בן שש-עשרה, עד הקטנה שהייתה פעוטה בת שנתיים, ויצאה איתם
בכוח מהבית, אפילו שהם לא רצו.  הם התווכחו בינם לבין עצמם
בערבית, ומישהו תרגם לי שהם שאלו אותה מה הולך לקרות עם הבית,
ולמה אחותם הגדולה נשארת עם בעלה בתוך הבית ולא הולכת עם
החיילים כמוהם.  הבנתי גם שהאימא התחננה מהבת שתעזוב את המחבל
להתבצר בבית ותבוא איתה, אך היא התריסה באימא שהיא תהיה בסדר,
וכי אללה ישמור עליה ועל בעלה בקרב."
נשימה עמוקה נוספת, והוא המשיך:
"הבעל לא רצה להיכנע, אפילו שהיו הוכחות ברורות כי הוא השתתף
בתכנון וביצוע כמות אדירה של פיגועי תופת בשטחי ישראל, וידע כי
לא ינוחו עד שלא ילכדו אותו.  הוא העדיף לנהל קרב עד הסוף המר,
וכשהכוחות שלנו נאלצו לפרוץ לתוך הבית ולעצור אותו בכוח, אשתו
נהרגה בחילופי האש."

הסתכלתי יחד עם חברי על  בית-הספר האקסטרני, ואחר כך התבוננתי
בו, בעודו סורק את מגוון חנויות המזון המהיר שנתגלו אל מול
עינינו בעיניו.
 "לנערה שנרצחה פה לא הייתה ברירה", הוא אמר, אגב פליטת אנחה
כבדה.
 "נכון", איששתי את דבריו ,"היא נורתה בגב.  אף אחד לא שאל
אותה אם היא רוצה למות או לחיות."    
 "לנערה במחנה הפליטים של ג'נין כן הייתה ברירה", אמר ,"אנחנו
נתנו לה אותה."
דמעה אחת ברחה מעינו הימנית וניתזה באחת על האדמה  החרוכה
לרגלנו.
 "לא הייתה לכם ברירה אחרת", אמרתי לו.
 "לא.  לא הייתה ברירה."
הוא חיבק אותי חזק, ואני חשבתי על המחיר הנורא של המלחמה,
מוצדקת ומוסרית ככל שתהיה;  ואיך שתמיד, תמיד היא תשאיר טעם רע
בפה.

כשהוא בכה, חיבקתי אותו.  כרכתי את ידיי סביב גופו, והוא שמט
ראשו על כתפי והתייפח זמן רב.  כשלעצמי, לא היה לי משהו נוסף
מלבד לנחמו בטוענת שווא שיהיה בסדר (כמה אירוני, הרי אני בעצמי
חיכיתי לשמוע בדיוק את אותן המילים יוצאות מפיו באותו הערב).
פתאום הכול היה נראה לי כל כך שולי:  הגעגוע, הכמיהה, המחשבות
איזו חולצה כדאי ללבוש, הדיסק שהוא אוהב, הפרח.  כעסתי על
עצמי, שאלו היו המחשבות שעברו לי בראש, בעוד הוא מתחבט במחשבות
קיומיות הרות גורל בהרבה משלי.  ובכיתי יחד איתו, אם מתוך צער
כן או מתוך הזדהות, ושוב הרגשתי כחלק ממנו, הגם שמחיר הכאב
שחוויתי בעטיו היה קשה מנשוא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הוא מכבס לך
את החזייה, זה
לא אומר שהוא
יכול להוריד לך
אותה מתי שהוא
רוצה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/02 16:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה