|
כל אבן משובצת במדרכה, כל דלת בקיר, כל כיתה בבניין, כולם שלך,
ואתה צועד בהם כאילו הם ביתך. אבא שלך המנהל של המדינה, מה
העניין?
|
הוא נעמד מאחורי גופה השמן והשעיר למדי של הבהמה אשר עמדה על
רגליה והביטה בו בשעמום כלשהו. לאחר שלושים שניות של שקט,
הפציע חיוך על פניו והוא התרחק מהבהמה ופנה שוב לתלמידיו.
|
בבית בעל קומה אחת, שבו הבנים בחדר אחד, הבנות בחדר אחר וברוך
ודבורה בחדר משלהם, לא יכולים לחיות שתי נשים נשואות נוספות
כמו יהודיות טובות, ולכן ברוך החליט לעשות מעשה.
|
הסתכלתי על השעון שלי, וראיתי שעוד יש לי רבע שעה עד שאני צריך
לחזור מהפסקת הצהריים, אז התווכחתי. הוא צעק ''בשר זה רצח!''
ואני צעקתי בחזרה ''בשר זה טעים!'', ותוך כדי הכל ליקקתי את
שפתיי בתאווה כדי להרגיז אותו, יודע שהוא יודע על העוף שאכלתי
לצהריים.
|
זה לא קו ישר. קו עקום. פרבולה.
שבעה, או שמונה, או אפילו תשעה כסי מלכות רבועים ולבנים עומדים
בקו עקום של פרבולה.
|
שלמה הציץ מתחת למיטה. הוא תחב כמעט את כל ראשו לחלל הצר שבין
העץ הישן והמתקלף, בעל תבליט הקיסמים, לבין הרצפה החלקה,
שהוחלפה לא מזמן. הוא בחן בעיניו את האוויר דמוי-הריק ששכן
במקום הרדוד ביותר בעולמו. ולפתע עכבר.
|
"אמור לי," אמר לפינצטה, בפיזור, "כמה זמן אתה בלתי-נראה?"
הוא לא יכל להשיב.
"אתה זוכר מתי זה קרה?"
הוא לא יכל להשיב.
"למה לעזאזל אתה בלתי-נראה?!"
|
אישה ללא מלבושיה לא ראה מעולם, וגם לא התעניין. ספר עירום היה
הרבה יותר מגרה בשבילו, הריח החושני של הספרים המאובקים, כמו
שעמוס עוז הגדיר זאת, פשוט עשה לו זאת יותר מקלאודיה שיפר
במיטתו.
|
לצערי, עליי להודיע בזאת, בכאב רב ובסבל בל-יתואר, שסיפור זה
הולך להיפתח במילים 'דבר אינו כפי שהוא נראה', והסיבה לכך הינה
שאין פתיחה טובה ממנו, אם בכלל יהיה ניתן לתאר במילים את שהולך
אני לנסות לספר לכם. זה כמו לכתוב מוזיקה שתספר סיפור בעומדה
לבד, ללא תמיכתו
|
רב-המכר החדש, שאלות לאהובתי, הגיע לשיאים חדשים. מבקרי הספרות
מהללים, קוראים מגיל 14 ועד 70 מכורים ולא מסוגלים להתיק את
עיניהם מהדף ואף נראה שהספר יתורגם אף לערבית, על אף דברי
ה'כפירה' אשר, כביכול, טמונים בין דפיו.
|
"הלילה והיום לא קיימים באמת." אמרה לי מלכתי המשוחה בזית,
ואני הפניתי לה מבט שואל והיא הסבירה: "לפני שלושה חודשים חבר
שלי נפרד ממני. נפגשנו בצהריים, לארוחה, ואז הוא ירה בי את
העופרת שלו. כשהדמעות החלו לזלוג לי..."
|
ואולי, הו, כן, זה משעשע, אולי הוא הולך לצמחים משלו, מגדל
קנאביס באיזו חלקה מוסתרת באיזה פארק גדול, כמו פארק הירקון,
או סנטרל-פארק אם הם גרים בניו-יורק.
|
אולי אני צריך להציג בדיוק מה אני עושה. אני פקיד צבאי, המשרת
בחברה הממשלתית לפינוי הזבל. בקרוב אסיים את שירותי הצבאי. מה
אני עושה בצבא בדיוק? בדרך כלל אסור לי לומר, אבל היום זהו יום
מיוחד, אז אני אגיד לך.
|
קצת מן השכבה העליונה, קצת יותר מן השכבה שמתחתיה והכי הרבה מן
השכבה התחתונה. לאחר מכן מעמיס האדם את נתחו על קלשונו ומכניסו
אליו בתאווה, מלקק בהנאה את המזלג לאחר שהוא בולע את שללו.
|
"גם אתה בקומה עשרים וארבע?" שאלה באכזבה, והפנתה את מבטה ממנו
ונעצה אותו בקיר המעלית. 1 הנהן בביישנות, לא שם לב לגוון הקול
המאוכזב שבקולה. שקט השתרר במעלית, ואז הדלתות נסגרו והמעלית
חזרה לטרטר את דרכה האיטית מעלה.
|
ניסיתי לומר לסבתא שהוא לא יעוף לי, אבל היא לא הקשיבה. הצדק
היה עמה, כנראה, גם היום אני לא יכול להחזיק בלון יותר מחמש
דקות, תמיד הוא מתעופף לי מחוסר ריכוז.
|
שלוש שנים לא התראינו, אך גם ככה מעולם לא היינו קרובים. קרע
שמעולם לא היה שלם ולכן אינו באמת קרע.
|
עוד רפסודה נזרקת למדורה, והאש נחנקת. תחת מסת הרפסודה מרצדות
להבות מועטות המאירות מבעד לתריסים, נאבקות להשתחרר ולפזר את
שמימותן ברחבי הרפסודה. ואז האש מתחזקת.
|
סבתא שלי שנאה את הצרפתים. מעולם לא הסבירה לי מדוע, מעולם לא
שאלתי.
|
''ומה אם הקוראים לא רואים את הטיזר שלכם?'' אמרתי לכיתה
שטופת-המוח, לאחר שרותי חזרה למקומה.
|
תמיד דיבר נגד הקיטש, שנא אותו, נלחם בו. תמיד חידש ועידכן,
העיקר לא לחזור על דבקות העבר. הוא לא שם לב שלפעמים, במרוצו
האין-סופי לחדש, הוא מאבד את כל המשמעות.
|
עשרות הפגנות, מאות אלפי עלונים, תשעים ושמונה מסרים
תת-הכרתיים, שלוש השתלטויות על תחנות רדיו מקומיות, עשרים
ושבעה מעצרים של פעילים ופרה מתה אחת
|
רק את הכורה יהלום מן האדמה ואת המוציא מן האפילה זוכרים.
|
אני מוצא אותן טרודות, ערות, בוהות בי במבטים חדים ומנסות
למצוא בי נחמה למכאובי עולמן. אבל הן בהמות, ותובנות עמוקות
אין להן,
|
ויום אחד השתתק הבית
והבעל שטף ידיו
|
ונדם.
זרימה אחרונה במנהרות,
מזון אחרון לתא
ונדם.
|
נוף ציורי נשקף בין הגבעתיים
ואמן ומכחול מציירים באדום
|
אם נתפלל שלוש פעמים ביום
ננשק המזוזה, נברך על המזון
אז כשיגיע סוף חיינו
יתגלה אלינו סוף סוף אלוהינו.
|
ילד אחר ילד כולם יוצאים מהמגלשה,
כל הורה לוקח את ילדו והולך.
|
החול אינו חודר בבקיעי נעליי
ואם היה לא היה חול בהן
רק כתמים וסדקים עיניי רואות
וכל שאדע הוא שגבי עודו קיים.
|
היה לי זכרון
של גינה ירוקה כאפרוח
ציפורים כחולים ושמיים מצייצות
|
עמוד מים הינך
אשר זורם בכפות ידיי המתפוררות.
נראה שתמיד מבולגן חדרך
כי אין חדר שיכילך
וידיי תחתייך נשברות.
|
לא חושקת אני בך, אם כי באחיך
ואני מקווה שתבין
ואתה אדם נפלא, באמת, ומגיע לך טוב יותר,
אך אני התאהבתי באחיך.
|
תודה לך מורתי
שלימדת אותי שריק הוא אינו-מלא
|
נפגשים השניים
ואהבה פורחת.
|
לעולם לא תבין, אמרה,
אז ירדתי לחקור נפשה
עם זכוכית מגדלת, סכין ומזלג
|
דלת נטרקה מלפניו
ואמר כי עכשיו חופשי הוא לחקור
ובילה וידע כי מתככת היא לשובו
אך הוא במנוסתו המשיך לחתור.
|
ואם נעצור, נניח כלינו
ננחיל פסק זמן מלכת ועמל
השמש תשקע על אדמותינו
ושעת דמדומים כסות לראשינו
|
לכו לרחובות הראשיים, שם יש הכי הרבה אנשים, ומתוכם תוכלו
לבחור את מי שהכי מוצא חן בעיניכם - ואחריו תעקבו.
|
כל היום, כל הלילה, צעק מר פלזבאום על אשתו ועל בנו ורדה בהם.
ולפעמים, כך אפשר היה להבין מן הצעקות, אף היכה אותם. הנישואים
הכושלים של הוריו של מר פלזבאום השאירו בו צלקות עמוקות וזעם
בלתי נשלט.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
- קוראים לי
אהרון ואני לא
יודע איך קוראים
לי כבר שישה
חודשים.
קומיצה, הוגה
קבוצת התמיכה
לסנילים
אנונימיים |
|
