[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








[אגב, שמו המקורי של הסיפור: "כפר קטן ונידח, בעת השמש זורחת
בשמיים ואין ענן שיסתירה, ושם יושבות שלושים כבשים וצמרן, כלב
ומלתעותיו ורועה ומקלו", אך אין מקום לשם כה ארוך בבמה
חדשה.]




משהו מפריע לבקר לאחרונה. אני מתעורר בשעות הלילה המאוחרות, על
הגבול הערפילי בין השינה המתוקה ליקיצה הקרה, ואני מוצא אותן
טרודות, ערות, בוהות בי במבטים חדים ומנסות למצוא בי נחמה
למכאובי עולמן. אבל הן בהמות, ותובנות עמוקות אין להן, ומבטן
מפלח הלבבות עודו סתום לי, כמעט כמותן, ואולי מאותה הסיבה
בדיוק. עשב נתתי להן, וגם השקייה, הלכתי איתן והשארתי אותן
לבטלה, דבר לא נראה אפילו קרוב להביא להן את הסיפוק הקלוש
ביותר. ואיך מבינים בכלל התרצות של פרות? זה כמו לזרוק אבן
שחורה באפילה, איך ניתן לדעת שפגעת?
הכבשים הולכות לפני הרועה, ולכן תמיד שומעים פעיותיהן לפני
ששומעים את מקל הרועה, דופק במקצב קבוע על האדמה הקשה. ותמיד
הן מייללות, כי האדמה מחורצת חצץ ושברי-סלע, אשר מזדקרים ואינם
נוחים להליכה, גם לבעלי פרסה עבה, שהרי גם בעלי השריון מרגישים
באי-נוחותה של חרב חסרת-אונים אשר נתפסה בקשקשיהם. וכך מסמלים
קולות הכבשים את בוא הבוקר, ואת בוא ארוחת הבוקר, שהרי הרועה
בא ומצטרף אלינו, בחסדי אשתי, לסעוד את לבו, כי מסעותיו
המעגליים באזורנו ההררי קשים.
לאחרונה, כך שמתי לב, הבקר נרדם בבקרים, כשהכבשים באות. ואולי
זה בגלל הרועה, או עדיף על כך, בגלל מקלו הקצוב, שאולי נותן
להם מין רגיעה קלה. ולכן בלילות ניסיתי לקחת מקל וללכת סביבן
ולדפוק בו, לעיתים באקראיות וכאוס, לעיתים בהליכת זקן, אך דבר
לא פעל ומחשבותיהן טרדו את מנוחת הלילה.
נסיונותיי אלו עייפו אותי עד מאוד, וגם אני נרדם עם הבוקר,
לאחר שילוב של ארוחה טובה עם כשלונות צורבים. לכן, בלילות
הללו, החלטתי לעשות את העבודה שאני מוותר עליה בקרני-השחר,
כשאני נשכב על מיטתי ומתכרבל בשמיכה קרה בעוד החוץ התכלכל-אפור
נהפך לזהוב ומזמין, ופעיית הכבשים מעייפת אותי כאשר הרועה
מתרחק, דפיקות מקלו מהדהדות ונעלמות אל תוך המרחק והשינה
המבורכת.
העיירה הקרובה, בה התגוררתי בעברי, נמצאת לא רחוק מביתי,
כמחצית השעה בהליכת הסוס ועמו העגלה. כל יום ראשון, ומוזר הדבר
שדווקא ביום ראשון, אני מוותר על מנוחת הבוקר ונוסע עם אשתי,
בטרטור כרכרה, אל הכנסיה. אנחנו משאירים את הסוסים בביתו של
מכר והולכים ברגל את הדרך הנותרת, הבוץ שלרגלינו כסחי, ואנו
מתבוססים בו.
כשאנו נכנסים, אשתי קרובה להתעלפות. מעולם לא אהבה את מבנה
הכנסיה, תמיד חשה כאילו הכל שופט אותה, כאילו הקירות סוגרים
עליה ומכל פינה, עיקול ועמוד יצא שד שחור שיעופף לתפוס אותה.
הכל ענק וכביר, והמבט לא יכול לתפוש את הלמעלה, האורות עמומים
ואין העין יודעת מה מסתתר בין הספסלים, אילו אנשים ואילו
מחשבות כמוסות בלבם, וגם הם חלק מהמקום הזה, חלק מן האלון
החדש, החום הכהה, אשר מרצף כאן את הכל, את הקירות והמרצפות
והמושבים, וגם להם יש סרחון של נעל חדשה, אשר הותקנה במיוחד
אצל הסנדלר, וגם הם וגם הסנדלר יושבים בשורה הראשונה, מביטים
בך, מסמלים לשדים אשר אורבים מאחורי אשתי להתקדם עוד קצת לפני
שהם תוקפים.
ההתאוששות מגיעה והחוורון חולף כשהמוכר נכנס בשער, והרועה צועד
לו פנימה, בגדיו מטונפים מעט, אך בעידון, מקלו לא בידו, וכל
עדרו אצל מכר משלו. הוא הלך באיטיות, הביט כל הזמן מעבר לכתפו,
ומשלא שמע צעדים מהססים עוקבים אחריו בטמטום, המשיך הלאה,
במעידה קלה, בצעדים לא-בטוחים, כאילו עכשיו הוא חשוף. אותה
הליכה בה הלכה אשתי בכנסיה, ולכן הזדהתי איתו.
והפרות עדיין לא ישנו בשקט. האינסטינקטים החייתים שלהם היו
מודאגים, האינטואיציה הפראית, היער הקורא, הוא צעק להם ממרחק
שזמנים לא טובים באים אלינו. ואכן כך הווה. החודש היה נובמבר,
וחגיגות כבר נרקמו, שהרי היתה זו השנה התשע-מאות תשעים ותשע
להולדתו של אדוננו מושיענו. לכאורה סיבה לשמחה, אך לא כך.
החורף היה קשה באזורנו והרועה נדד הלאה עם כבשיו, כמו
הציפורים, ואשתי חלתה.
יום אחד היא חזרה מכריתת עצים לשמירתנו מן הרוחות הקרות הבאות,
רוחות עמן נופלות הציפורים, ובדרכה נקלטה בעיניה קופסה, קופסה
רגילה, קרשים ומסמרים עקומים, בנויה בחפזון, ובקופסה זו היתה
עריסה מרופדת, עבודת יד פשוטה. ואשתי הפילה בבהלה את בולי העץ
שלא רצתה בכלל לחתוך מלכתחילה, ובהתה בעריסת התינוק בעצבות.
התינוק לא נולד, ולעולם לא יוולד, והיא ביקשה מדודה להתקין את
מיטתו עוד כשבאנו בברית תחת עין האל הבוחנת, המפקפקת, הלועגת,
ומאז נשארה בארגזה בפינה חשוכה עד ששטן כלשהו, שד שברח מהכנסיה
לרדוף אותה, הוציא אותה ממקום מסתורה וחשפה לראווה, לקלס. אשתי
בעטה בעריסה בנעליה הכבדות, מלאות בוץ שדותינו הנבולים, והעיפה
אותה מדרכה והלכה להדליק אש בבכי מר, ועוד באותו ערב נפלה ולא
קמה. ערב ערב סעדנו במיטתנו, שהרי אשתי סירבה לצאת, ופחדה. היא
הביטה מהחלון, בתקווה שיבוא הרועה וירפא, אותה.
ובחלומה, בלילה הראשון לחודש דצמבר, ראתה אחו ירוק, ללא פרות
מודאגות, רק כבשים-כבשים, ענני צמר קטנים מפוזרים באקראיות
בדשא הגבוה, מלחכות להנאתן, והנה הרועה, ידיו חזקות, הוא מחזיק
בידיו שה קטן ומגיש לה. והיא ידעה שהיא לא תוכל להחזיק בגור
זה, ושגור זה לא קיים. היא פשוט ידעה, לא משנה למה, פשוט ידיעה
טהורה שזה לא יתרחש לעולם. והדשא, גבעוליו רכים, זהו זמן אביב,
ואין שום אבנים חדות הפוצעות רגליים יחפות בטהרה, רק דשא ארוג
כבד, המחליק בין האצבעות עד שהאדם מרחף בזמן שהוא הולך עליו,
מקפץ מעט כתוצאה מכפיפותו, ואין שום תחושה בכף-הרגל, ואין שום
תחושה בכל הגוף, ואין שום תחושת זמן, והשה פועה בידי הרועה,
וגם הוא יודע שדבר זה לא יכול להתרחש, וידיו נשברות וזונחות
הפעוט, והכבש נופל ואינו פוגע בדשא כי אם עובר דרכו ופשוט
נעלם, נגוז כחלום, ורק הרועה נותר, כי גם הכבשים נעלמו, בהגיון
מוחלט, והרועה מביט בעיני אשתי, והדשא רך למגע, ובהלה.
גוף עירום, מיוזע, מתעורר. קר מאוד הלילה, והאש כמעט ודעכה
לכלייה, והפחם גס ושחור ומייצג בשריפתו את כל מה שמטונף ומנוכר
בעולם. והרועה, עורו שחום, עוד מציץ מחלום.
לקראת חג המולד השתפר, למראית עין, מצבה של אשתי. כל צהריים
היתה קמה לעבוד בשדה, אך עד שקיעת השמש במרחק, בגובה הראש,
כעין עין עצומה וצהובה הצופה, היתה אשתי נמצאת ליד הרפת, חופרת
בור עמוק, בצורה בה חופרים הכלבים כאשר ברצונם לקבור עצם. אך
לא עלה בידי אשתי לקבור חטאיה, ולילה לילה התעוררה משינתה,
מחלומות ירוקים המתפוגגים, ויוצאת לדבר עם הפרות, והן לא
הקשיבו לה.
אהבתי את האל. באמת שאהבתי. ללא קשר לעינו הקופחת מעליי, אהבתי
אותו באמת ובתמים כאילו היה לי אב. וכל מכריי ידעו שאהבתי את
האל. ואהבתי את מלאכיו, ואהבתי את קציניו ואת נביאיו, ואת
שלישיו ואנשי-קשרו, אהבתי את כולם, את הכמרים והקרדינלים, ומעל
לכולם, ומתחת לגדול מהם, אהבתי את האפיפיור. אך הדרך היתה
ארוכה, והסתפקתי בכמרים הפשוטים שיעבירו מסריי לאל, ומעולם לא
הבטתי בכפות רגליו של השליח הגדול ביותר.
ויום אחד, מהר מדי, הרבה לפני נובמבר, הגיעה הידיעה שמת ידידי
אותו מעולם לא ראיתי, ושעליי מעולם לא שמע, ושעשן לבן הופרח מן
הקתדרלה הגדולה. אני נעצבתי, וידעתי שזהו עצב בו אוכל לנטוע
גאווה, וכך גם עשיתי. החלטתי לצאת לרומא, לראות את ידידי, או
לפחות להריח את ריחו הנותר במקום הזה. ארזתי דבריי ויצאתי,
רגליי פוסעות במהירות, בהתרגשות, בקצב לא-סדיר על שביל האבנים,
וכבר כמעט ועליתי על הכרכרה, אך החודשים היו חודשי אביב, ואשתי
לא היתה מסוגלת, וכפות רגליה תופפו חזרה במהירות אל הבית,
נשענות בבהלה על קורות הבקתה, מניחה ראשה בדופן הדלת ובוכה את
כל כולה החוצה אל תוך בטחון הבית, וכמעט ונכנסה לטירוף בו יכלה
לשבור משהו, בו יכלה לתפוס בשתי ידיה את הבית, להרים אותו
ולשבור אותו לרסיסים קטנים, רסיסים שיתפצחו תחת רגליים כבדות,
רסיסים שיודיעו לה על בוא הכבשים.
לאט לאט, כמו חבל תלייה, הכל סגר על צווארה של אשתי וחסם את
נשימתה, כל יום שעובר מושך עוד קצת בחבל, מהדק קצת יותר את
הקשר הכרוך, והיא גוועת לאיטה לאורך חודש דצמבר. הרצים, לפתע,
נראו לה רצים מהר מדי, וההודעות הגיעו כרוח הסערה המפלצתית
ביותר, אשר עלתה לא מן הקדם אלא מן ההווה, והעיירה, כך נראה,
מתקרבת יותר ויותר לשדותינו, כמו עצים הנשענים על גדר, עורגים
לשלוח ענפיהם ושורשיהם אל מעבר לתחומם, מתפשטים כנגד עיניו של
החקלאי הנדהם, חסר כל המושג מה לעשות במזמרה הקטנטנה שבידו.
ביום העשרים לדצמבר הבקר החל להתפרע. עיניהם הבולטות ננעלו על
מטרתן, וראשיהן ניסו לנגח את כתלי כלוביהם, ודבר לא נשמע מן
הרפת מלבד געיות והלמות. עשיתי את המעשה האמיץ ויצאתי החוצה
והתבוננתי בהם. לפתע, הפרות נעשו שקטות, וכמעט שלוות, אך לבן
עוד דפק בהן, ולפתע דמיינו ריח כבשים עולה בנחיריהן,
וההתפרעויות שבו לסדרן, והעץ אשר בנה את סורגיהן כרע תחת
העומס. עוד קצת נותר לו ויתפרק, אך רק יחזיק מעמד חודשים
ספורים ויוכל להבנות מחדש, עם בוא פריחת האביב.
פרה אחת, היתה מוקצית בפינת הרפת, מתוך פחד שתתקוף חברותיה,
שתתקוף סורגיה ותצא ותרמוס כל דבר בדרכה, ללא מחשבה על השלכות
על העתיד, ללא הידע שהקנה לה העבר. הפרה הזו, עם כל שנה שגדלה,
כך היה הצורך לעבות גדר תאה, ועם סוף השנה היתה מוקפת מכל עבר
בקרשי עצי זית משתרגים, שורטים ובועטים, כמעט מתגרים בה לנסות
לצאת. הפרה הזו, התבוננתי בה מעבר לחורי חומתה, ראיתיה בוטשת
בקרקע ברגלה החופשיה, עטיניה כורעים מחלב שרק מחכה להישפך
החוצה ולרכך עץ הזית למכה. ולא חלבתי אותה זמן רב, מאז הפעם
האחרונה שניסיתי להרוג אותה.
וזו הבעיה עם פרות. עם בקר. אין הם מבינים זה את זה. שור מטורף
יהיה שור בין שוורים, ופרה מוזרה תחיה בהרמוניה עם חברותיה,
ולא תצרום באזניהן, שהרי געייתן אחת היא, וחלבן אחד הוא, ואם
עיניה מביטות למרחקים, למחוזות דרום, אין שאר הפרות יודעות על
כך, ואין הן מנסות לעצור בה, ואין הן מסוגלות.
בליל העשרים וחמישה לנובמבר גשם טפטף, ואשתי, חיוך עלה בה,
והיא הושיטה ידיה מחוץ לחלון ושטפה אותם וחטאה אותם מעוונות.
אך כשהגשם התחזק ונעשה לסערה אשר הלמה בשמיים בפטיש, האדמה סדן
לה, ברחה אשתי, כמוגת לב, אל מיטתה. אם אי-פעם היו שלוחי
השמיים שופטים אותה, היו אלה ענני המדון אשר התקבצו סביבה
להעיד על פרתה הבוטשת בקרקע ברגלה החופשיה, על ריח הכבשים
בנחיריה, על רדיפת שטן ולידה של חטאים.
היו עננים מתקבצים סביבה עת הבקר נטרף בלילות. היו עננים
מתקבצים סביבה עת הביטה בצעיר השזוף ממסעותיו, מקל הליכתו
בידו, ידיו המחוספסות אשר מכירות כל עמק והר בגופו ועל כן
בגופה, עת היתה שומעת כל דפיקת עץ, בין אם זוהי דלת סוררת או
בולי עץ נכרתים. לא היה משנה אם היו אלה ענני סערה, ענני קיץ
או עננים שרק עיניה רואות, רדפו הם אחריה ואחרי פרתה כל השנים,
עם כל מבט שהוגנב, עם גסיסתה האיטית במיטתה בבקתתנו, עם ילודת
בננו שמעולם לא היתה, עם כל נסיון בריחה של הפרה המטורפת,
הארורה, מארה עליה ועל השטן שברא אותה! קללה הוטלה, וכך, בליל
השלושים ואחד לדצמבר, נפלתי ונשברתי, ואחרי לילות משכב ודווי
כה רבים, מתתי, עורי עוד מתוח על פניי, מחכה לרוך ועם זאת
חספוס ידיים גדולות אשר הכרתי מקרוב.
מתנו, אני ופרתי, לא פרתה של אשתי. ופרה זו, אשר מתה בכלובה
בליל השלושים ואחד לדצמבר, ושמה מעולם לא נודע לאנשי העיירה,
רק הרועה ואני ידענו עליה, ושתקנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?
לא תודה, אני
הומו


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/07 14:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר הוטניק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה