[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא התקדם בצעדים איטיים, מביט במדפים המאובקים החולפים על
פניו בעוד הוא מתקדם קדימה, ערבוביה של צבעים קרים וקודרים של
ספרים ישנים ושל תגיות אדומות בוערות אשר נועדו לומר רק דבר
אחד: את זה כבר עשיתי. זו הייתה גישתו בחיים, בעצם. מדף-מדף
היה הוא עובר, לעולם לא יסיים מאחר ותמיד הגדיל את ספרייתו,
אבל הוא היה מאושר ככה, לצבור יותר ויותר ידע. מן הבית יצא רק
בשביל קניות של מצרכים, תגיות אדומות ושל ספרים חדשים, ואת
הכסף לקנייתם הרוויח מכתיבת רומאנים קיטשיים מדי פעם, כשהכסף
היה לחוץ. אישה ללא מלבושיה לא ראה מעולם, וגם לא התעניין. ספר
עירום היה הרבה יותר מגרה בשבילו, הריח החושני של הספרים
המאובקים, כמו שעמוס עוז הגדיר זאת, פשוט עשה לו את זה.
היה חשוך בביתו, שבעצם היה כל כולו ספרייה אחת גדולה; טורים
על-גבי טורים של ארוניות חומות ואפורות וקודרות, אפילו יותר
מהספרים שהכילו, שלפעמים היו גם כחולים כהים או ירוקים
מתקלפים. אך בין ארוניות מספר 3 ו4 שכנה לה מיטה קטנה, ומנורה
קטנה, לקריאה. ליד המיטה, תחת מנורת הקריאה, היה מיני-מקרר
קטן, שהכיל קצת בשר, קצת ירקות וקצת מים. הרחק משם, בקצה השני
של השורה, שכנה לה הדלת, ולידה - החלון היחיד בכל הבית. חסר
תועלת היה החלון, מאחר ושכבת האבק שהצטברה עליו הייתה כל כך
עבה שאור השמש בקושי נכנס דרכו, ולכן התאורה היחידה שהייתה
בבית, בלילה וביום, הייתה טורי מנורות הפלורסנט, ארבע מנורות
לכל טור ארוניות, מתג אחד להפעיל את כולן, בדיוק ליד המתג
המפעיל את מנורת הקריאה הקטנה תחתיה היה הוא מתנחל שעות ביום
ומתרגל את עיניו העייפות, שוב ושוב, משנן ומעמיק לחפור, פעם
קורא היסטוריה יפנית ופעם - ספרות יפה. ולפעמים, כשהתחשק לו,
לקח הוא מן המדף ספר של רחל והחל לקרוא את שיריה, אך עד יום
מותו לא יסומן הספר בתגית קטנה ואדומה, מאחר ומעולם לא יסיימו,
מעולם לא יקרא את השיר האחרון בספר. שירה ומעין אלה לא דיברה
אליו, בדרך כלל, רק כשהיה הוא עצוב, רק כשהיה הוא חושב ולא
משנן חומר כקומוניסט הממושמע שהיה הוא.
מתי הגיע לארץ איני יודע, ומתי ילך גם איני יודע, אך אני משער
שכאשר יעשה את ביקורו האחרון בחנות הספרים הקרובה לביתו, כאשר
לא ימצא עוד לרכוש, אז יעזוב, למדינה אחרת, ישאיר את כל ביתו
מיותם מאדם ומיותם מאור ומצבעים חמים, מלבד אדום בוער הניבט
מכל מדף ומכל ספר, מלבד אולי ספרה של רחל, אשר לעולם לא
יסיים.
נתקל הוא, פתאום, בספר משונה. לבן, בוהק, כריכה גמישה ולא
קשיחה כאשר הורגל בספריו הנוקשים. הוא לא זכר שהוא קנה אותו.
הוא הוציא את הספר מהמגירה ודפדף בו. העמודים היו ריקים. עיניו
הזקנות עובדות עליו, אמר לעצמו. הוא לקח את הספר, תחב אותו תחת
בית שחיו הימני וצעד קדימה, בצעדים סדורים וקצובים, עובר על
פני טורי הארוניות לעבר ארוניות 3 ו 4, להגיע למיטתו ולמנורתו,
לפענח את העניין המשונה. כאשר הגיע למיטתו והתיישב על הסדינים
האפרוריים, לחץ הוא על המתג השמאלי ומנורת הקריאה שלו נדלקה,
מסנוורת אותו באור צהוב חזק אשר היה כה שונה מן האור הלבן
העמום אשר נשקף אליו בשעה האחרונה, בה מיין את ספריו החדשים
למדפים הריקים אשר הכין עבורם.
הוא תפס את המנורה אשר הייתה לימינו וכיוון אותה לעברו, הניח
את הספר על ברכיו והחל לקרוא בו. ריק.
הוא התרתח. איזה מין ספר זה, שלא ניתן לקרוא בו? מה התועלת בו?
הוא הרים את הספר ובא לזרוק אותו בזעם לקצה השני של החדר, אך
שם לב לפתע, שבעמוד 53, העמוד בו החזיקה אמתו, כתוב משהו. מיד
הניח את הספר ופתח את הפתח הקטן אשר פערה אמתו בין העמודים.
היה כתוב בעמוד הזה משפט אחד, בפונט גדול, משפט נורא תמוהה,
משפט אותו לא הבין לעומקו.
"אפשר להרוויח הון-תועפות ממכירת ספרים ריקים." אמר המשפט.
האדם דפדף בעמודים שלפניו ובעמודים שאחריו, אך כלום, לא מצא
כלום, לא עוד כתובת ולא אפילו מספרי עמודים. דומה שרק עמוד 53
מסומן במספר. האדם תהה קצת על המשפט, על ההלצה עם ההומור
המוזר, ולאחר שהגיע אך ורק למבואות סתומים, הניח את הספר על
המיני-מקרר, אשר שימש לו גם כשידה, כיבה את האורות ונשכב
לישון.
בבוקר, כאשר התעורר למגע אור שמש עמום בעפעפו, שפשף עיניו ובא
לקום מן המיטה, לחפש ספר לקרוא, אך מבטו נתקל בספר הלבן,
המשונה, אשר מצא אתמול. עכשיו, כאשר הביט על כריכתו, שם לב
לכותרת הגדולה והשחורה אשר הייתה מוטבעת על גבי העטיפה
המבהיקה. הוא שחרר צחוק גדול, טבעי ומתגלגל, צחוק אשר נמשך דקה
תמימה. הוא הדליק את אור הפלורסנט הלבן, קם ממיטתו, לקח את
מעילו החום הגדול ואת מגבעתו השחורה בה לא השתמש שנים, פתח את
הדלת והביט לאחור, לתוך ביתו, בפעם האחרונה. הוא שחרר עוד צחוק
גדול, לא מן ההלצה אלא מן חדוות הלב. הוא הרים את מגבעתו וקד
קידה קטנה לספריו, כיאה לאדון בשנות ה-20 ולא לסובייטי מזדקן
בשנות ה-60. הוא בא לצאת, אך נזכר במשהו. הוא שב וחזר במעבר
הארוך שבין הדלת לבין מיטתו, הרים את הספר מן השידה והדביק על
כריכת הספר תגית אדומה בוערת, ונטש את הכוך החשוך, אפילו לא
טורח לסגור את האור או לנעול את הדלת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עכשיו ברצינות:
כשמתחילים לעשן
נדמה שהיצירות
שכותבים הן
גאוניות, ואחרי
הרבה זמן (משמע
הרבה מאד חומר)
הכל נראה
שטויות.





אחד שהתפכח.
באמת.









יש למישהו איזה
פרח?


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/06 7:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר הוטניק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה