[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גיא שמש
מיקו


אל היוצרים המוערכים על ידי גיא שמש
"...תקשיב רגע למה שכליל זיסאפל כתבה: 'מה זה משנה?
מי נתן למציאות עליונות על הדמיון? מי קבע שמה שבאמת
קרה חשוב יותר ממה שיכול היה לקרות, ממה שרצינו
שיקרה, ממה שהעמדנו פנים שקרה?'..."



1976

גם בדפיוצר הזה -
http://stage.co.il/Authors/71088



ספרים שלמדתי מהם -
"עצם הכתיבה" מאת נטלי גולדברג,
"דרך האמן" (אומן) מאת ג'וליה קמרון.

פעם ראשונה באתר? הקליקו על שם היצירה כדי לחשוף את
כולה.
תודה לכל הקוראים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
סוריאליזם
הילדון היה עייף מהחיים. האישה עשתה לו את המוות, והילדים מצצו
לו את הדם. העבודה לא השאירה בו כוחות, והוא הלך ונעלם.
היה מופיע לפעמים בפתח המטבח, מחייך את החיוך הרזה שלו.
לפעמים ראו אותו פוסע ברחוב, כמו בהבזק, נראה ונעלם לחלופין.

גיהנום
עם אהובתי הקדומה טיילתי בנחלת שבעה והצצתי ב"תמול-שלשום" גם
בצד המעשנים וגם בצד הלא.

סוריאליזם
אדם היה הולך לחנות כלי-עבודה וקונה את ומעדר. בינו לאנשים
צפיפות, נשים מרוחות ליפסטיק. הדבק שלהן היה מחליא, כשהן
מקללות אותו במילים קשות, רימה קטנה ומזיקה, הן אמרו.

געגוע
כי העולם יפה, כי אני נושם אוויר נקי, כי זה לילה מלא סודות,
וסודות היקום הנהדרים מתרפקים על גופי מערסלים אותי, נותנים לי
הבטחה לחיים, שעדיין לא מומשו במלואם. אני מרגיש טוב, ממש טוב.
העולם פתוח לפניי חסר גבולות, ואני יכול לעשות הכל. אהבה גדולה
ניצתת בכל ישו

אורבני
הוא עמד על הגג מעליי וקרא לאהובתו. הוא קרא "אהובתי, חזרי
אליי" ובכה. שני אנשים הביטו בו ללא מילה מהמדרכה.

אהבה נכזבת
שתיתי יותר מדי. שכבתי בגבי על המיטה כשים סוער בתוך ראשי. מלי
באה לפעמים. אנחנו מדברים, אוכלים משהו, והיא מזכירה לי שוב-
אל תאהב אותי, תחבב.

אורבן לג'נד
נכנסנו לבר. עיני הגברים בחנו את גופה של לילית. דווקא הבנתי
למה. היא נראתה כמו מלאך מהגיהינום, יפה שזה מכאיב.

אגדה
הוא היה יכול להקיף את האי בשעתיים. האי היה מרוחק מ-כל יבשה
ואיים אחרים, וגודלו היה כפול מהכפר הקטן בו גדלתי. היא אהבה
אותו באמת, הנימפה קליפסו, והייתה מוכנה להעניק לו הכול, מלבד
דבר אחד - האפשרות שהוא ייצא מהאי.

אני שמה ב-לופ שירים מתים וכף רגלי דורכת על שבר זכוכית מכוס
שרעדה לי ביד אחר-הצהריים. אני נשענת על השידה ומחלצת את
הזכוכית מהרגל, זורקת אותה מהחלון. ב-שביל קטן של דם אני פונה
ויושבת על הספה, משעינה את ראשי אחור, מביטה בזווית התקרה
והקיר, בגאות גלי האלכוהול

זוגיות
"השביס לא מגרה אותך?" שואלת. "החצאית הארוכה לא? הסוודר הזה?"
וכבר מתפשטת תחתוני חוטיני וחזיית פוש-אפ, רגליים יחפות
מתחככות אצלי על המיטה "בוא תהיה עבד שלי."

דיאלוג
"יש לך תכניות?" היא שאלה. "כן," עניתי. היא חיכתה למשהו, אבל
לא הבנתי ל-מה. "נו?" היא שאלה. "מה?" "איזה תכניות?" "אה, את
רואה אותן." היא הסתכלה עליי. "מה זאת אומרת?"

אורבני
ישבנו על החוף, והחול הצהוב העלה בועות של צהוב בעינינו, עד
שנדמה שגם המחשבות שלנו צהובות. גיא ניסה לנפח את האי, אבל
הריאות שלו היו חלשות מדי, הוא היה בסך הכול בן 8,

הומור
היא נאנחה אנחה קטנה וחשבה: כמה זמן עוד תצטרך לחכות? ההודעה
שחיכתה לה כאן בדלפק אמרה ש-מיכה יתעכב.

אהבה נכזבת
רצית אהבה, מיכאל? קבל את רחלי. מלאך שאין איש שמכיר בו חוץ
ממך.

אמונה
הספר ("שיחות עם אלוהים" מאת ניל דונלד וולש.) הכיל רעיון
שנועד לעודד, אבל גרם למיכה לאבד כל נקודת מבט על המציאות
שהייתה לו קודם.

סוריאליזם
אין לו תקרה. יש לו בית ללא תקרה. יותר נכון - דירה ללא תקרה
בקומה העליונה. במקור זו דירה שניסו לבנות על הקומה שמתחתיו,
שהייתה פעם הקומה האחרונה. בנו את הכול, אבל שכחו את התקרה.

זוגיות
"חמם אותי." ואני פתחתי את כפתורי המעיל הארוך ועטפתי בו את
שנינו, הבל פיה על צווארי, שדייה נלחצות לחזי, וזיקפה כלואה
תחת בדים נלחצת אל בין רגלייה, כשאגנה נלחץ אליו ורומס אותו,
פיה מלא בועות צחוק.

זוגיות
מגביר ת'ווליום כי אני עצבני. גומר סיגריה בשלוש דקות כי אני
עצבני. נהנה מגופה של מלי שהיה צמוד לשלי כשהיא נרדמה. עכשיו
אני רחוק בצד השני של החדר על ספה יחידה, מלאה אזוב מגופי,
מלאה ריח זיעה מעורי.

הוא היה לבוש תמיד כאילו הוא הולך לחתונה. מגולח ומבושם עם ג'ל
בשיער למראה רטוב. הוא הריח את בית-השחי שלו ודפק בדלת, לקח לה
רגע, אבל בוודאי ידע שתפתח. אוי, אלוהים - היא הייתה נבוכה,
אני נראית נורא, לא ידעתי שתבוא. את נראית נהדר, הוא אמר והיא
עמדה כמו דחליל.

סוריאליזם
בהתחלה הייתה לי אישה קטנה, בגודל של חצי עיפרון, היא הייתה
אוכלת אפון אחד או שניים, והופכת שבעה. אמרתי לה "את קטנה מדי,
אין לי מה לעשות אתך," ונעלתי אותה במחסן והלכתי לישון, והיא
בכתה.

במכונית היא הסתכלה על הבניינים, על האנשים ועל האורות ואמרה:
"נכון שהעולם הזה נפלא?! החיים הם כאלה פלא!"
"כן." אז את צריכה תרופה כדי לראות שהכל בעצם נאחס. כך אפשר
לחיות: לראות קרוב ואטום במקום רחוק ושקוף.

ככה הוא מותח את הגוף כשהוא מתעורר, וזה משחרר כיסי אוויר
דחוסים בין-תאיים שלפתע מתמלאים בחמצן. בוקר טוב, הוא אומר,
והם לא עונים. בוקר טוב, הוא אומר שוב ומחפש את עיניהם, הם
מתחמקים. קוס האימא שלכם, הוא צועק, אמרתי בוקר טוב!

זוגיות
מתי הוא אמר לה את זה? נדמה שחלפו אלף שנים. והיא באה אליו.
היא עזבה את החבר שלה, עם האדישות שלו כלפיה, והסתגרה איתו
בבית הקטן. חלון צופה אל ההרים. רוח חמה בקיץ ורוחות גשם
בחורף.

פנטזיה
ראיתי שפן רץ, עוצר, מביט בשעון כיס, ושוב רץ ונעלם.
"אתה בטוח שזה העולם שלי?" שאלתי את האיש. (ולא של לואיס
קרול.)
"כן." אמר.

פנטזיה
האמבטיה שלה הייתה מלאה חלב, בשמים, פרחים, קינמון ובירה. היא
הייתה רוצה שבמקום בירה יהיה שמפניה, אבל היא לא הצליחה להשיג
שמפניה. אבל זה היה בסדר. היא נכנסה עירומה לאמבטיה ושמעה את
הרדיו נשפך אליה בצלילים הוזים. לידה היה תער סגור.

ועכשיו היא נכנסת. מכל החדרים בפנימייה. מכל הבחורים. מכל
החלומות. הנה היא נכנסת לחדרו שלו. עולמו שאינו יודע אם כדאי
שתפסע בו בכלל.

סוריאליזם
היא אמרה שהיא אוהבת רק אותי. תמיד הן אומרות את זה, "אני
אוהבת רק אותך," אבל זה לא הגיוני, יש עוד אנשים בעולם. ומה עם
אימאבא? אחים - אחיות? סבא? סבתא? ידיד, ידידה? מורה בתיכון?
או אפילו מחברת ישנה בה כתבה כשהייתה קטנה, או את עץ הפרי
המשיל ענפיו כדי שיקטפו

פאנפיק
עכשיו אני פותח מחשב, כותב "כישופים" בגוגל, והופ, הכול מוכן,
כמו ארוחה על מגש, לפי נושאים, לפי צורכי כישוף ומצרכים, אפילו
לפי רמתו של המכשף, שזה אני. אבל עכשיו אני אכתוב פה בדבר הזה
שקוראים אותו מחשב, על ההם, הכחולים, הקטנים, המגעילים. על
הדרדסים.

סוריאליזם
הוא, מיכה, היה שוכב במיטה ומעשן, שומע רדיו, ומרגיש את הצעדים
הקטנים והמתלחשים עולים במדרגות קרוב וקרוב יותר. הוא היה
מזדקף במיטה ומסדר את המאפרה ככה שתהיה בהישג יד נוח לאפר את
הסיגריה, ואז הוא היה שומע צחקוקים קטנים ולחישות מהסות.

אורבני
"זה יפה מה שאתה אומר," הוא הסתכל בי בעיניים נוצצות של זאב,
כאילו הוא עומד לתת בי ביס, "אבל האמת שאני לא חושב שהמשטרה
תחשוב שזה יפה..." הוא אמר וצחק. "ממתי אכפת לך מה המשטרה
חושבת?" שאלתי. ידעתי שזה עוד חלק מהמשחק שלו לבדוק אותי.

ג'ננה
על הג'יפ בין המלחמות אנחנו דוהרים באבק. שקשוקה מוכנה תוך שתי
דקות, הלחם לא מספיק. מכינים משקולות מקונסרבים, מלט ומוטות.
יושבים על הים האדום ורואים בשמיים אדומים את המטוסים יוצאים
לתעלה.

אורבני
האישה מהססת רגע, ופונה אליי.
"מה יש לה?"
"אותי." היא מביטה בי במבט מוזר.
"רוצה סיגריה?" אני שואל.

זוגיות
ויש לנו בית נעול על הים, צבוע כחול. ובגינה גדלות עגבניות
והיא אומרת שהן ניזונות מדם. ובלילות אני רוכן על שולחן כתיבה
ומתכנן לפרטי-פרטים את הארמון האינסופי שבו נגור, מלא חללים
סודיים ודרכים-לא-דרכים להגיע למקומות-לא-מקומות.

סוריאליזם
ואני ממתין לאוטובוס ברחוב יחיד של עיר נטושה עם פנס גבוה מהיר
עליי מלמעלה כאילו הייתי דמות בסרט פילם-נואר. אני מסוכך בידיי
מהרוח ומדליק לי סיגריה באש גבוהה. סביבי עפים זרדים וכולם
מושכים לאותו הבית.

מקאברי
נקי בחוץ ולא בפנים, הוא ישב וצפה בסרטי פורנו שלא עשו לו
כלום. הן לא היו נשים אמיתיות, היו פסיביות, זולות. ישבני
הגברים החותרים לתוך הנשים רטטו במוחו כמו ג'לי כשהוא כיבה את
המסך ויצא מהבית ללכת לאיבוד בתוך הלילה של המטרופולין הסואן.

התבגרות
יש תענוגות מושלמים מעטים מאוד בעולם הזה.
אחד מהם זה ללכת על קו המים בשעת שקיעה או קצת אחריה, עם
סיגריה ביד וראש שמרגיש טוב וחופשי. הכל היה לי פה חוץ
מהאחרון.

גיהנום
בזמן שהשחר פצע את החשיכה ממזרח והתחיל לצבוע את ירושלים
בצבעים של דימדומים (שאם לא היית מחובר מספיק לזמן ולשעון, לא
היית יכול להצביע אם אלו דימדומי בוקר או ערב), שכב האיש שכבר
זקן וחלם את חלומו האחרון. שם היה בילדותו בעוד המדינה צעירה
מאוד.

בחצר משתרגת גפן על קורות וחוטי תיל מתוחים עליהם. היא מכינה
לי תה ירוק עם נענע ומביטה בי כשאני לוגם ממנו באיטיות. הוא
רותח בפה, אבל מתוק וטעים מאוד. הם מדברים הרבה על השכונה, היא
אומרת, ומביטה בי במבט מלא משמעות.

דיאלוג
אני חי בחלום, אני אומר לך. החלומות שלי הם המציאות, החלומות!
את חושבת שאני משוגע. לא משנה, מותק שלי. בכלל לא משנה. אז אני
משוגע... כן. מה שתגידי. כולם משוגעים!

דיאלוג
אני חושב אני אעשה נוד. תעשה גם אתה, נעשה ביחד. נחצרר. אההה!
גדול. גדול. סימפוניה.

דיאלוג
נו, אתה בא ללונה-פארק? נעשה את הגלגל הענק, נעלה על הצלחת
הזאת שמסתובבת וקופצת, זה יפיל בנות כוסיות עלינו ואנחנו
עליהן. אפשר "בטעות" לגעת להן בציצי. אתה אוהב ציצי?

סוריאליזם
בקולנוע אני מוצץ גבעול ונשפך על המושב. מעליי קרן הקסם שולחת
את התמונות אל הסדין הלבן. לא הרבה אנשים. ריח סיגריות פשוטות
וגראס.

מישהו דפק על דלת הברזל העבה מבחוץ. שלושתם נדרכו. פרנקי הביט
ביחזקאל, ויחזקאל סימן לו ללכת. פרנקי קם וניגש לדלת כשהוא
נוגע בדרך אגב באקדח על המותן.

הומור
טוב, הנה, קח.
וואו, יש לי במבה, במבה ומקופלת. אני יאכל את כל הבמבה, וכל
המקופלת.
תיתן לי קצת...?
לא! בלי כיבודים. אני אוהב את הבמבה והמקופלת שלי...

מקאברי
זה לחש: "בואי אלמד אותך משהו על חשכה. כך תדעי למה אסור לי
לחזור."

דיאלוג
"הוא בלע את הבננה." הוא אמר לי כשירדנו לכיוון הבית. "אמרתי
לו לא לאכול את הבננה המחורבנת!" אמרתי בכעס. "אבל הוא אכל
ובלע ועוד איך," הוא אמר, "הוא דחף אותה עמוק לתוך הגרון ובלע
אותה בשלמותה." "אז מתי ההלוויה שלו?" שאלתי. "מחר." הוא ענה.

הוא החנה את המכונית שלו רחוק, וכיבה את המנוע. הלילה היה קריר
והרחוב הפרברי היה שקט. השעה הייתה בסביבות 2 בלילה. הוא יצא
מהמכונית, לבוש ג'ינס, חולצה ואפודה כהים, והלך חרש לעבר הבית.

זוגיות
בהצגות מצחיקות הייתה צוחקת עד דמעות, בטרגדיות עיניה היו
הופכות לחות. אבל היא הייתה אישה חזקה.
"נחש מי עבר ת'בחינה?"
"לא יודע. אני לא מכיר בחורה מספיק חכמה לעבור אותה."
והיא הייתה צוחקת ונותנת לו בוקס.

הומור
"זה בשביל לקלף תפוזים." הוא אומר לשוטר. השוטר לא מאמין. כי
האמת שזה בשביל הגנה עצמית, למקרה ומישהו או מישהם חזקים ממנו
ירצו לנגב איתו את הרצפה. אף-אחד לא ינגב איתי את הרצפה, הוא
אמר לי פעם ושלף את האולר.

כמיהה
לפעמים מתחשק לה להירדם על הספסל חשופה לעולם, לטבע, לשמיים.
ברגעים כאלו שבאים והולכים, החיים נראים כה נוגים ומכושפים.
כריח יסמין, כ-תות בר שנקטף מהעץ רגע לפני שנאכל, כמחסן ישן
ונטוש מלא הפתעות ישנות.

ג'ננה
ביום שלג אימתני של נובמבר, כששמיכת עננים אפורה לא מראה כחול
של שמיים, החנתה בריג'יט ג'ונס את מכוניתה ליד בית הוריה וחשבה
שזה הולך להיות חרא של יום. כמו שקורה מידי פעם בפעם, גם הפעם
תנסה אימא היקרה שלה לשדך אותה באותו הערב לאחד המכרים העשירים
שמסתובבים ושו

פנטזיה
היא הייתה ועדיין גם היום מתגוררת במערה באחד היבשות הרחוקות.
רחוקות מ-פה, גם אם אתם באוסטרליה. היא נכנסה למערה, חסמה את
הפתח בסלע, מצמצה בעיניה נוכח הקור והדליקה מדורה. לאור האש
ראתה מספר בני-אנוש מביטים בה ביראה והתפעלות.

סוריאליזם
נעלי עור תנין משופשפות, הופעה של בן מלך שירד מגדולתו, בכיס
תפוח נרתיק סיגריות מעור תנין ומצית זיפו עשוי זהב, ואולר
שמשמש בין השאר כמסרק וקוצץ ציפורניים בכיס המקטורן הפנימי.
מהלך כטווס וריח אפטר-שייב כבד אופף אותו,

אורבני
הוא ניקה את סוליות הנעליים שלו על המרבד הקטן בפתח הדירה,
ומשך את צרור המפתחות מתוך הכיס. -איזה מפתח זה...?- הוא מלמל
כשהוא מונה את המפתחות בין אצבעותיו. אור חדר המדרגות נכבה.
"כוסעמק ערס..." הוא קילל חרש, והדליק שוב את האור בכפתור.

מקאברי
ג'וניור ידע שהוא חייב ללמד את הכלבה לקח. כאב הראש חתך את
ראשו, והוא הבין שהוא שכח את שמה, למרות שהוא מכיר אותה כל
חייו. זה מצב פסיכי לגמרי, והרופא של העיירה אמר לו שזו
מיגרנה, ואין מה לעשות בקשר לכך, אלא רק לקחת משככי כאבים
ולקוות לטוב.

ג'ננה
הוא טיפס במדרגות ודפק עם כל משקל גופו על הדלת. "אני לא יכול
לפתוח עכשיו," קראתי, "אני במחראה." באמת הייתי במחראה - על
המיטה שלי בסלון, כולי זיעה וריח צחנה, מרגיש כאילו זחלתי
מאיזה ביוב.

כל הילדים הקטנים לעגו לו ואמרו לו שהוא טיפש אפילו שהיה חכם
מהם כי הוא היה בן 30 ועדיין בגן. והוא לא יכל להרביץ להם כי
הם ילדים, ואסור לו להרביץ לילדים כי אז יחשבו שהוא פדופיל
ויכניסו בו מכות.

סוריאליזם
ירד גשם חזק, והעיניים שלו היו קוצים. הוא הלך בבית שלו כמו
בשדה קרב. "אני חייב להגיע לגן-עדן," הוא חשב לעצמו, "הרי זה
יסלק את כל הכאב," אבל איך מגיעים לגן-עדן? הוא לא ידע.

איפה הייתי? הייתי בשדרה, אבל קודם הייתי בבית. הייתי מאוד
צמא, ולא היה מים ולא סודה, אז יצאתי לקנות אקסל. ואני טוב לי
להיות בחוץ, לשאוף אוויר, אפילו אם אני רק הולך למכולת. הרגשתי
טוב, כמו אוויר ומים לנפש. הרוח בפנים, אוויר הפסגות העשיר,
הרבה זמן לא הייתי ב

הומור
אם אתה הולך ברחוב...
- למה שאני ארצה ללכת ברחוב?
לא, נגיד, נגיד כאילו שאתה הולך ברחוב.
- אה, יענו בנדמה לי!

ג'ננה
"בא לי שוקולד," היא אומרת. "בא לי שוקולד, הרבה שוקולד, אני
רוצה שוקולד, שוקולד עוגה, שוקולד פרה, שוקולד גלידה, בא לי
שוקולד, מיכה. בא לי שוקולד!"

הומור
"לכבוד מי זה?" הוא שאל. "אקדוחן." עניתי. "נחמד." הוא אמר,
ואז נשמעה דפיקה חזקה בודדת בדלת. הוא נבהל. "מי זה?" בטח
האקדוחן." "מה אתה מדבר שטויות..." הוא מלמל ואני פתחתי את
הדלת. אבא הביט בפתח נדהם, אבל אני כבר ציפיתי.

סוריאליזם
את דלת המשי המצופה שוקולד חום-לבן עם סוכריות קופצות כמו
קנגורו על ספיד, פתח לי אביו של צארה. ריחמתי על בגדיו. הוא
(האב, לא צארה) לבש מכנסי ניילון כחולים גדולים עליו בהרבה,
וחולצת נוצות דקה בגווני ספירלות על חולצה תלת-ממדית שלבש.

אינטרוספקטיבי
אמר להם "לעולם לא תתפסו אותי," והם רצים אחריו כבר שנים,
מניפים את דגליהם ברוח, מבעירים את הלפידים כמו רוצחי
ימי-הביניים, והוא משקשק את הביצים שלו לאורך הרחובות
המרוצפות, צוחק וגועה בפחד, מנסה למצוא מסתור בתוך העיר הזו
הסגורה בחומות.

מקאברי
הירייה פילחה את הדממה בסביבות שלוש בלילה, ומר זיכרוני התעורר
והסתכל בשעון. "ירייה בשלוש בלילה... מה זה, רצח? לא יכלו
לרצוח בשעה נורמלית?" הוא קם ולבש את חליפתו הטובה, נטל מקל
הליכה עם גולה בקצה בדמות ראש פודל, ויצא את הבית לכיוון הדירה
ממנה נשמעה הירייה.

חוסר אונים
אז אני מכין בפינג'אן כוס קפה חזק ויושב במרפסת. קפה, סיגריות,
וערפילי ערב של כתמי חושך על פני מנורות הרחוב.

גיהנום
והמדריך עומד בצהריי יום חורפי נקי מעננים שולח משאלה אל
השמיים. הרבה דברים קרו פה, הוא יודע, ועוד יקרו. מה קורה
עכשיו?

אורבני
היכולת שלו ללכת ברחובות הביאה אותו למקומות מוזרים. למשל פעם
הוא מצא את עצמו משתין צד לצד ליד כלב על אותו העץ שצמח סמוך
לחומה שמעליה הייתה חצר של בית. הוא גם מצא את עצמו עוצר את
התנועה ועוזר לזקנה לעבור את הכביש ממש כמו שלימדו אותו
בבית-הספר.

אהבה
אם מחר נמות, גיא? אם כשניסע הביתה לחופשה יעלה מחבל מפגר אחד
על האוטובוס ויפוצץ אחד מאיתנו? איך נדע איך זה? מי שימות לא
יידע אף-פעם. גיא, החיים כל-כך שבירים. אני לא רוצה למות
בתולה, בלי לדעת את ההרגשה של זה, בלי לחוות.

אהבה
דווקא כשכלו כל הקצים הפציעה השמש. דווקא כשידי לפתה את לבי
בצבת כואב ומדמם ודמעות חנקו את נשמתי שגססה במליחות, דווקא אז
ראיתי אותה.

אימה
לפני עשרות מיליוני שנים הוא היה קוף. עוד עשרות מיליוני שנים
הוא יהיה אל. היום הוא מיכה, אדם מצוי בישראל של שנת 2017. יש
לו גיטרה חשמלית תלויה על הכתף, סיגריה קאמל חזקה בפה, ויצר
נדודים שהוא לא יכול לשלוט בו.

הומור
למה בעצם לא לכתוב סיפור על האיש השותק? כל הימים והלילות הוא
היה בביתו, שום-דבר לא הפריע לבדידותו. הוא היה מבשל את
ארוחותיו, ואוכל לבד. הוא היה כותב לעצמו, ואף-אחד לא קרא את
כתביו מלבדו. הוא היה ישן לבד במיטה חצי מוצעת.

קונספירציה
אכתוב סיפורים שכאילו נכתבו לפני שבכלל נוצר כדור הארץ, אדבר
לעצמי, אשפשף את גופי בחול לוהט, שגעונות מהסוג הזה, אבל יהיה
בסדר, כי השיגעון שלי יתאים, כמו ששיגעון של חיים על יבשת
מאוכלסת מתאים עצמו למציאות.

סוריאליזם
אני לא מבדיל בין יום ללילה, כי תמיד חשוך כאן. יש לי איזה
טרנזיסטור לא מכוון שמשמיע לי שירים שסועים וכל מיני מלמולים
לא מובנים של אנשים שנמצאים בחוץ. תפו"א מבושלים קרים, סיר
גדול עם מעט מרק עדשים, ו-21 ביצים קשות בתוך תבניות קטנות על
המדף התחתון.

זוגיות
"מה אכפת לך ממני?" "אני אוהבת אותך, פסיכי! אתה... כשאתה גומר
את עצמך אתה גומר אותי! מתי זיינת אותי בפעם האחרונה?" "מה?"
"אימא 'שך שרמוטה, זה מה.

זוגיות
יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק
מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והוא מודים מאוד לכל האנשים
שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת
זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות.

פנטזיה
ראיתי את הבקתה המבודדת מרחוק. לא היה סביבה דבר חוץ מעץ אורן
ובאר עם משאבת מים. המכשפה גרה שם, הם אמרו. מלאה שומן וזוממת
את מזימותיה בזמן שהיא מתקינה לעצמה ארוחה או קוראת באחד
הספרים שלה אותם האמינה שכתב השטן.

ג'ננה
היא פונה לשירותים ומתיישבת על האסלה ומשקה אותה בנתזים של שתן
צהוב. מטחי ירי צהובים ניתזים קטועים, וכל מטח כזה עושה לה טוב
על הלבלב. שחרור אנרגטי משחרר, אורגזמה רב-שלבית, זה תמיד כיף.
הוא משחררת אנקת הנאה גדולה במטח האחרון ומורידה את המים.

כמיהה
היא נצמדה אליו בפינוק שקט ואמרה: "ראיתי שוב את הצבי הזה.
נראה היה שהוא רוצה שאלך אחריו."
"לאן?" שאל.
"לעיר."

אינטרוספקטיבי
ואז זה עירום נשי חלק וחטוב כמו לימונדה ביום חם או שוקו חם
ביום שיטפון בא להשמיע לנו את התן מיילל בהרים הרחוקים, מתפלל
ומייחל לתשוקה שלא באה על סיפוקה.

אינטרוספקטיבי
כמו כל דרך המתחילה מאפס, הוא טיפס וזחל במעלה כביש חלק ורטוב
אל מטרה לא ברורה. הכול יכול לבוא. ספסלים מיותמים בצידי
הכביש. איש כבר לא יושב כדי להביט בכלב שלו משחק.

הוא שתק כשהיא רעדה על המיטה, וביקשה אקסל וביקשה כדור לשיכוך
כאבים וביקשה סיגריה וביקשה שיבקש מהשכנים לכבות את הכדורגל
שלהם. הוא עשה בשבילה מה שביקשה, חוץ מהאחרון, והיא פלטה זעקת
כאב כשהשדרן התלהם על איזו התקפה ששברה כמעט את כל הקירות.

סוריאליזם
החלטתי לכתוב סיפור על הזבוב. הוא היה זבוב גדול מהממוצע,
בגודל של בוטן, וכבד נורא בהתנהלותו. הוא הצליח איכשהו להיכנס
לבית חמים ולמצוא מחסה ממזג-האוויר הקר בחוץ. הוא היה יושב על
הקיר ומתחמם לו, ובינתיים מסתכל במאות העיניים שלו, או אולי
עשרות, על האנשים בבי

אורבן לג'נד
העט היא החרב שלי, הוא אמר בין מחשבה למחשבה, ושרבט על הנייר.
למסתכל מהצד זה היה נראה כאילו הוא מקשקש, יוצר שורות של גלים.
זה רק נראה ככה, אמר האיש הכותב, וחייך חיוך מוזר, האמת שאני
משחיז את החרב. כלומר העט.

אירוטיקה
פריסת אורות העיר נשקה לאופק אחד והתעלסה עם משנהו. רכסי החול
כדמות שדיים של מידבר. לילה אפוף תשוקה הקיף מכל עבר ומכל מרחק
את כביש אספלט מספר 69 עליו רצה אישה צעירה. לגופה שמלה ארוכה
בלבד.

אורבן לג'נד
הטרקטור היה עומד מתחת לסככה בצד השדה. זה היה טרקטור אדום
שצבעו דהה ונשרט. עקבות בוץ יבש ושפשופים היו מרוחים על כל
חלקיו החיצוניים. אבל הדוד סם אמר שבפ'נוכו הוא חזק ויעיל כמו
ברדלס בטבע, משחר לטרף אדם.

חוסר אונים
היא לא שוכבת, היא טורפת. היא לוקחת את כל הגוף שלי ועושה בו
מה שהיא רוצה. מכופפת, שוברת, מאחה, ממרקת, פוצעת, שורטת.
אוכלת.

התבגרות
דווקא הייתי ילדה מאוד שובבה כשהייתי קטנה, והיא חושבת שאני
זקנה משעממת כזאת, שבטח לא קיבלה זין בחיים שלה. אם היא הייתה
קצת יותר חכמה, היא הייתה צריכה להבין שאני ואבא שלה עשינו
אותה איכשהו, ואין שום חסידה בעסק הזה...

ייסורים
היא נכנסת ועומדת רגע בפתח, לבושה ארוך שכבות שכבות ולגופה
מעיל גדול חום-בהיר. רואה אותו, שטוף זיעה.
"איפה הימים שלנו?" שואלת.

סאטירה
היום בבוקר מישהו הצית מכונית של עובד בנק. הוא שכן שלנו, עובד
הבנק. אפ`חד לא סובל אותו, ואני לא יודע מה הוא גר בשכונה
ענייה כמו שלנו בבניין של העניים שלנו אם הוא עובד בנק. כנראה
הוא עובד בנק לא טוב.

אירוטיקה
"המרד הוא כתום," היא נכנסת למכונית הכתומה. "התשוקה כחולה,"
היא מסיטה את שערה הכחול, "והחרמנות..." היא אומרת, ומביטה בי
בעיניי האש השחורה, "זהב שחור."

אימה
"כל כך וותיק." אמר הקול. "שכדאי היה לך לזכור אותי. כי אם
היית זוכרת לא היית נשארת לבדך בלי גבר חזק ואמיץ שישמור עליך.
חטאי האדם, נטע, רודפים אותו. ותמיד הם תופסים אותו לבסוף
לפרוע את החשבון הישן."

אגדה
לפני המון שנים חי מכשף בטירה אפלה. הוא היה רשע! יום אחד הוא
יצא לרכב על סוסו. בדרך ראה נמר. הנמר ידע שהמכשף הוא
רב-עוצמה, ולכן לא תקף, רק הרכין ראש בהכנעה לאות כבוד. אך
המכשף היה רשע!

חוסר אונים
הוא לא ידע מה נשבר בו. עצבים כאלו, כאילו הוא נמר בכלוב. חבר
שלו, ממנו הוא נוסע עכשיו, אמר לו: "לך, חביבי. תשכח ת'חברים
שלך בשביל זיון." והוא ניסה להגיד לו שהיא לא סתם זיון. בסקאלה
היא יותר בכיוון של אהבה. "האהבה מתה מזמן."

אהבה נכזבת
"אתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך המון."
והיא שותקת על הרמפה של בית האריזה, עיניה נשואות לשמיים.

היינו שמים שם ריבה, בתוך הבגט, עם חמאה או מרגרינה. או שהיינו
ממלאים אותו בחומוס עם פול (לא לאלרגנים - סכנת מוות) ומריחות
נדיבות של סחוג חריף אדום, עם שכבות נדיבות של נקניק קוניאק
פרוס.

סוריאליזם
היא הייתה בטוחה שנמאס לו ממנה. הוא לא החזיר טלפונים, לא ענה
למכתבים, ולא חיפש את קרבתה. האיש פשוט החליט להתחפף, כנראה,
ולא לראות את הפרצוף שלה יותר. דווקא היה לה פרצוף יפה, היא לא
הייתה נבונה במיוחד, ומן הסתם גם הפרצוף שלה לא שידר תבונה

סוריאליזם
אני שוכב עירום בגן הציבורי. לילה, וכלב לא עובר פה. מעליי
הכוכבים מטיילים עם תנועת כדור הארץ.

המוסיקה מפרקת אותי לחתיכות. השמיים שחורים וגבוהים. רק לעיתים
רחוקות הם נראים גבוהים כל-כך. המוסיקה פורטת בעדינות על
האמביציות שלנו. היא מבטיחה לנו ש-מתי שנסיים את לימודינו
בפנימייה, נוכל, אם רק נרצה, לכבוש את כל העולם.

הומור
"תרד לה וזהו." אומר ליאור בליגלוג. "גאי לא מתבייש לרדת
לבנות." מתערבת מירי. "כי הוא סוטה מין." יורה ליאור. "לא סוטה
מין," מתקנת מירי. "שותה מיץ."

סוריאליזם
בינתיים סטלה מאריס שרים ואז מגיעה השעה. אני מכבה את הדיסקמן
ותולש את האוזניות הסטריאופוניות מאוזניי, ואז פונה לדלת של
אולם הקולנוע. משיכה, שתיים, הדלת לא נפתחת. אני מתוסכל רגע
ואז שוב. הדלת לא נפתחת. אני הולך וקורא לאחראי המשמרת.

אורבני
קיוויתי ככה שאולי פתאום תשים את כפות הרגליים בחיקי ותבקש
מסז'. אבל זה לא קרה. היא רק נשענה אחורה אל הכרית, ושיחררה
אנחה ארוכה ארוכה ש-לך תדע מאיפה היא נובעת. לכל אחד יש אנחה
כזו וכל אחד מסיבות שונות. אחרי הכול החיים זה עבודה.

ברבות הימים פרחה שושנה אצלי בגינה. יפה הייתה השושנה עד מאוד,
עלעליה סמוקים וגבעוליה ענווים. הייתי מביט בה, נאנח מ-אושר,
פותח פחית בירה ויושב מול הטלוויזיה. לאחר מספר פחיות וכמה
מנווני מוחות שמעתי אותה רוטנת ומתלוננת.

סופני
אמרו לי סרטן ואני אמרתי לא. אמרו לי כן ואני התעקשתי. בסוף
נכנעתי.

ג'ננה
ואז אני אומר לה בא לי חיבוק, והיא אומרת רק תן לקלף את הבננה
הזו, אני אוהבת אותה רקובה, עם דבש. ואני אומר את כזאת חמודה,
כמו חתלתולה קטנה, והיא אומרת תודה תודה אתה כזה בונבון. ואז
אני אומר יאללה חיבוק, ואז היא אומרת רק תן לי קודם להגר לקנדה
ואשלח לך בפקס.

גן עדן
חלון פרוץ אל הקרה בחוץ, ומוזיקה חרישית מהרדיו. מתעורר
בצהריים והדבר הראשון שמכה בי הוא חמצן עשיר, רענן וקר. נדמה
שאני בגן-עדן, עם המוזיקה החרישית הנעימה, והמיטה הרכה. אני
מסתכל סביב ותופס את הראש כשאני נזכר, וגם בגלל הסחרחורת של
האלכוהול ששתיתי בלילה.

ג'ננה
הוא שיקר לה שהוא אוהב אותה. זה היה נוח לשניהם. הוא היה קונה
לה שוקולדים ופרחים, והיא הכירה לו תודה בזיון. בלילות הוא היה
נוהג במהירות בכבישים מהירים וחוטף דו"חות. לפעמים אם הולך רגל
הפריע לו, הוא היה דורס אותו.

ייסורים
היא ישבה בקצה אחד של הספסל, ואני ניגשתי לקצה השני. היא ראתה
אותי וחייכה, אבל עדיין לא היינו מספיק קרובים כדי לדבר.

ג'ננה
"מה אתה אומר," חורק השדרן, "השמש תיפול בצהריים או ביום?"
"בצהריי היום?" הוא נשאל.
"תגידו למאזין במה הוא זכה ותעשו דיאטה!"

אירוטיקה
היה לה חלום בו היא נמצאת על הר גבוה שמשקיף למישור רחב מ-כל
העברים. כל הגברים בעולם מנסים להגיע אליה ולטפס על ההר, כי
היא נשארה האישה היחידה בעולם, והיא צעירה ויפה ובריאה, והם
רוצים לזיין אותה.

לפעמים אני אוהב ללכת לקולנוע, כי עוד לא המציאו את האינטרנט.
בכלל הטלוויזיה לא מפותחת משהו, ויש רק ערוץ סרטים אחד מעפן,
לכן אני אוהב ללכת לקולנוע. אני רוצה לדבר עם אנשים, על כל
מיני דברים, אני אוהב אנשים, בעיקר נשים.

הומור
תורידי את הג'קט שיהיה לך נוח, תפתחי כפתור במחשוף. כמה רזית!
אפשר למשש את הרגליים שלך? הן הרי נראות תמיד כאלה חלקות...
עוד מעט יגידו לי - מלי, 7 דקות היית על בגד-ים ונכנסת לבריכה,
זוזי! מטומטמים...

הומור
טירן מרח פרח על פרוסת לחם. "היא אוהבת פרחים," הוא מלמל בהבעה
מטומטמת. הוא מרח הרבה פרחים על שתי זוגות פרוסות לחם, והכניס
אותן לשקית אטומה שהכניס לתוכה פרפר. "היא אוהבת פרפרים," הוא
מלמל בהסכמה עם עצמו.

מוסר השכל
השמיים היו אדומים והשמש הייתה בוהקת וצלולה, אך לא מסנוורת.
יש דברים שאין יותר מדרך אחת לעשות אותם.
חפצה נפשי פתאום להשמיד את הטלוויזיה.

זוגיות
"כבר דרכו על הירח", אני אומר, רואה כבר את עצמי שם, אוחז
בכדור-הארץ בשתי אצבעות. "מוקדם מדי הם עשו את זה," היא אומרת
ומחפשת כוכבים. "הם לא היו צריכים..."

ייסורים
אולי נזכה באיזה סכום של כמה מיליונים בטוטו ונוכל סוף-סוף גם
ליהנות קצת מהחיים. לקנות כמה בתים ולהשכיר אותם. ללכת לאט.

הומור
אני מתקשה לנשום. היא באה אליי בערב, לא שאלה מה. רציתי לדעת
מה, אבל היא לא שאלה. רק סקרה את הבית בעיניים בוחנות והתעכבה
הרבה על הטלוויזיה. "היא פועלת?" בלי להביט בי היא שאלה. "לא."
אמרתי, ופחד בלתי-מוסבר זחל מרגליי.

סוריאליזם
יושבת בשירותים ברגליים פשוקות ולא מפסיקה לעשן סיגריות.
הניחוח שאמרתי לה שהוא מתוק מתפשט בכל הדירה. אז היא מחרבנת
בצרורות קצרים כמו מכונת ירייה תקועה, ועושה נאד גדול ומסריח
ומחייכת, לא צריך מטהר-אוויר - היא אומרת.

אורבן לג'נד
תהיתי מי מהגברים האלה נושא אקדח, ולמי יש סיפור. "כל גבר
שנושא אקדח, יש לו סיפור." אמר לי פעם בירלבו כשהוא עומד
בתחתונים ארוכים וחולצה פתוחה מול ארון בגדים, מוציא אקדח
באדישות ואוזניו כרויות לרחוב.

משל
"הכול בגלל בחורות." אמר יחזקאל ומחה את אפו. "העולם הזה מקפץ,
מתבקע, רוקד, מתרחב ומתכווץ בגלל בחורות. הן מביטות לך
בעיניים, וזהו. אתה תמות בשבילן."

אורבן לג'נד
עמדתי בגשם בסמטה ההיא ודפקתי בכוח על דלת הפלדה. לא האמנתי
שאפשר לשמוע משהו מבפנים, עובייה של הדלת הזו היה בוודאי
כעשרים סנטימטרים.

משל
"מתי הסתכלת מאז מיקו על העיניים שלה, מי שתהיה, ורצית למות?
מתי היא הייתה עולם? מתי הגשם לא היה אבל, אלא מנוחה? מתי
בכית, גיא? כוס אמק, מתי בכית?!"

ג'ננה
היא כנראה לא ראתה אותי. היא התפשטה לאט. היא הייתה יפהפייה.
גופה לבן, ותלתלים צפופים ירדו על עורפה. אחר-כך עירומה
לחלוטין היא התחילה לעטות על עצמה תחתונים ומכנסי ג'ינס, ואז
חולצת טריקו על שדיה הזקורים.

אינטרוספקטיבי
השדיים שלה תחת הבד כמו קני תותחים, והקוס שלה בתוך התחתונים
הרטובים כמו חור שחור. הרקטום שלה המחרבן אוצרות בסתר, והשתן
המוזהב שלה שמתבזבז באסלה. היא מביטה בו בשעשוע כשהוא רק עומד
באמצע החצר. "מה אתה עושה?" היא שואלת.

הומור
"אני לא מוצא את המפתחות," אני אומר ברוגז, היא מושכת ממני את
הידיים ומחטטת לי בכיסים, "אבל יש משהו אחר שמרגיש שמח
מאוד..." היא אומרת בחיוך ממזרי.

גן עדן
אני אומר לה אלה מכוניות פה, לא גלים. הייתה אומרת אותם רעשים
הם משמיעים. כמו גלים, גאות ושפל, עולים ויורדים. פתאום שקט
ופתאום באה מכונית, ואז ווושש... הגלים שוטפים את רגליה.

חוסר אונים
מוצאי שבת, והם מתכננים לה יום-הולדת. עדיין נערה ובת 29 שוכבת
בחושך באחד החדרים הרחוקים, מוסיקה שקטה מפעפעת והיא מכוסה פוך
וקר לה, מעשנת איטי.

ג'ננה
ביום של שמש קופחת כשהאדים הם אדים של דם, והגוססים נושקים
בשפתיהם את שם אלוהים, ומתים. ובין החרב המתהפכת לחרמש של
האוחז בו, הם ידעו שלא נותר דבר, מלבד הסקס. חם כמו זפת רותחת.

ישבתי על קצה המיטה כשאני אוחז בידיי זו בזו. "אין אפשרות
להמשיך ככה," היא אמרה נסערת, "זה לא חיים. אתה רואה איזה
בגדים אני לובשת?" היא לבשה חלוק בית. "אני לובשת את זה כבר
שבוע, ושבוע לא יצאתי מהבית.

זוגיות
את לא נראית זוהרת כמו פעם, מלי. אני חושב. מצטער שלא הצלחתי
לקטוף לך את הירח. באמת שניסיתי, אבל החיים, הם דורסים. אני
מסתכל עליה והיא מחייכת אליי חיוך קטן, אבל עיניה שבורות.
תישארי אופטימית, מלי. כל עוד את יכולה.

אורבני
ימח שמו וזכרו לעולמי עד! הוא קרא ודרך על הקבר, מה אתה הולך
לעשות עכשיו? הוא קרא אליי בהתרסה, אתה הולך להגן על הכלב הזה?
אתה הולך להגיד שמגיע לו כבוד אחרון? שבגלל שהוא מת אני צריך
לסלוח לו?

חוסר אונים
דרך הררים של כאב הוא הלך ונסדק. היו גם ימים של שיכרון, והיו
ימים בהם בכה אל הירח. ירח מתנפץ בדממה בשמיים השחורים של שחור
פתוח ומוחלט, ארץ ללא תושבים שיפנו לה מקום. ימים של בדידות.
אלף שנים של בדידות תהומית ללא רחם והגנה.

סאטירה
ביום הולדתה העשרים ותשע שאלה אותי שוב שכנתי בן כמה אני. סוד
כמוס לפרה ולסוס, אמרתי. אבל אתה זקן, אמרה. כן, אמרתי, אני
מאוד זקן.

כמיהה
הברז טפטף טיפות שמנות לתוך כיור הכלים המלוכלכים. הוא ישב ליד
השולחן ועישן סיגריות כשהוא מצפה לבואה. מספר מטבעות שחוקים
היו מוטלים על שולחן העץ - כל ממונו לימים הקרובים. הוא הביט
לרגעים, קצת נפחד, בלילה הכבד דרך החלון הקרוע בקיר.

הומור
"שלום לך, גברבר צעיר." היא אומרת לנוכח ההלם שלי. "הריח שלי,
לא התגעגעת אליו?" (ריח מעושן בריח שמן תינוקות.) "נהיית..."
"מה? אפשר להיכנס?"

סאטירה
הוא קם בבוקר לרעש הקבוע של הפצצות והמסוקים, והטביע את ראשו
לרגע בגיגית של מי קרח. "זו הדרך הכי מהירה וטובה להתעורר,"
הוא אמר לחיילים החנונים שסביבו, ושאל מה הולך להיות עכשיו.

מקאברי
יופי. לא אני המצאתי אותו. אבל דחילק, אני מסתכל בו. היופי הזה
נמצא במצב צבירה של בחורה, ששוחה בתוך בריכה על גג גורד שחקים.

משל
בחצר הייתה לו חלקת אדמה קטנה, מוקפת גדרות אבן זקנות ומשטחי
בטון צבוע לבן שדהה מזמן. הוא היה מגדל שם עגבניות, רק
עגבניות. וכמובן הוא היה אוכל אותן כשהן הבשילו. הוא היה חותך
אותן ובוזק מלח, או שהן היו הופכות חלק מסלט.

אורבני
בלב בטן הפלדה של האוטובוס. כמו פר עצום המעלה עשן. דרך
הזגוגיות הקפואות אני רואה טיפות שקופות של גשם נמרחות על
הזכוכית.

ייסורים
ליאונרד הסתכל על עצמו במראה. הבבואה שהשתקפה אליו ממנה נראתה
מתה. אמנם היא יכלה לזוז בעצמה, ואפילו לחשוב כל מיני מחשבות
ולתכנן פעולות שונות, אבל העיניים היו מתות, העור נראה כעשוי
קלף כהה, והקמטים בפנים לא נראו כקמטי אדם זקן, אלא קמטי מת.

פנטזיה
אמרו לי שכאן היא מתגוררת, אהובתי. בעיר המוגלבים אשר בקצה
הדימיון, מעבר לחלום ימינה ליד ערימות הפנטסיה. שם היא נמצאת,
ואם לא אגיע מהר היא תשכח ממני, ואם אומר את שמי, הוא לא יגיד
לה דבר.

ארצישראל
היו הרבה בנים שאהבו אותה, למרות שלדעתי היא הייתה מגעילה.
הבנים, שבעצם היו גברים צעירים, היו פזורים על פני השטח שמול
קולנוע "אוריון", ברחבה שלפני מועדון משחקי ה-וידיאו שהיה
מקורה בתוך בניין.

פואנטה
בלילה אני לא זז מ-פה. אני עומד באותה הנקודה, באותו גן, ומביט
סביבי על כל מה שנמצא סביבי. לפעמים מגיעה לכאן ילדה, בעצם
נערה, ויושבת על המגלשה. היא מעשנת ומסתכלת סביבה.

אורבני
עישנתי עננים קטנים ונתתי להם להיאסף למעלה. תחושה מוזרה נפלה
עליי. הייתי עייפה ורציתי לאסוף את גופי לתוך שמיכה חמה ולישון
שינה ארוכה.

הומור
"מה אתה עושה מתחת למחשב?"
"מעסה לך את הרגליים."
"ככה הגעת לשם?"
"לא," אני אומר. "זה התחיל בליקוק..."

ג'ננה
לפני הרבה-הרבה ימים הוא היה הולך עירום בכפר שלו. לא בשבילים,
במסדרונות, ובין החדרים. הבנות תמיד היו משועשעות מהזין הגדול
והרפוי שלו, והיו עושות ביניהן תחרות מי תצליח להעמיד לו
ראשונה.

גן עדן
על הכביש אוטובוס כבד הוריד והעלה נוסעים, אחת מהדמויות שירדו
עמדה שם רגע, לא ממהרת, פנייה אל הפרדס, כפות ידייה שלוחות
אצבעות על הזגוגית המעושנת שבתחנה, הוא שאף שוב מהסיגריה.

סוריאליזם
"הסיגריות האלו שאנו מעשנים. כל הנפלאות, כל הניסים." מזמזם
חמי רודנר בטלוויזיה, ודיכי חושב שהוא חייב לבלות לפני שייקרע.
במאפרה שלו יש פירמידה יפה של בדלי סיגריות. "קום, תתלבש," אמר
חמי בטלוויזיה.

אורבן לג'נד
"אימא, תפתחי לי את הדלת...!"
היא חבטה בדלת ואחזה בידית בייאוש ודמעות עד ש-כל פרקי
אצבעותיה הלבינו. היא הרגישה כמו "האסופית" בכותונת לילה קלה
ורגליים יחפות, דחויה ובוכה, והיא החליטה שהיא כמו האסופית
למרות שלא זכרה שקראה את הספר מעולם.

חודשים הוא היה בבית, בקושי יצא. לפעמים הוא היה קופץ למכולת
או לכספומט, לפעמים לקופת-החולים ב-של דברים. פעם הוא האשים את
הקור, פעם את החום, פעם הוא האשים המולה ברחובות הסמוכים, פעם
הוא חשב שהוא עייף מדי, או חולה מדי, או צהוב מדי.

אמונה
בתוך התא, כשקירות שחורים עם תמונות מפוחמות על הקירות, מיטת
ברזל עירומה, ושרשראות s.m יוצאים מהרצפה ליד קערית אוכל מפח,
ישב מולה האיש הזה, עם הברדס השחור על פניו, ומתוך הברדס
מציצות שני עיניים אדומות נוצצות.

הומור
בגלל זה לא ידעתי למה זה מגיע לי. היא נתנה לי את הכתובת שלה,
איזו דירת חדר וחצי בבניין אולי של אלף קומות. -זה מקום זמני-
אמרה לי - עד שאסתדר- זה בית כזה, כלומר בניין, בו החליטו
לאכלס עולים חדשים. היא יודעת עברית עוד מסלובניה. אני מגיע
ומחפש את המעלית.

זוגיות
היא הביטה אל העיניים החומות שלו, מה מסתתר שם. הוא לא הבין,
כמו תמיד, ורק חייך חיוך יבש וקצות עיניו התכווצו, אבל
העיניים, הן לא צחקו, גם לא השפתיים, הכל היה מלאכותי וקר. היא
השפילה את מבטה.

אגדה
שפתיה הרכות נישקו את שפתיו הבקועות ומערתה הלחה קיבלה את
השורש הגדול העקום והמיובל, שוורידים בקועים בו כמו צינוריות
דם חיצוניות.

בגן-עדן טבל השטן, ולבו בכה מיופי אינסופי.

סוריאליזם
בבוקר שמשון יצא לשוטט ברחובות הגשומים שברחבי הממלכה שלו.
העננים היו כבדים ואפורים, והם המטירו גשם דק שהטריד אותו, אבל
לא הייתה לו כסות. גם הרוחות הכו ישר בפנים והקפיאו את עצמות
הלחיים, אבל למרות זאת הוא חייך.

ג'ננה
"מלי,"
"מממ..."
"מלי!"
היא מזדקפת במיטה ומביטה בי במבט קרוע. "אתה לא תיתן לי לישון?
חרא של חיים ואתה גם מעיר אותי?"
"יש אויבים, מלי."

מקאברי
מיכל הייתה מחונכת עכשיו. אבא חינך את מיכל הקטנה, מיכל שתמיד
קטנה, מיכל שצריכה שאבא ידאג לה אפילו בגיל 25, כי אבא יודע
הכי טוב. הוא רחרח את פיה ואמר בקול שקט "מיקי. את שתית
אלכוהול."

חוסר אונים
אני לא אדם אמיץ במיוחד. למעשה אני די פחדן. אך בכל זאת נקלעתי
לסיטואציה בה היה עליי לגייס כוחות של אומץ רב על מנת לפתור את
המצב שנקלעתי אליו. אתם וודאי תוהים מה היה המצב. ובכן,

אורבן לג'נד
הוא הגיע לגרם המדרגות הארוך שמוביל מעלה לרחוב המקביל, ובו
כביש סואן ודרך שזורמת ממש כמו להחליק אל ביתו. הוא היה עייף,
וזה סופו של הסיבוב האחד-לפני-אחרון. אבל כשהוא רצה לעלות,
מישהי רצתה לרדת.

חוסר אונים
הם גורמים לה לצחוק ולהזיע, ואני רואה הכל בעין השלישית וידי
לא מגעת כשהיא באה אליי ושותה איתי כוס קפה. וכף רגלה בעקב
נמוך מתופפת על המרצפות והיא שואפת מהסיגריה שלה כה עמוק
לריאות, כאילו החליטה להחליד את עצמה כאן ועכשיו.

מלחמתי
הלכתי בין השיחים אל הנהר השקט. הברגתי את משתיק הקול לאקדח.
קשרתי בשרוכים את האקדח לראשי כדי שלא יירטב, ושחיתי בשחיית
כלב לצד השני של הנהר. כשעליתי על הגדה עמד מולי נאצי והסתכל
עליי מופתע, יריתי לו אחד בראש.

מקאברי
אתם הקוראים עודכם שרויים בחיים, אך אני הכותב ארחיק לכת בארץ
הצללים לעת הזאת. כי אכן דברים מוזרים יתרחשו, וצפונות יתגלו,
ויובלות רבים יחלפו, עד אשר תחשוף עין אדם דברי זיכרונות אלה.

פנטזיה
לפני המון-המון שנים הייתה ילדה קטנה עם עיניים ירוקות ושמה
מממ. מממ מאוד רצתה לטייל ברחבי היקום, אבל לא מצאה אף חללית
שתסכים לאסוף אותה כטרמפיסטית. בעיה.

סוריאליזם
"הרי אני נווד בנשמתי!" ברבי קרא ושאג בקול רם על שולי הכביש
היוצא דרומה מהעיירה, כשראה את השלט "אתם יוצאים מגבולות
העיירה -שריר ברזל- חיזרו אלינו בקרוב!"

סוריאליזם
אני לא מצליח לשים את האצבע על הדבר הנורא ביותר, המזעזע
ביותר, שבו נתקלתי במהלך שיטוטיי בערבות מחוץ לעיר. הייתה שמש
גדולה בשמיים והכול היה יבש כמו מדבר. קינאתי בצמחים מאיפה
לעזאזל יש להם מים, שיגלו לי ויתנו גם לי.

סוריאליזם
והעכביש הקטן שטווה קורים בפינה של השירותים. יכולתי לחרבת
אותו ואת הקורים שלו עם מטאטא. יכולתי למחוץ אותו בשתי אצבעות,
יכולתי. אבל מי חשב.

אורבני
בשמיים שטו להם עננים, רעננים ויחפים עד היכן שהעין רואה. כל
היום ירד גשם ועכשיו החליט להפסיק. רק עננים, רק רוח. אני
בן-זונה אם לא בא לי סיגריה עכשיו. אבל אסור לעשן פה, לא בכפר
הנוער המזוין הזה, על כל המדריכים שהם סוהרים וכל החניכים שהם
אסירים.

ג'ננה
ככה בענווה התחשק לי סיגריה. ככה בענווה הייתי מרים בדל סיגריה
מהאדמה בשביל לעשן. ככה אם הייתי רואה את זו שזרקה את הסיגריה,
והייתי מעשן היישר משפתיה. ככה. אבל אני, חברים, לא נמצא במקום
בו מותר לעשן. איפה הוא, אתם שואלים.

מדע בדיוני
"היית רוצה לשמוע קאונטרי?", הוא ניסה לחץ עדין.
"פאק! פאק!", היא פרפרה כאילו הבינה, וחיוך התפשט על שפתיו.
"אני אוהב אותך ככה", לאחר כמה רגעים היא נדמה, יושבת לה כמו
גברת. הוא הרים אותה על רקע קרקורי הזעם שלה והוציא מתחתיה
ביצת זהב.

אינטרוספקטיבי
קנינו את הסמים שלנו חוקיים-חוקיים, אפשר למצוא אם מחפשים,
ורקדנו, מיקו, אתה זוכר כמה רקדנו, לתוך הלילה, ופתאום נוחת
הבוקר ולוקח את הכל. למה הבוקר היה צריך לבוא כל הזמן, מיקו,
מה עשינו לו רע?

אימה
הוא שמע אותה דוממת. הוא לא היה צריך להסתכל, זה היה בשקט בחדר
בו הייתה. דממת מוות. שום חפץ לא זז, שום תנועת גוף לא מורגשת.
אפשר היה לשמוע את הד הרוחות מתגלגל מהחלון בחדרה, ולא אותה.
אפשר היה לשמוע את תקתוק השעון.

אימה
דיסק ה-mp3 נגמר. ראשו של מיקו התחיל לכאוב שוב. מהאסלה
בשירותים הוא ראה נמלה גדולה מזדחלת במהירות תחת הדלת לעבר
רגליו. הוא הביט בה שנייה, ואחר מחץ אותה בנעל הבית. היא פרכסה
רגע והוא דרך שוב, משאיר ממנה שלולית ג'לי.

ג'ננה
חלקי הפאזל של מוחו נפרדו והתערבלו עם הרוח הקרה והצרחה שרטה
אותם, שילחה ביניהם ברקי חשמל. לרגע הוא שכח את שמו, והוא שמע
את קולו שלו שלוחש בתוך מוחו את הכמיהה לסימפוניה התשיעית של
בטהובן.

הגוף שלו הרגיש נהדר, אבל הלב שלו כאב, וגם הראש. עיניו היו
בולשות אחרי עוברים ושבים בתקווה לאיזו הזדמנות, משהו שיקרה
במקרה, כי דבר טוב צריך לבוא במקרה.

אירוטיקה
היא רק יצאה מהמקלחת והיא לובשת תחתונים דקים סגולים בלבד. אני
רוצה, בחשק רעב, לנחם את גופה, להרוות את גופי.
"מה אתה מסתכל?" היא אומרת בשקט, אבל עם נוכחות.

פנטזיה
"לא התכוונתי להיות בחוץ כל-כך הרבה זמן." אמרה מלי והעבירה יד
בשערה.
"אני שמח שיצאת לים, מלי. לא יהיו לך עוד הרבה סופי-שבוע כאלה
כדי להפליג. מפתיע שאני עדיין כותב אותך, לא?"

אירוטיקה
"לא עומד לו!" קראה אילנית באכזבה. שרון ראתה שאכן כך. אילנית
הסיטה את שערה הארוך והשחור מפניה ואמרה: "אבל הוא נראה ממש
טוב."

ג'ננה
הבן-אדם יושב שעות עם ספר של רמי אורנים, ומנסה לקרוא, ומנסה
להבין, ושום-דבר לא נכנס לו לקופסה. "מה," אומרת לו חצילה
נצנצית, "רמי אורנים כותב כמו לספר ילדים, כל אחד יכול להבין."
"אני לא מצליח," אומר אפרוח ורוד ועיניו דומעות

גן עדן
כשאני חש את חום דמותו, הוא נוסע בכביש ריק ממכוניות אחרות. יש
לו רדיו עייף על גלגל"צ, וסיגריה ביד.

עגבניות ירוקות מטוגנות זה יותר טוב מבשר, עוף ודגים, הוא אמר.
אני ישבתי בבית שלו שבעצם הייתה דירה והסתכלתי על הקירות
המפויחים מעשן סיגריות ועל הציורים התלויים על הקיר. זיתים?
הוא שאל.

זוגיות
העגילים שלה היו מושלמים על הפנים היפות שלה. היא הביטה בי
בשמץ חיוך כיודעת סוד, ולקחה את התיק. בדקה ש-כל מה שצריך נמצא
בתיק, ושלפה את צרור המפתחות הקטן. "אז תשמור על עצמך," היא
אמרה, יצאה את הדלת ונעלה אחריה.

פנטזיה
"כאן," אמרה לו האלה הג'ינג'ית, "תמצא אותה, בוהה בחלון." משק
הכנפיים שלו מסמן את האוויר ברצועות כחולות שמשתרכות מטר
אחריו. החלונות חשוכים. "טיפשים כולם." הוא מצייץ. ורואה את
חלונה של דפי, בו אור רך נשטף מהמסדרון.

תכירו, ילדים, את מלי שרוצה הביתה גם במחיר הנוכחות של אימא
שלה. תכירו את זו שהבכי חנוק בתוכה והיא רוצה רק ללכת לישון.
לא רצית להתבגר? אז חה עלייך. חה חה על כולך.

חוסר אונים
כי הוא מת, ושום-דבר לא יחזיר אותו לחיים. הסמים והטיפולים
הרסו את המוח, והרגשות שרפו את עצמן. לא, באמת שהוא לא מרחם על
עצמו, כי אפילו רחמים עצמיים הוא לא יכול להרגיש. גם לא עצב
עמוק או קטן, קיומי או על חייו.

אימה
פרנקי שמע על עורבים, אבל לא ראה אף-אחד כזה. במקום ממנו בא לא
היו עורבים, אבל פה הם היו בהמוניהם. הם היו אוכלים פגרי
לטאות, ומלקטים מקקים קטנים וחרקים, ואז עפים בקרקור צורם אל
צמרות העצים.

מדע בדיוני
הוא התעורר כשנגמרה לו הסוללה. הוא הספיק לראות שאור יום לפני
שהאור כבה. הוא מישש מתוך עיוורון בתוך צלעותיו וגישש אחר
הכפתור, ולחץ. הוא חיכה רגע בחשכה גמורה כשהתמונה ריצדה מול
עיניו והאור חזר לעיניו.

אהבה
אני שותה כבר בירה שישית. שירים מיואשים ברקע, מלאים כאב. מלי,
כי חם לה כל כך, שוכבת על גבה עירומה במיטה. עורה בוהק בזיעה.
זה מראה יפה. ואני, אני לבוש טרייניג ארוך, וג'קט קל על חולצה
שחורה, עם הדפס של טופאק.

כמיהה
העיניים שלה תפסו אותו בראשונה. אלו היו עיניים מדהימות. הוא
ראה בהן ים אחרי סערה, כשהגלים שקטים אך עדיין טעונים.

הומור
חם. אז אני והיא מסתובבים כבר חצי שעה בבית עירומים. "מה זה?"
היא מצביעה לעבר זקפתי. "לא יודע," אני עונה. "לא מכיר."

כמיהה
פתאום הוא התקרב אליי ולחש: "אתה מכיר פה מישהו טיפש?" "כן."
אמרתי. "תנסה את האיש עם הטורבן האדום." הוא הלך לנסות אותו,
אבל זה היה עסוק בחיפוש דרך להתאבד.

אהבה
ובאוויר יש ריח של מים פושרים. כשהיא פושטת את בגדייה הכבדים
ונשארת בבוקסר וחולצה קצרה קרה רפויה, מדליקה את המאוורר
ושואפת לתוך פנייה את כל האוויר הקר הנע.

זוגיות
היא בקושי הייתה סוחבת את עצמה. הייתי חוזר מהפלחה והיא הייתה
מחכה לי על המדרגות רק כדי לצנוח לבין זרועותיי, להישען, לנוח.
כל-כך חלשה ושברירית הייתה. ואני, חסון מקריעות תחת הייתי מרים
אותה בזרועותיי, גופה הרך כנגד שריריי הקשים, והולך ומניח אותה
בחדרי מיטתי,

אורבני
התקרה החליקה במלוכסן ולא זזה. הוא יודע שהוא נראה עלוב נפש,
דורש מכות, זה המוח שמתעתע בו, אבל הוא חייב לצאת. שכונה
אלימה, חיות טרף, הוא החליק אולר לתוך כיסו, הוא לא חשב הרבה
מה אם שוטר יתלבש עליו.

פארודיה
השכנים שמעו את הצעקות האלו מהדירה, ונבהלו מאוד. מה זה קרה
לפינקס הזקן? הרי הוא אדם נדיב וחייכן, ותמיד צוחק עם כולם
ועוזר בשעת צרה. ואף-אחד לא שמע אותו צועק או מתלהם מעולם.
השכנים היו בהלם בדירותיהם והסתכלו זה בזה. מה עשו לפינקס
הזקן, ומה הם עשו?

סוריאליזם
דרך כל זגוגית של משקפי שמש עוברות למיכה בחורות מול העיניים
ולכל אחת סיפור. ספרים לא יאמרו ולא יאכלו להכיל את הסיפורים
הצנועים והמשמימים ביותר. הוא הדליק סיגריה ונחפז לתחנת
האוטובוס שם עמדה מלי ועישנה בזנותיות.

מקאברי
החיוך מרוח לה על הפרצוף מאוזן לאוזן: "באמת אדוני. מבקשת
סליחה מאדוני. רק דפי רצתה לתקן ראש לאדוני. באמת חבל שאדוני
משוגע. לא רוצה להידבק מאדוני..."

ג'ננה
אז היא הכניסה את הידיים לכיסים ומצאה ארנבון. ארנבון כזה קטן
חמוד פצפון. היא שמה אותו לידה ואמרה "ארנבון, ארנבון, מה אתה
עושה בתוך הכיס שלי? מי הביא אותך עד אליי?" פצח הארנבון את
פיו ויאמר

ייסורים
חרישי-חרישי, לא נשמע כמעט. כל מיני קולות של חרקי הבמה.
מגושם-מגושם, לא חינני בכלל. כמו פיל בחנות חרסינה. מטפל היטב
ברובה. קוראים לו ויק.

זוגיות
את דלת הפלדה המצופה פלסטיק חום-כתום עם כתמים מוגלתייים כמו
עורו של מצורע, פתח לי אביו של צארה. ריחמתי על בגדיו.

ג'ננה
מגלה לפושעים את תוכניות ותנועות הקורבנות העתידיים, והשוטרים,
ומחכך ידיו בסיפוק כשהרעים דוהרים אל השקיעה עם מיליוני
דולרים, אזרחים טבוחים, ושוטרים מוכים ומתוסכלים.

היה לו קר מדי על קוביית הקרח הזאת.
"זה קור שחודר לעצמות..." הוא מלמל בזעף,
"איך היא הייתה יכולה להשאיר אותי כאן, לבד,
גלמוד, בודד, עצוב, עזוב... איך?"

אלגוריה
יש ציפייה דרוכה למשהו מתובל במועקה מתפוגגת. דורך את נשקו
ומשקיף דרך הכוונת הטלסקופית אל העצים הרחוקים, מעמיק בין
שורות העלים, חודר אל ההרים, מנסה למצוא עלמה יפה לבושה
שחורים, ופניה פני מלאך מיוסר.

ביתספר
קטניס היפה והחכמה של הכיתה הגיעה היום ללימודים עם צמה קלועה
סביב ראשה כמו כתר. זה יוצא דופן, כי בדרך-כלל היא באה עם שיער
פזור, ולפעמים רק לפעמים עם צמה, אבל לא סביב ראשה.

פאנפיק
בשעה שתיים ועשרים ושתיים דקות, כשהאנשים נמו את שנתם, והירח
היה גבוה בשמיים, התעוררה קטניס בת ה-שש-עשרה משנתה, ובמהרה
היא עתידה לעשות מעשה שישנה את האנושות לבלי הכר, וזאת בלי
לדעת זאת.

חוסר אונים
העיניים שלה מביטות בקיר כבר הרבה זמן. המאוורר מפזר אוויר קר,
אבל חם לה וחנוק והקירות גדולים, עצומים, סוגרים. אני מכוערת,
היא חושבת ומעווה את שפתה. אני מתכערת מיום ליום. באינסוף
המוחלט הדלת נפתחת והוא נכנס, זורק מבט ונועל את הדלת.

היא יושבת על ספת היחיד ברגליים כפופות ופשוקות חליפת טרייניג
ומאפרה בין רגליה מעשנת

זוגיות
מן הראוי שככה תאמר - אמרתי אל הגבר שלי אחרי שהתנצל. "כן,"
הוא אמר, "הייתי ילד רע-רע-רע, מגיע לי מכות." אז אולי במקום
זה תכין לי קפה שאני אוכל לחשוב מה לעשות איתך, אמרתי לו,
וחייכתי את החיוך הנמס והמקנטר שהוא אוהב.

דיאלוג
אפשר להגיד שהכול בסדר. בסדר, יש אומרים, זה לא מספיק, זה צריך
להיות מצוין. אבל בכל זאת הכול בסדר, וזה יותר טוב מ-לא בסדר.
הוא חייך ומזג לעצמו קולה לתוך הכוס עם הקרח. - כן, אבל בכל
זאת, לא לכולם טוב.

אורבני
"היום אנחנו יוצאים לדוג..." הודיע לרוג'ר אביו של רוג'ר.
הנימה הייתה חגיגית בדבריו של האבא, אבל רוג'ר הביט עליו בעין
עקומה. "מה זה השטויות האלה?" הוא מלמל כשהוא מנסה להמשיך
לבהות בטלוויזיה. "זה יעשה לך טוב," אמר האבא.

אהבה נכזבת
בצהריים סואן הוא עבר על פנייה לאחר שלא ראה אותה חצי שנה, היא
הביטה בו מזווית העין בעוד המילים נשפכות אל מישהו, מישהי,
משהו, והוא חלף כאילו הייתה זרה.

אמונה
והוא הלך ברחוב ההוא. רחוב שקט. יש בו בית כנסת די גדול ומפואר
יחסית לרחוב קטן, כולו עשוי אבנים לבנות. בשער בית הכנסת, בלוח
מודעות מוגן בלוח זכוכית, היתה מודעת אבל, זמני תפילה, השניות
בהן השבת נכנסת ויוצאת.

סיפורשת
לילה אחד התעוררה הבת לרחשים מוזרים. היא שמעה את אימה נאנקת
ונאנחת, וחשבה שהאם מקיאה. היא הלכה לחדרה של אימה, ובדרך לקחה
מגבת כדי לעזור לאימה עם הקיא. אביה לימד אותה להקיא לתוך
מגבת, משום מה.

פאנפיק
היא הייתה יפה. בגלל זה גנבו אותה מהמקום הירוק, והיא לא ראתה
את המקום הירוק 7000 ימים. כשהיא החליטה בכל זאת לחזור אל
המקום הירוק, זה היה מעין מרד פרטי. היא לקחה את חברותיה
ההריוניות, ונתנה גז.

גיהנום
באומץ אני קם על שני רגליי ורואה את המגדל של הטירה עוד מעט
ייגע בשמיים. באתי חבריי... באתי. הנה אני כאן להשתכר איתכם עד
שלא אזכור את שמי.

גיהנום
"אתה זוכר אותי," היא אומרת. אני עם השיער הבוער, עם הזיקוקים
בעיניים, עם הציפורניים המשויפות, עם תנועות החתול. איפה היית
אז? הייתי בתוך השמש, אומר קוקו.

אמונה
"כי אנחנו מאמינים בחיים," הוא אמר כששאלתי. היה לו תה רגיל של
ויסוצקי, חזק עם לימון וסוכר. הוא ערבב את הלימון ונתן לו לצוף
בתה כמו שבר סירה שצף על פני המים.

ייסורים
אני והיא היינו דפוקים כבר הרבה זמן. היא לקחה פעם סמים גרועים
והמוח שלה נתקע בחצי מחשבה ולקח איתו חלקי מוח קטנים שלא יחשבו
עוד אף פעם. אני לא נגעתי באף סם. אבל הייתי מסתובב שיכור
מליטרים של בירות שהייתי שותה בוקר, צהריים וערב, ללא הכרה.

חוסר אונים
היא הייתה ישובה על הרצפה, גבה נשען לקיר. מאפרה, קופסת טיים
וחפיסת גפרורים. הרדיו ניגן רצועות מנוונות, והשיממון כבד. היה
לה כאב של מועקה בשיפולי הבטן. היא חשה שהיא מפסידה משהו.

ג'ננה
"ואם לא אתן," אמר מיכה. "מה תעשו?"
"נדפוק אותך בתחת!" קראה הבחורה, ופתחה בצחוק משוגע.

אהבה נכזבת
המכונית נעצרה בדיוק לידי, כאילו מלאך המוות בא לאסוף אותי
אליו, והדלת נפתחה. שום אור לא נדלק בתקרת המכונית. פני מומיה
הסתכלו אליי ממושב הנהג וחייכו חיוך עצוב.

סאטירה
היא דפקה בדלת כשראיתי איזה סרט מטופש באחד מערוצי הסרטים.
חיכיתי שאימא תפתח. "מישהו דופק בדלת!" היא צעקה מהמטבח. "אז
מה את רוצה שאני יעשה?!" "תפתח!" צעקה.

זוגיות
לפעמים הייתי מוצא שיר שכתבה בחרך הדלת. לפעמים בקבוקון יין
קטן וחתום עם כמה מילים חמות ומבולבלות, תלוי על ידית הדלת.
וידעתי שלבה איתי, אבל היא לא יצרה מגע, הייתה עסוקה בטיפול
בחיים המבולגנים שלה.

חוסר אונים
בבוקר היא הייתה קמה. על השולחן שאריות קפה וכדורים, וספר שירה
קטן שהמילים בו לא אמרו לה כלום, אבל עשו לה הרגשה טובה. הבזק
אור הבוקר חתך את מוחה, והיא תפסה בו, עוצמת עיניה בעוד ראשה
מהדהד משקולות בין רקה לרקה.

זוגיות
מור אמרה תבוא אליי. לקחת ממני כוח ולתת בחזרה. היא תראה אותי
ככה מסטול, עם הזקן על הפנים. אדם שאין לו כוח לקום לשירותים.

חוסר אונים
קרן שמש מאוחרת ירדה דרך החלון על מיכה השוכב על המיטה, בוהה
בתקרה. הוא לא הרגיש טוב. מחלה מחלחלת בגוף הזה שלו. כשיבוא
מלאך מרקיע הוא יגיד לו שהוא רוצה שהכל יהיה בסדר. שירים ברדיו
כמו קוראים לו לחזור הביתה. עברת דרך ארוכה, מיכה. הם אומרים.
איפה אתה עכשיו?

זוגיות
היא נכנסת (ויושבת לי על הכתף). היא נכנסת בתחתונים וחזייה
ומין חולצה מרושלת. בא לך לשמוע מוסיקה, ילדה? בא לך?

פארודיה
שנים רבות חלפו מאז מיקו רב הדרכים חזר לסיפורים, אשר בבמה
החדשה, במקום שאין שני לו, והוא בארץ האינטרנט.

פנטזיה
הוא גיחך וחמד את הסיגרים והשוקולדים אליו כילד קטן, והניד
בראשו כמשהו שנראה כהכרת תודה. במסך חייך אליו הליצן, חיוך של
חתול צ'סטר מלגלג. "את מי אתם אוהבים?" הוא שאג שם, ומכל
החלונות נשמעה שאגת "צ'סטר!"

סוריאליזם
היא אוהבת אותי, אני יודע. אני אומר לעצמי, ותוהה אם זה זמן
טוב לבהות בשמש. אני שוכב על הדשא ומביט בשמיים. כחול מושלם.
צל נופל עליי ואני מביט אחור בהטיית ראש. בחורה עירומה עומדת
הפוך ומביטה בי.

אהבה נכזבת
המוזיקה המהדהדת דועכת כלי אחר כלי בלי סימן נראה לעין,
וחצוצרות ג'אז בניצוחו של בילי סוואן קורעות את התקרה מעליי.
דרכה מחליקה באטיות של חללית מעלית קטנה חשופת מעקים, ובה איש
לא מוכר ומישהי שהלב קורא לה, כל הזמן.

סמים
"תזריק אותו!" "אין מספיק חומר במזרק..." "לא אכפת לי, תזריק!"
הוא הזריק לו לזרוע, ועקב אחרי התגובה שלו. הקריז עדיין היה
קריז, אבל הוא דעך במקצת. "לך תדע מי השתמש בו קודם," אמר זה
שהזריק לשני, "אולי היה לו משהו... אי-אפשר לדעת."

אימה
הילדים היו עם מצתים ושרפו את הסוכה היפה שבניתי. זה לא היה
נורא כל-כך, לו לא כולם היו בתוך הסוכה, ונשרפו למוות. כמובן
שראיתי גם בזה סיבה למצוא את הטוב מתוך הרע, והקמתי שם פארק
משחקים לזכרם, עם מתקנים שלא יכולים לעלות באש. אפילו לא עם
נוזלים דליקים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
טבע
ברגל יחפה על אבנים אני צועד למרחקים.
שמש אדומה בעיניי, שמים בוערים,
רק אני ותרמיל צידה.

מקום
שנות התשעים הנמרות היו משהו ששווה לדבר עליו
עם גאנ'ז נ' רוז'ס המשוגעים, ואוליבר סטון המשוגע לא פחות
אבל היום ראיתי מישהו בורח, וזה רץ אחריו,
שני אנשים מבוגרים

סונטה
כל יום ויום אני משחק כאן בקוביות,
אבל כשהמחר יבוא אני אלך בעקבות השמש
יום אחד את תבואי ותרצי לראות אותי,
אבל אני לא אהיה כאן

מצב
אני לא יכול לצאת מתוך עצמי
אני מנסה, אני מנסה,
אבל אני לא יכול לצאת
אני מנסה סרטים, קליפים, פורנו

אהבה
הייתי
לו יכולתי
מטביע אבן מהירח
באמצע מדליון זהב לבן

בלדה
אני מוטל פשוט איברים על הדשא
בין כל אניצי הירוק הסוערים
שמסחררים את ראשי בריחות משכרים
שבגינה הציבורית

קובץ שירים
אני יודע איך לפגוע, אני יודע איך לרפא
אני יודע מתי לגעת, ואני יודע איך לגעת
אם לעשות הרבה או לעשות יותר מדי

אכזבה
אדם האמין פה ללחש השקט
למשק מלאכים נפרש במרום
נשק את ידה והביט בעיניה
אולי אלוהים יברכו לשלום

גיהנום
הרחובות מלאים שלטים של שטנה,
ופרצופים שצריך לפתוח חיוך בפרצוף שלהם
החומרים מכים בך חזק, ואין סיכוי שתשרוד את החיים בקרוב

טרילוגיה
"אהבה אמתית," היא אמרה לי,
"אתה צריך לאהוב אותי אהבה אמתית,"
צחקתי לה מול הפרצוף -
"מה זה אהבה אמתית?

רומנטיקה
אנחנו לא מאמינים בכוכבים,
לא בי, לא בך
יש אמת בכוכבים, כך אומרים החברים,
כוכבים לא משקרים אם תאמין,

סוריאליזם
הילדון מאוד רצה לישון, אבל לא היה לו איפה.
אז הוא חיפש שמיכה לישון בה,
אבל כל השמיכות היו מלאות מיצי אהבה.
אז הוא חיפש קופסת נעליים לישון בה

ג'ננה
קושלאימא שלך בן זונה ממזר מוצץ זין וקוס
אימא שלך שרמוטה ואבא שלך בן של זונה,
אוכלת בתחת את כל החרא שנשפך מהירקון

דיאלוג
- האהבה שלי הייתה קטנה
למה? כל אהבה היא גדולה
- אבל זו הייתה קטנה
למה קטנה?

ארוטי
גופה נפתח אליי
בשפתיים רוטטות תפוחות, מבקשות
מגירות מיצי תשוקה חמוצה-מתוקה
על פניי ירכיה המזמינות

מינימליסטי
הוא מתבייש לומר לה שהוא אוהב אותה,
אולי היא תצחק עליו
"שמעת, שרית? מיכה היצור אוהב אותי :)"

תחושתי
אולי יש משהו באוויר.
משהו שמסחרר לי את הראש.
אולי זה כאב ישן, אולי ריק.
אולי אני הולך ואובד.

וידוי
האורגזמה הארוכה ביותר שלי,
ארכה דקה-שתיים
היא הייתה יכולה להימשך יותר זמן,
אבל העונג היה קשה מדי

סונטה
אור הלבנה רוחץ גדות בספסלים שבשדרות
הנה הולך אחד בדד ברחובות אשר בכרך
ערב-ערב זוג עופרת, לילה-לילה זוג עינייך
שתק ירח בלילות, שמט האיש את מכתבייך

ג'ננה
אזמרגד אפרפר נח על שולי המטבח הרטוב
יער ב-צל מלא פרחי אזדרכת וריח קינמון
בצל קצוץ דק עם גבעולי פטרוזיליה מביטים בחשש

פוליטית
הגעת מכדור הארץ?
איזה מקום נפלא.
אתה מרגיש את רוחות המלחמה?
כדאי שתתחבא, כדאי שתתפוס מחסה.

איך זה מרגיש
להיות מי שאתה
שולח ידיים ארוכות ללילה
מלטף אותי בשנתך
מתכסה באור עיניי
תגיד לי איך זה מרגיש

דיאלוג
- אני חרמן...
+ וואי, דווקא הייתי שמחה לעשות אותך, מאמי
- לא כדאי לך
+ למה?

מינימליסטי
גם כשאני יושב, אני עדיין עומד,
מול כל הרוחות שבעולם
ויש לי אהבה שלא תלויה בדבר,
אפילו לא באיזה תדר אני נמצא.

אהבה
אני זקוק למשענת, אני זקוק לפינה חמה לנוח ולנשום
את יודעת את זה כשאת באה, ונותנת לי להתכרבל בין חמוקייך,
שם חם ונעים ואני מרגיש מוגן

אינטרוספקטיבי
בכל זאת אני שקעתי למדמנה עמוקה,
ואין לי כוח בכלל בגרוש לצאת
אני רוצה לים לאכול צדפות,
לישון בגן-עדן של מוזיקה ונישוקים

קצרצר
אני כולי רועד ובוכה
היה לי אירוע לב קטן...

פואמה
אז אתה מרגיש את זה כשאורז יורד משמיים
אתה מחליק את זה, אבל זה גואה וגואה
ואתה רואה את זה במשקפיים סגולות,
או ורודות או כתומות

צמד שירים
על ספינת החלל שלנו, אנחנו מספיק
מיומנים לאסוף צורות חיים אחרות, אבל לא
להילחם נגד חייזרים. זו לא מלחמת הכוכבים
אתה מבין?

מצב
עשיתי מקלחת, אבל לא היו מים חמים
התקלחתי במים קרים, למרות שהלב שלי היה קפוא
רציתי שהאבא שלי יבוא, ויגיד שהוא תמיד איתי,
אבל הוא אבן מתגלגלת, ואני נטוע במקום

בלדה
אם הוא היה קם בבוקר,
ורואה את הירח נמוג
ושמש מנצנצת עולה באופק,
רטובה וענוגה

טרילוגיה
הוא חיפש תמונות עירום של מישל פייפר,
אבל לא מצא אפילו אחת
זה גרם לו לחוש כבוד אליה,
וקצת כלימה על - איך הוא מעז

כמיהה
אתה הורג אותי, עם השתיקות שלך
סוגד ואוהב ואז בורח
נותן בי את לבך ואז הופך לקרח

פואמה
אותי זה לא היה כל-כך מרשים אם היית בגילי
אבל אני בגילי וזה לא מרשים אותי
אולי אם הייתי בגילך זה היה מרשים אותי,
אבל אם היית בגילי זה לא היה מרשים אותך

בלדה
אני משתמש באמצעי מניעה כשאני מאונן
כי אני לא רוצה להכניס את המיטה להיריון,
או את המקלחת
בכלל אני תמיד עושה סקס בטוח,
עם עצמי

ג'ננה
היא הלכה ולא היה לה לאן,
אבל גמד האשפתות אמר שזה מקום מצוין
היא חיכתה שתעבור הרכבת למטולה,
אבל היא הייתה בתולה

צמד שירים
מה אני אגיד לך, אין לי מה לומר
אין לי מה להגיד לך, אז אני לא אומר
אם היה לי מה להגיד, אז הייתי אומר,
אבל אין לי

אהבה
אני מצטער, כל-כך מצטער... שר מישהו ברדיו
אני חושב שגם אני הייתי מתנצל, אם הייתי יודע על מה
בינתיים אני אוכל קרקרים כמו קוסית אנורקסית,
כש-מה שאני רוצה באמת זה פיתה או לאפה מפוצצת פרגיות

סאטירה
אני מלקק בולים, ומדביק,
אומר לכולם כמה אני מסכן שיש לי מכונית לא חדשה
ואין לי כסף לנופש באיטליה, רק באילת,
ככה אני מספר לכולם כמה אני מסכן

ג'ננה
אני רוצה לדחוף לך אותו עד הסוף,
עד הסוף, עד הסוף
יש לך שדיים נפלאים,
שדיים נפלאים, שדיים נפלאים

בלדה
אכלתי את הפיתה
נכון שזה גדול?
פיתה עם חומוס וסחוג ונקניק
אני אוכל לי בשושו את הפיתה וחושב לעצמי

וידוי
אני יודע שהיא שוכבת עם חבר שלי
היא לא יודעת שאני יודע,
גם חבר שלי לא
היא שוכבת ב-וילה שלנו בסביון

יחסים
החבר שלי מרחרח את צווארה של החברה שלי
התירוץ שלו זה שהוא רוצה לבדוק,
אם היא מרססת על עצמה ספריי שיזוף
וזה בתגובה לזה שהיא אמרה לו שהוא משמין

הומור
איך זה ייתכן, תגיד לי
שהצ'ופצ'יק הזה נכנס לזה,
אז מה נכנס אליו?
מכניסים אותו ככה או ככה?

בלדה
הוא חיפש אותה בפחי האשפה
למה שהיא תרצה להיות בפחי האשפה? -
הוא חשב בין מחשבה למחשבה
אבל פחי האשפה היו המקום בו היא הייתה

פואמה
אנשים, אתם לא מבינים,
את היסוד של התשוקה, לא האהבה,
בין גבר לאישה
היא מטרפת את הדעת

אהבה
אני מאוהב בבחורה מבת-ים
השמש יורדת והשמש עולה
אני מסתובב בין הקירות בלי מטרה

רומנטיקה
אני מוזמן לסעודה בשמונה וחצי בחצות
העצים צומחים פרא, וגם לי אין ל-מה לחכות
מוזג את נקטר מיצי האלים, כל-כך טוב לטעום,
את מיצי התשוקה מבין רגליהן של הנשים

ביקורת
ב-חור החשוך הזה שאני קורא לו בית
יש תמונות של חלומות מתים על הקירות
יש טלוויזיה שנועדה להוריד ממשקל הנפש,
וגם לעלות

הומור
אני מצטער עולם אכזר, אבל אני עוזב אותך היום
היום הלכתי למכולת לקנות סיגריות...
אני מתבייש לספר
בדרך ראיתי בחורה חשופת רגליים

פארודיה
אני עצמי הייתי אצלי אתמול בלילה
אמרתי לי שאני גדול, אמרתי לי שאני גדול
שתינו בירה, דיברנו על הנעורים
אמרתי לי שאני גדול, אמרתי לי שאני גדול

קובץ שירים
אני צריך לקנות קפה, אני חושב ביני לבין עצמי,
אי-אפשר לחשוב בלי קפה, וגם בלי סיגריות
אני שומע אותך, אומר לי השכן מעבר לקיר
אבל נשאר קצת קפה, אני חושב, אשתה בלי סוכר, כי אין

רומנטיקה
אם אוהבייך יישאלו מה משאלתם היחידה את תגורשי לירח הנצחי
אנשי הלב השבור להם נתת מילה יחידה עוד יתאספו על מפתן לבבך

זכרונות
יש לו אסימונים למשחקי הוידיאו
אני מחזיק את מחזיק המפתחות חזק-חזק שלא ילך לאיבוד
בקולנוע "אוריון" מקרינים את "רשימת שינדלר"
אני ישבתי שם עם רגליים על הכיסאות לפניי

בדידות
אף לא מילה,
תגידו לי
ואם אני בוכה,
אף לא מילה,
נחמו אותי

מקבר
ארבע דקות מהכותל
ליד ארמני מאונן
בין שברי בקבוקי בירה
על מוחי המדמם

פואמה
ארמונות בתפארת ארמון מוזנח בתוך ארון,
של בגדים מוטלים בערימה ויוצרים ארמון מוזר של בגדים
לנצח נישאר יחד ולא ניפרד,
כי בשיר אפשר לעשות קסמים

עצב
גשם מציף את כל העולם הזה,
ומטביע אותי בתוכו,
לבבות מתפקעים צפים על פני המים

טרילוגיה
הילדים היו מאוד צנועים היום,
הם רצו רק ארטיק קרח
לא ג'יפ לילדים, לא מערכת קולנוע, לא אקס בוקס,
רק ארטיק קרח

מקבר
אני יושב באולם קולנוע גדול לבד
ורואה אותי אבל לא מבין
אני יונק דבש בקשית מתוק עד בחילה
אין אף-אחד מלבדי בסביבה

ג'ננה
השמש ה-בהירה הבליחה באורות משעשעים,
על פני המישורים השקופים של הנפש,
ומצאה אותי יושב מול החלון עם הביצים בחוץ,
משתעשע באשכים כאילו הם היו גולות בשקית

סוריאליזם
אתה עומד על ארגז וקורא - אתה!
למה שאני אענה לך, הוא אומר,
ומתחמק
אז אתה עומד על ארגז וקורא - היי, אתה!

ג'ננה
ואתה הולך שם בחליפה מוכספת עם עניבת פרפר,
ויש לך מקל תקוע בתחת ועכבישים בשיער,
הידיים שלך מסריחות ממישוש אשכים של גברים שעירים,
ואתה מריח כמו ארנב שנפל לתוך שתן מצחין

מקבר
מצחיק אותך?
מה מצחיק אותך כל-כך?
אני ליצן? אני כאן לבדר אותך?
אולי זה יבדר אותך

טרילוגיה
אבל כשגמרתי לאכול הרגשתי כמו חתול בית מפוטם
נשכבתי על המדרגות, ועשיתי עיניים לאור הירח
הרגשתי כמו "חתולה (מיוחמת) על גג פח לוהט"

ארוטי
וזה קר ומלטף
כשנוגע
כמו צולל

אכזבה
את נכנסת לתוך נעלי הבית מגומי,
ומתפשטת באמצע הסלון, מול מסך הטלוויזיה הרחב,
שמשדר קליפים כל היום והלילה,
את כמעט לא מכבה את המכשיר הזה

סוריאליזם
הזרמים תת-הקרקעיים באוקיינוסים הגדולים מפריעים לי לצלול
אני משייט במים ודממה למצוא את היהלום
אני לא יודע איך היהלום נראה, ובמה הוא יעזור לי,
אבל הבנתי שזה משהו טוב, שיעשה לי טוב

בדידות
תגידו לי מה אני אעשה
ביום סגרירי זה
בו קראתי את הסיפור שאינו נגמר
ובכל זאת הוא נגמר

יחסים
יש לי ויש לי, ואני לא צריכה גלגל חמישי
לא רצית אותי, לא תקבל אותי,
יש דברים אחרים, יש גברים אחרים,
יש חיים ויש תשוקות ופיתויים

צמד שירים
וכשהיא הייתה מולי הייתי כמו מטומטם
רציתי לאהוב אותה עד בלי די,
אבל היא אמרה שאני לא מספיק טוב לעולם חומרני

מצב
האצבעות שלו לא יציבות כמו פעם, כשהוא מכוון את השעון
גם המבט שלו מאבד לאט-לאט את הניצוץ והשובבות
הוא גורר רגליים יותר ויותר, ונזהר יותר
כשהוא עולה בצורה נוקשה יותר על הכיסא להגיע למדף גבוה

כמיהה
בואו אליי יחפים, מעשנים גראס, שרים.
בואו אליי עם קוקיות וראסטות בשיער.

גן עדן
אני רוצה שהעולם ייפסק,
תנו לי את הבוקר אחר-הצהריים
תנו לי לאכול דייסה עם קינמון,
לעשן נאפס ולאהוב עד אפריקה

פואמה
כל המילים היפות פתחו שוב בהורה סוערת
נרטבנו עם כל הרוחות מפסגת הייאוש הזוהרת
בבוקר הלילה נמלט, טובע העמק באור
מכוניות מעלות קצף על שולי כביש הכפור

פואמה
איזה בוקר יפה, וואי, וואי, וואי, איזה כיף לי,
אני חי חיים נפלאים, אני כותב סיפורים, אני על הסוס
איזה יופי, בא גל, הוא מרטיב אותי,
זה טוב בימים החמים האלה

אמונה
בוקר טוב, השמש זורחת
הומים השמיים התחלות חדשות
עולם מתעורר, ריח קפה
סיגריות קטנות, מים לפנים

פואמה
בוקר טוב השמש זורחת הציפורים מצייצות,
והכול טובל באור דבש
איזה יום נפלא להגשים חלומות
להתעורר בבוקר ולהתרגש לקראת היום החדש

פואמה
הבוקר זורח, טיפות של טל
ציפורים מנקות את גרונן ופוצחות בשיר,
על צמרות העצים
הרוח פותחת חלון לאוויר עשיר וצונן

אהבה
בוקר מתוק מגיע, יותר מתוק מסוכר, יותר מתוק מדבש
יש כל-כך הרבה אפשרויות לעשות את הדברים
האורגזמה בתוכך מרגישה כמו סוף העולם,
כאילו לרגע זה בדיוק אני קיים

פואמה
איזה יום יפה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות,
הכול טובל באור זהב של ירושלים הקדושה
ואני? אני מרגיש מצוין, הכול טוב,
הראש טוב, הלב טוב, הגוף טוב

גורל
את רוצה להגיד לי מה אעשה, איך אחיה, ומתי אמות,
ואפילו איפה ומה יקרה לאחר מכן
אבל אני ילד קטן, ואת חכמה ורואה נסתרות,
ואני לא יודע דבר וחצי דבר

זכרונות
כי עינייך היו לי אגמים של ידע ותבונה,
והמבט שאמר שאת יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר,
אפילו טוב ממני

חלום
השעון המעורר מצלצל
הוא מצלצל לי בתוך החלום, אבל הוא מצלצל
בחורה צעירה חושפת את שדייה, ודופקת בדלת
"מי זה?" "אני" "מי אני?" "אני"

אהבה
אני בחור מטורף, מה עם שאר הגוף שלך
כשאת הולכת ובאה את נותנת לי את המבט החושי הזה,
אני לא יודע, לא יודע למה
ואת נראית כל-כך יפה כאילו העולם לרגלייך

קילפתי גלולה מהחפיסה, בלעתי אותה עם בירה שחורה
אימא אמרה שתבוא בחלום, לשיחה צפופה
שכבתי במיטה, הבטתי לתקרה
מאז שהלכה איבדתי היגיון

צמד שירים
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר,
זה בגלל שטוב לי לזחול על הרצפה,
לרחף באוויר
בלי חרב בגב, אני פשוט שר

טרילוגיה
כשאתה מסתכל אחורה מעבר לכתפך,
אתה רואה שעבר זמנך
אתה שותה את זה, חולם על זה,
על העיר התחתית של העלמה

קובץ שירים
אני אישה עם סיפור לספר
כוכב זוהר, זה כל מה שאתה,
שולח פרחים, יהלומים, שירים,
אני לא יודעת מה לא בסדר איתי

ג'ננה
היא שיחקה באנרגיות בין האצבעות שלה
יש לה אצבעות סקסיות, אבל זה לא העניין
האנרגיות בין האצבעות שלה רטטו מעונג,
הזדקפו והיו קשים מאוד

פואמה
כשאתה שם על האוזניים אזניות, ונעלם,
בים של צלילים אלקטרוניים
ואז יש איזה גל, שעולה ועולה,
ומעלה אותך אתו

ג'ננה
כולם קראו לו ביסלי.
אהלן ביסלי, מה נשמע?
הכול בסדר.
ביסלי, הכול בסדר, גבר?

הרהור
עוד חודש אני עובר מ-פה לבית אבות
יהיה לי שולחן יפה ועגול, ואני אשחק פוקר,
עם עוד זקנים כמוני
ואז אני אשתה לי תה עם נענע

בדידות
בערים פושטת הרוח
באמתחתה בושם רעיל
הרוח לא נוגעת בחסרי-התקווה,
רק המוסיקה

צמד שירים
בלון גדול, אני לא יודע מה יש בו
אולי הוא מלוכלך מ-כל מיני שיירי מחשבה
הוא מרחף לבד במרחב העצום,
נתון לשיגיונות היקום

שיר ילדים
כל הזמן מתנפחים לי בלונים על הפנים
לאנשים אחרים צומח שיער על הפנים,
ולפעמים הם מתגלחים
לי מתנפחים בלונים קטנים

בלדה
השטן מגיע עם שלל של מטבעות
כל מטבע שקר
הן זוהרות כשמש
ומבריקות כיהלומים
מונחות על מפתן ביתי

סאטירה
נבחרתי מתוך מיליוני אנשים להיות בן-זונה
זה כבוד גדול, ואתו באה אחריות,
עליי לשמור על המעמד
כולם מברכים אותי ברחוב "שלום, בן-זונה",

צמד שירים
בני החייתי והסקסי תמיד יודע לנחם
איך שהוא מכווץ את הישבנבנים שלו כשהוא מתמתח
שרירי החזה הארוכים, הכתפיים הרחבות
האבזם הקדמי על חגורתו

ארוטי
בני החייתי והסקסי דופק אותי בפה,
מכניס לי את צינור ההשקיה שלו
"בני, אני נחנק, אני נחנקקקק..." אני בוכה
"אני אלמד אותך לאהוב את זה," בני מצווה

ארוטי
מכבד את גופי יותר ממה שאני
מתפרקד בין רגליי כמו כלב עזוב,
צמא לתשומת לב, מייבב ועירום וחושק
ואני לא יודעת מה לעשות עם כל הסקסיות שלי

קצרצר
יום אחד את תסתכלי ותראי שהלכתי,
אבל כשהבוקר מאיר אני הולך בעקבות השמש
ועכשיו הזמנים משתנים, ותביני אהובתי,
אני חייב ללכת

מינימליסטי
אתה מדבר איתי כאילו זה שייך לי,
אבל זה לא שייך לי בכלל
זה עצוב לומר, אבל אני לא שייכת לך,
כמו שזה לא שייך לי

את אותך האמיתית אראה בקיץ הזה
את האוויר המתוק של כל האהבות אשאף בקיץ הזה
בקיץ הזה את תראי לי אותך שקופה ולא מתחסדת
בקיץ הזה אלמד להיות אדם

ג'ננה
בראשית נפלתי לתהומות ישימון קודר,
מלא אבק ואפר,
ועוד כל מיני יצורים בלתי מזוהים,
שאכלו בי בעודי בחיים

צמד שירים
ברגל מיובלת אני דורך על יהלומים
מחטט במכרות פחם למצוא זהב נוזלי
אוכל את הטלוויזיה, הדיסקים והוודקה
במראת התקרה מי מסתכל אליי למטה

אהבה
אני מתרשם לטובה משפתייך החושניות,
משיערך הרך, מ-רכות שדייך
אני רוקד במטבח כשאני מכין לך ולי ארוחה,
אנחנו נאכל אותה לאור נרות עם שמפניה

ג'ננה
היה להם מן ניסוח כזה לשיר שלי שלא מצא חן בעיניי
הם היו מטעימים את המילים במלעיל, במקום במלרע
זה לא מצא חן בעיניי, ושלחתי להם הרבה מכתבים של זעם,
אבל הם לגלגו ואמרו "תגיד תודה שבכלל הלחנו את השיר שלך"

ג'ננה
גבינות,
גבינות!
נקניקים!
וגבינות!

דיאלוג
- הגברבר הצעיר הזה לא יודע לזיין,
מה עושים?
+ תעבירי לו שיעורים, תלמדי אותו
- אני לא יודעת, הוא כל-כך ירוק

מצב
אנחנו אנשים של החיים. החיים קשים, אבל אנחנו אנשים של החיים.

שימי תבורי שר מאוחר בלילה, ואנחנו עם משקאות,
זורמים מבירה וסיגריה וגראס, אנחנו לא מתעסקים עם כימיקלים.
אנחנו בוכים על אהבות אבודות, ומקוננים על מר גורלנו בעולם
האפל הזה

ארוטי
אני רוצה אותך כאן ועכשיו
לנשק את הפטמות הזקורות שלך, של החזה השרירי שלך,
לחפון את התחת הקשה המוצק שלך
אני רוצה למצוץ לך עד שתתחרפן מהנאה

מינימליסטי
ג'ואי קם והתיישב
ג'ואי הלך לחפש
מי ינענע אותו
חיפש, חיפש, חיפש

ג'ננה
הוא מדבר אליי כאילו לא ראה אותי מעולם
"מה נשמע?" הוא שואל, "כלומר, מה העניינים?"
אני חי לי פה, רק לרגע, אתה מבין?
זה לא החיים שלנו, אתה מבין?

פואמה
ירוקת תחמושת שושלת מטוטלת
תן דרינק ללב צמא
אבי היקר יסגור עוד שעה את המכולת,
ולי לא יהיה סיגריות - יותר

ג'ננה
כמה בלונים יש לגיא שמש והאם הם אדומים
אולי יש לו ידידה רחוקה ששכחה אותו,
ואולי היא לא שכחה, ואולי הוא זה ששכח
אולי הוא בוכה מסרטים מצוירים או קומיקס

סוריאליזם
היו לו פסנתרים בראש, אבל אני לא הצלחתי לנגן עליו
הייתי חוזר מבית-הספר מדוכא ועצוב,
ונזרק מול הטלוויזיה החינוכית
כולם שם ידעו לנגן בגיטרה חוץ ממני

הלל
לג'יין יש אקדח, ואני מת עליה
אני חושב שהיא עושה את זה בכוונה
היא יורה היטב ובכל מה שזז, כולל בי
היא הסמוראי של המערב הפרוע

קצרצר
לא,
אני לא מוכן ג'ינג'יות צבועות,
בשביל הנשמה שלי מגיע לי גם אמתיות.

טרילוגיה
הוא נעקר מהשורש
עם כל השורשים הדקים והעבים
הרווים והצמאים
היבשים והלחים והרטובים

הומור
אני זוכר שהיה בקולנוע סרט של אוסטין פאוורס.
כולם יודעים מי זה אוסטין פאוורס, ומי שלא,
זה מעין ג'יימס בונד הומוריסטי, עם סדרת סרטים

סונטה
כשאתה מהנדס את השמיים עד שכבר אין מקום שם
מכנס מוות, מכנס חיים
מהנדס את הרוחניות עד שלא ברור מה זה מוות
אתה צריך לדעת יותר, לראות מה שאני רואה

מצב
עיצוב גרפי זה מקצוע טוב, אבל אני לא מבינה בו כלום
אם היית מדבר איתי על עיצוב פורנוגרפי, היה לנו על מה לדבר
גמדים בכל פינה מזדקפים לכבודי, ומתחננים להיכנס אליי לגוף
אני נותנת לכל גמד את זכות הביטוי השמורה לו

אלוהים
אני לא פוחד למות,
לא אכפת לי אם אמות בכל רגע
אבל אני פוחד להתאבד,
כי אני מאמין בכוח עליון

געגוע
אני רוצה שתדברי אליי בפרחים, אהובתי
אני אוהב אותך כל-כך
למה את לא באה לבקר אותי
אני נשאר עם הלב השבור שלי לבד
אני כל-כך רוצה לראות אותך, אהובתי
לבי בוכה בכאב.

וכשהיקום עושה משחקים
תולש אותך מהמקום שלך בקיר
אתה מנפנף כנפיים, אתה צל בלי קיר
וכולם אומרים מה הוא עושה פה זה,

כאב
אני מצטער שאני ככה רגשני,
פשוט...
נשרפו לי הדגים

דיאלוג
הרבה דברים הלכו לאיבוד
- כמו מה?
כמו אוסף הדובונים שלי
- מה קרה להם?

אהבה
מה יותר יפה מגבר שמתרגש ממך
אומר לך שאת כל-כך יפה שהוא לא מצליח לנסח מילים
אומר לך שאת יפה מדי מכדי שישכב אתך
אומר לך שלידך הוא מרגיש כמו עכברוש

דיאלוג
- הדוקטור הטוב הביא לי כפתור
למה הוא הביא לך כפתור?
- לרפא אותי
עם כפתור?

מקבר
ביום הולדת שלי קנו לי מתנה -
דינוזאור ענקי שאוכל אנשים
הייתי יוצא לחצר, והוא היה אוכל אנשים,
ואני הייתי שמח ומוחא כפיים,

קצרצר
דמעות אדומות בצורת טיפות בתוך העיניים
על הכתלים נודד כתם אדום של דם
זה מה שקורה כשמסתכלים לכיוון השמש,
ולא שמים לב.

אהבה
איזה יום היום שככה זה קורה,
שהוא מתעלף, שהוא מחרטט לך,
מילים של אהבה
האם זו תקופה רומנטית שנפלה עליו

כאב
לא מצליח, לא מצליח, לא הולך לי
היא חתכה את העגבנייה לעיגולים דקים-דקים,
יותר דקים מנייר
גם את המלפפון היא חתכה לעיגולים דקים-דקים

בלדה
בין מישור למישור
על דרך מט לנפול
שורצים ג'יפים, משאיות, טנקים וחיילים,
של הצבא האדום

פזמון
אם מחר יום הדין,
ואני עומדת על הגבול,
ואלוהים שואל מה עשיתי בחיי,
אני אומרת שביליתי אותו אתך

שיר ילדים
שב ילד שב, אל תפחד,
בוא אספר לך סיפור, על האיש האדום והאיש הירוק
אל תפחד, בני, אל תפחד,
יש איש אדום ויש איש ירוק

פואמה
יש נקודה אחת קטנה על פני הגלובוס,
בו יושב ונרדם האיש הכותב
והוא זוכר ולא זוכר,
והוא אוהב ואוהב פחות

הרהור
שמעתי פט שופ בויס
הייתי עצוב מאוד
פתאום חשבתי שעוד מישהו שומע עכשיו פט שופ בויס,
ושהוא לא עצוב בכלל

בלדה
במקום להתבכיין כמה אני רעב,
כמה אני מתעצל להכין לעצמי אוכל,
אני אכתוב לכם סיפור קצרצר,
על האיש שאכל את הביצים שלו.

הומור
לא משנה מה הוא עשה, הוא לא הצליח לגמור
לא את האוכל בצלחת, לא את טקס המקלחת,
לא את הצפייה בסרט, ולא את קטיפת ה-ורד
הוא פשוט לא הצליח לגמור

שם את פעמיי הביתה
בתוך לבך

בלדה
חם היה באוקטובר הגשום בערבות פריז
אנשים דילגו עם מטריות ומשקפיי שמש
השמש להטה, היא הייתה חמה, נדמה שהיא ממש-ממש... מחממת
אבל רק לדני לא היה חם, כי היה לו מקרר על הגב

בלדה
היה נעים וריחני מאוד באותו החודש בפריז
בדיוק מרחו לביז'ו שכבת איטום על הקיר
לכן הוא היה מסטול כאילו הוא הסניף טיפקס,
הרבה טיפקס

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
מיכה עמד על מגדל השמירה,
והצליף במשקפת בכל עובר אורח
אנשים שונים ומשונים חלפו על פניו

בלדה
חם היה באותו הלילה ברחובות פריז
הזונות כל-כך סבלו מחום,
עד שהלכו כמעט עירומות
רק מקס לא הלך עירום,

בלדה
חם היה ברחובות בגדד בשלושה במרץ
רותם הלך ברחובות, והחליט להחליף בגדים
הבגדים שלו היו צבעוניים ונוחים,
אבל הוא החליט שמתאים לו עכשיו משהו יותר מכובד

בלדה
היה חם מאוד ברחובות בגדד אותו אחר-הצהריים
מישה רוזנר קנה אבוקדו כדי לשתול את הגלעין שלו באדמה,
ושיהיה לו עץ אבוקדו
למעשה הוא קנה הרבה אבוקדו, כי הוא רצה הרבה עצי אבוקדו

בלדה
חם היה בבגדד באותו בוקר אומלל
מר אקמול קם בבוקר, והחליט לצאת לטייל
לקח לו הרבה זמן לקבל ולשקול את ההחלטה
הוא התקלח, התלבש בצורה מכובדת, לקח את המקל - ויצא מהבית

בלדה
חם היה בישראל באותה העונה של חודש יוני 2016
איש אדום ואיש ירוק הלכו ברחוב
ניגש איש צבעוני אל האיש האדום ושאל אותו -
"תגיד, איש אדום, למה האיש הירוק הוא ירוק?"

בלדה
חם היה ברחובות בגדד בחורף האחרון
ניסים הגיע לביתו ברחוב הבודדים 3
ורצה לנפח את הבלון עד שיתפוצץ
אבל הבלון המנוול לא רצה להתפוצץ

בלדה
ביז'ו הגיע הביתה מצוברח אחרי יום קשה של עבודה
קיבלה את פניו אשתו, שהודיעה שהיא סידרה וניקתה את הבית,
ואפילו הכינה לו מאכלים בריאים, מזינים וטעימים
"אבל לא נראה לי שתצליח לישון," היא אמרה.

בלדה
חם היה בבגדד באותו יום שטוף שמש
אלימלך קם מזיע כולו כי נרדם עם מזגן כבוי,
ולא רק זה, הוא גם נרדם עם מכנסיים ארוכות וג'קט
ישר הוא התפשט ונשאר בתחתונים,

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
הזיעה ניגרה כמו מים לתחתית האסלה
הוא בדיוק גמר לחרבן, וניגב את התחת
אבל הוא לא גמר לנגב, ונייר הטואלט נגמר

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
והחום היה גדול יותר לביז'ו
כי הוא אכל ארוחה עם הרבה חריף
וכשהוא גמר את הארוחה, הוא המשיך לאכול חריף

בלדה
חם היה ברחובות בגדד לפנות ערב
כרמלה כיבסה את הכביסה בתוך גיגית
"איזה חום," היא התלוננה לעצמה,
"אפילו ל-כביסה יותר קריר...

בלדה
היה חם מאוד בפריז יחסית לעונה
אבל השמיים היו מעוננים וירד גשם
הוא ישב עם מטרייה על הכורסה שלו מול הטלוויזיה
הטלוויזיה שידרה שלג

בלדה
היה יום חם מאוד בבגדד באותה שנה
חבצלת ניקתה את כל הבגדים שלה מ-כל הפירורים
האמת שהיה כיף לשבת עם הנכדים ולכרסם עוגיות,
אבל הפירורים היו בלתי נסבלים

בלדה
חם היה בבגדד באותו לילה סתווי
קרוי הלך ברחובות המחפים בחום,
וחיפש מזור לנפשו הפצועה
"אולי הלילה אמצא את הפתרון לבעיה המציקה"

בלדה
חם היה בישראל באותה עונה סתווית
גרשון ישב וקילף את הג'יזים שלו על המיטה
כבר שנים הוא מתלונן שאין לו תקרה,
ולאף-אחד לא אכפת

בלדה
הגשם נפל בערב יום חמישי על העיר האפלה,
בדיוק כשצילה ירדה לגבי
היא הציצה בחלון, וחייכה חיוך גדול,
"החורף הגיע, גבי! החורף הגיע, אתה לא שמח?"

וידוי
זה לא יפה מה שעשו לי,
אני שהמצאתי את המוזיקה
לקחו אותה והפכו אותה לביטים,
זה לא אמור להיות ככה

ארוטי
לוקח את הגוף שלך להיות לי שלי
הוא אומר שעומד לי כל הזמן עלייך,
וזה נכון, אבל אני לא אגלה
אני רק אמשיך לשגל אותך

גן עדן
עברו החיים, איזה קטעים,
אנחנו מתמזמזים על המיטה מסוממים
פצצות מים קטנות מתפוצצות לנו בראש,
ומציפות את המוח באושר

ארספואטיקה
אני רוצה להתנצל לפני מיליוני העוקבים שלי
במיוחד בז'אנר שירה
אני יודע שיש האטה,
בפוריות הכתיבה שלי

דיאלוג
אין אפשרות לבצע את ההוצאה להורג
- למה?
כי האיש כבר מת
- מה זאת אומרת, תחייה אותו!

סאטירה
הזבוב הזה קטן-קטן,
נכנס לי לתוך האף, נכנס לי לתוך המוח
הזבוב הזה חופר וחופר,
עם הטורייה והשבריה, עם הקוקו והסראפן

ג'ננה
יום חמישי 6 באפריל 2017,
הפי וקסמן מגיש שיר בבלה בלה

בלדה
אבל אדם הוא רק אדם הוא רק אדם,
והוא לבדו לא יישנה כלום,
הוא עוד פרט ברעיון גדול, ויש הרבה רעיונות,
ודרכים שונות ליישם אותם ולבטא אותם

ג'ננה
היא דומה לפרח קסום הפורש עלעליו אל שמי הבוקר...
קוס של האימא שלה, זונה, איך היא יכולה לעזוב אותי ככה, עם כל
החובות?
היא דומה לפרח מעופף ש-רץ למצוא את הווריד הבא למצוץ ממנו
דם...

כאב
תבלין בתה עם כמה קוביות סוכר
אני משתמש בשתיית הקפה להנאתי בלבד
את בוחשת את התה מערבולות-מערבולות
הלב שלי נשאב פנימה לתוך חור הנוזל שיצרת
את אומרת שאנחנו צריכים לדבר,
זה לא יכול להימשך ככה

צמד שירים
היא מחפשת משהו, ואני מחפש איתה
אנחנו הופכים את הבית בחיפושים,
ולא מוצאים
היא אומרת שאולי זה נמצא בתוכנו

פואמה
אני מפליג על שבעת הימים,
למצוא עולמות חדשים,
עם תפוח רקוב,
שתולעת מכרסמת בו

מינימליסטי
היום עבר גלשן מעל ההרים הכחולים,
ואני הייתי בו, נוגע בעננים
היום ירדה השלכת על האדמות הרטובות,
ואני הייתי בהם, ממטיר גשמים

ארספואטיקה
בן-אדם צריך להגן על הילד היוצר שלו
הילד הזה מפונק ואנוכי, ותמיד אומר את האמת,
אך בד בבד הילד הזה אוהב לשחק,
והוא משחק משחקי יצירה

עצב
הילדים לא רצו לשחק קלס,
הכרחתי אותם
אמרתי להם שפעם כולם שיחקו קלס,
ואין סיבה שלא ישחקו קלס גם עכשיו

מקבר
פתאום היא עמדה בפתח המסעדה
כל-כך יפה שהלב מתייפח בבכי
לבושה היטב, ומאופרת היטב, ונראית כמו מלכת סאדו
על אף יופייה הרב, איש לא העז לפנות אליה בדברים,
היא נראתה מסוכנת כמו אהובת השטן

מקבר
הייתה לנו אורחת, והיא הייתה יפהפייה,
אבל מאוד מוזנחת
לבחורה הצעירה אין עבודה, ולא הרבה השכלה
עומדת מבוישת בפינה כשאנחנו עורכים את הארוחה

בלדה
הנה היא באה, היפה מכולן
תמיד היא הייתה יפה, וגם אמרו לה את זה,
אבל היא הייתה יפה גם בלי שיאמרו לה את זה
היא הייתה יפה גם כשחשבו שהיא לא יפה
כלומר, היא פשוט הייתה יפה,
בלי קשר אם אחרים חושבים כך או לא

למי שיש שמש בתוך הראש
וגופו נושם נקבוביות
וגם מים וחמצן ואש, ואדמה

מינימליסטי
היא אמרה לי שהיא הכי יפה בעולם
ניסיתי להוכיח לה שהיא טועה, אבל לא הצלחתי
היא אמרה שהיא הכי חכמה בעולם
ניסיתי להוכיח... אתם יודעים, אבל לא הצלחתי

וידוי
ילדים לא בנו פה בתים,
בטח לא הבתים שהם גרים בהם
אני בניתי את הבתים,
את כל הבתים בעולם

הומור
כבר כמה זמן אני דוחה את הכתיבה,
על הכלב שלי שאשתין בספה
למה כשאבא בא ושאל מי השתין בספה,
אמרתי שזה אני כדי שלא יזרוק את הכלב

קובץ שירים
הכול שקט בערב הבמה החדשה,
שום יצירת פרוזה לא מאושרת כבר חודשים
שמיים מתקלפים מציפוי התכלת
שכונות נבנות על בועות סבון

בלדה
כשהוא עבר את הגשר האחרון,
הוא לא ידע לאן
שדות ריקים ללא יבול נפרשו כמו אדמת בור,
כל הדרך אל האופק המרוחק

בלדה
כשהייתי קטנה,
אימא הייתה מכינה לי סנדוויץ' מגניב לכיתה א'
עם הרבה חמאה, וגבינה צהובה,
ואפילו מלפפונים חמוצים חתוכים לרצועות
אמרתי לה שאני לא רוצה זיתים בפנים

רומנטיקה
והוא שר שיר חתונה גם לה
תחת חופת שמיים מלאה בקונפטי של כוכבים
והחתולות מייללות גם שם, מבעד לאשנבים
והוא מכבה את האור לתוך אפלה

טרילוגיה
העכבר הלבן לא ידע שהוא לבן
כל יום היה מסתכל במראה, ואומר -
אני שחור, שחור משחור,
ולכן תמיד עשה מקלחות כדי לנקות את עצמו

בלדה
יש איזה עץ שאני מפחד ממנו
זה לא סתם עץ, זה עץ שנמצא אצלנו בחצר
מושיקו אמר לי שפעם העץ הזה היה נוכל,
שבא לסבא כשסבא היה צעיר וגר כאן

ג'ננה
כל דבר אני עושה הפוך
למשל כשאני נועל את הנעליים -
אני נועל אותן הפוך

גיהנום
בן-אדם שנמצא לבד שנים על גבי שנים,
מאבד לבסוף את השכל שלו.

עוד מעט לא יישאר מהמוח שלי כלום.

שיר ילדים
ציף-ציף, צייצה הציפור
אאמ... שאג האריה
אני קטנה וחסרת אונים,
אמרה הציפור

רומנטיקה
ואני אסחרר אותך בכל רחבת הריקודים
עם צחוק ודמע
ועינייך יהיו כה נוגות
ועיניי יהיו כה שיכורות ומכושפות

הרהור
על מי אתה מדבר כשאתה לבד בשכונה בלי אף נקבה לעשות איתה
אהבה?
את מה אתה סוחב מהמכולת כשאין לך כסף אפילו לביצים רכות?
אולי תלך לעבוד כבר? עצלן. כל היום מאונן בבית על מגזיני
נשים,
כל הסדינים שלך ספוגים מיצי אהבה, אולי תכבס אותם כבר?

קינה
היא הייתה דרוכה לקראת השבוע הבא.
בשבוע הבא כולם צריכים לבוא.
לא נורא שאני לבד, היא חשבה,
כולם יבואו בשבוע הבא

הגות
עכשיו קצת שיעורי מבוא למקרה שהחמצת -
כל מה שנכנס לך לראש, משקף את הדרך שבו תראי את העולם.
אם את רואה סרטי אימה, החיים ייראו לך כמו סרט אימה.
וכנ"ל לגבי סרטים מצוירים

ג'ננה
גם אם הוא רצה, הוא לא יוכל לעשות
כי הכול נגמר ואין, ואין מה לעשות
יש מוזיקה, איזו מוזיקה, מה היא רוצה
אני לא מבין מה היא רוצה

ראש מסוחרר מלא כאב מתוק של אדי המולה וספרים בריח מנטה
אימא מחכה
רכה כמו מצע מים, אוורירית כמו ענן
נושבת כמו פרחים

טבע
הבוקר השמש העירה את הציפורים
והן הוסיפו שירן ליום
היו לא מעט עננים צבעוניים וצורניים
(למרות שהאור עכשיו לא נראה לי מעונן)

ארוטי
או במילים אחרות -
אני לא בטוח איפה להתחיל
לא בחיל ורעדה
אלא בפכפוך של פלגי מים

הרהור
הוא אהב אותך, הילד התמים הזה, המוזר.
הוא אהב ולא ראה.
אהבה אילמת, מחוות ריקות.
ילדות מתוקה-מרירה, ואת ברקע.

וידוי
גברים זה יצורים משולשים,
ואני נמשכת ליצורות עגולות
בכלל, לגברים אין שדיים,
לפחות לא גדולים

בלדה
היו לו משקפי שמש שהקיפו את כל הראש,
גם מאחורה
אמרו לו "ביז'ו, למה יש לך משקפי שמש שמקיפים את כל הראש,
גם מאחורה?"

ג'ננה
הוא עבר את כל השדות,
לאן יש לו ללכת?
קוטף עגבניות וחרציות וסתווניות,
ל-מה יש לו לקטוף?

אמונה
נרדמתי על חוף הים
היו לי הרבה רגשות טובים,
שהובילו למחשבות טובות,
בנוגע להרבה דברים

מקבר
שם בגן כמו רקדנית
תפוח לה ולי מדם שושנים
פורעת הרוח מותניה
מנפחת שמלתה פעמון

ג'ננה
הבן-אדם לקח את הקלידים ונעלם
יום בהיר אחד נכנס, לקח את הדברים שלו, והלך
אבל אנחנו להקה של איש אחד,
אבל אנחנו להקה של צוות

פואמה
הוא מסתכל דרך הזגוגית המעושנת
בצד השני של הרחוב
איפה שהוא היה אמור להיות
המנעול סגור והחנות לא נושמת

צמד שירים
כי הוא נפל לתהומות שכחה והתפזר ביקום האינסופי,
לאלפי חלקיקים קטנים-קטנים,
שמתחזים לכל מיני זמרים כוכבים,
כמו פרדי מרקורי ומייקל ג'קסון

אכזבה
הייתי עסוק בכתיבת סלוגן לבמה חדשה,
ואז הטלפונייה הזולה צלצלה,
אז התמהמהתי טיפה,
ולא הצלחתי לענות בזמנה

אכזבה
היא עומדת בחצות הליל מול ירח בוכה
וממררת בבכי כמה הכול לא פייר
הכול לא פייר! היא צועקת ובוכה,
ואנשים שומעים ולא מדברים

אהבה
קשה לי לכתוב לך,
בעיקר כי את כל-כך יפה
אבל אני מאוהב בך עד כלות,
והלב שלי מדמם בכמיהה אלייך

קצרצר
זוכר אותי...?
אני זאת שזיינת אתמול בלילה
זוכר אותי...?
אני זאת שאהבת לפני כמה שנים

צמד שירים
לא יכול להוריד ממך את הידיים
אהובתי, יקירתי, אהובתי
לא לא לא לא
לא יכול להוריד ממך את הידיים

הומור
"יאללה, תזדיינו כבר מ-פה!" -
צעק בעל בית הבושת
"אנחנו מזדיינים, אתה לא רואה?"
"אני מתכוון שתלכו כבר!"

זכרונות
כשבריטני ספירס שטפה את רחבות הריקודים,
אני עמדתי מאחורי הקלעים ועשיתי ביד
מולי הייתה קימבר, קוסית מארה"ב שעשתה עלייה,
ויודעת עברית ויודעת את העבודה

פואמה
אתה זמר גדול, גדול!
מה אתה יודע לשיר?
אתה יודע לשיר הכול, הכול!
יוצר ענק אתה, ענק!

בדידות
הימים היו מרירים מאוד לאחרונה,
אבל הם הולכים ומשתפרים
ראיתי אור זוהר בחשכה,
ובתוכו הייתה עוגיית נחמה

צמד שירים
הוא מטפס, ומישהו משחרר לו חבל
הוא מטפס לשמיים, ומישהו מלמעלה משחרר לו חבל
כמה שהוא יטפס חבל, נותנים לו עוד חבל,
הוא לא יגיע לשמיים לעולם.

בדידות
הלכתי לפני, הלכתי אחרי,
בתוך אופניים על החול הרך
השמש בהקה כמו עין מהפנטת,
של מנורת שולחן מנתחים

טרילוגיה
או שהיא מתכופפת כדי שניתן יהיה לחזות
במראה המופלא והמלא חזון
ונשגבות של האגסים הקטנים שלה בכסות גביעי החזייה

קובץ שירים
כלומר, כשהוא עבד, הוא היה עייף מאוד
השירים הנלהבים לא היטיבו עמו
כשהוא היה חוזר הביתה - הוא היה רענן
היה אוכל קילו אבוקדו, ולא משמין

סונטה
סימנים של פריחה מאוחרת
בגני אשר על שפת הים
ירדן נסוג הלאה,
לתוך נקבוביות העור

בדידות
מעברים בין בני-אדם הם חדים מאוד
יום אחד אתה כאן, יום אחד היא כבר לא
ואתה מוציא שרוך ארוך-ארוך של נזלת מהנחיר הימני
ואף-אחת לא אומרת לך שזה מגעיל

הרהור
חחח... היא לא עונה לך, אה?
כי היא חושבת שאם היא יפה וחכמה,
החרא שלה לא מסריח
לא נורא, חבר, אל תהיה עצוב

ג'ננה
הטלוויזיה דולקת, חיוך מרצד
איש שם טובח את הטובחים
וקשה לישון כשאקדח מכוון לי לפנים

ג'ננה
ירייה איטית פורמת איברים פנימיים,
מקלפת דונג עצים
נמתח מסטיק ארוך משיניים צחורות
מתגלגלת לשון אדומה מתפתלת צרה,

קינה
אני חיידק לילה,
צופה בכולם מהצד
מתייסר בועות לבנות ריקות,
של מחשבות שלא מחושבות

מקבר
זו הייתה שעת לילה מאוחרת,
הייתי ליד בית-הספר הישן
לא באמת רציתי לשרוף אותו,
אבל חשבתי שזה יכול להיות נחמד

דיאלוג
זה רק יגרום לך חוסר שביעות רצון, הוא אמר
אז מה? אמרתי, אני רוצה להתחכך אתו!
מחיכוכים באים רק צרות, הוא אמר
למה? אמרתי, חיכוכים זה כיף, זה מרגש

צמד שירים
אני עומד למכירה בחנות ישנה
ליד אופניים יד שנייה
יש לי קפיץ בגב ומצלתיים בידיים,
וכשמותחים לי את הקפיץ, אני צריך להכות במצלתיים

צמד שירים
הארץ ישנה על המדפים,
בין כל דפי הספרים,
בין הדמויות והעלילות שלא נרקמות,
הארץ ישנה בממלכת הדמיון

ארוטי
ווההה... לא ציפיתי לבובה כמוך
היא הזמינה חשפן לחדר במלון,
והיא יושבת על המיטה בקצה של הקיר,
עם רגליים מגולחות לפנים,
לובשת רק חזייה ותחתונים

דיאלוג
"איבדתי את החשק המיני שלי,
מאמי, את יכולה לעזור לי לחפש אותו?"
- אולי הוא נפל לך מאחורי הספה
"רגע... לא, הוא לא שם"

ג'ננה
אתה לא יכול לנצח אותי,
אתה לא יכול להשיג אותי,
אתה לא יכול להתחרות בי,
אתה לא יכול לזיין אותי

ג'ננה
הפסקתי לעשן, עכשיו אני נקייה!
כלומר עד שמילאת אותי במיצי האהבה שלך...

כמיהה
אולי האהבה תבוא
תיקח אותי איתה
אתעופף כמו ציפור גדולה
לבנה

קצרצר
עברתי פה כדי לראות את היבולים צומחים,
אם הם באמת צומחים,
אם יש יבולים,
בהסתמך על זה שמשוגע שתל אותם

אבקת הנשמה
הלבנה

ראפ
יו, תשמעו אותי, אני ראפר
יו, יש לי מה להגיד, תשמעו,
זה הולך ככה
יו, אני הראשון, אני בתור, את מסתירה את הסודה

אהבה
אני מתלהב כל יום מחדש מהשדונים הקטנים שלך,
איך הפטמות קופצות לכל מגע קל
אבל - את זוכרת איך טיילנו במדרחוב,
וראינו איש אחד זקן מנגן על כינור

דיאלוג
איזה יום היום, תגיד לי?
- לא יודע.
איזה יום היום, תגיד לי?
- לא יודע.

יחסים
איבדתי את הכול בדרך,
איבדתי אותך
אבל לא אכפת לי, שתישרפי

אלגיה
גרמניה שאחרי המלחמה לא הייתה טובה אליי
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי במרפאה,
באמת זה עושה לי טוב לראות אנשים עם נשמה כלואה

אהבה
אל תאמרי לי שאלך,
כל ימי הם בשבילך,
הכול אתן למענך,
ילדה

ג'ננה
ויש לנו חברים (וחברות),
בכל הגילים ומ-כל המינים,
שחולקים איתנו אותם תחביבים
סאדו-מאזו-אלקטרו מגנטו

בלדה
גם הילדים הכי טובים שומעים אואזיס במערכת הסטראו שלהם
הם גרים בצפון, בדרום ובמרכז, ומתאבדים כל יום לתוך המילים
האוזניים שלהם גדולות, והקירות עבים, אבל בכל זאת מהדהדים עם
המוזיקה
השכנים תמיד מתלוננים, אבל להם לא אכפת

שיר ילדים
כי אני מתעורר עם ראש בתוך הכרית
לא אומר טוב, לא אומר רע
נזקק לסיגריות וסמים
נזקק לסקס ומשקאות חריפים

בלדה
הוא דורש כאפה באבי אביו,
אבל אני אוהב את הילד הזה פעור העיניים
הוא שואל שאלות -
למה? איך? כיצד? מדוע? היכן? איפה?

קצרצר
הוא מנוסה עם חומר סיכה וגם היא
בילדותו אמרו לו ללחוץ על הכפתור
אמרו לו שזה חם ומתוק,
אמרו לו שכמה שיותר עמוק - יותר כחול

טרילוגיה
יש לה חיוך שרואים בהם גשם קיץ,
אני אוהב להסתכל בעיניה ולראות את עצמי
ילדת טבע שלי, איך היא ברחה ממני

פותחים את הקלסר, הכול נשפך,
מלא ניירות כאלה ישנים ופתקים וחשבונות ודו"חות.
אין מקום על הרצפה.
ואז מתחילים למיין את הכול לאותה השקית השחורה העבה,

צמד שירים
לשים קובייה של קרח על הלשון,
ולמצוץ אותה כל הדרך אל האושר
כי ימי שרב חזרו

סונטה
עברתי את השלב הזה
אני לא מוציא חלב מהמקרר
היריקות מהקירות מספיקות לי,
אני לא צריך שום-דבר אחר

סונטה
יפהפייה כמו טיפת מים זכה שמטפטפת משיבר מטונף,
בצד דרך אדמה רטובה של פרדס שלא עלה יפה
יהירה וענווה כמו פרח לבן הפורש כותרתו בלילה,
לאור ירח חיוור המסונוור אף מזוהרו של הפרח

בדידות
הם באים והולכים ימי שכחה,
ואני כמו בעין הסערה
מייחל לחופש שנוכחותך נותנת לי
אבל אין כזה כשהעצב דופק על חלוני

פזמון
ירוק הוא צבע הכסף האמריקאי
ירוק הוא שיערי
ירוק הדשא, והעלים, והגבעולים
ירוק הלק על הציפורניים של אהובתי

וידוי
יש לי מערכת שמייצרת כסף
יש לי מעבדה שמייצרת סמים ובחורות
יש לי אלף אורגזמות לחלק לטובות מכולן,
בתנאי שגם האגן שלי ירטוט

אהבה
כי אנחנו חזרנו לארץ על סוסים וחמורים,
ובנינו את ביתנו בעשר אצבעות
כי אנחנו יצאנו כל בוקר לחרוש את השדות,
ומכרנו לחם, יין ופירות

הלל
אתה מקשט את זה בתפאורה,
מוכרת ועם זאת משונה
אתה שופך דליים של צבעים חמים, כל מיני צבעים,
שנשפכים על הצבעים הקרים הדהים

מצב
אני לא יודע מאיפה זה נפל עליי,
ודווקא ביום ההולדת המזוין שלי
אני צריך לעשות בדק-בית, לראות
איפה היא החביאה את המפתחות

סונטה
בארץ הרחובות הריקים,
אנשים הולכים שותקים,
ממלמלים שירים עתיקים,
של עולם שיבוא אולי

בדידות
נולדתי בערבות טקסס,
מתחת לכוכב בודד
יש לי שירים בכיס,
ואין להם שום דורש

מצב
רוח וגשם מכים בעיניי
סתם יום נפלא,
סתם יום של סתיו
בו אפשר לרוץ יחף ולחזור עם חופן צפרדעים ביד

צמד שירים
מים מפכים וזה נעים
לטבול אצבע במים, למצוץ את האגודל
קליפות גרעינים שחורים מפוזרים על הסיפון
הקפטן מתנמנם על כורסה מרופדת קרועה

מחאה
העשירים מתעשרים, והעניים מתענים
הנכים סובלים, והבריאים מבריאים
הזקנים רעבים, והצעירים דפוקים
ככה זה, וככה זה צריך להיות

לטלפונים אני לא עונה
החיים זה דבר שולי
כי את הערב אני מבלה
עם יד ימין שלי

צמד שירים
על התקרה מצוירת כלה,
ולה נוצות לבנות כמו עורב.

כל הנעלבים מנופפים מבתים ריקים
דגלים ריקים
כל הנעלבים מביטים בי בשנאה
מורידים מחרוזות קמאיות אל תוך המיטה שלי

ייסורים
בוא נשחה במרחבי השדה של בן-שמן
אני אראה לך אדמה ושמש, עיניים נוצצות
לא צריך לפחד, איש קטן
הם עדיין שותים גלונים של פטל אדום

סאטירה
"אני רואה לך את החור..." הוא אמר
"איזה חור?" נבהלתי
"את החור שבנשמה שלך..." הוא אמר
"אה," צחקתי, "חשבתי שאתה... לא חשוב."

צמד שירים
כל יום, כל יום,
אני עוזב חלום
יורד אל בין רגלייך,
טוחן את ישבנייך

ארוטי
אתה מדבר עמוק וזה בסדר גמור מצדי
תחדור אליי עמוק-עמוק ללב
תחדור אליי לתחתונים, תמחץ לי את השדיים,
אני אוהבת זין שלך, איש שלי כושי גדול

הומור
זונות כאלה מזדיינות כל-כך יפה...
הוא אמר וחייך חיוך מתוק
הן נפתחות כמו ריצ'רץ' ונשאר לך רק להשחיל...
איך אתה מדבר, אמרתי

וידוי
כשמביאים לי לאכול פרה, אני אוכל
לא את הפרה עצמה, רק מה שסביבה
למשל העור והטלפיים
העיניים והמוח

ג'ננה
ראיתי את חבר שלי
אמרתי לו תיזהר בצעדיך,
שלא תפגע בעצמך
אל תנהג בי ככה,

בלדה
העיר הייתה יבשה אותו הלילה,
לא ירד גשם כבר שבוע,
האורות היו כבויים,
הרמזורים מהבהבים,

קצרצר
כמו חלקיק אהבה,
אישה מטאטא את הרצפה
כמו חלקיק אהבה,
אישה אוספת את שיערה

זכרונות
המדריכים חכמים ומתמוגגים, איזה נוער נפלא
מעט נפילות בדרך - שוליות
איך שרנו בגרון ניחר, יושבים במעגל עם אקורדיון
"אני ואתה נשנה את העולם"

בלדה
לא היה מה לחפש בעיר
המלחמה דחקה אותם דרומה
הם הלכו במקביל לשדה התעופה,
שהיה מגודר בגדר תיל כפולה

בלדה
בסבבה, כמו הליקופטר,
לרדת למחתרת, לסובב את הפלופלור בתוך בניין נטוש,
ולשמוע אותו מתרסק ונאבק על תנועתו,
כשהוא מוטח שוב ושוב בכנפיו אל קירות הבניין הרחב

פואמה
"גשם באמצע הקיץ..." הוא מלמל,
"אבל זה כבר לא קיץ, אדון," אמר ילד וצחק,
"אתה לא רואה איך העולם משתנה?
החורף הגיע, עננים מכסים את השמיים והרוחות קרות

מחאה
זעקה -
ארגונים סנובים ישראליים,
מנסים לעלות את הרמה של במה חדשה
אך אנו לא ניתן לזאת יד

טרילוגיה
היה לו נרתיק בכיס עם גפרורי זהב
הוא הצית איתם את הסיגריות שלו,
שעלו שקל שבעים במכולת השכונתית

אהבה
כבר שנים כמו שיכור, אוסף שבבים של שמועות ממך
נאלצתי לאטום את לבי, כי הוא תמיד יודע, אבל די
כמו ילד רעב, כך לבי רעב לאהבתך
כמו אדם גוסס הקורא לאלוהיו, לבי מתחנן לאהוב רק אותך

אתמול מתחתי את הגיטרה
לא הייתה לי בררה
ניסיתי למצוא את התווים שפעם נוגנו בי
את המלודיות שעשו אותי בן-אדם
גם כשהייתי צל

סוריאליזם
חלמתי שאני ציפור גדולה
שעפה מעל מדבריות סלע וקרח
ואת חיכית לי על צוק בתוך הים
והגלים מכים אל רגלייך

צמד שירים
ואתם תעשו סקס במושב האחורי בתוך השדה,
ואיזה שפן ירחרח סביב המכונית
"קח גזר, חמודי, אתה רעב?" היא תגיד,
ותאכיל אותו כמו תינוק, והוא יברח

פואמה
בוא אליי, פרפר נחמד, לכפר הנוער בן-שמן,
אנחנו נאכיל אותך הרבה סמים
מפיונרים לעתיד מסתובבים שם ומתלמדים,
איך להיות מפיונרים מהמניין

פארודיה
עברתי ימים כלילות בניסיון להבין,
אם אני כרוב
אני לא סבור שאני כרוב,
גם הקרובים אליי לא סבורים שאני כרוב

פואמה
הבן-אדם נולד בדירה קטנה,
ללא מדיח כלים, ללא מייבש כביסה
הבן-אדם נולד עם אוזניה
כלב שמחרבן בכל פינה

שיר ילדים
כשהייתי קטנה רציתי את כל הגלידה שבעולם,
לאכול רק גלידה ולא לפחד להשמין
כשהייתי קטנה רציתי לעוף בכדור פורח,
ולהרגיש כאילו אני מרחפת כמו ציפור

ארוטי
איך אני אמורה להתמודד עם מה שקורה עכשיו?
הוא אמר לי לא לזוז, אז אני לא זזה
הוא אמר לי להיות עירומה, אז אני עירומה
הוא אמר לי לא לדבר, אז אני לא מדברת

דיאלוג
"תשמור לי אותו," היא אמרה.
"את מה לשמור?" שאלתי.
"את הלב שלי," היא אמרה.
"מה לא בסדר בלב שלך?" שאלתי.

פזמון
אני יושב ורואה חדשות מתומרנות,
של אנשים מתומרנים,
שיושבים ומתמרנים אנשים מתומרנים,
שמתמרנים אחרים

ארוטי
אעמיד אותך באגם, עירומה,
תחת מפל מים קפואים.

כאב
כי אתה זונה, הם אומרים ומלקקים את השפתיים
אתה פוטנה, קחבה, הם אומרים ומתמוגגים מעצמם
למה אתם אומרים לי מילים כאלה רעות,
זה לא יפה

ג'ננה
למה עזבת אותנו, למה הלכת ממנו...
בבוקר העיר אותי חצב,
אמרתי לו - חצב, חצב, למה אתה מעיר אותי?
פצח החצב את פיו וייאמר -

כאב
הרבה זמן לא ירדתי לה
זה לא יפה מצדי
אז היא הענישה אותי
"ילד רע, ילד רע,"

טרילוגיה
קח שיניים ותחטוף לפנים
אני שמח שוב ללא תודעה במזוודה
אתה אומר שאתה אוהב להכות,
ושתהיה מאושר כשתמות

ג'ננה
הכלב שלי מת היום
עשיתי לו קבורה כמיטב המסורת היהודית
השלכתי גופתו לדגים טורפים,
ובינתיים נהניתי מהשמש הלילית,

הגות
כל אחד יכול לשלוף את הכלי שלו,
העניין הוא אם הוא עושה בו שימוש
למשל, אצל חד-תאיים, לא נהוג לדחוף ת'כלי לכל מקום,
אבל בני-אדם עושים את זה כל הזמן!

פזמון
אני אשתה לי טרי-לה-לה,
כל הדרך ל-לה-לה-לה
ואקנה הרבה לי-לי-לה
כל הדרך לטרי-לו-לו

ג'ננה
אני יכולה להרוות צימאון מים מימיי ביבי שופכין
אלף הבדלות מהאשכים של החבר שלי הכושי עם הזין הגדול
אני אוהבת למצוץ עוגת קרם שוקולד ייחודית מהמטבח של סיגל
אני אוהבת את האין אונים בהן מסודרות התחתונים על מדפים

אהבה
לו היית באה אליי היום
הייתי מביט עמוק בעינייך והולך לאיבוד
הייתי מלטף את פנייך בעיניי
מלטף את לחייך

מצב
"אה... זו את."
אני נכנסת וסוגרת אחריי את הדלת שהיא לא טרחה לסגור
היא כמעט רצה אל המטבח,
אורזת לחם בעטיפה אטומה

אהבה
מתעסק לי עם קפה, סיגריות ומוזיקה,
על מפתן המקדש, על מפתן הכלוב
אני אוהב אותך, יוכבד, למה את לא אוהבת אותי בחזרה?
יש לי מים מהברז, וגם שתייה ממותקת קרה

צמד שירים
לבד יושב ליד הטלפון, איש לא מתקשר
הטלוויזיה פונה אליי, אבל לא אכפת לה מה יש לי להגיד
הדלת סגורה תמיד לאיש שהולך ובא,
הוא אף-פעם לא נשאר ליותר זמן שלוקח לקחת נשימה

בלדה
העיר שהם עברו דרכה
עלתה עכשיו באש ועשן
כשהזקן והזקנה מושכים את העגלה
והילד מציץ מבין השמיכות

טרילוגיה
לילה אחרון חלמתי שמישהי אוהבת אותי
זה היה לילה, והיו הרבה אנשים
חיפשתי אותה בין כל האנשים, והיא חיפשה אותי,
כשהיא ראתה אותי, היא חיבקה אותי

בלדה
הירח החליף צבעים וצורות, וגם הכוכבים הסתדרו במבנה שונה
ביום שלו, שלה, שלהם, שום-דבר לא השתנה

מינימליסטי
אני גבר בודד בשכונה חשוכה
מנסה למצוא שכנה נחמדה
עם עיניים גדולות, נבונות, טובות
לנחם את לבי, להפיג את בדידותי

טרילוגיה
היא רוצה את האומץ והתשוקה שלך
אבל חייב להיות משהו חוץ מכיף
היא צריכה לימודי אהבה

סמים
אני תופס ראש מהריח של כל חומרי הניקיון האלה,
זה מביא סוטול לא נורמלי,
אני משתמש ואנשים חושבים שאני אשכרה מנקה,
את התנור, את האסלה, את הכיור, הרצפה

ג'ננה
לא, הוא לא מבין
אני מנסה להסביר לו, והוא לא מבין
אני מראה לו דוגמאות, והוא לא מבין
אני פורש לפניו הוכחות, והוא לא מבין

אהבה
הוא משחרר אותה מהראש שלו,
היא משחררת אותו מהראש שלה,
ועכשיו הראש של שניהם פנוי

צמד שירים
הו, וואו, איזה כאב, איזה שיברון לב,
זה היה יכול להיות גדול, גדול, אבל זה הלך לעזאזל
זה נשפך על המים, והמים התערבבו במים, ושום-דבר לא קרה
איך זה יכול להיות שמים מתערבבים במים ושום-דבר לא קורה

ג'ננה
יש לך בית-קפה יפה עם פרחים והכול
אני רוצה אותו!
ומגישים שם משקאות משונים בכל מיני צבעים
ילדות קטנות מגישות קוקטיילים ממסטלים

ג'ננה
לחמניות טריות מאפה בית
ריח כפר שדות, זרעים חריפים
היא יורדת לו בשירותים
מלכת הכיתה יורדת לחנון המצור

אכזבה
אני לא יכול להיות כאן בצורה כזאת,
אני נוסע אל המאדים, אל העתיד,
בו אני יכול להיות מה שארצה,
מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה

ארוטי
היא צועקת שהיא מאוהבת
כיף לה? כיף לה, אם הוא מחזיר אהבה
והחלון מראה לי חורף,
חורף כזה שלא היה פה הרבה זמן

ג'ננה
האריכו לי את המבחן בלשון,
וגם האריכו לי את הלשון,
כדי שאוכל לדבר עם הלשון מילים בצרפתית,
וגם להתנשק צרפתית

פואמה
אנחנו אוהבים לשמוע בלוז וג'אז
כל מה שמזכיר לנו שהחיים יפים, למרות זאת
מיטל באה אליי לשטוף ידיים
יש לה חיוך של יודעת סוד, חיוך טוב ואוהד

ג'ננה
יום-יום, שעה-שעה, אני מחפשת את מברשת השיער,
אבל אני בכלל רוצה להיות רופאה,
זה לא שלא טוב לי להיות טבחית,
אבל אני אוהבת נגרות

ארוטי
אז הוא אמר לי...
"מגיע לך תפנוקים,"
אז הוא אמר לי...
"מגיע לך זיונים,"

בלדה
הזקן הלך לקושש עצים
חזר פעמיים עם ערימה של עצים,
שמצא במחבוא בעיר קטנה,
עיר הרוסה מהפצצות

מקבר
מדליק אותי שאני מדליקה אותך
אתה נדלק?
אפשר לראות שאתה נדלק לפי קשיות איברך
אני עומדת להדליק אותך יותר

ארוטי
הרגשתי שהוא רוצה, ורציתי גם,
אז קירבתי את פניי, והוא נישק
כמו חיה הוא היה

ג'ננה
יש אדם עם כרבולת אדומה
ומשקפיים עבים בצבע ארגמן
בונה בית מלגו והטלוויזיה דלוקה
על ערוץ פורנו

פואמה
לא מרשים לי, לעזאזל, להשתין על עצמי,
למרות שזו מהות האושר הצרוף
אז אני נאלץ כמו כל המשעממים, האפורים,
להשתין, לעזאזל, באסלה של השירותים!

דיאלוג
- את נערת כפר פשוטה למראה...
+ מה זה? מה זה?
תוציא את הצורה שלך מהבית שלי, מנוול!
איך אתה מעז לדבר אליי ככה בבית שלי?!

מקבר
הוא בא אליי אדום-אדום על הסכין שוחט השוחט עצמו
מטפטף אליי אדום-אדום על הסכין כל הדרך במסדרון
ואני כבר עם הזין בחוץ, מוכן לגמור לו על הפנים,
אבל הוא צוחק ועם הקצה של הסכין מוציא לעצמו את העיניים

אודה
גם אני התעוררתי מוקדם, שואל -
מה ידוע על היום הזה?
שיבולים חיים זוקפים גבם לשמש,
פוצחים פיות שיבולים קטנות לדבורים פעלתניות,
שמאכילות אותם

הומור
"חתיכת מקום טוב" הם מתפעלים,
הם מתפעלים גם משתי נשים צעירות,
שחברת הניקיון שהם שכרו שמו אותן לנקות
"שלום, בנות," הם אומרים בלבביות יתר

דיאלוג
הרוח הזאת בפנים עושה לי מצב רוח לזיונים
אתה רוצה להזדיין איתי, מומו?
"אני לא יכול עכשיו, אני עסוק,"

ערפילי
אכזרית ומדממת דם שלך לא שלך
עברתי את הגבול בין שם לכאן,
פישקתי את שפתייך באצבע,
בדקתי את שתיקתך,

קצרצר
מוות זה כמו מצב-רוח, וכמו מצב-רוח, זה -
הולך ובא, הולך ובא, הולך ובא...

דיאלוג
- הוא מדבר בגוף שלישי.
- מה זאת אומרת?
- הוא אומר למשל,
"הוא הלך למכולת".
- אולי הוא באמת הלך למכולת.

צמד שירים
הוא מלטף לי את השיער ואומר שאני הבובה שלו
הוא קונה לי תכשיטים ואיפור ובשמים,
ואומר שאני המתוקה שלו
יש לנו שטיח רך לעשות דברים לא חינוכיים

דיאלוג
+ מומי?
- כן, מאמי?
+ מתחשק לך להזדיין איתי?

ג'ננה
בשמיים עפעפיים,
באישונים ילדים קטנים
על הכתפיים קעקועים,
בין הרגליים מוטות וחורים.

הרהור
אז כן, אני שר איתו, על מותו של איש הנשים
ונדמה שכולם שותים שמפניה או משהו,
ויש להקה טובה על הבמה, כמו ביטלס או משהו
וכן, כל הגברים אוהבים את כל הנשים,

רומנטיקה
ותינוקת מציצה החוצה
ובחלון ירח זורח
והיא שולחת הבל פה רטוב אל חמוקיו
ושומעת את נעימת השינה של אימא
מעל לערסל ובו חיות מרחפות

צמד שירים
אז הבן-אדם אמר שהוא הולך
אמרתי לו תישאר, נשתה בירה!
אמר לי זין על הבירה, אני לא שותה יותר
אז אמרתי לו, סבבה, אני אמזוג לך אורנג'דה

הרהור
כן, הוא דומה לאיש ההוא שהכרתי
אותו שיער, אפילו אותו סגנון הלבוש
כאילו, האיש שהכרתי לא הספיק להיות איש,
כך בכל אופן אמרו לי

בלדה
הילדה נשכחה ברכב
זה היה לילה קר,
והגשם ירד על המכונית מבחוץ
הגרביים שלה היו ספוגות זיעה

אהבה
אני אוהב אותך, מיקרו פלטה
את היפה בנשים
חן הליכותייך ידוע בכל העיר,
וכן יופי עינייך וסומק שפתייך

פזמון
אני לא אוהב, לא אתחבא
אני אהרוס את החומות מבפנים
אני אגנוב אפילו פנים,
אני אברח ללא עקבות

ג'ננה
- "המכונית לא מניעה..."
מסובב שוב, "המכונית לא מניעה..."
+ "אין בה דלק..."
- מסובב שוב, "הבת-זונה לא מניעה..."

פואמה
אהובתי, אהובתי,
יקירתי, יקירתי,
למה מה את חושבת את עצמך,
קחי את הצורה שלך ועופי לי מהחיים

קובץ שירים
אני אוהב את האצבע שלה
שהיא מכניסה לתוך פי
ונותנת לי למצוץ אותה
כמו הזין הכי טעים בעולם.

בלדה
והוא לקח אותה במריצה את כל הירידה בקצה הכפר
היא צחקה, ואמרה הרבה "ווווייי" ו"ווואווו",
והוא התרגש נורא שהוא גורם לה להתרגש
הרי זה כאילו הוא עושה לה לגמור

פואמה
אין לי זין אלייך, מתוקה
נמאס לי מהכול
אני לא נרגע, אני רוצה לישון לנצח
החיים הפכו פיקציה, המוות לא זר

גורל
ילדים מביטים בי תמימים מבעד לדלת
למה מביטים בי, מה רוצים להיות
כל מה שאני רוצה זה לשכב לצידך,
ולהקשיב להלמות לבך

פארודיה
אל תתעסק עם המלח! הוא צעק עליי.
מה? שאלתי.
אל תתעסק עם המלח! הוא צעק בגרון ניחר.
מה קשור מלח? שאלתי.

ילדים גדולים לא בוכים
עם שלל המסכים התלת-ממדים מול העיניים
מנסים למצוא שטח חשוף ודו-ממדי
לנוח בו ולראות משהו שהוא לא תעתוע

הרהור
לימדו אותי לנוח על הדף
אני נושם נשימות כבדות וקצרות,
סיגריות, הרבה סיגריות
רעד חולף בגופי מהמנוחה הלא צפויה

מצב
אני מצטער, אבל אין לי מנוחה
מה אני יכול לעשות כשהמנוחה הלכה ממני
אולי אקרא לה - מנוחה! מנוחה!
היא לא עונה

ג'ננה
"אתה מבטיח לי לאהוב אותי תמיד,
לכבד ולהוקיר אותי,
בחולי ובבריאות, בעוני ובעושר,
עד שהמוות יפריד בינינו?"

סוריאליזם
מתקלח במים קרים והתחושה
כמו מסמרים לראש
אבל אתה מניח למים הקפואים להכות על ראשך
יוצא מהמקלחת נוטף מים כמו חיה,
ושותה משקה קר מהמקרר

מקבר
אני עובר במעברים אפלים של סופרמרקט שומם חשוך,
ורואה ראשים של בני-אדם מוצעים למכירה כמו ראשים של בובות
מצלמות עוקבות אחריי מהקירות,
מחליפות זומים, נעות, מתמקדות

פואמה
ירוקות-ירוקות השדות באפריקה
שחונה נפשי כמו מדבר
אני הולך בודד בשדות התירס של חיי
יותר שחור מהלילה, ויותר שקוף ממים

פואמה
כיוונתי את הרדיו לאהבה,
ושרה אותו אישה
קולה ענוג ולא מתייסר,
אבל גבר אוהב יותר

קובץ שירים
המפלצת הקטנה נעלבה מאוד שקוראים לה מפלצת
"אני לא מפלצת, אני צפרדע!" היא מחתה בעלבון
"אנחנו מצטערים מאוד," אמרו היבחושים,
"אבל את מפלצת ענקית, נוראה ואכזרית

קצרצר
הנה אנחנו מפצחים בדיחות ומספרים גרעינים
קוראים קומיקס, ומתחפשים למפלצות ודרקונים
כשאת מתפתלת בצחוק על הרצפה בכאבי אושר,
ומרטיבה בתחתונים

בלדה
הוא יושב פעור עיניים עם רקות מתקתקות בתוך אחד הקברים,
ומחכה שיכסו אותו אדמה
אבל הם מתפללים, וקורעים לעצמם את החולצות במבט רציני כזה,
"האדמה..." הוא רוצה להגיד, "תכסו אותי כבר באדמה..."

זכרונות
היא צעקה עליו - די, די, אני לא רוצה יותר
אולי בגלל משהו שאמר,
כאילו הם הזדיינו בקטע טוב,
אבל פתאום בבת-אחת, כשהוא בתוכה

ארוטי
שמע, מאמי...
היא אמרה בעודה מביטה עמוק לעיניו,
כדי להסיח את דעתו,
בעוד היא מחסלת את חפיסות השוקולד שלו

ערפילי
בלילה זה גדול, וזה מתקרר ומתקרר
לתוך העור, לתוך העצמות,
בדלעת שיושבת לך בתוך הלבלב
את מתעצבת, את בוכה,

מצב
אני חופף את ה-שיער עם שמפו נגד זה וזה ובעד זה,
שמנקה עד השורשים, עד הקרקפת
אני חופף את שיער הערווה, שיהיה נקי וריחני ורך
אני מסבן את פלחי התחת, כדי שהתחת ינצנץ

בלדה
לקחתי את הלוויתן והגעתי לדלפק במלון פלמינגו
המקום שרץ שוטרים לפני הוועידה,
לאף-אחד מהם לא היה מושג ש-רק בדרך לכאן,
עברתי על לפחות עשרים חוקים פדרליים

כשיש לך אבן ביד, זרוק אותה לסיר
אוסף מים ושמן, תבלינים
בצל קצוץ, תפו"א ועדשים
ערבב היטב, חכה שעה קלה

מקבר
זנב שלי נכרך סביב צווארך, וחונק אותך,
אין לך סיכוי נגד בנו של השטן
המזלג שלי ייקח אותך וייצלה אותך מעל הכיריים
אתה נעוץ על מזלג כמו מרשמלו מזוין

גיהנום
אין תנאי מחייה בסיסיים מבחינה רוחנית ושכלית!
לאדם עם שבעים אחוז נכות,
שחי כמו כלב!
כמו כלב!

ייסורים
ואם המשקל יותר כבד
ואין דברים לעשות מלבד להתאבד
ואם מישהו רודף אותי עכשיו
והמשקל של העולם...
כבד

אהבה
אני לא יכול לראות אותך בוכה,
את יותר מדי כזאת מצויינה
אולי נעשה הליכה בגינה,
ונקטוף שושנה אדמדמה

הרהור
זה לא סופי שהיא בחורה
כאילו, היא בחורה, אבל זה לא סופי
כי אלכס רוצה אותה, אבל לא בתור בחורה
אבל אולי היא לא בחורה

קצרצר
מתחת לסדין יש יצור נורא,
עם שני ראשים, ארבע ידיים וארבעה רגליים
מתחת לסדין יש גבר ואישה

רומנטיקה
אני ממש קרוב הלילה
ואני מרגיש כאילו אני נע בתוכה
שוכב בחושך
ואני מרגיש שאני מתחיל להכיר אותה

פואמה
אני הייתי חזק מהחורף,
אני הייתי חזק מסופה
לצמוח מכלום שהיה לי,
זה סוד הכוח שלי

מצב
נגמרו לו השמיים, יש רק תקרה
שלושה בקבוקי פלסטיק מונחים על השולחן,
רק אחד מלא, כדי מחציתו בגזוז אדום
אני מביט על תמונות הקדושה של הרשב"י
עם מילים קדושות וציור שלו בפנים קורנות

בלדה
מקס עובד על רכב המלחמה בו הוא שולח דלק לפראיים, שמשלמים
הפראיים משלמים בזהב, והם כורים אותו בעצמם מהאדמה
אחדים מהם נהרגים לפעמים בתאונות הכרייה
יש לפראיים מעט מים שהם שואבים מבארות, מי תהום

קינה
בואי בואי בואי אליי,
ננפח בלונים, נלעס מסטיקים
אני לא יכול לראות את מי שאני לא יכול לראות

דיאלוג
נזק מוחי,
יש לך נזק מוחי
אני לא יודע מה אתה יכול לעשות בנידון
למעשה, אתה לא יכול לעשות כלום

פארודיה
בן 30, מטר ושבעים וקצת,
עיניים חומות ושיער שחור חזק,
מחפש ת'אחת ומחכה להתרגש,
דרושה כלה. חליפה כבר יש.

ארספואטיקה
הראש שלי יושב במזנון של נטלי
מעשן סיגריות יבשות מתחת לגגות הרותחים
רואים את הזריחה לאחר ליל שימורים
אולי העשן יתפזר ואפשר יהיה לראות
את הדרכים נפתחות
מהמזנון של נטלי

פואמה
מתהלך לי ביינות להרים חשוכים
שם חושך מצרים ולי אין דבר
גם לא קנקן של מים או שיר
לא זיכרון של היותי קטן

ארספואטיקה
ואולי אתה עבד במפעלי המילים
אבל בגדים צריכים להיות על גוף,
אחרת מה הם שווים

ג'ננה
הילדות של היום הן נסיכות,
שהופכות להיות מלכות,
שמבינות שהן לא ממש מלכות,
ואז מתאבדות או הופכות רעות

טבע
יצאתי לי לנסוע באחו, בין הציפורים המצייצות ירוק
שמעתי את וויש המנועים, שמיים כחולים התחככו באספלט
הלימונדה נזלה בין הצינורות, המנוע פעפע לימון
אמרתי אני רוצה אחו, מכאן עד סוף העולם

בלדה
מצב-רוח שקט-שקט בלי פינק-פלויד ברקע
היא מצביעה השמימה ואני רואה דם
"כל יום השמש נטבחת על-ידי כיתת יורים,"
היא אומרת, ואני נשאר תמה

דיאלוג
+ אז הוא אמר לי שהוא לא אוהב אותי
- אז להרוג אותו?
+ הוא נתן לי כסף למונית, והתקשר לראות שהגעתי
- אז להחיות אותו?

קינה
עיניים מביטות באופק מרוחק
עיניים יודעות משהו
אתה לא תזיק לי
החיים נפלאים

פואמה
זמני עבר, גם זמנך עבר, גם זמננו
אני אוהב לאכול לך את הלב והעיניים,
אני מבקש סליחה
בואי אליי בשמלת כלולות שחורה ונעשה ירח-דבש על ספינת רפאים
טרופה

סאטירה
היא הייתה מתלהבת מהמלפפון של סבא ג'ו
סבא ג'ו ידע שהיא מתלהבת מהמלפפון שלו,
וטיפח אותו בכל הזדמנות
הוא נתן לה ללטף לו את המלפפון

ג'ננה
הוא הגיע אל הארץ בדרכים מעט בזויות,
הוא היה סוחר סמים, הוא לא רצה להתגלות
הוא סימם את כל הארץ בצבעים והזיות,
הייתה לו מעבדה ודיפלומה לרוקחות וכימיה

רומנטיקה
בצל לדמעות שלך,
בצל, הרבה בצל לדמעות שלך

אינטרוספקטיבי
מה מתייבש בשמש, ולמה הוא מחייך
אה, הלו זה בני המציל,
בני, מה אתה מתייבש על שפת הבריכה?

צמד שירים
אבל כשהוא בא, סתם כך, הוא רצה רק דבר אחד,
והיא ידעה את זה
הוא פיתח איתה שיחה, והיא זרמה אתו,
שעת לילה בגן ציבורי באמצע כיכר

הומור
כי למה לא בעצם אם זה חי?
אז מה אם זו נעל, היא חיה,
עובדה שהיא צועדת על פני הרחוב
אבל למה יש לה אורות מהבהבים בסוליות?

מצב
היא יושבת לידי עם סכין ומזלג,
חותכת סטייק ומכניסה אותו לפיה,
ובולעת
ברקע מתנגן פינק פלויד בדיסק השני של האוסף,

הומור
אני לא ראיתי את הסרט שאת ראית,
ואני לא מיומן במונחים המיניים של הדברים,
אין לי מושג לאן את מכוונת את השיחה,
ומה אני אמור להגיד לפי התסריט

פארודיה
ואולי
לקרמבו אין עתיד
אוכל אותי
ביופי המגניב

קצרצר
סללי לי דרך אל חוכמתך

פזמון
אני ניצוד, אני מחפש את עינייך
בלי הכתר - שום דבר לא בהיר,
עם שחר - הציידים יוצאים לצוד אותי

סאטירה
"אני מעשן רק סיגריות קאמל נטורל, כל השאר לא לרמה שלי."
מה זה נטורל? מה לא לרמה שלך? למה, יהיה לך סרטן משובח יותר?
"כשאני עם בחורה במיטה, לא עומד לי. אני צריך לפחות שתי
בחורות, ושיהיו דוגמניות."

פואמה
קמתי על צד שמאל,
ובחלון ספינת מלחמה שטה,
להבעיר את שטח האויב

פזמון
אבדה התקווה מהעולם
נשאר רק ללקק את הזמן
לעשות סקס חסר משמעות
לזמר שיר לכת ישן

זכרונות
אני הכרתי אותה במקרה ברחוב,
היא הייתה יפה מהסוג של שחקנית צעירה,
אבל לא מטופחת במיוחד
מיד נדלקתי - אחת כזאת אני רוצה לזיין

ארוטי
אני מתפשטת לי בסוטול שלי,
וככל שאני מתפשטת יותר,
אני רואה את האיבר שלו מזדקר יותר

ארוטי
סקס על הבוקר זה לא משהו שאני רגיל אליו
סקס בכלל זה לא משהו שאני רגיל אליו... אבל לא משנה
אני ישן ומתעורר לתוך ריח בושם מענג,
בושם כזה שגורם לך לחשוב על חמוקיים של נשים,

"אסיע אותך 160 ק"מ עד...
יותר מזה לא אוכל."

דיאלוג
"אתה אוכל את העוגה?"
- "לא אוכל את העוגה."
"אתה לא אוכל את העוגה?"
- "לא, אני לא אוכל את העוגה."

מצב
עברה שנה מאז שהתגרשנו
מכונת הכביסה מכבסת לילדות את המגבות והבגדים בכל יום
אני מכינה שלוש עוגות בכל יום
יוצקת שמפו ומרכך על שיערן בכל ערב במקלחת משותפת

אהבה
מרדים אותי להישאר כל-כך מאוחר,
כשאת מקלפת את הגרביונים,
ומסירה את האיפור,
ונכנסת למיטה בפיג'מה

אלוהים
עוד אבוא אל סיפך בנפש יוקדת.
עוד אבוא אל סיפך קמל ורועד.

אמונה
איפה שהייתי מקומות נמוכים וגבוהים.
איפה שדרכתי צמחו ויבשו יבולים.
השמיים לא שאבו, האדמה לא בלעה.
להיטטתי בחיים כמו היו בדיחה.

פואמה
עולה ויורד במדרגות
עולה ויורד במדרגות
אין לו מה לעשות
אני מכניס בו אגרוף כדי שיעצור

אינטרוספקטיבי
אובך מתמוטט גג מכונית שלך
ריח בנזין בנחיריים
שותה דלק, נושמת אדים ורעלים
אנשים דביקים, מסטיקים נדבקים

בלדה
לפרק טנק כדי שהיא תחזור אליי,
זה לא מוסרי ולא חוקי,
בעיקר כשזה טנק גנוב
אבל היא אמרה שזה יסמל עבורה,
את פירוק העולם מנשק,
ואת קץ המלחמות

ג'ננה
האנרגיות שוב בקצב קבוע של פעימה-פעימה,
וכל העגבניות בשלו מזמן והפכו אדומות כמו הקוס שלה
יש לה עבודה לעשות,
לפתוח רגליים רחב-רחב, ולתת לכל דכפין

אינטרוספקטיבי
הוא מתרשם מהצעצוע החדש
בסך הכול פורפרה, אני אומר לו
אבל זה מגניב, הוא אומר,
מסתובב ומסתובב במשיכת חוט

בלדה
בשעת לילה זחלה הצינה
אל עיניו של הזקן
כשהמדורה כילתה את עצמה
וכבתה

צמד שירים
עכביש גדול מטפס אל הגג
עמד ילד באמצע הרחוב וצרח -
"אימא, תראי, עכביש ענק!"

סוריאליזם
הילדים הלכו בשיירות,
כמו ברווזים ממושמעים אחרי אימא ברווזה
רק שאימא ברווזה הייתה התסכול

בלדה
כל הדרך ללאס ווגאס,
מכאן במכונית אדומה פתוחה מה אני קורא לה הכריש
ללכת שבי אחר הזונות צבועות השיער,
הסופרות כסף בבנקים בציפורניים מודבקות

טרילוגיה
יש לי את אותו החלום כל לילה
נופל על הרצפה ומתעורר
מאז שהיא לא, גם אני לא
והרצפה ממשיכה להישבר

ג'ננה
עברו שנים מאז זיינתי אותה,
אבל היא לא שוכחת, לא סולחת,
איך לקחתי את בתוליה בערמה
ועכשיו היא חוזרת להתנקם

פזמון
ראיתי אותה, ראיתי אותה,
בזה לי בלב שלם,
אומרת אתה לא שווה,
כי אתה מזרחי

ג'ננה
"אני רוצה כזה," היא אמרה והגישה לי את עלון הפרסומת.
"היא לא לובשת כלום!" הזדעקתי,
לנוכח האישה הבשלה העירומה לחלוטין בשער
"עמוד שמונה," היא אמרה

ג'ננה
יושב לי על שולחן, רגל פה רגל שם,
יושב על השולחן, מלקק את מנורת התקרה
אוסף שאריות מ-כל מיני חלומות
ותמיד-תמיד מפליץ בצרורות

קינה
עמותת "רעות" בירושלים הרגה את אימא שלי,
ולאחים ולאחיות שלה לא היה אכפת,
כמו שלאחי ולאחותי לא אכפת ממני.
זה מה שיש לי להגיד.

ארוטי
איזה מן אוצר זה שנמצא אצלך בין הרגליים
אני רוצה לטעום אותו
תתני לי לטעום אותו?
למה לא?

בלדה
היא אישה זקנה,
שפעם ילדה לזקן בן אחד,
ש-מת לפני שמלאו לו שנה
היא הייתה צעירה

הומור
היה טוב? היה טוב, היה טוב-טוב
עד כמה היה טוב? היה דבש, היה דבש-דבש
עד כדי כך טוב? היה תותים, היה תותים-תותים
היה טוב התותים? אכלנו, שתינו, טוב-טוב לנו על הלב

דיאלוג
"תמיד תהיה לנו את פריז." הוא אמר לה, והיא מחתה דמעה
"היו לנו ימים יפים שם, נכון?" היא שאלה
"הימים הכי יפים שיש," הוא אמר וחיבק אותה
"חבל שאתה הולך להישרף בגיהינום לנצח נצחים," היא אמרה וייבבה

ג'ננה
זונות, כולם זונות...
אתה זונה? אימא שלך יוצאת ברינה
מוצצים, כולם מוצצים...
אתה מוצץ? איבדתי את הקוצץ

ארספואטיקה
כאילו אם אני אגיד -
היא קוסית שרמוטה, יודעת את העבודה,
הייתי טוחן אותה 24/7
הייתם חושבים שאני ערס טיפש

ג'ננה
כוחות של הטבע זה משהו יוצא מהכלל,
כמו למשל אניטה וחואן,
הם היו זוג שושנים,
הם צמחו בערבות אפריקה, והיו מאוד צמאים

קצרצר
פופ פופאיי היה מלח נועז
תמיד היה ראשון
הוא בא מהים, ושם נשאר
אבל התקבל בכל הבתים בברכה

ארוטי
בכוסית הצבע טובל המכחול
נוטל עוד קמצוץ צבע אחר
ומצייר אותך עירומה ובוהקת
נחשקת חושקת מזוקקת מזדקקת

הרהור
אני חושב שמותר להגיד,
שבכל יום שעובר,
אני קרוב יותר להפוך לפיה,
ממין זכר.

קובץ שירים
לא נראה לי שאלך הביתה עכשיו,
אולי בכלל הגיע זמן להחליף בית
יותר מדי אגו-פלצת רק פוגע בי,
ואני לא רואה מה מול העיניים שלי

פואמה
בגן חבצלת יושבת גננת ומספרת סיפור
אבירים שגווייתם נרקבת בתוך שריון
מלחמות של חרבות ומרכבות ברזל
נסיכות ערמומיות שמשתמשות בסקסיות שלהן,

פזמון
תן לי לקחת אותך למקום בו יש רק פנים מחייכות
לגונה, מים שקופים,
שמש צהובה שמשוויצה לכל אחד

ג'ננה
ישבתי בבית שלי, חשבתי מה לעשות
נזכרתי שלא אכלתי כל היום, וכבר ערב
מצאתי לחמניות עגולות קפואות במקרר,
ראיתי שיש פסטרמה, האיש קנה

סאטירה
הפסיכיאטר ישב עם ערימה ענקית של קוקאין,
ממש גבעה שלמה על השולחן,
ודחף את האף שלו לתוך האבקה
"זה צריך בשביל שיהיה לי מושג על מה אתה מדבר,"

קובץ שירים
פעם היא הייתה שתויה,
וזזה לאט במרחבי הדירה
היא מזגה משקה בהילוך אטי,
כאילו הזמן האט ממהלכו

צמד שירים
פעם היה פרח שעף באוויר מכוס נייר על החלון
שמש נשברת והופכת לרסיסי כוכבים שמביטים בי
חיוך זוהר מדלת פתוחה מזמין אותי,
מדבר איתי כמו אלפי שמשות שחגות סביב היקום.

אינטרוספקטיבי
והוא נטע עץ זית בתוך האבנים
וזרוע מקופלת לו סביב הפנים
מגדף את מי, מגדף את עצמו
שואג ביינות להרים עירומים

ג'ננה
"משטרת המחשבות משנה סיסמה, עבור."
לא, זה לא הקטע שלי, אני בעסקי הריגול,
אני מאזין לשיחות, ופורץ חשבונות אנשים,
אתם יכולים לקרוא לי ג'יימס בונד.

שיר ילדים
האגרטל שלו היה מלא פרחים
מ-כל מיני סוגים ומינים
והם הפיצו ריח נהדר

פואמה
כל השירים האלה מדברים על לב שבור,
כמו הלב של ג'יימס בונד אחרי שהמרגלת עזבה אותו
גם ג'יימס בונד הלך להופעה של ג'ימי הנדריקס,
והתלהב מביצועי הגיטרה והביטחון העצמי

אהבה
יופייה כמו אבן חוף חלקה,
שהמים ריככו,
בגאות ושפל
ומעל הירח מכשף את קצף הגלים

ג'ננה
תעיפו ממני את השמיכה הזאת, אין לי כוח אליה
כל היום היא מתלוננת למה אני לא מתכסה בה
היא שואלת אם לא קר לי ברגליים,
ושכדאי שאכסה את הרגליים

סמים
פרנקי הלך להוליווד ביום שישי,
בדיוק ב-13:22 ומאז לא חזר
מצאו אותו אחרי כמה שבועות,
מכוסה מכף רגל עד ראש הרואין

דיאלוג
- אהבות כאלו נגמרות בסתיו, אתה שומע?
בחורף אתה יושב עם הלב השבור שלך על המיטה, על השולחן,
(אתה על המיטה, והלב השבור שלך על השולחן,)
ומקונן - אהובתי, אהובתי, למה עזבת אותי...

הומור
אבא לא מדבר איתי, כי הוא עסוק מאוד
ניסיתי להראות לו את אוסף קלפי צבי הנינג'ה שלי,
אבל הוא לא רצה לראות,
הוא רק שאל כמה עולה לי הזבל הזה

קובץ שירים
כאילו, הוא די דומה לי, באיזה מובן
אותה צורת עיניים, אותו חיתוך דיבור
יש לו ידיים, וגם לי, וגם אף קטן
והעיניים שלו מדברות כשאצלי הן לא אומרות מילה

אהבה
אני משתין את הממתקים שלי לתוך האסלה
כל לילה אני רואה אותך
תופסת לי את הלב דרך צוהר הנפש,
ומחבקת עד שאני בוכה

פואמה
בצומת גיהינום הרמתי מבטי לשמיים,
עדיין יכולתי לראות אותם משחקים בחול,
דליים קטנים מפלסטיק, כפות גדולות אדומות
יישן ביער ליד עץ זקן, שותה וויסקי ישן עם פקק שעם

בלדה
צוציק הקטן רצה להיות רופא
"למה אתה רוצה להיות רופא?" -
שאלו אותו כל האנשים
"כי אני רוצה להציל חיים של אנשים" -

ארוטי
שתי טיפות חמוצות-מתוקות
אטפטף על ישבנך

מצב
מתפתל בצינורות הרחובות החמים
מעל שמש קופחת כמו שדות בוערים
מנסה בקושי למצוא טיפת נחת בסיגריה בוערת בפה
קצת נחמה, קצת עשן, תנו מנוחה, אנשים!

טרילוגיה
וציפור בינונית אפורה,
נכנסת דרך החלון בתעופה
משייטת בין החדרים כמו דירה שלה,
ומפחידה את כל החברות הקוסיות שלי

ארספואטיקה
זה לא סיפור
זה השיגעון שמדבר

מצב
צעירה סינית עומדת בצומת דרכים,
ומנווטת את התנועה עם שלטים קטנים עגולים בידיים,
נועלת נעליים שחורות סירה משוחות לכה,
גרביים לבנות ארוכות דקות

ג'ננה
התרסק לי מצב-הרוח לאלפי כדורי זכוכית מנצנצים,
העוקץ נשלף ואני מוחדר רעלים
ילדים קטנים אומרים שאני טנק פיל,
אבל אני קטן, קצת כמו הם, והם לא יודעים

אהבה
ועל המיטה יש מלא בובות נפוחות מלאות סמרטוטים,
ואני עקרתי להן את עיניי החרוזים כדי שלא יראו,
אותי מאונן וחושב עלייך, כמה את יפה,
וכמה את מפתה בתנועות גופך השיכורות החושניות

פיוט
הצמידים האלו קודש הם
וגם כל אשר לך ולך ולך
חוסר האונים הוא מנת חלקך
וגם כל אשר לך ולך ולך

הרהור
אז אני שמעתי את קווין, ועכשיו אין קווין,
וזה עצוב בצורה מסוימת
אבל באיזה שהוא מקום יש קווין,
גם על הדיסק שלי, וגם בעבר

ג'ננה
עכברה אכלה לביאה, והביאה תאומים,
והם חיסלו את שארית האורז, והשעועית,
ואתמול היה ממש כתום, כל הרמזורים נזלו,
ההרים הפכו פילים, והילדים תמרורים

סמים
ישבתי על המיטה שלי, יום חמסין, החימום דולק,
ואני עירום כביום היוולדי,
והזין שלי עומד מרוב שאני דלוק, למרות שאני לא חרמן,
לפחות לא לאישה

הומור
הלכנו לנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות
הייתה לה לה-לה ילדות קשה, אני ראיתי תכף
אמרתי לו - "בוא נסתלק מ-פה! זה נראה חשוד! אפילו פלילי!"
אבל הוא רק אמר ש"אסור לסמוך על נשים"

בלדה
הלכנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות
אני אומר "הלכנו," כאילו היינו איזה מאתיים אלף איש,
אבל זה היה רק אני והחבר שלי
אנחנו גם משחקים שש-בש לפעמים

בלדה
הידידה הפתיעה אותנו כשהיא אמרה לנו שהיא
קוראת בקפה וקוראת מחשבות
וחשבנו שזה יהיה משעשע אם תגלה לנו נסתרות

סוריאליזם
הן אומרות לי שהגיע זמן לכבוש את העולם,
ולא לבחול באמצעים
הן אומרות לי "קח טנקים, קח מסוקי קרב, קח צוללות,
ותפציץ, תפציץ, תפציץ!"

ארוטי
הדובון הקטן מושיק,
הוא עייף מאוד, כי הוא זקן
וחסרה לו עין אחת, המסכן
והוא גם כתום מאוד, וסקסי

פואמה
והוא חולם שהשמש גדולה מדי מכדי לראות,
את האנשים העובדים שוטפים בקיץ את המכוניות שלהם,
ואת הנערות על הסקטים עם מגני הברכיים,
והחזיות שנראות כמו רצועה של בד

צמד שירים
קלייד הרים את הכדור לחבטה, וחבט,
הכדור הירוק חצה את המגרש לאורך,
ובוני חבטה בו במרץ ובריכוז,
תוך שהיא שומרת על תנועת רגליים גמישות

מינימליסטי
רעש רפה סנטימנטלי יונק מוקיון
קלסתר פנים צרח פליאה מזג מוקש
נדבן נדנד נדל נד נדנדה
כביש כבוש שמנמן שמע בקול מישהו.

ארוטי
קלמנטינות בשמש מתפוצצות בין האצבעות
מלקק את האצבעות
דם בשמיים ומיצי תאווה בין רגלייך
אני מקמט שדיים באצבעות חולשה

קינה
מכניסים אותי לבור עמוק,
כמו באר,
ומבקשים ממני לסגור את הבאר מעליי,
בלוח אבן כבד.

דיאלוג
- "קנטטת גירושים" זה ספר מדליק
- את מי הוא מדליק?
- את התאים שלי במוח,
התאים שלי במוח הופכים למזרקה של צבעים,
כדאי לך, תנסה גם

ג'ננה
הקפה הכי טוב במזרח-התיכון
יותר טוב מקולומביה
שתה, בנאדם, שתה
אל תגיד אבא לא יודע להכין קפה

דיאלוג
הילדים שלו בוכים כי נגמר לו הקפה
- "אימא! אבא! אנחנו רוצים קפה!"
+ "תשתו שוקו, ילדים לא שותים קפה!"
- "אבל אנחנו אוהבים קפה! אנחנו רוצים קפה!"

טרילוגיה
נגמר לו הקפה,
הוא הלך לקנות קפה חדש,
אבל המכולת הייתה סגורה
הוא חייב קפה

צמד שירים
הוא נמצא שם על ראש ההר,
וכל הרוחות חותכות דרכו
זה לא מפריע אם לא מתחשבים,
בדימומים הפנימיים, השבץ והתקף הלב

טרילוגיה
הוא גורר את הצורה שלו מהחלומות המוזרים לשירותים,
מכין קפה, מעשן סיגריה, מזרים אוויר דרך החלון
ה-יום ממוטט עוד לפני שהתחיל,
אין תוכן רגשי ושכלי כבר בעולם הזה

ג'ננה
מספיק עם זה, אני חושב שזה מספיק,
אל תאכל יותר קציצות, זה מספיק,
מספיק לאכול קציצות, די עם הקציצות,
לא לאכול יותר קציצות, תפסיק כבר

אהבה
אני משוגע על הספרדייה
אישה כזו מושלמה לא ראיתי הרבה ימה
היא מכינה את החביתה הכי טובה בעולם
נוזל עם מיצי חלמון, והחלבון חלומי...

מקום
וכשגמרתי להכין הוא עדיין לא קם
אז כיביתי את כל מה שצריך,
כיסיתי את סיר המרק בצלחת,
והלכתי לשאוף אוויר במרחבים הלא נגמרים של הנפש

רומנטיקה
זה בגלל שאני לומד לעברית,
את התווים האלה שפעם היו מנגינה,
שנוגנה על גופך המתחנן להזיע החוצה,
את המיניות שלו הגלומה בו עמוק מתחת לעור

הרהור
אז אני מתחרט באמת שלא אכלתי את הקרמבו ההוא,
כי אם הייתי אוכל, זה היה מגרה אותך,
ואז היית שוכבת איתי, ואחר-כך היינו מתקלחים ואוכלים

ג'ננה
חמשירים יוצאים לי מהתחת,
מרוב שכתבתי אותם בכיתות נמוכות
ונשים זקנות אוהבות אותי הרבה,
בתור צעיר בן 20 פלוס

מצב
היא מתקלחת, במים חמים
המים חמים, המים שורפים,
את הכאב

הומור
"אין קפיצה אחת זהה לאחרת,
כפי שלכל גרגר חומוס יש רצונות ומאוויים משלו,"
הוא אמר ודפק חיוך כובש
אני... מלמלתי, אני באמת לא מבינה מה אתה מתכוון

סוריאליזם
אז הוא שומר את הילדים שלו בתוך אגרטלים
הם צומחים, וגדלים, ולומדים,
והוא מאכיל, משקה ומטפח אותם, כי הילדים שלו הם פרחים

ג'ננה
יש לפעמים אני שומע קולות, כל מיני קולות,
כמו של מנוע מכונית, או מנוע משאית,
ואפילו מנוע של אופנוע

רומנטיקה
זיכרונות מהימים שהייתי ברוש,
וכל הנשים הקוסיות היו מתחככות בי,
וגומרות עליי,
ואומרות שאני הייתי הסקס הכי טוב שלהן

טרילוגיה
נעלי עקב אדומות, אני גבר סקסית בטירוף,
תראו אותי כשאני הולכת ברחוב לחפש לי נשים,
שאוהבות גבר גברי כמוני שמעריך אישה,
ומתלבש כמוה.

בלדה
לובש את מכנסי הבד, מה קוראים אותו "מכנסיים אלגנטיות"
מזליף דאו ומסדר את החולצה, לובש ג'קט
בלה, בלה, בלה, מעשן סיגריה אחרונה,
בין קירות הבית הרעב, הבית החנוק
המוזיקה לא עוזרת יותר

בלדה
עברתי חמישים קילומטר בלי לראות כלום,
הפנים שלי היו מכוסות בבד שחור
הורידו אותי ליד החנייה, ואמרו לי עכשיו תלך ברגל לבד
הם נסעו משם, ואני לא ידעתי אם הם צוחקים

פזמון
היי, הנה בא הירח שוב,
משהו בדרך שהוא זז...
גורם לי להשתגע
אני משוגעת

כאב
הוא עזב ברכבת הבוקר
אני יכול להעמיד פנים שאני בסדר
הוא לקח כרטיסים, מזוודה ובגדים
אני יכול להגיד שזה בסדר

בלדה
עין שמאל לא רואה כל-כך טוב,
והמוח הלום שינה וסהרוריות
כשהזקן מחכה לאישה הזקנה,
ליד חבית מחוררת ובה מדורה

אמונה
הבדידות
חיסרון הכיס

בלדה
היא תופיע בטלוויזיה עם השמלה האדומה,
ותגיד שלום לבן שלה ולבעלה סימור
איך שלא נכנסים לשמלה האדומה,
ככה עושים דיאטה על ספידים

ג'ננה
החביתה לא עשויה
מזמן התקלפה מהמיטה
יש לה חגיגה גדולה
היא דומה לנימפה

ערפילי
כשהיא קמה בבוקר לקול ציוץ הציפורים
רוח מבשמת את שערותיה
היא שמה לב ומחייכת, ולא אומרת דבר,
ואז מרתיחה את קנקן המים

טרילוגיה
היום התחיל בזחילה אל עבר חלת הדבש,
שממוקמת בתוך תופת של נמלים דבוקות מתבוססות
ובתוך כל זה שוכב החגב, מצופה בדבש,
בעוד הוא נאבק מלחמה נואשת בנמלים

מקבר
נגמר לו השוקולד וזה רע מאוד
רע עד כדי כך שהוא הלך לישון
חשבו שהוא יקום, אבל הוא לא קם
הוא לא היה יכול להתמודד עם אבדן השוקולד

אמונה
שמעתי שהוא אומר לה שאני בן-אדם מת
כלומר שאני זומבי, לא שהוא מנסה לעשות משהו...
אני הייתי בחדר השני ליד סלסלת ממתקים וצעצועים לילדים,
ליקקתי ארטיק ולעסתי מסטיק, ושמעתי את מה שהם דיברו

פואמה
מבקש מחילה מכבודו
אלף שירים שליליים נכתבו בשמו
אלף ענקים של טרום-בוקר,
או לומר שחרית

קינה
הרקע של השמיים האפורים מחזיר לך את הד בדידותך,
וצבע האספלט כצבע הכוכבים, וצבע הדממה כצבע השמיים
הילדים הלכו והם כבר לא פה, וגם אתה לא שם,
כאילו שחטו אתכם זה אחר זה

דיאלוג
- הלו?
+ אה, אלון, מה נשמע? זו דליה
- אה, מה עניינים
+ לא טוב

זכרונות
הכרתי אותה כשהייתה ילדה קטנה,
רק לרגע בו אביה צילם אותה על מכסה המנוע
הרגשתי משהו מיוחד,
כאילו עוד אראה אותה

ארוטי
העצב הוא כמו מחרוזת פנינים סביב צווארך
הילדה אכלה את הגלידה שלי, לא נורא
היא ליקקה בלשון הקטנה שלה
את מנשקת אותי בלשון של זהב

ג'ננה
על הבוקר קמתי קצת הפוך
חמסין בחוץ ואת בתוך הפוך
מכין את הקפה עם מלח
לא יודע מה קורה לי

בלדה
יש שיר חדש ברדיו, והוא נתקע לה ממש עמוק בראש.
היא מנסה להירדם, אבל השיר בראש.
היא לא תצליח להירדם, לפחות שתיהנה מכוס תה.
היא יורדת לקומה התחתונה כשהשיר תקוע לה בראש,

ג'ננה
עכברים ועכבריות,
שפנפנים, ושפנפניות
ילדים, ילדות, גברים וזקנים
ארגזים וארגזיות

קובץ שירים
חלמתי עלייך,
עומדת במרפסת עם המעקה,
רוח בפנייך, שיכורה מהלילה,
עוצמת עיניים

פואמה
ארגמן תכלת אדום זועק במחשכים הפוכים של צחור נפש
היו ילדים והיו ילדים והיו מבוגרים, זקנים, את לא מתרשמת
עברה התחנה עברה אותי הרכבת חצתה אותי עברה בתוכי
את לא שואלת, את לא יודעת, גם אני לא יודע

סונטה
הנמלה שלי שרה לי שיר ערש מתוך קופסת הגפרורים
יש לה צעיפים אדומים, ושמלות כחולות, ותחתונים סגולים
לילה-לילה הרוח נושבת... לילה-לילה הומה הצמרת...
אלף מחזרים פורשים שרשרת אהבה, נומה-נומה בן

קינה
המשעולים שבהם הלכתי היו מלאים באבנים
השמש הייתה חזקה, והשמיים היו נמוכים
היו לילות שהיו בהם מים, והיו ימי צמא
את המזון שלי מצאתי בתוך האדמה

פואמה
עברו הרבה ימים, אה? וכולנו מסטולים
אולי זו המוזיקה, או שסיממו את כל יושבי העיר
כך או כך אנחנו מרבים רגליים, מותחים שפתיים,
מורחים צבעים נקיים על העיניים

ארוטי
אז הנה אנחנו
מטיילים על שפת הים
רואים שחפים וגלים ואופק וחול
וטובלים את קצה אצבע הרגל במים

ג'ננה
תנגבי את הדמעות, ילדה קטנה,
ותחשבי על זרגים
נכון שעכשיו את מרגישה יותר טוב :)

בלדה
כשהוא התעורר הוא לקח שלוק וודקה
לקח לו זמן להצליח לראות ברור
הוא גילה שהוא מסריח מאלכוהול וסיגריות
היה חם מאוד, והבגדים הקלים היו כמו קרועים עליו

טרילוגיה
באמת שהיא לא יכולה לראות מ-עבר
היא לא רואה את הפרצוף שלי מול הפרצוף שלה
יש לה מה שנקרא "קהות חושים",
אבל אני חושב שאצלה הם לא קיימים

ארוטי
רציתי שיעמוד לי ממנה הרבה זמן, והיא לא תרשה לי לגמור
רציתי שהיא תזרוק אותי, ותטחן אותי, ותזיין אותי,
ואני ארצה עוד ולא אדע סיפוק
רציתי לסגוד לה, להתמסר אליה, להיות שלה

טבע
כשהוא הולך ועומד והולך ליד פח האשפה
ומחכה לאיזו אישה שבאה,
והם הולכים משם עם עגלה
הילדים מטפסים על הגדרות

צמד שירים
בחלום ניסיתי להגיע אליך מהעיר שלי לעיר שלך,
אבל לא היו אוטובוסים ולא מוניות,
וכל הדרכים היו חסומות,
כמוך

דיאלוג
"יפה שקיעה ללב עצוב..."
הוא אמר ומחא את דמעותיו מעיניו
"אל נא תאמר - זו היא דרכי האחרונה..."
אמרתי ומחיתי את הדמעות שעוד נותרו מעיניו,

בלדה
הוא דיבר איתי ואני לא הקשבתי
כי אין לי כוח יותר לדברים האלה
כשהזמן קופא וגם מזג-האוויר
והוא אוכל גבינה, אשל וחתיכות מלפפונים,

וידוי
כל היום אנחנו אוכלים שניצלים
אנחנו קוראים להם "שניצלונים",
או לפעמים "שניץ" ביחיד

ג'ננה
תסלחו לי שאני ככה קופצני,
אבל אני מחכה לשניצלונים בתנורים,
כלומר בתנור
שיהיה פריך ורך למגע

ברגע ההתכנסות האחרונה
המלאכים בוכים
על מלחמות שעוד יהיו.

קובץ שירים
יש לנו יהלומים ויש לנו עצים
יש לנו הרבה חרטות וגם כעסים
אנחנו צריכים מיטה בשביל לישון

בלדה
שמיים בצבע שוקו של לפנות ערב באזור תעשייה הרוס מלא פיח ומיץ
אנחנו משחקים באבא ואימא בתוך ארגז החול של גן הילדים של
מיכלי
אנחנו בונים ארמונות בחול עם 12 מפלסים וחניה לכלבים ששומרים
על הבית

צמד שירים
רוח אלוהים משתוללת ללא הפרעה
מאכילה חלונות פרוצים
חדרים מסחררים אבק
כשבני-אדם אכלו אלה באלה

כמיהה
אני חושקת בך הרבה זמן,
אבל בלעתי את תשוקתי
אבל הלילה אני רוצה להיות רעה,
תן לי את מה שיש לך

טרילוגיה
אני עכשיו סימפוניה שאתה מנגן בי
הפק ממני את הצלילים
אתה מנגן טוב, אני מתנגנת טוב
אתה משחק קשוח במשחק הנגינה

ג'ננה
העפלתי לפסגת הפטמה שלה, ומשם השקפתי על הנוף
אני צריך להזריק כמויות רציניות של הרואין נוזלי בשביל הסוטול
הלכתי לתחרות היאבקות וראיתי שני גברים קורעים אחד לשני את
הפנים
אני צריך לדבר עם הפסיכולוג שלי על המשך דרכי המקצועית בבמה
חדשה

סאטירה
סיוון אומרת שאני הופך חכם יותר מיום ליום, והכתיבה שלי
משתפרת,
אבל אני פחות מרוכז, ולא מצליח להביא אותה לאורגזמה
היא מקווה שזה מצב חולף, כלומר עניין האורגזמה
אני הולך למשחקי כדורגל בטדי, ומפצח הרבה גרעינים כמו גבר אמתי

סאטירה
האם נזכה לראות גשם עוד היום?
מה אתה אומר, אדון חזאי?

מקום
טוב, יש קוטג' במקרר, מהסוג שאוכלים,
עם מלפפונים במלח וטבעות בצל חי
יש חומרי ניקוי מאוחסנים מתחת לכיור
דפים ריקים ולבנים עם שורות על שולחן הכתיבה

קובץ שירים
סתם שיר קטן, שום-דבר חשובון
שכותבים במיטה באילוץ או במוזון
סתם כתם קטן של החיימון
משהו קטן כדי להרגיש אולי אנחנו בכל זאת קיימון

אינטרוספקטיבי
תקנה לי אקסל, תקנה,
תקנה לי חביתות, תקנה, תקנה
תקנה לי סירופ אדום לשים בסודה, תקנה
תקנה לי גלידת שמנת עם סירופ מתוק, תקנה

ג'ננה
- "קוסאלאימא שלך בת-זונה..."
שם סיגריה בפה
+ "הכול בסדר?"
- "אימא של הזונה הזאת..."

ארוטי
אז הוא דיבר אליי ככה...
אומר לי, מאמי, אולי תשבי לי
אז הוא התרפס לפניי ככה...
אומר לי, מאמי, אולי תרדי לי

סוריאליזם
כשהוא עף לשנה-שנתיים על מטוס סילון,
ואני לא רואה אותו
הוא מדבר, אבל אני לא שומע, אני על מטוס סילון
הוא אומר שיבוא לשישי-שבת

פזמון
חושב עלייך כשאני מתקלח,
חושב עלייך במיטה,
חושב עלייך כשאני רואה אחרת,
אל תתחתני אתו, תתחתני איתי

ג'ננה
מעבירה הילוך מראשון לשמיני,
אני לא עוצרת בשום תחנת דלק בשביל זיונים
יש לי בננה, זה מספיק,
וגם מלפפון, גזר וקישוא


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
פירוש חלומות. הרגליי היגיינה. מה אני אוכל. מה אני שותה. מה
זה עושה לי. איך אני רואה, ומה זה עושה לי. צלילה לילדות מ-כל
הכיוונים האפשריים. למה זה נראה לי הגיוני, והאם זה באמת נראה
לי הגיוני, והאם יש הגיון.
באזז.

אהבה
הו, השנים הארוכות האלו. כמה אני מתגעגעת לחיבוק חם ממישהו
אוהב. אני יכול לדבר איתך עד הערב, אבל זה לא יעזור, אני רוצה
שתדבר גם איתי. מה אתה עושה בחוץ בסתיו ברחובות העיר הזאת? אל
מי אתה מתגעגע? לא אליי? אני יושבת בחדר וסופרת גפרורים.

אולי זה קרה, שהייתי בכפר הנוער בן-שמן. אולי אני לא זוכר
כל-כך טוב, אבל אולי זה קרה. שבע שנים. אולי זה קרה שעבדתי
בשדה, ועמדתי מתחת למחרשה המקופלת, והעובד המבוגר ממני התעצבן
ודאג כי אם זה ייפול עליי, זה יקרע אותי לגזרים.

יומן
לא רצתה לעזוב אותי כל-כך מהר, לא רציתי גם אני. לבסוף נעלמה
באיזה סמטה כשהיא זוקרת אליי אצבע (לא משולשת) לשלום, ואני עף
משם בתוך המשולש הירושלמי.

הרהור
יש לך חבר. אתם לא ממש קרובים, וקרוב לוודאי שלא תתחתנו בסופו
של דבר, אבל הוא חבר, והוא אוהב אותך ואת אותו, לפעמים. אתם
עושים סקס, וכיף לכם.

הומור
"מה זה ממש חתיכה, לאכול אותי?" אומר מיכה. "מה, את פיצה?"
ועוגת שוקולד קצפת דובדבן לוקח ממני סיגריה, ("למה נובלס
כזה?") מרפרף על השורות ונראה מוטרד. אני חושדת שהוא רוצה
בחברתי.

מיכה ישב בבית ושמע את אבא שלו מדבר בטלפון על דברים שלא
נוגעים לו ולא עניינו אותו. הוא ישב על פרגיות בלחמנייה או
אולי בגט, וזה לא היה טעים בכלל, אבל הוא אכל את הכול. מי שם
אלף האיים בבשר?

הרהור
הימים מתחילים, ואני גומר. אני רואה את העצים פורחים באביב, את
הילדים הולכים לבית-הספר בתחילת שנת הלימודים, את התינוקות
נולדים, את האנשים מתחתנים, את השירים והסיפורים שנוצרים,
ובאותו הזמן בדיוק - אני נשאר בחדרי וצובע אותו בצבעים אפורים.
למה?

ואווו.......... אני כ"כ עייף. התעוררתי היום מוקדם, בערך ב-10
וחצי בבוקר, ועכשיו 6 וחצי בערב, אני ער רצוף. אני כ"כ עייף.

הרהור
אבל עם כל המלחמה הסמויה הזו בין המינים, אנחנו חולות על
גברים, מתות עליהם. הם כמו ילדים קטנים, רגזנים כאלה...

ג'ננה
בוא אליי גוזל קטן, שב אצלי על כף היד, שב בשקט - שב בסוטול,
שב תנוח, אל תפחד.
אבל הגוזל הקטן פוחד, מאוד. ואולי יש לו סיבות לפחד, מי יידע?
אולי יש לו טראומות והוא מעדיף להיזהר.
אולי הוא רואה, הוא שומע, הוא מבין, שזה לא כ"כ תמים כמו שזה
נראה.

הכנסתי לגמרי בעצמי לבד - בורקסים קפואים לתנור. אבא קנה שלוש
(או שלושה) חבילות בורקסים קפואים. אני חובב יותר פיצות
(קפואות), אבל גם בורקסים זה טוב. אז ככה הייתי מאוד משועמם,
והוא קם להשתין ולשתות, ואני בהארה של רגע אמרתי לו - "אולי
אני הכין לך בורקסים, רוצ

מכתב
אני נכנס בשער של המרפאה ומשהו לא דופק לי נכון, ככל שאני
מתקרב. אני מציץ דרך הזכוכית, אין נפש חיה והמקום נטוש. אני
מבין לא יעזור אבל מצלצל בכל זאת, אולי מישהו משפץ פה יסביר
לי. ואז אני יושב על בול עץ כי המקום מוצא חן בעיניי, הוא
מזכיר לי כפר.

הומור
זה יפה להטריד אותי ככה מינית? לא. היא הייתה צריכה לאנוס
אותי! זה היה עושה טוב לשנינו...

יומן
ערב. אני נכנס למקום הקעקועים ומישהו פונה אליי מעבר לדלפק.
כמה עולה קעקוע? אני שואל. תלוי איזה קעקוע, הוא אומר, תלוי
איזה גודל. יש ממה לבחור? אני שואל. הוא מחווה באדישות לקלסרים
תלויים על הקיר וקלסרים על מדפים.

היא ואני
לפעמים הייתי סתם יושב ומביט בילדים משחקים סטנגה. היה להם
כושר לא רע, לי קשה לעלות את המדרגות. מעשנים פה ושם, הם
אומרים, וגם שותים קצת, אבל הגוף בריא. אתם צעירים, אמרתי להם,
אם לא תשמרו לא יהיה סטנגה. אה, הם היו מפטירים, כשנהיה בגילך
בכלל לא נרצה לשחק.

געגוע
כמה אני אוהב אותך... אוי. אהובתי הנצחית משוש חיי, כיצד היתל
בנו הגורל. נפשי כמהה אלייך, אהובתי, יומם וליל. כל-כך רוצה
לפנק אותך, להוקיר אותך, לנשום אותך... יש לך ריח משגע, רק
מהריח שלך אני מרגיש כמו ענן, מרחף בספארות עליונות.

אינטרוספקטיבי
והיה לי קר ללכת ככה בחורף את כל הכבישים. כביסות התנפנפו ברוח
ורעמים התפצחו מעל גגות הבתים המוזנחים. לקחתי את כל אשר לי
בתוך כיס קטן תפור בג'ינס. אמרו לי ללכת לאט ולנוח, אבל לא
יכולתי לעצור.

אהבה
הייתי מחבק אותך בלילות קרים כשהרוח הייתה הורסת את העצים
בחוץ, ושיר נוגה היה עולה מהרמקולים, ובחוץ מלחמה.

ג'ננה
הלו? מה? לא. אני לא יכול לדבר עכשיו, כי פרצו לי לרכב וגנבו
את כל המסמכים, והבת שלי חולה בבית-חולים, ונגמר לי הכסף,
וחיפשתי עבודה, אבל יש צורך בעובדים רק במשרדי הממשלה, וכל
היום דופק לי בראש הפטיש אוויר מהדירה של השכן שמשפצים,

ג'ננה
ברוכים-הבאים למעבדה של דקסטר השמן. היום נלמד אתכם טריק קטן
שניסיתי בבית על הכלב שלי ויצא מצוין. אני ממליץ עליו לכל
הזוגות שרוצים לגוון את חיי המין שלהם. ובכן - זה הולך ככה.

הומור
"למה הדלת נעולה?" היא קראה. אמרתי לה שאני קורא ספר ואני לא
רוצה שיפריעו לי. "במקלחת?!" היא שאלה. "עם מים זורמים?!" פה
זה המקום לציין שאין לי שכל בכלל. לכן קשה לעבוד עליה, ולקח לי
זמן להבין למה לעזאזל היא לא מאמינה. בהתחלה עוד התעקשתי. "למה
לא? צריך פרטיות

פניה
אני שותה כי אני בן-זונה מנומס למופת. הדבר האחרון שאני רוצה
הוא לפגוע במישהו או במישהי שזה לא מגיע להם, ואם השכל שלי
עושה לכם בעיות ומפריע לכם, אני הורס אותו.

אינטרוספקטיבי
באה האתיופית, יפיפייה, רקדה לי שיר של ביונסה. אתן באות מאוחר
מדי, אני כבר זקן. לילה אחד תמצא את עצמך באיזה מוטל, שיכור עם
בחורה מסוממת, והיא תדבר איתך על אהבה שמתה. איך אתה יכול
להגיד לי לא לבכות? אני בוכה כבר 14 שנה.

חוסר אונים
יש לו אפס טיפות בתוך הבקבוקון. אפס טיפות זה אפס מילים, אפס
אותיות. הוא מסתכל על הקירות, וכאילו הם נקרעים, כאילו עולמו
נקרע, ואין לו איך לחבר אותו כי אין טיפות.

פעמיים ביום אחד מצאתי את עצמי חולם על יסמין. ישבתי בשירותים
כמו בלובי הגדול בעולם. עישנתי סיגריה. חשבתי שהייתי אמור
לאהוב אותה יותר, אבל לא יכולתי.

מכתב
אני מצטער... היה לי את כל הזמן, אבל אני מצטער. אני לא יכול,
אני לא יכול לעשות את מה שאת דורשת. ולא משנה כמה תאהבי אותי,
ולא משנה כמה אוהב אותך, המציאות תדפוק בדלת.

אוטוביוגרפי
כמו שאתה כבר הבנת, אני קצת דפוק במוח. זה לא שאני מופרע או
משוגע, פשוט המחשבות לא רוצות לשבת במקום. זה כמו משחק הכיסאות
בו עשר מחשבות חגות סביב תשעה כיסאות ואחת נשארת בחוץ, ולא רק
זה, הן גם מחליפות מקומות.

אז יישנו על מזרון קשה בפינה, ליד חוטי-חשמל גלויים, וסדקים
ברצפה. וראינו כל לילה את הירח זורח. הוא היה מספר סיפורים
מאוד נוגים, על אהבות נכזבות ולבבות שבורים ומטורפים, ואנחנו
היינו מקשיבים ביראה מרותקים.

ג'ננה
התעוררנו ב-12 בצהריים בערך, אולי 12 וחצי, עשינו מקלחת קרה,
עישנו כמה סיגריות, שתינו שני קפה, לא בהכרח בסדר הזה,
טלפנו... כלומר טלפנתי, למיטל, ואמרתי לה (אחרי בוקר טוב וכל
המוצי פוצי,) שתבוא אליי ב-8 בערב בדיוק, כי אני רוצה לטחון לה
את הצורה.

ג'ננה
אבל לפחות דוד שמשון לא היה פדופיל, הוא רק אהב לסמם אותי בכל
מיני ממתקים, וכשהייתי מקבל את הבאז, ואימא ואבא אמרו מה קרה
לילד הוא מחורפן, הוא היה צוחק ככה מהצד, ונותן לי טפיחה על
השכם.

ג'ננה
כאילו, הוא הולך כמו קוף! אתה יודע איך קופים הולכים, אז הוא
הולך כמו קוף! אני שואלת אותו - למה אתה הולך כמו קוף? ומה הוא
עונה לי? אני קוף! זה לא קורע?

יומן
מה שקרה זה שאחי טלפן אליי מתישהו בסוף השנה האזרחית הקודמת,
ושאל מה נשמע בקול החלטי, שזה לעצמו כבר חשוד, גם בגלל שלא
טלפן מלאן זמן, וגם בגלל השעה המוקדמת יחסית. אבל אמרתי לעצמי,
מה, סבבה, אח שלי שואל מה נשמע. ואז הוא שאל אותי מה מצבי
הכספי.

זכרונות
אני אוכל ארוחה מבושלת פעם בשבוע ביום שבת, ודג ביום שישי. כל
שאר השבוע אני אוכל כריכים. הילדים מרביצים לי בבית-הספר כי
אני לא מתערבב, והבנות מתעלמות. מישהי אמרה שהיא שונאת אותי.
אני יושב כל היום בכיתה על כיסא לא נוח, מתנדנד, וכואב לי הגב.

ג'ננה
אמרתי טוב מה אתה רוצה עכשיו, התחיל ללטף לי את כפות הרגליים.
מלטף פה, מלטף שם, מלטף בכל העולם!

ג'ננה
אני מתעורר בבוקר, אוכל שוקולד, שותה קפה, מפליץ ומעשן כמה
סיגריות. אחר-כך אני תופס את המיקרופון ושר את כל השירים היפים
שעין לא ראתה. יש שם אגמים גדולים עם דגים קטנים צבעוניים ומים
צלולים, ופרחי ים מלטפים את שפת המים.

מכתב
אני כותבת לך מכתב אחד מאלף, שלא תקרא. בדלי הסיגריות שוב צמחו
במאפרה שלי, יש פיח בקירות. אני מנסה לפזר את הערפל שדבק בי.

סאטירה
את החומרים האלה אני מערבב כמו מקצוען. קצת סודה לשתייה, קצת
הרואין, קצת אופיום, אש קטנה על אמגזית וטיפות בתוך בקבוקונים.
אתם יכולים לקרוא לזה פשע, אני קורא לזה מחילה לנשמות פצועות.

אני מתעקש לא לזייף בצלילים הגבוהים, כשאני נוהם וגונח וצורח
בעונג יחד עם הזוג מעבר לקיר שעושה סקס פראי, לא מרוסן וחסר
חשיבות. ("אהה.. אני מרגישה את זה," צורחת האישה בעונג מסחרר
חושים. - "כל-כך טוב..." נוהם הגבר בעונג של אריה פראי.)

סאטירה
היה לי יום קשה. העבדים לא עבדו כמו שצריך היום. התעייפה לי
היד מלהלקות אותם כל הזמן. והם עוד מתבכיינים שאין להם מים.
אני אומר להם שהם חייבים לגמור את הפירמידה עד סוף השבוע, אחרת
המלך מאוד יכעס.

אינטרוספקטיבי
אתה יודע שאני אוהבת שוקו חם, לא קפה, בדצמבר קר ליד מסעדת
דרכים קטנה של כושי רימון. אני יושבת ברגליים מקופלות תחתיי
ומסביב ריח בנזין.

בוקר טוב נוחת עלינו לטובה, ואנחנו מרגישים מצוין. כוס קפה
ומיץ תפוזים, ואיזו שוקולדה בדרך למקלחת. גילוח סקסי ומטהר
אוויר לכל חדרי הבית, ואפשר להרים את הדירה במוזיקה. היא אהבה
לראות אותי מתגלח, אני לא יודע מה יש לבנות, שהן אוהבות לראות
את הגבר שלהן מתגלח.

כמו שהוא מנגן בגיטרה אני יושב על הרצפה ומזמזם פירירירים.
החושך יורד על הרחוב, ואלו הם ימים עיוורים, אבל שלווים יחסית.
יש לי סיגריות לא בדיוק טעימות אבל אני מסתדר איתן, מבחינת
הטעם, לא מבחינת הבריאות. קפה קצת כבד לי.

יסורים
חשבון נפש: מוח פגום מאלכוהול - דרוש שיקום. אהבה ארצית לא
ברורה. קיץ נפתח בקול תרועות. אש חזקה בוערת בנשמה.

פארודיה
אני צריך לשטוף את הפנים. כל האבק הזה שנשאר מהקיץ גורם לפנים
שלי להיראות מוכתמות. גידלתי גם זקן ושיער ראש. כל הזמן הייתי
בבית, לא ראיתי אף-אחד חוץ מהאיש, ולו לא אכפת איך אני נראה.
לכן לא הרגשתי צורך להתגלח ולהסתפר. אפילו למכולת הבת-זונה לא
הלכתי, האיש קנה

הכול נראה שונה כשיוצאים מהבית בלי כדורים בדם, על הבוקר.
הרחוב נקי מקולות, הראייה של המחשבה מרוכזת רק בי, אבל מרגישה
את האווירה סביב. אני מגיע, והרוקחים בדיוק גמרו את ההפסקה.

אורבני
הדלת ממול נפתחת. זה הבן-אדם שמשפץ את הדירה אחרי שהמשוגע עזב.
הוא חופר בקירות מ-9 בבוקר עד שעות הצהריים המוקדמות. אתה אומר
לו שלום, הוא אומר לך שלום, ואז כל הדירה שהוא משפץ מוצפת
במים.

שמתי את הפיצה בתנור, והיא נהייתה, עכשיו לאכול אותה. אני אוכל
לבד את הפיצה אחרי שפיזרתי עליה שטה טחון. שטה זה סוג של חריף.
היא קצת נראית לי עשויה יותר מדי, אבל זה בסדר, עדיף מפחות מדי
עשויה.

יומן
נכנסתי לפסיכוזה קלה וזמנית. מה שהוביל לכך הייתה כשל מוחי וכן
שני שירים ברדיו שהסעירו אותי. את הרדיו הדלקתי בטלוויזיה,
בעזרת שלט. קיימים שני שלטים, אחד של הממיר ואחד של הטלוויזיה,
והם לרוב נמצאים יחד. באיזה שלב נשאבו השלטים ע"י נוסעים בזמן,
אך לא ידעתי על

ג'ננה
מקבץ נדבות בעיר ללא שם מרכזי על הציר בין עכו לצפת. רבבות
בני-אדם שוטפים את השטח וזה יום גדול לכולנו, איך השתוללנו,
יצאנו מכלל שליטה, כי מי יעיז לשלוט בנו, בני-זונות פשיסטים,
אני תופס אותם אני קורע אותם, יש להם שלשלאות ברזל, את המוח הם
מנסים - לא יצליחו לכ

ג'ננה
רצו שאני אענה אולי ואתן להם לדבר, אבל אני ישנתי וזה העיר
אותי, והמישהם ענו וידעו שזה לא בשבילי אבל התבדרו וקראו לי יש
לך טלפון בשביל המישהם שמתקשרים, להצחיק אותם, כי מה להם ולי.

אורבני
"הם זונות, אתה יודע את זה," אמר האיש הזקן ולעס טבק, "אני כבר
לא מדבר איתך על איך שהמדינה נראית, היום רצח זה דבר שבשגרה,
כולם רוצחים! גם אני רוצח, וגם אתה רוצח, גם אם אנחנו לא
יודעים. מספיק שנתת למישהו סנדוויץ', ולא חשבת מספיק אולי הוא
מקולקל, אחרי שבוע הו

אתה אוהב לצאת? מתי אתה יוצא בדרך כלל?
אני אוהב לטייל בלילות ברחובות הסמוכים לביתי. אני פוגש כל
מיני טיפוסים הזויים, שבטח ביום-יום הם אפסים, אבל בלילות הם
נראים הרואים.

אז אתה מבין? אני לא יודע איך להגיד לך. אני פשוט אשלוף את זה.
אז ככה. הלכתי לי ככה ברחוב, אני הולך, הולך, ומול העיניים שלי
מלא מלאן הרבה קוסיות. והן מסתכלות עליי במבט מורעב כזה, כאילו
הן ממש רוצות אותי ואת המפתח של חביתוש.

הרהור
כל מה שרציתי היה לנקות את הבית. כלומר לשטוף את הרצפה מ-כל
אותן רגליים שהסתובבו פה במשך השנים כאילו זה הבית שלהם. לא
אהבתי את האנשים שהרגליים היו שייכות להם. הם תמיד דיברו איתי
ואמרו לי שאני לא טוב, ושאני צריך להשתפר. לא הבנתי ל-מה הם
מתכוונים.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
בפינת החדר יש בקבוק קוניאק חתום. יש כרית למרגלות המיטה ושטיח
עם ציידים צדים תלוי על הקיר. על המיטה מונחת מלי מכוסה בגדי
חול קלים והרדיו מזמזם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
למה שאני אכתוב לכם סיפור? הרי אתם לא מאשרים, לפחות לא בוער
לכם לאשר. ואתם גם לא קוראים, לפחות לא בוער לכם לקרוא. אז אני
לא אכתוב סיפור, אני פשוט אשב פה עם שתי החברות המהממות שלי,
אשתה אקסל ואכתוב שירי שטות. כן, לא ידעתם שיש לי שתי חברות,
נכון?

הראש שלי קצת מתנדנד ואני צריך לשפוך מילים. אולי נבקר באיזה
פאב או בית קטן, חווה, באמצע שומקום. נתחיל מהחווה.

"אני גר פה." הוא אומר לי. "לא יכול להיות," אני אומר "אני לא
מכיר אותך." "אתה מכיר את כל מי שגר פה?" הוא שואל תמה, מנסה
להכשיל אותי. אני מכיר את כולם, כולם, כולם. אחרי שבע שנים
בגיהינום, אני מכיר אפילו את האבנים, והספקתי לתת להם שמות.

המצב-רוח השפוף שלו לא השפיע עליו. כלומר הוא לא נתן לו להשפיע
עליו. הוא ישב מול המחשב, שם מוזיקה טובה באזניות, והתחיל
לכתוב על דברים שלא קשורים למצב רוחו השפוף.

בשביל לכתוב אני צריך מסך כלשהו שמשדר קליפים ברצף עם המוזיקה
כמובן. התעוררתי מחובר לפוך מרוב הזמן שאני מבלה איתו, וגררתי
את עצמי לדלת, שם גבר זקן ממני, אבל חסון, דפק במרץ ושעשוע,
וחיכה שאני אזיז את הצורה שלי.

אז בסופו של דבר שניהם יושבים בבית המכוסח, אוכלים ומתמוגגים
יום שלם וערב שלם ולילה שלם מהמאכלים המעלפים שהידיים הקסומות
שלה יודעות לעשות. ומה בבוקר?

אני זוכר בעיקר את הבלונדינית על האופניים. היא עברה בצומת
בפסי החצייה על אופניים, והיא נראתה לי שונה כבר מרחוק. גם
בגלל שהיא בלונדינית, אבל לא סתם, אלא בתספורת עד הכתפיים.

הוא הגיע לדירתו בקומה המי יודע כמה, וניגב את רגליו מהבוץ על
המרבד בכניסה. הוא שלף צרור מפתחות וחיפש לאט-לאט את המפתח
הנכון, אז פתח את הדלת ונכנס.

בלילות בודדים בשדות ירוקים ישראל ביקשה פניך, על רגליה היחפות
העייפות ממסע הדרכים. ולבה הנודד לא יפסוק מלרדוף אחריך, לא
ישקוט מלדפוק על דלתות שערים.

בזמן האחרון היא מתביישת בגוף שלה בפניי. חשבתי עם מי היא שכבה
בלי להגיד לי, כי היה ברור לי שהיא "בגדה" בי, למרות שזה לא
הזיז לי ולא ראיתי בזה בגידה. מעניין מה הוא אמר לה, ואיך הוא
גרם לה להרגיש.

שמעתי את הפעמון מצלצל מראש המגדל הגבוה. ידעתי שאחו מתחרש עוד
קצת. תמיד אחו היה מצלצל בפעמון כשמישהו מת.

והיא הייתה מונחת שם, בביתו, מולו על הספה כמו פעם. מחייכת את
החיוך המשועשע שלה, מאירה את כל הבית בעיניים שלה.

קורעים את האריזה של הנקניקיות, ומטגנים את הזרגים הקטנים בשמן
ותבלינים. חותכים תפו"א לרצועות, ומטגנים אותו בשמן עמוק. אבא
יכין לך ארוחה כמו שאתה אוהב, אני אעמוד ליד החלון ואצפה בשמש
שוקעת,

הם גרמו לו להתבייש במוזיקה שלו, כאילו היא לא מספיק חשובה, לא
מספיק טובה. ולא משנה לו שהוא נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים
בארץ, כל התשבחות ואהבת הקהל עוברים לו ליד האוזן, הוא שומע רק
קולות לעג וביטול.

אז מה, נמאס לו לשמוע בלוז, הוא רוצה לשמוע רוק נ' רול. אבל
הרדיו שלו דפוק, ואי-אפשר לשמוע אף תחנה, וגם הדיסקים לא
מתנגנים, ובכלל אין לו טלוויזיה לשמוע בה מוזיקה. אז הוא יורד
למחתרת.

השמש לא שקעה באופק, והרוח הייתה נעימה. היא אמרה שהיא אוהבת
רק אותי. היא אמרה שאם אעלם לה, היא תבוא למצוא אותי. היא אמרה
שלעולם לא אחשוב שזהו ואין יותר. ברגע מת, כשנדמה שהכול נגמר,
היא פה. מזכירה לי את הכול.

"אני הולך לטפס על הדקלים."
"מה? איזה דקלים?"
"מיאמי ביץ' אילת."
"אהההה?"

אני מתנמנם בפינה כמו כלב שוטה, על המיטה הלא ממש מוצעת, שיכור
ובלה, מלא חזיונות של ערפול חושים, מלקק את הפצעים, בוכה על
חטאים ושמח על חסדים, כשמנעול הדלת נפתח ואת נכנסת מלאה חרדות.
מה אתה עושה שיכור כש-כל האנשים עובדים.

ככה בלי לשים לב אני מוצא את עצמי מת
ערני, שחצן, גאוותן, מסריח, אכזר, מדושן
ככה בלי לשים לב אני מתחיל את היום שאיננו נגמר
שמזכיר את היום שמזכיר את היום שמזכיר את היום האחר

כשאני קם בבוקר אני מדליק סיגריה. לא משנה שאני צריך להשתין,
אני מדליק סיגריה. השלפוחית של השתן כבר למדה לחכות עם הלחץ
שלה לפחות עד שאסיים סיגריה אחת, אחרת היא סתם תשתולל.

פרנקי התעורר בבוקר. "אני לא מוצא את נעלי הבית הזונות שלי!"
הוא צרח, ואף אחד לא ענה לו. לבסוף הוא מצא אותן מתחבאות בפחד
מתחת לשולחן. "נעלי בית זונות, רציתן להתחמק ממני, אה? אבל
תפסתי אתכן!"

שולף קיסם משיניו ומשתמש בו למטרות נלוזות. אני לא יכול להגיד
לו די. מחטט עם הקיסם עמוק בתוך העור שלי. איך אגיד לו די?
במקום זה הוא עושה לי קעקוע, אני לא אומר לו די. זה כואב, הוא
אומר אתה רצית. אני אומר אני עדיין רוצה.

היא מנערת ממנה את נעלי הבית מפלסטיק, פושטת חולצה וחזייה,
מכנסי טרנינג ותחתונים, וכשהם מונחים בערבוביה על הרצפה היא
עומדת מעליו ישן, מצונף בתוך תוכו, חולם את החלומות הטרופים
שלו לפני שיתעורר יום אחד.

בבוקר יום ראשון שיחקו הפעמונים על מגדל המבנה הגבוה. האויב
עמד בגבולות וקינטר בארטילריה לחימום. טילים נשלחו מ-פה ומשם
משני עבריי הגבול. אני ישבתי על עיתונים ורק רציתי לישון.

את מדמיינת אותי יושב אצלך בסלון, ואת אומרת לי כמה שאני יפה,
ושיש לי אף גדול. את אומרת לי - תן לי לשחק לך באוזניים. את
אומרת לי - תן לי להעביר אצבעות בשערך. אני כבר לא פה, איפה
את? את לא סופרת אותי ממטר, וגם לא אני אותך.

זה יותר מדי מוקדם להיות כל-כך חרמן. איזו מן שמש זו ולמה היא
לא מחממת בחורף, אבל בקיץ היא שורפת. מה, אני רוצה לשנות סדרי
עולם? יש סדרי עולם ויש סדרי עולם, תלוי מה ההגדרה לסדרי עולם.

"אתה שותה?" שאלה אותי האחות במרפאה לבריאות הנפש.
"מה האפשרויות?" שאלתי.
"אני צריכה לסמן - לא, קצת, או הרבה."
"אני שותה הרבה, אבל לעיתים רחוקות."

אבא ואני שיחקנו כדורגל, וכשחזרנו הביתה - אבא אמר לאימא "הבן
שלך גבר אמתי, כמה פעמים הוא התקיל אותי..." ואז הוא הלך
להתקלח, ואני נכנסתי לחדר לסרוג את כובע הצמר של אימא.

מאמי, הוא אמר לי, בואי למיטה. אני מצטערת, גוזל, אני צריכה
לסחוט את הכביסה. אבל מאמי, הוא אמר, אני חרמן, ואני אוהב
אותך.

ברדיו המתחלף קול שופע וחם, ומים מטפטפים בברז באחת הדירות
מגיעים עד לכאן. הוא שואף אוויר ואומר את מה שבליבו, וזה לא
הרבה. והיא מתעטפת צער של תענוג ומוסיפה לשבת על הספה ברגליים
חשופות, האור נשבר על ירכיה.

ועכשיו לנושא הבא - איך מכינים שקשוקה.
היום אני אלמד אתכם איך מכינים שקשוקה.
תהליך הכנת השקשוקה מאוד פשוט והולך ככה -

"ברור שאתם משוגעים," אמר המורה הזקן שיצא לפנסיה, וחידד את
העט שלו, "ולמה אתם משוגעים, אתם חושבים?" הוא שאל את הכיתה
בעיני שוטה זקן וערמומי, הנוער הביט בו בעיניים אדישות
וקפואות, "כי המבוגרים כמונו משגעים אתכם!"

החדר נקי ומצוחצח, כמו שירותים של בית מלון. אבל היא בוכה. "מה
קרה, מאמי?" "לא טוב לי." "למה?" "לא יודעת." כנראה זה קטע כזה
של נשים. לך תדע איך הראש שלהן עובד.

נכנסתי לחצר בית-הספר, וזה היה בדיוק כמו שהוא תיאר לי. עם
האוויר העכור ותחושת אור הדמדומים, כאילו השמש שקעה, אבל עדיין
יש אור מועט. ראיתי את כל החלונות סגורים, ואת הקלמרים
המנופצים על כותלי בית-הספר.

ראיתי אותה מתרווחת בקצה המזח עם רגליים ארוכות מגולחות, יחפה,
משעינה את כפות רגליה לפניה על המעקה הנמוך, ומביטה בציפורים
עפים הולכים וחוזרים, וחגים במעגלים.

שמיים מעל והראש שלו עף לספירות עליונות. ככה זה כשהראש שלך
ריק ואתה מחליט למלא אותו דווקא בספרים על עולמות עליונים. הוא
נע והולך כאילו הוא מרחף, כאילו הראש שלו בין העננים.

מה באת אליי אישה צעירה, שוכבת בחוף הים וזוללת ארטיקים ובירה.
חופרת עם כפות רגלייך בחול הרטוב, ועושה גומות בחול עם השדיים.
אני יושב במסעדת דגים שמשקיפה אל הים ורואה אותך צוחקת אל
השמש, והשמש צוחקת אלייך.

ואני הולך במדבר הזה, וזה חתיכת מדבר. איזה 2000 ק"מ רבועים של
מדבר. ואני אומר פה נבנה כמו לאסו-ווגאסו.

"זה הנושא שלנו היום, אם תרצה או לא," אמר המרצה וטרק את הדלת.
מיכה נשאר בחוץ, במסדרון הפתוח, והרגיש איך הלב שלו נוזל
לתחתונים לאט-לאט-לאט. נדמה ש-כל העולם הסתווי סביבו שוקע אתו.

בכל זאת כשהבן-אדם בא הביתה, הוא מצפה לקבלת פנים חמה. הוא
פותח את הדלת, שואף את אוויר הבית, ומחייך. הוא מחפש אדם קרוב
בבית, כשהוא קולט את האיש, פניו הופכות מוארות, והוא מוכן לקבל
אותו באהבה אחרי שלא ראה אותו הרבה זמן בחוץ...

הכותרת בעיתון זעקה שיש בניין חדש ליד העירייה. אף-אחד לא בנה
אותו, הוא לא היה קיים בערב יום חמישי, הייתה שם רק רחבה של
פסלים חובבניים, אבנים ושיחי קוצים. אבל בבוקר יום שישי היה שם
בניין, וגם היו שם אנשים שעבדו בעבודות משרדיות

היא התעוררה לשמע דפיקות עקשניות בדלת. היא ניסתה לישון עוד
קצת, אולי זה חלום, אולי האיש ילך, אבל הדפיקות נמשכו. היא קמה
מטושטשת והציצה בעינית. זה היה הגבר שלה. היא פתחה לו את הדלת.

קנדי הציצה לחדרו, (שהיה בסוף המסדרון,) במבט קרוע והתכוונה
ללכת. "קנדי!" הוא צעק אחריה, וגיחך. היא חזרה ועמדה בדלת. הוא
הביט עליה בעיניו השקועות המסוממות. "תיכנסי, תיכנסי, יש לי
דיבור איתך."

בארון יש דלת למצעים ומעילים על קולבים. מאחורי הדלת הזו
בארון, מאחורי המצעים והקולבים, יש דלת נוספת. הדלת. הדלת
מובילה לגן-עדן. זה לא גן-עדן במובן הדתי, אלא גן-עדן כפי
שראיתי אותו בחלומותיי המתוקים ביותר.

הוא יצא את הבית יום אחד ולא שב. כולם חשבו שהוא ישוב, אבל הוא
לא שב. הם אפילו הכינו לו את החדר שלו, עם מיטה, מצעים, ארון,
אפילו כיבסו לו את המגבות, אבל הוא לא שב.

הגיטרות מנסרות והתופים חורקים, והזמר שפיפון עם פני מכרסם
אצילי וגוף דקיק, נוטף זיעה, זז שם כמו נחש כשכל הקהל רוקע
ברגליים יחפות ומפריח בועות סבון אפור אל השמיים החשוכים, שום
כוכב וירח אין בהם, גם לא אלוהים.

הוא מתווכח איתי שעות מה כדאי לעשות ומה לא. אני התפננתי מזמן.
אין לי חשק לכתוב, אין לי חשק לקרוא, אין לי חשק לחיות בחום
הקיץ הזה. לא שבחורף קל, אבל שם הייאוש יותר נוח. הוא אומר לי
שלא הייתי צריך להשקות את העציץ, אלא לתת לו למות.

אחרי רגע, שניים, מצאתי את עצמי על הברכיים, מנשק לה את
הרגליים היחפות ומוצץ את אצבעות הרגליים שלה, והחגורה שלי
כרוכה לי סביב הצוואר, והיא תופסת בקצה החגורה כמו בקולר.

"אני אאאהבללל... אני אאאהבללל... צעקתי לפני כולם
במסיבההההה..."

אבל אתה יודע את זה. אתה יודע את זה, ואתה יודע את זה על כל
אחד ואחת שנותן לך את מעט הכסף שיש לו לקנות דברים שהוא צריך.
הוא נותן לך מטבעות וקונה לחמנייה ואשל, זו כל הארוחה שלו
לבוקר.

הם מתחילים בבום, זעקות וצווחות עד השמיים. הם מתגאים בקול
החזק כמעט חסר הסיגריות שלהם. הם משתמשים בהרבה תופים וגיטרות
בס. אבל את הרדיו אני שומע רחוק בחדר וזה משדר בסלון. אם היה
לי אנרגיה עכשיו הייתי צורח יחד איתם "סקס, סמים ורוק נ' רול!"
אבל אין לי כוח.

הוא מתעקש לכתוב על המאורעות שחלפו לפני שנים רבות. היה לו
חתול לבן ומפונק שהיה שורץ או יישן על כריות ליד הקיר. כשהוא
חשב אם לתת את המה שמו ל-מה שמה, היא כבר החליטה שנמאס לה
ממנו, והלכה לחפש חתול אחר.

ישבתי על רצפת העץ הלא-גמורה בבית שאני בונה איתה על הנהר.
כתבתי סיפור קצר לשעשוע, משהו להעביר את הזמן. הייתה אישה אחת
שגרה בתוך בקתה, לא כזאת, ישנה וטחובה, בתוך יער. היער היה על
אי, והאי היה על אגם.

איזה סל זה בכלל? שמתי בקבוק מיץ ענבים לקידוש במקרר שיהיה מה
לשתות. את יפה מאוד. אני נאה...
"תשובתך נאה מאוד, ווטסון יקירי, אך האם שמת לבך למקרה המוזר
של הכובע?"

הוא לא מדבר איתי כבר שנתיים. שעתיים. אני קוראת בשמו שוב ושוב
והוא לא עונה. אמרתי לו שיכול היה להיות יותר גרוע, והנה זה
קרה. אותם הרגשות הכלואים בבטן, אותה הסחרחורת של חוסר-אונים.

היו שודדים. זה סיפור על השודדים, או על ים היין? אולי על
שניהם. הקשיבו היטב ואולי תרוו נחת. אז... שודדים, כן. פיראטים
מה שאומרים, שעברו עם ספינתם ליד אי, וראו דרך משקפת אדם צעיר
יפה תואר מתאבל על מות אהובתו, אישה צעירה שגופה המת היה מוטל
על החוף.

איזה מן יום זה, שהשמש זורחת וחם, אבל אין אפילו ציפור אחת
בשמיים. הם שאלו אותו למה הוא מסתובב עם חצילים על הראש. הוא
לא ידע את התשובה, חצילים זו הדרך של הראש שלו להיות, וזה נשמע
לא הגיוני, אבל זו הסיבה.

כשהבחורה ראתה שהם כבר נכנסו למקום ציבורי, היא שתקה, ורק נעה
בעצבנות, כשבעל התחנה מטיח שטרות מגולגלים של כסף על הדלפק,
רושם במהירות משהו באיזה פנקס, ומחלק הוראות מהירות לעובדים.

התעוררתי כשאיזה אחת בכתה לי על חבר שלה, אותו אולי הכירה
חודש, על זה שהוא הלך, והיא לא יכולה לגשר על הפערים, ועוד זבל
בכייני נוסח גיל 18.

הוא בכה ועיניה חמלו, הוא בכה ועיניה דאגו, ואז נשמעה חבטה
בדלת והיא נעלמה. הוא רץ על ברכיו אל הקיר, מחפש אותה בו, מגרד
בציפורניו, אז הדלת נפתחה ונכנסה אישה כה יפה וכה מכוערת. יופי
חיצוני רב לאין שיעור וכיעור פנימי מושחת וגאה בחטאיו.

אז מה אתה אומר, היא גמרה את עצמה? תמיד ידעתי שהיא תגמור את
עצמה יום אחד, אבל לא ככה, ממש פוצצה לעצמה את המוח בפטיש, זה
לא נורמלי. בכלל לא ידעתי שבן-אדם מסוגל לעשות דבר כזה לעצמו.

אז כן, היה לו קשה אותו יום, הוא לא יישן טוב בלילה. מה "מה
קשור"? הוא הגיע לעבודה עם עיניים עצומות, זה מה שאני אומר לך.
המנהל עבודה ראה אותו, נהיה לו שחור בעיניים. אמר לו, לפני
הכול, בוא אצלי.

הוא צבע את הציפורניים בירוק פוקסיה. יש דבר כזה? אם יש אז
יופי, אם לא - לא נורא, בכל זאת הוא צבע את הציפורניים בירוק
פוקסיה, גם את הציפורניים של הרגליים וגם של הידיים.

מתעורר בחדר ללא שינה, בחדר עבודה. הילדה שאתה אוהב, היא הילדה
שאתה שונא, חושב אם להכין כוס קפה. לא קל להכין כוס קפה בימים
אלה של שכרות. לשתות כוס קפה אחרי לילה של שכרות, זה גורם
מכריע לגועל ואולי אפילו יגרום לי להקיא.

היא תעמוד אולי עירומה באמצע חדר ריק, ותרצה ממך חיבוק שיימשך
לנצח. ואולי היא תיעלם ותשאיר אותך לבד אפילו בלי זיכרון של
נשיקה. בשני המקרים - איש, לעולם, לא יבכה איתך.

מפלצת הכתיבה של סבא, מכונת הכתיבה של סבא, עומדת בדיוק באותו
המקום ובאותה הפוזה כבר חמישים שנה. לפעמים אני מנגן עליה,
שירים למגירה, סיפורים לנשמה. מכונת הכתיבה של סבא אהובה מאוד
על הנכדים, ש-כל היום מקשקשים בה ומקשקשים.

הלך את החורף הזה שעוד מעט נגמר. הלך עם החתולים, עם
בקבוקי-השתייה שהיה אוסף מהפחים, עם האזוב והעובש שהיה צומח על
גופו, עם שיער דביק ושמנוני עור מזיע חוסר במקלחת. היה הולך את
הבתים הנטושים והמזרנים המסריחים, היה הולך את הוודקה הזולה,
את הסיגריות

"יש חריצים סביב עיניך," אמרה לו. "מה ראית?"

כשאתה יוצא מהבית וחושך בחוץ. על העצים תלויים עורבים. אתה
משפשף את הידיים כנגד הקור. אתה פותח מטריית הגנה כנגד הגשם.
ירח כבד, מלא ועגול, כורע ממשקלו מעל צמרות העצים.

הגוף שלי קורס, אני קורס. זה קשה, זה קשה מאוד.
הוא הסתכל עליי בחצי מבט נרגז והמשיך להדיח את הכלים. "ומה
אני?" הוא אמר כאילו גם הוא. אתה בריא, צעיר, חכם. כמו פרי
עסיסי. אתה אפילו סקסי וחטוב. הוא צחקק.

לא היה לי מה לעשות. ישבתי בבית הקפה ועישנתי את הסיגריה
המזוינת שלי ש-למה אני מעשן אותה בכלל. אבל אני אוהב לעשן
אותה. ופתאום קפץ לי הטרול הזה משום-מקום, מתחיל לצעוק,
ולצחוק, ולהצביע "אתה ארנבת, אתה ארנבת!"

"ערב יפה היום," אומר טרומפי, הוזה עם קיסם בין שיניו ומבקש
סיגריה. "אכן, ערב נפלא," עונה לו ז'בו ושם בידו סיגריה.
"בלילה כזה עלינו להיכנס אל הכפרים ולבעול את הנערות הצעירות.
מה דעתך טרומפי?" "אכן," אומר טרומפי בקול הזוי.

אני לא מבין למה אני צריך ללקק לה את חור התחת. אני אדם עייף,
אני הולך לישון מאוד מאוחר, ובבוקר אני צריך לקום לעשן סיגריה
ולקחת את התרופות שלי. שנים אולי יובלות לא שתיתי מיץ עגבניות,
אני מתגעגע לגלידה אמיתית של שוקו-וניל עם סוכריות, מחלב
אמיתי.

+ שלום, אני שמח שבאת.
- מה אמרת?
+ אמרתי שאני שמח שבאת.
- למה?

אני מחייך והיא מחייכת. מזג-אוויר טוב מעט קריר, הרוח בפנינו,
באיברים. כמו סרט ישן היא לובשת שמלה אוורירית והבגדים שלי
קצרים שק עליי.

היא שכבה-ישבה במיטה והאזינה לרדיו ואני חיפשתי את התדר ללב
שלה. הרבה מטחים סטטיים קלטתי, הרבה רעשי רקע, לכן ויתרתי
ונכנסתי למקלחת. מזג-האוויר היה אביבי, התקלחתי במים פושרים,
עשיתי נוד קטן והסרחתי את כל המקלחת.

ברטה הזמינה אותו לקפה, אמרה "אתה בחור יפה, תשאיר עשירייה
בצד." היא ישבה עם הכלבה הגדולה שלה, זהובת-הפרווה, באחד
הפינות של הגן-הציבורי. הכלבה הייתה נינוחה לגמרי, ורק מדי פעם
הרימה עיניים סקרניות לירוחם.

היא הגיעה אליי בבוקרו של יום ראשון. דופקת בדלת ומבקשת מקום
להתקלח, לאכול ולשתות, וגם לנוח. חבר שלה זרק אותה מחייו בערב
יום שישי, ומאז היא מחפשת פינה.

חתול שחור מיילל אי-שם מבקש קוס שחור של חתולה מיוחמת. צבע
הדממה צבע מוות רך נוזל כמו נוצות על פני הישימון העירוני. למה
לעזאזל באתי לכאן.

"אתה נראה כמו אחד שיצא מבית-שימוש", אמר לי פרנקי כשנכנסתי אל
תוך הבר, "אני גר בבית-שימוש", אמרתי לו. ראיתי את דלילה יושבת
לבד באחד השולחנות ובוכה את נפשה אל כוסית וויסקי.

הראש עף לכל הכיוונים, "יש לך בעיה?" הוא שאל. אף-אחד לא ענה,
כי הוא היה לבד. הוא עמד מול החלון לעשן סיגריה, וראה חיים.
החיים האלה התאמצו וגנחו ושאגו עם כל חבטה במחבט הטניס.

"סוף העולם לא מגיע, אל תמהרו למכור את הבתים שלכם ואת עצמכם."
אמרתי במיקרופון ושמתי שיר. כאב לי הראש, והמוזיקה, כמה
שניסיתי שהיא תהיה נעימה, רק החריפה את כאב הראש.

זהו. נגמרה החופשה שחיכינו לה כל השנה. הגיע הזמן להיכנס עם
המזוודות הביתה, לפרוק את הוויברטור, הטמפונים, המגבות,
המטליות הלחות, האיפור חזרה לשולחן האיפור, והתחתונים לסלסלת
התחתונים.

היא אמרה ככה וככה, ואני אמרתי ככה וככה, אבל האמת שלא הבנתי
מה היא מדברת. היא דיברה על היחסים בינינו, ואיך לשדרג אותם על
בסיס משיכה גם גופנית גם מנטלית כדי שיהיו יותר מלהיבים.

היא מתקשרת כשאני יישן. "קום, חתיכת פדלאה! תזיז את התחת העצלן
שלך!" בת-זונה, בקושי פקחתי עיניים, בקושי עניתי לטלפון, אפילו
לא שתיתי קפה סיגריה. אני קם ומתנודד לשירותים,

התעוררתי בערך באחד או אחד וחצי בלילה, לפני בערך שעתיים וחצי
או שלוש, ועד עכשיו הייתי עסוק ב-להתאושש מהשינה. חלמתי חלום
שלא משנה מה, אבל הוא היה מוזר מבחינת הסיטואציה, וכשהתעוררתי
הייתה לי הרגשה כאילו מישהו או מישהי שם לב לקעקוע שלי, וזה
מעניין אותו באיזה

הוא לא מצא את הגרביים. הוא באמת חיפש אותן בכל פינה, אבל לא
מצא את הגרביים המזוינות. הסצנה הייתה עצובה מאוד - הוא ישב
בדיכאון עם כוס וויסקי ושרשרת סיגריות, שתה ויילל בכאב על אבדן
הגרביים.

עבדה עליי ארבעים עשרים וחמישים. ירדה עליי בצורה משעשעת,
אמרתי - אני לא לוקח שבויים. קיפדה את פתיל חיי, ולא נותר אלא
הלם אילם. כל מה שנתנה, לא פתח את השער לסצינה הזו, בה הגיבור
דוהר אל האופק.

אמר לי בוא נכתוב. על מה יש לכתוב, שאלתי. הבית ריק, ריק
מאנשים, ריק מחיות, ריק מ-רוחות, ריק מצמחים, ריק לגמרי חוץ
ממני שאני פוסע בו הולך מחדר לחדר, ולפעמים מתגעגע קצת לאיזה
חיבוק מבן / בת משפחה, שיפתח לי את הצ'אקרות.

התעוררתי לפנות בוקר כשרשת לוכדת חלומות מכסה את פניי, אבל בכל
זאת התגנבו חלומות לא טובים על חרפת רעב, על פשיזם, על "החומה"
של פינק-פלויד, ועל הספר "1984". אני מסיט את לוכד החלומות
מפניי, וגומע שארית אקסל בפחית על השולחן.

אני לא יודע למה היא קראה לי בשביל זה. היא אמרה לי "בוא אליי,
אני רוצה שתראה משהו," זה לא ביג-דיל, היא גרה שתי קומות
מעליי, אבל בכל זאת הייתי צריך קצת להתארגן כדי להיראות כמו
בן-אדם. כי בכל זאת אני לובש בבית כבר אותם בגדים כבר חודשיים.

למה מה? אתה חושב שאני נהנית לשכב במיטה כל היום כשאתה הולך
לעבוד? לך לפחות יש תעסוקה, אני סתם משתעממת. כל היום אני
שומעת רדיו, כמה אפשר? אז קניתי לי עשרים דיסקים, מהכסף שלך,
אז מה, מה, לא מגיע לי?

"חתיכת חרא בן-זונה! נתתי לך הכול! הכול! וככה אתה גומל לי?!"
"אבל אני רוצה פיצה. מה אתה מתרגז. כולם בבית-הספר אוכלים
פיצה, גם אני רוצה." "ואם כולם יקפצו מהגג? גם אתה תקפוץ?
חתיכת חרא קטן!"

והם יקבלו אותה בפנים מחייכות, מפויסת יותר. יגידו איפה היית,
למה עזבת את המשחק שלנו. הייתי עייפה, היא תגיד. הייתי עייפה,
הלכתי לישון אצל ידיד.

אני לא יודע למה הוא לא עונה לטלפונים. אולי הוא חושב שאם
יתעלם ממני, אני אוהב אותו יותר. אבל אני לא מתייסר, למרות
שאולי הוא חושב ככה. לא אכפת לי

אהבה... זו מילה גדולה. הסרטים והסדרות טלוויזיה הורידו את
האהבה לזנות, אבל זו מילה גדולה. כי בעצם אהבה... זה הכול. זה
חומר, זה רגשות, זה תנועה, זה מחשבה.

בשער עמד בנצי השמן הכייס, בן 8 וחצי, מלקק ארטיק אדום, לועס
מסטיק ורוד, וכל הכיסים שלו מלאים ופלים מצופים שוקולד
וסוכריות טופי. ראה אותי התחיל לצחוק "וווההה... איזה זקן
אתה!" "מה נשמע, בנצי." אמרתי ממרום שנותיי.

בסנדלים ובכפות רגליים מאובקות היא חוצה את כל מדבריות הסלע
כדי לשאול, לדעת, מה שלומי. ואני לא יודע. המים המתייבשים על
כפות ידיה סודקות אותן, שריריה כואבים והיא לא תגלה לי, לא
תגלה. באתי אליך, היא תמחה את הסימנים פחות או יותר, ושלוש
דפיקות בדלת.

הבן-אדם היה חייב לשבור את הקרח איתה, במקום זה הוא שבר לה את
הפרצוף.
לא, אני לא מצדד באלימות משום סוג, אבל מעולם לא ראיתי במילים
- אלימות.
כי מילים הן בעצם סמלים של משמעות של משהו, ולא הדבר עצמו.
כשאדם קורא טקסט, הוא יכול לפרש אותו איך שהוא רוצה,

לא יודע מה יש בך מלי, באמת לא יודע. למה אני מוכן לקפוץ ממגדל
עזריאלי כדי לפדות את חייך? למה אני מוכן להיות כל מה שתרצי?
למה אני מרגיש חי רק כשאת נכנסת בשעריי, ומשהו נכבה בי, האור
בעיניים, כשאת הולכת?

זה מה שאמר השדרן או אולי המגיש בטלוויזיה כשהגיש קליפים של
דיוויד בואי, וכינה אותו "דוד המלך." אני נעתי על המרבד העמוק
ומזגתי וויסקי כשאני מביט בחצי עין על המסך, ומרגיש ביטחון
ושלווה גדולים שנובעים מעולם צר כי אין לי אינטרנט והתקשורת
משקרת ואני מאמין, ואלו

זה לא ייצא מ-פה לעולם, אלא בדרכים יותר פתלתלות. הבן-אדם הלך
על פסי הרכבת, ולא היה אכפת לו אם הרכבת תעבור. למען האמת הוא
ידע שהרכבת תעבור, כמו שהיא עוברת כל ערב,

שיחקה בי כמו בכלבלב כשאני משתטה ו"משפיל" את עצמי לרגליה. היה
לה דילדו עם רצועות עור בקצה השני, והיא היכתה אותי בו, כלומר
הצליפה, לא שזה כאב, וצחקה וניסתה לשחק אותה מלכה קשוחה, כמו
בסרטים האלה הסוטים,

אז הוא קילף את העטיפה של הסוכרייה, והכניס את הסוכרייה לפה,
מוצץ אותה כ-תוהה על טעמה. לא רע, הוא חשב, וניסה למצוץ אותה
כמו שצריך, אבל משהו באישיות שלו לא יכל לשאת זאת, והוא ריסק
אותה בשיניו.

על הקיר הייתה תמונה גדולה של קורט קוביין הקדוש, עם נר תמיד
דולק לצידה. לעיתים אנשים היו עומדים מול התמונה, בוהים בה
ומתפללים, או בוכים. היה שטיח רך בצבע ארגמן למרגלותיה של
התמונה למי שירצה להשתטח לפניה ולזכך את נפשו המקוללת מהשפעות
קפיטליסטיות ושאיפות יהי

הייתה לו עבודה טובה, כל היום לנסוע ממקום למקום, ממקום למקום.
הוא אהב לנסוע ממקום למקום, ככה הוא היה מגיע ממקום למקום. אבל
יום אחד קרה אסון, משהו מאוד פתאומי, הוא הבין ש-כל המקומות הם
בעצם מקום אחד.

אני חושב אני אצא לדוג לי זיון. אני אלך ברחובות הריקים של 4
בבוקר ואחפש לב שבור כמוני. היי מתוקה, רוצה שנתנחם זו בזרועות
זה בזרועות זו? בואי איתי הביתה שלי, לא חוקי לעשות אהבה בחוץ.

בבוקר אתה מזהה את עצמך במראה בערך, אבל לא בדיוק. לא צריך
להשתמש בכוח כדי לכתוב כתיבה אינטואיטיבית, או איך שקוראים
לזה. יש שמש חולה מרוחה על הפנים שלי, ובזגוגית, ובשולי המסך
הזה.

בגשם הראשון לא היה בשר. פינטזנו על חמין של בשר עם שעועית
וחיטה והרבה רסק ותבלינים, או מה ששמים שם, אבל זה לא היה.
נאלצנו לאכול לחם עם אשל, אפילו שמנת לא הייתה. היה מעט מלח
לבזוק על האשל. זה מה שהיה, לא יכולנו לבקש יותר. לא היה ממי,
מאיפה.

הוא נפל ומת. זה לא נורא, זה קורה הרבה, בכל מקום, שמישהו נופל
ומת. אבל הוא נפל ומת עליי. נפרק את זה - הוא הקיא עליי כשהוא
נפל עליי ומת. הוא דימם עליי כשהוא נפל עליי ומת. העיניים שלו
נזלו עליי כשהוא נפל עליי ומת, וגם המוח שלו לא נשאר במקום.

הוא נפל נפילה ארוכה מתהום הפוכה לתוך המיטה שלו. הראש שלו
הדהד. נדמה כמו רפיון וייאוש טיפסו כבר מזמן מכפות רגליו,
התפשטו מעלה אל הגוף, וכעת הם חונקים את צווארו. הראש שלו היה
כענבל פעמון בלי משהו להיאחז בו.

מה לקחת לגן? לקחתי את הדובון הכתום עם העין החסרה, קופסה קטנה
של לגו צבעוני, טושים במלאן צבעים, תיק-אוכל עם כריכים של
בוטנים - בננה ותפוח, ופרח קטן ועוד תפוח לנורית.

כשהיא רחצה את ידיה בכיור, הרגשתי את כל החטאים הרבים נשטפים
במים וסבון, אבל עמוק בעיניה הם עוד היו נוכחים. היא פרשה לחדר
הנוחיות עם עיתון, שבועון, ג'ורנל, ובינתיים כל החיילים שלה
התכוננו למלחמה.

"אז מה עושים?" "שותים קפה." "אתה רוצה קפה?" "אני אשמח לקפה."
היא הלכה למטבח ופתאום התבלבלה. איך לעזאזל הוא אוהב את הקפה
שלו?

+ אני מתבייש לשלוח את הילד שלי לגן. הגננת האולטרה-סקסית הזאת
כל הזמן מנסה להתחיל איתי.
- אז מה אני צריכה לעשות? גם לכבס, גם לנקות, גם כלים, גם
רצפה, גם ללכת לעבודה עם הבוס השמן המקריח, וגם לקחת את הילד
לגן?

הייתי מדמיינת אותו. הייתי מדמיינת אותו כשאני שרועה במיטה.
השעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ואני שומעת את ההפגזות מטלטלות
את שנתי עם שאגות הרוח ומנסרת הגשם והעננים שהיו מתפצחים
בשמיים ויורקים ברקים שהתפוצצו לרעמים.

"טוב שנפטרנו מזה." אמר בן הכלבים וצחק. "סדר לי קטנה אחת."
גלגלתי לו והוא עישן. "אני חושב להיות זונה במנזר, או נזירה
בבית-בושת." איחלתי לו בהצלחה והעפתי אותו מהחלון. "נדוש
מדי..." מלמלתי.

המחשבה הייתה אטית כשהוא ישב בגן מול השעון הגדול שהתנשא
מהרחוב הסמוך. השעה הייתה כזאת, וגם השעון הגדול אמר את זה.
הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים, והידק את הצעיף סביב צווארו.

סיגריה זה דבר טעים. דבר שצריך להוקיר אותו, לסגוד לו. הסיגריה
ממלא את רגעי השתיקה ורגעי ההרהור. עם סיגריה מסדרים דברים
בראש. סיגריה נותנת גם פסק זמן לחשוב. בזמן של פעילות קדחתנית
שנעה על תחום ריצת אמוק בחיי היום-יום, סיגריה נותנת ספייס,
רגע לנוח

הוא יושב ברגליים מקופלות תחתיו, ובוכה ובוכה. לא חבל על
הדמעות שלך? אני שואלת. את רוצה לעזוב אותי, בת-זונה מזדיינת,
אחרי שנתתי לך את השנים הכי יפות שלי.

אבא בא אליי באחד מימי החורף להכין לי ולו ספגטי עם בשר טחון
מטוגן. זה כמו ספגטי עם קציצות, רק שהקציצות בעצם מפוזרות על
כל הספגטי בתוך הצלחת, כשאוכלים.

רצח בבית הכלא המחוזי. מישהו דקר את פיני הגדול בלב בסכין
עשויה עץ משויף. כש-כל האסירים התפזרו מהחצר, רק פיני נשאר
מוטל מת מדמם. שמואל מנהל בית הכלא נקרא למקום, הוא עומד עם
שיער מתנפנף. קווצה לימין קווצה לשמאל, וגבה אחת מורמת
בתימהון.

בוקר טוב. השמיים נפתחים לאור בוהק ולרחובות יש ריח של גבינה
חמוצה. חלזונות עצבניים בצורה של דרדקים תחת תיק ביה"ס מסמנים
ת'מדרכות. הפועלים מטאטאים את רצועות המדרכה רק כדי לעשות זאת
למחרת שוב.

התעוררתי למשב כנפיי השכינה מרפרפת על עיניי, ואז הבנתי שזה
הוא הריח של ה-יסמין הפורח באדנית של שכנתי הסקסית עד כאב. היא
שמה את האדנית במרפסת הקטנה כדי למשוך אליה גברים חרמנים.
ובכן, אני גבר, ואני חרמן.

זו עייפות כרונית, אני אומר לכם. ישן 14 שעות לא רצופות ביום,
שינה מלאה סיוטים, וקם עייף מת. אני קם עם ראש בלון, רוחות
נושבות בו. סיגריה נובלס סטרייט רק להכניס מנה הגונה של
ניקוטין לראש, אולי משהו יירגע.

הוא לא היה חרמן. האמת שהוא לא היה בעל תשוקה כלל. כמו סרט
ישן, כמו נבואה שהתגשמה, הוא ראה אישה צעירה ויפה, חטובת גוף,
הולכת בלבוש קל חשופת רגליים שזופות בנעליי בית. זה לא עשה לו
כלום.

"אבטיח ורוד-אדום על הסכיייין... אבטיח ורוד-אדום על
הסכיייין... רק לחתוך ולקחתתתתתת..."
"תגידי לו שיסתום, לפני שאני פותח לו את הגרון!"

האישה הצעירה אמרה לי בוא שב איתי, אני קוראת ספר, בוא קרא
איתי. לא הכרתי אותה, אבל היו לה פנים טובות, ויותר מזה -
עיניים טובות. לא עניתי לה. עמדתי באמצע שמורת הטבע, עמק
הצבאים, ועשיתי את עצמי קורא את ההסברים והמפות על הלוח.

הרבה-הרבה כדורגל מבולגן, אדם חשוב מאוד סופר את הכסף באמצע
הרחוב. אני רואה את הגברים הצעירים מוכנים למלחמה ביציע. מנהל
המכולת נועל את המכולת בדיוק בשמונה בערב, ונשארו פחות מעשר
דקות.

את לוקחת שתי לסביות שוודיות," היא אמרה לי, "שמה אותן בחדר
כזה יענו יוקרתי, אומרת להן לעשות זו וזה וזו, מעמידה כושי ענק
שמאונן עליהן, מצלמת הכול במצלמת וידיאו, משכפלת, תוקעת
לעטיפות, ותאמיני לי יש מי שיקנה.

האיש בטלוויזיה דופק את האפרכסת בטלפון, הצבעים מתערבבים לו
מול הפרצוף, החום ממיס אותו, הייאוש מאיים לקטוף אותו, החרדה
משתקת אותו, שתי אצבעות חסרות לו, והאיש אומר אתה כותב יותר
מדי טוב.

"אתה לא מכבד אותי כמו פעם..." היא אמרה, ועיניה נשטפו דמעות.
"אני מצטער מאוד," אמרתי, "אבל האמת היא שנמאס לי ממך." "אבל
אני מתוקה וחכמה ויפה, ואתה אוהב אותי..." "את כל מה שאמרת,
אבל אני לא אוהב אותך. אהבתי בלשון עבר, כבר לא."

"אתה מתפקד בעולם הזה כמו מכונה. אתה חושב כמו מחשב. אתה לא
מרגיש רגשות, אתה רק פועל כאילו יש לך אותן. לכן אני מציעה
שתצא לפנסיה."

אתה יודע, הוא אמר, פה הורגים משוררים, ואז מתרפקים על השירים
שלהם. אתה לא משורר, אמרתי. אני כן, אמר. אני כותב בעננים
ובכוכבים. מלאכים מתמוגגים.

"אני הייתי קוראת בספר שמישהי השאירה אצלי איזה שיר, ואז זורקת
את ראשי לאחור. החלונות פתוחים, בחוץ לילה, ורוח של ליל קיץ
הייתה עוטפת אותי כמו הגיעה מהקוטב. הייתי פושטת את ידיי
לצדדים ומרגישה כבדה-כבדה, ובעלת נוכחות. כאילו השפעתי, אתה
מבין? כאילו אהבו אותי."

היא זכרה שפעם רצתה לעלות לשם, כשהייתה קטנה, ואמרו לה שהגישה
לשם חסומה. כשהיא שאלה למה, אמרו לה שמישהי התאבדה משם. היא
חשבה שכנראה יש שמעדיפים שאנשים יתאבדו במקום אחר.

הוא היה מפוחד כולו, בסערת רגשות. פתחתי מיד והוא התפרץ לבית
ונע מצד לצד כמו לבדוק שהבית, הדירה, נראית כמו שהיא נראית.
ואז הוא הביט עליי, והרגשתי צמרמורת קשה, כאילו אני רוח-רפאים.

נגמר לו הסם, והוא לא ידע איפה הוא קונה עוד. תמיד פרנקי היה
מביא לו סם, פתאום פרנקי לא בא, ואין לו מושג מאיפה קונים את
הדבר הזה, בהארלם?

הוא ישב על קצה הספסל והביט בציפורים עפות. היו להן מנועים
קטנים שהניעו אותן, מדחפים וכנפי מתכת. הן יכלו לדאות
גבוה-גבוה, וגם להתרסק אם רצו, להתפזר על כל האספלט ליד הדשא.

מכסח הדשא לא ידע מה נפל עליו בימים אלה, הדשא לא הפסיק לגדול.
הוא חקר בנושא וגילה שזה דשא אהבה - כמה שיש יותר אהבה בסביבה,
הדשא גודל מהר יותר.

בשדה רחב של חמניות ניצב דחליל עם רגליים מפושקות וכובע שחור
על ראש הדלעת שלו. הוא לבש את מכנסי העבודה הישנים, ואת הג'קט,
של בעל השדה, והיה ממולא חציר שניתן בנדיבות משדה שכן. רגליו
היו מקלות שפעם היו שייכים למגרפות או מעדרים, וידיו היו ענפי
זית מתלהבים.

כי היה לה תוצרת חוץ. אני רציתי תוצרת הארץ, אבל היה לה תוצרת
חוץ. "זה עשוי מסיליקון אמריקאי מקורי," היא אמרה לי, "היישר
מערש הקפיטליזם," "אבל אני רוצה תוצרת הארץ, אפילו גבינה וחלב
אני קונה תוצרת הארץ,"

הוא היה מסטול. רגל פה, רגל שם, בין שיגעון להזיה, הולך ונגמר
מתוך בחירה. מצלצלים בפעמון הדלת, מי שם? איש המוות והישימון.
שלום לך, איש המוות והישימון, באת לקחת אותי? לא. חבל, דווקא
התכוננתי יפה, רוצה לאכול?

יש הרבה שימושים לצלחת הזאת. אתה יכול לחבוש אותה על הראש כמו
כובע. אתה יכול לשחק איתה פריסבי. אתה יכול להתכסות איתה
בלילות החורף הקרים. אתה יכול לדבר אליה, יש לה הרבה מה לומר,
היא תענה.

הוא קרץ אלינו כאילו כן היא משוגעת אני משחק את המשחק. אדיש
כמו מים, לא סופג כלום, ואנחנו צוחקים והאהבה מסריחה. כמה שהיא
מסריחה. התלות הזאת.

לך מ-פה, מה אתה עושה בתוך הדפיוצר של ציף-ציף? אני אנקר אותך
באף. אני אשרוק באוזנך עד שתתחרש. יש לי כנפיים מאוד חזקות, לא
כדאי לך איתי ללכת מכות...

מישהו אמר שאני קטון. לא שאני באמת קטון, אבל ככה הוא אמר לי.
ראיתי אותך, הוא אמר, מתרוצץ בין החדרים בין חדר לחדר, בין
המטבח לסלון למרפסת, שם דיסק ומתחרט, מדליק הסקה, מכבה, מתעטף
בבגדים ואז נשאר בתחתונים.

יש צמר-גפן בקירות. אליס אומרת שזה סתם קורי-עכביש, אני אומר
זה שערות סבתא. מהסוג שמוכרים בלונה-פארקים בתוך מערבל גדול,
ומלפפים אותו על מקל, ואוכלים אותו כמו הסוכריה הכי גדולה
בעולם.

בבריכה משתכשכות להן הבנות בביקיני שני חלקים ומבליטות את
שדיהן בעוד הבנים זוקרים זין בגאווה ומנפחים לפחות בראשם את
שריריהם בעוד השמש נכנסת לעיניהם ומפריעה להם ללטף בעיניים
הקטנות שלהם את הירכיים של הבנות ולבהות בגבעת ה-ונוס הקטנה
התפוחה בין רגליהן.

התעוררתי מוקדם, סידרתי את הזין במכנסיים, וחיפשתי את הסיגריה.
אבל לא הייתה סיגריה. "איפה הסיגריות שלי?" קראתי. משום-מה,
וזה מאוד מפתיע, איש לא ענה לי. מאוד התפלאתי, אבל חיפשתי את
הסיגריות שלי בעצמי.

בתור הסופר המדופלם שאני, אני צריך להתגלח! אני צועק עליה.
קקי, אתה קקי, היא מחזירה, ואוספת את הטישואים המשומשים
מהשולחן בסלון, 'סתכל איזה באלגן אתה עושה, איזה לכלוך, אתה
מתנהג כמו חזיר. אני לא יכול להיות חזיר, אני עונה לה, כי אני
סופר מדופלם, וסופר מדופלם

מה קורה כשמתעוררים מאוחר בלילה, שעון אחד אומר חצות וחצי,
ושעון אחר אומר 1 וחצי, או שכך נדמה. כל השינה הרדיו היה דלוק,
וחלמת אתה את השירים, מה אתה זוכר?

הגברבר השמן טלטל את השומנים שלו לאורך הרחוב כשהוא הולך
בתנועות ריקוד ומאזין לסמרטפון שלו דרך אזניות על חוט. יוכבד
עקבה אחריו דרך החלון בחדרה ומאוד התלהבה מאיך שהוא שם זין על
הכול,

הרחבתי את מספר הפועלים במחצבה... לא, זה לא באמת, זה משחק. זה
בכאילו. אני צריכה שתסדר לי מזגן, חם פה גיהינום. חחח...

סימפתיה היא רגש מבורך אצל בני-אדם, אבל אמפתיה הוא רגש מבורך
יותר. היא הייתה יפהפייה אמתית כשהיא הייתה בחורה צעירה, גברים
היו כרוכים אחריה, והיא הייתה כרוכה אחריהם.

"אם אתה הולך אני קובר אותך איתו. תשיר שיר."
"איזה שיר?"
"אנא עארף, משהו שמח, כיאה למעמד."
"עוף גוזל, חתוך את השמיים. עוף לאן שבא לך..."

לבב לפעמים לקח גרעין או שניים, וראיתי שמשהו מתרוצץ לו בראש
ועוד מעט ייצא החוצה. לי הייתה בחילה, ולא העזתי לפצח. לפעמים
שתיתי קצת קולה למרות הבחילה, כי הייתי צמא, למרות שלא היה חם.
ואז לבב אמר שצריך להרוג מישהו.

אבא אמר שהוא הולך, והוא לא יודע מתי הוא יחזור. אמרתי לו
בסדר, אתה איש גדול, ואני איש מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה
רוצה, ואני יכול לדאוג לעצמי. הוא אמר שאני צודק, ולחץ את
כתפי.

"כואבת לי השן משהו בן-זונה. לאן נעלמת בכלל?"
כל ה-אני אוהבת אותך- נשכח מהמוח שלה תוך יומיים. באיזה יום
שלישי מזוין אחד הייתה פה, ואמרה שתבוא תוך יומיים. עברה חצי
שנה מזוינת!
"הייתי עסוקה, אתה יודע איך זה."
"לא. לא יודע. איך?"

סוכן Z היה אמור לחזור ממסעותיו כדי להתאכסן איתי בשעת הלילה
המאוחרת. לא ידעתי אם יבוא בחצות, או בסביבות 2 לפנות בוקר,
ולכן בערך ב-11 ורבע התקשרתי אליו כדי להרוות את סקרנותי מתי
יגיע. להפתעתי ענה לי קול של גבר לא מוכר.

הסתבכתי עם עצמי כל-כך הרבה בגלל המנוולת הזאת. אני כבר לא
יכול לכתוב על אהבה, או להאמין בה אפילו, אחרי מה שהיא עשתה
לי. אני מעביר את הזמן כמה שאפשר בסבבה, מחכה שהזעם ממני אליה
ירד, ואמצא לי מישהי אחרת. והיא מצלצלת.

עברו הימים, עברו הנשיקות התמימות. עכשיו אנחנו מזיינים זה לזו
לזה את הצורה. היא מכבה עליי בדלי סיגריות, ואני שורט בעורה
בסכין. היא גורמת לי להיות משוגע פרנואיד, ואני גורם לה להיות
זונה מסוממת שנותנת לכולם.

שירלי אמרה לי שאני "מאן-מאן-מאנייק" בגלל שאמרתי לה שאני אוהב
אותה, ושיקרתי. ניסיתי להסביר לה שלא שיקרתי, פשוט אהבתי אותה
באמת ברגע שאמרתי את זה. מה לעשות שהרגע הזה נמשך רק עשרים
דקות.

אמרת שאין לך סיגריות, ומתחשק לך קולה. אז התלבשתי בבוקר אחרי
ששתיתי קפה, והלכתי לתחנת-הדלק שם יש חנות דרכים עשירה. היום
היה פתוח, זה היה יום שבת בבוקר, ואני הסתכלתי סביבי ונשמתי את
הריקנות המשכרת, ריקנות של מנוחה לאחר ימים רבים של פיצוצים.

נקבעה לו פגישה בשמונה אפס אפס בבוקר באיזה מכון מורשה לבדיקת
שמיעה וראייה. הוא התקלח, התבשם, ולבש את הבגדים הכי יפים שלו.
נכנס לאוטובוס כי לא היה לו חשק לנהוג או לנסוע במונית, וישב
מאחורי הדלת הקדמית ליד הזגוגית עם חיוך כבוש על שפתיו.

"אל תעזבי אותי!" מיילל הילד הבוכה, ולו דמעה נצחית. את התמונה
הזו שמתי לפני האח ובעטתי אותה לאש. זכוכית סוכר הדמעות נמסה
ונייר הצבע המקורי נאכל. "אתם תאכלו רק העתקים!" אמרתי למה-שמם
והדלקתי את הנובלס שלי.

"אם תמות אני אהרוג את עצמי כדי להיות איתך. לא תהיה לי סבלנות
לחכות לסוף. חיים בלעדייך זה לא חיים. אתה אוהב אותי, אבל אתה
לא משוגע כמוני. אם אני אמות, יכאב לך. אבל אתה יכול לחיות
בלעדיי..."

"אתה מכביד על עצמך." אמרתי לו. הוא הביט לרצפה ונגע בראשו,
"אבל אני רואה לא אותו דבר, זה אפילו לא מדבר, זה דומה לריחוף
בחלל."

אני מתרחץ במים קרים כשהעיניים שלי נוזלות על החרסינה הרטובה.
יש לי חור בתחת בקוטר של כדורסל אחרי שהחיים דפקו אותי בישבן.
אני שמח על שיר חדש שכתבתי, בטח כולם מתפעלים כמה הבן-אדם הזה
מוכשר. אני מסמיק לעצמי עם עצמי קלות.

הזמן הפסיק לרוץ ככל שזה נוגע לה, והמחשבות הקטנות הקטנוניות
היומיומיות היו מתחלפות במחשבות על נצח הקיום במרחב ובזמן, על
חיים אחרים ומהות הנשמה, ועל החידה של הטבע וכוח החיים.

הוא נשבר, שוב. כל ערב הוא נשבר, מול המוזיקה, מול הבדידות,
מול חוסר היכולת לזוז. אז הוא כותב שיר, ומצפה שזה ייתן לו
משהו, שיגיד לו משהו - שהוא לא ידע עליו.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
עצמי
אל היצירה
לא התייפיפתי במיוחד.

פורטרט
אל היצירה

עצמי
אל היצירה
יצא קצת מטושטש...




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
"עד גיל 25 תגיע
לירח"

בזוקה הזמן הולך
ואוזל.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/GuyShemesh
יוצר מס' 37182. בבמה מאז 26/9/04 21:57

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לגיא שמש
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה