[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גיא שמש
מיקו


אל היוצרים המוערכים על ידי גיא שמש
"...תקשיב רגע למה שכליל זיסאפל כתבה: 'מה זה משנה?
מי נתן למציאות עליונות על הדמיון? מי קבע שמה שבאמת
קרה חשוב יותר ממה שיכול היה לקרות, ממה שרצינו
שיקרה, ממה שהעמדנו פנים שקרה?'..."



1976

גם בדפיוצר הזה -
http://stage.co.il/Authors/71088



תודה לכל הקוראים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
סוריאליזם
הילדון היה עייף מהחיים. האישה עשתה לו את המוות, והילדים מצצו
לו את הדם. העבודה לא השאירה בו כוחות, והוא הלך ונעלם.
היה מופיע לפעמים בפתח המטבח, מחייך את החיוך הרזה שלו.
לפעמים ראו אותו פוסע ברחוב, כמו בהבזק, נראה ונעלם לחלופין.

גיהנום
עם אהובתי הקדומה טיילתי בנחלת שבעה והצצתי ב"תמול-שלשום" גם
בצד המעשנים וגם בצד הלא.

סוריאליזם
אדם היה הולך לחנות כלי-עבודה וקונה את ומעדר. בינו לאנשים
צפיפות, נשים מרוחות ליפסטיק. הדבק שלהן היה מחליא, כשהן
מקללות אותו במילים קשות, רימה קטנה ומזיקה, הן אמרו.

געגוע
כי העולם יפה, כי אני נושם אוויר נקי, כי זה לילה מלא סודות,
וסודות היקום הנהדרים מתרפקים על גופי מערסלים אותי, נותנים לי
הבטחה לחיים, שעדיין לא מומשו במלואם. אני מרגיש טוב, ממש טוב.
העולם פתוח לפניי חסר גבולות, ואני יכול לעשות הכל. אהבה גדולה
ניצתת בכל ישו

אורבני
הוא עמד על הגג מעליי וקרא לאהובתו. הוא קרא "אהובתי, חזרי
אליי" ובכה. שני אנשים הביטו בו ללא מילה מהמדרכה.

אהבה נכזבת
שתיתי יותר מדי. שכבתי בגבי על המיטה כשים סוער בתוך ראשי. מלי
באה לפעמים. אנחנו מדברים, אוכלים משהו, והיא מזכירה לי שוב-
אל תאהב אותי, תחבב.

אורבן לג'נד
נכנסנו לבר. עיני הגברים בחנו את גופה של לילית. דווקא הבנתי
למה. היא נראתה כמו מלאך מהגיהינום, יפה שזה מכאיב.

אגדה
הוא היה יכול להקיף את האי בשעתיים. האי היה מרוחק מ-כל יבשה
ואיים אחרים, וגודלו היה כפול מהכפר הקטן בו גדלתי. היא אהבה
אותו באמת, הנימפה קליפסו, והייתה מוכנה להעניק לו הכול, מלבד
דבר אחד - האפשרות שהוא ייצא מהאי.

אני שמה ב-לופ שירים מתים וכף רגלי דורכת על שבר זכוכית מכוס
שרעדה לי ביד אחר-הצהריים. אני נשענת על השידה ומחלצת את
הזכוכית מהרגל, זורקת אותה מהחלון. ב-שביל קטן של דם אני פונה
ויושבת על הספה, משעינה את ראשי אחור, מביטה בזווית התקרה
והקיר, בגאות גלי האלכוהול

זוגיות
"השביס לא מגרה אותך?" שואלת. "החצאית הארוכה לא? הסוודר הזה?"
וכבר מתפשטת תחתוני חוטיני וחזיית פוש-אפ, רגליים יחפות
מתחככות אצלי על המיטה "בוא תהיה עבד שלי."

דיאלוג
"יש לך תכניות?" היא שאלה. "כן," עניתי. היא חיכתה למשהו, אבל
לא הבנתי ל-מה. "נו?" היא שאלה. "מה?" "איזה תכניות?" "אה, את
רואה אותן." היא הסתכלה עליי. "מה זאת אומרת?"

הומור
היא נאנחה אנחה קטנה וחשבה: כמה זמן עוד תצטרך לחכות? ההודעה
שחיכתה לה כאן בדלפק אמרה ש-מיכה יתעכב.

אהבה נכזבת
רצית אהבה, מיכאל? קבל את רחלי. מלאך שאין איש שמכיר בו חוץ
ממך.

אמונה
הספר ("שיחות עם אלוהים" מאת ניל דונלד וולש.) הכיל רעיון
שנועד לעודד, אבל גרם למיכה לאבד כל נקודת מבט על המציאות
שהייתה לו קודם.

סוריאליזם
אין לו תקרה. יש לו בית ללא תקרה. יותר נכון - דירה ללא תקרה
בקומה העליונה. במקור זו דירה שניסו לבנות על הקומה שמתחתיו,
שהייתה פעם הקומה האחרונה. בנו את הכול, אבל שכחו את התקרה.

זוגיות
"חמם אותי." ואני פתחתי את כפתורי המעיל הארוך ועטפתי בו את
שנינו, הבל פיה על צווארי, שדייה נלחצות לחזי, וזיקפה כלואה
תחת בדים נלחצת אל בין רגלייה, כשאגנה נלחץ אליו ורומס אותו,
פיה מלא בועות צחוק.

זוגיות
מגביר ת'ווליום כי אני עצבני. גומר סיגריה בשלוש דקות כי אני
עצבני. נהנה מגופה של מלי שהיה צמוד לשלי כשהיא נרדמה. עכשיו
אני רחוק בצד השני של החדר על ספה יחידה, מלאה אזוב מגופי,
מלאה ריח זיעה מעורי.

הוא היה לבוש תמיד כאילו הוא הולך לחתונה. מגולח ומבושם עם ג'ל
בשיער למראה רטוב. הוא הריח את בית-השחי שלו ודפק בדלת, לקח לה
רגע, אבל בוודאי ידע שתפתח. אוי, אלוהים - היא הייתה נבוכה,
אני נראית נורא, לא ידעתי שתבוא. את נראית נהדר, הוא אמר והיא
עמדה כמו דחליל.

במכונית היא הסתכלה על הבניינים, על האנשים ועל האורות ואמרה:
"נכון שהעולם הזה נפלא?! החיים הם כאלה פלא!"
"כן." אז את צריכה תרופה כדי לראות שהכל בעצם נאחס. כך אפשר
לחיות: לראות קרוב ואטום במקום רחוק ושקוף.

ככה הוא מותח את הגוף כשהוא מתעורר, וזה משחרר כיסי אוויר
דחוסים בין-תאיים שלפתע מתמלאים בחמצן. בוקר טוב, הוא אומר,
והם לא עונים. בוקר טוב, הוא אומר שוב ומחפש את עיניהם, הם
מתחמקים. קוס האימא שלכם, הוא צועק, אמרתי בוקר טוב!

זוגיות
מתי הוא אמר לה את זה? נדמה שחלפו אלף שנים. והיא באה אליו.
היא עזבה את החבר שלה, עם האדישות שלו כלפיה, והסתגרה איתו
בבית הקטן. חלון צופה אל ההרים. רוח חמה בקיץ ורוחות גשם
בחורף.

פנטזיה
ראיתי שפן רץ, עוצר, מביט בשעון כיס, ושוב רץ ונעלם.
"אתה בטוח שזה העולם שלי?" שאלתי את האיש. (ולא של לואיס
קרול.)
"כן." אמר.

פנטזיה
האמבטיה שלה הייתה מלאה חלב, בשמים, פרחים, קינמון ובירה. היא
הייתה רוצה שבמקום בירה יהיה שמפניה, אבל היא לא הצליחה להשיג
שמפניה. אבל זה היה בסדר. היא נכנסה עירומה לאמבטיה ושמעה את
הרדיו נשפך אליה בצלילים הוזים. לידה היה תער סגור.

ועכשיו היא נכנסת. מכל החדרים בפנימייה. מכל הבחורים. מכל
החלומות. הנה היא נכנסת לחדרו שלו. עולמו שאינו יודע אם כדאי
שתפסע בו בכלל.

סוריאליזם
היא אמרה שהיא אוהבת רק אותי. תמיד הן אומרות את זה, "אני
אוהבת רק אותך," אבל זה לא הגיוני, יש עוד אנשים בעולם. ומה עם
אימאבא? אחים - אחיות? סבא? סבתא? ידיד, ידידה? מורה בתיכון?
או אפילו מחברת ישנה בה כתבה כשהייתה קטנה, או את עץ הפרי
המשיל ענפיו כדי שיקטפו

פאנפיק
עכשיו אני פותח מחשב, כותב "כישופים" בגוגל, והופ, הכול מוכן,
כמו ארוחה על מגש, לפי נושאים, לפי צורכי כישוף ומצרכים, אפילו
לפי רמתו של המכשף, שזה אני. אבל עכשיו אני אכתוב פה בדבר הזה
שקוראים אותו מחשב, על ההם, הכחולים, הקטנים, המגעילים. על
הדרדסים.

סוריאליזם
הוא, מיכה, היה שוכב במיטה ומעשן, שומע רדיו, ומרגיש את הצעדים
הקטנים והמתלחשים עולים במדרגות קרוב וקרוב יותר. הוא היה
מזדקף במיטה ומסדר את המאפרה ככה שתהיה בהישג יד נוח לאפר את
הסיגריה, ואז הוא היה שומע צחקוקים קטנים ולחישות מהסות.

ג'ננה
על הג'יפ בין המלחמות אנחנו דוהרים באבק. שקשוקה מוכנה תוך שתי
דקות, הלחם לא מספיק. מכינים משקולות מקונסרבים, מלט ומוטות.
יושבים על הים האדום ורואים בשמיים אדומים את המטוסים יוצאים
לתעלה.

אורבני
האישה מהססת רגע, ופונה אליי.
"מה יש לה?"
"אותי." היא מביטה בי במבט מוזר.
"רוצה סיגריה?" אני שואל.

זוגיות
ויש לנו בית נעול על הים, צבוע כחול. ובגינה גדלות עגבניות
והיא אומרת שהן ניזונות מדם. ובלילות אני רוכן על שולחן כתיבה
ומתכנן לפרטי-פרטים את הארמון האינסופי שבו נגור, מלא חללים
סודיים ודרכים-לא-דרכים להגיע למקומות-לא-מקומות.

סוריאליזם
ואני ממתין לאוטובוס ברחוב יחיד של עיר נטושה עם פנס גבוה מהיר
עליי מלמעלה כאילו הייתי דמות בסרט פילם-נואר. אני מסוכך בידיי
מהרוח ומדליק לי סיגריה באש גבוהה. סביבי עפים זרדים וכולם
מושכים לאותו הבית.

מקאברי
נקי בחוץ ולא בפנים, הוא ישב וצפה בסרטי פורנו שלא עשו לו
כלום. הן לא היו נשים אמיתיות, היו פסיביות, זולות. ישבני
הגברים החותרים לתוך הנשים רטטו במוחו כמו ג'לי כשהוא כיבה את
המסך ויצא מהבית ללכת לאיבוד בתוך הלילה של המטרופולין הסואן.

התבגרות
יש תענוגות מושלמים מעטים מאוד בעולם הזה.
אחד מהם זה ללכת על קו המים בשעת שקיעה או קצת אחריה, עם
סיגריה ביד וראש שמרגיש טוב וחופשי. הכל היה לי פה חוץ
מהאחרון.

גיהנום
בזמן שהשחר פצע את החשיכה ממזרח והתחיל לצבוע את ירושלים
בצבעים של דימדומים (שאם לא היית מחובר מספיק לזמן ולשעון, לא
היית יכול להצביע אם אלו דימדומי בוקר או ערב), שכב האיש שכבר
זקן וחלם את חלומו האחרון. שם היה בילדותו בעוד המדינה צעירה
מאוד.

בחצר משתרגת גפן על קורות וחוטי תיל מתוחים עליהם. היא מכינה
לי תה ירוק עם נענע ומביטה בי כשאני לוגם ממנו באיטיות. הוא
רותח בפה, אבל מתוק וטעים מאוד. הם מדברים הרבה על השכונה, היא
אומרת, ומביטה בי במבט מלא משמעות.

דיאלוג
אני חי בחלום, אני אומר לך. החלומות שלי הם המציאות, החלומות!
את חושבת שאני משוגע. לא משנה, מותק שלי. בכלל לא משנה. אז אני
משוגע... כן. מה שתגידי. כולם משוגעים!

דיאלוג
אני חושב אני אעשה נוד. תעשה גם אתה, נעשה ביחד. נחצרר. אההה!
גדול. גדול. סימפוניה.

דיאלוג
נו, אתה בא ללונה-פארק? נעשה את הגלגל הענק, נעלה על הצלחת
הזאת שמסתובבת וקופצת, זה יפיל בנות כוסיות עלינו ואנחנו
עליהן. אפשר "בטעות" לגעת להן בציצי. אתה אוהב ציצי?

סוריאליזם
בקולנוע אני מוצץ גבעול ונשפך על המושב. מעליי קרן הקסם שולחת
את התמונות אל הסדין הלבן. לא הרבה אנשים. ריח סיגריות פשוטות
וגראס.

מישהו דפק על דלת הברזל העבה מבחוץ. שלושתם נדרכו. פרנקי הביט
ביחזקאל, ויחזקאל סימן לו ללכת. פרנקי קם וניגש לדלת כשהוא
נוגע בדרך אגב באקדח על המותן.

הומור
טוב, הנה, קח.
וואו, יש לי במבה, במבה ומקופלת. אני יאכל את כל הבמבה, וכל
המקופלת.
תיתן לי קצת...?
לא! בלי כיבודים. אני אוהב את הבמבה והמקופלת שלי...

מקאברי
זה לחש: "בואי אלמד אותך משהו על חשכה. כך תדעי למה אסור לי
לחזור."

דיאלוג
"הוא בלע את הבננה." הוא אמר לי כשירדנו לכיוון הבית. "אמרתי
לו לא לאכול את הבננה המחורבנת!" אמרתי בכעס. "אבל הוא אכל
ובלע ועוד איך," הוא אמר, "הוא דחף אותה עמוק לתוך הגרון ובלע
אותה בשלמותה." "אז מתי ההלוויה שלו?" שאלתי. "מחר." הוא ענה.

הוא החנה את המכונית שלו רחוק, וכיבה את המנוע. הלילה היה קריר
והרחוב הפרברי היה שקט. השעה הייתה בסביבות 2 בלילה. הוא יצא
מהמכונית, לבוש ג'ינס, חולצה ואפודה כהים, והלך חרש לעבר הבית.

זוגיות
בהצגות מצחיקות הייתה צוחקת עד דמעות, בטרגדיות עיניה היו
הופכות לחות. אבל היא הייתה אישה חזקה.
"נחש מי עבר ת'בחינה?"
"לא יודע. אני לא מכיר בחורה מספיק חכמה לעבור אותה."
והיא הייתה צוחקת ונותנת לו בוקס.

הומור
"זה בשביל לקלף תפוזים." הוא אומר לשוטר. השוטר לא מאמין. כי
האמת שזה בשביל הגנה עצמית, למקרה ומישהו או מישהם חזקים ממנו
ירצו לנגב איתו את הרצפה. אף-אחד לא ינגב איתי את הרצפה, הוא
אמר לי פעם ושלף את האולר.

כמיהה
לפעמים מתחשק לה להירדם על הספסל חשופה לעולם, לטבע, לשמיים.
ברגעים כאלו שבאים והולכים, החיים נראים כה נוגים ומכושפים.
כריח יסמין, כ-תות בר שנקטף מהעץ רגע לפני שנאכל, כמחסן ישן
ונטוש מלא הפתעות ישנות.

ג'ננה
ביום שלג אימתני של נובמבר, כששמיכת עננים אפורה לא מראה כחול
של שמיים, החנתה בריג'יט ג'ונס את מכוניתה ליד בית הוריה וחשבה
שזה הולך להיות חרא של יום. כמו שקורה מידי פעם בפעם, גם הפעם
תנסה אימא היקרה שלה לשדך אותה באותו הערב לאחד המכרים העשירים
שמסתובבים ושו

פנטזיה
היא הייתה ועדיין גם היום מתגוררת במערה באחד היבשות הרחוקות.
רחוקות מ-פה, גם אם אתם באוסטרליה. היא נכנסה למערה, חסמה את
הפתח בסלע, מצמצה בעיניה נוכח הקור והדליקה מדורה. לאור האש
ראתה מספר בני-אנוש מביטים בה ביראה והתפעלות.

סוריאליזם
נעלי עור תנין משופשפות, הופעה של בן מלך שירד מגדולתו, בכיס
תפוח נרתיק סיגריות מעור תנין ומצית זיפו עשוי זהב, ואולר
שמשמש בין השאר כמסרק וקוצץ ציפורניים בכיס המקטורן הפנימי.
מהלך כטווס וריח אפטר-שייב כבד אופף אותו,

מקאברי
ג'וניור ידע שהוא חייב ללמד את הכלבה לקח. כאב הראש חתך את
ראשו, והוא הבין שהוא שכח את שמה, למרות שהוא מכיר אותה כל
חייו. זה מצב פסיכי לגמרי, והרופא של העיירה אמר לו שזו
מיגרנה, ואין מה לעשות בקשר לכך, אלא רק לקחת משככי כאבים
ולקוות לטוב.

ג'ננה
הוא טיפס במדרגות ודפק עם כל משקל גופו על הדלת. "אני לא יכול
לפתוח עכשיו," קראתי, "אני במחראה." באמת הייתי במחראה - על
המיטה שלי בסלון, כולי זיעה וריח צחנה, מרגיש כאילו זחלתי
מאיזה ביוב.

כל הילדים הקטנים לעגו לו ואמרו לו שהוא טיפש אפילו שהיה חכם
מהם כי הוא היה בן 30 ועדיין בגן. והוא לא יכל להרביץ להם כי
הם ילדים, ואסור לו להרביץ לילדים כי אז יחשבו שהוא פדופיל
ויכניסו בו מכות.

איפה הייתי? הייתי בשדרה, אבל קודם הייתי בבית. הייתי מאוד
צמא, ולא היה מים ולא סודה, אז יצאתי לקנות אקסל. ואני טוב לי
להיות בחוץ, לשאוף אוויר, אפילו אם אני רק הולך למכולת. הרגשתי
טוב, כמו אוויר ומים לנפש. הרוח בפנים, אוויר הפסגות העשיר,
הרבה זמן לא הייתי ב

הומור
אם אתה הולך ברחוב...
- למה שאני ארצה ללכת ברחוב?
לא, נגיד, נגיד כאילו שאתה הולך ברחוב.
- אה, יענו בנדמה לי!

ג'ננה
"בא לי שוקולד," היא אומרת. "בא לי שוקולד, הרבה שוקולד, אני
רוצה שוקולד, שוקולד עוגה, שוקולד פרה, שוקולד גלידה, בא לי
שוקולד, מיכה. בא לי שוקולד!"

הומור
"לכבוד מי זה?" הוא שאל. "אקדוחן." עניתי. "נחמד." הוא אמר,
ואז נשמעה דפיקה חזקה בודדת בדלת. הוא נבהל. "מי זה?" בטח
האקדוחן." "מה אתה מדבר שטויות..." הוא מלמל ואני פתחתי את
הדלת. אבא הביט בפתח נדהם, אבל אני כבר ציפיתי.

אינטרוספקטיבי
אמר להם "לעולם לא תתפסו אותי," והם רצים אחריו כבר שנים,
מניפים את דגליהם ברוח, מבעירים את הלפידים כמו רוצחי
ימי-הביניים, והוא משקשק את הביצים שלו לאורך הרחובות
המרוצפות, צוחק וגועה בפחד, מנסה למצוא מסתור בתוך העיר הזו
הסגורה בחומות.

חוסר אונים
אז אני מכין בפינג'אן כוס קפה חזק ויושב במרפסת. קפה, סיגריות,
וערפילי ערב של כתמי חושך על פני מנורות הרחוב.

גיהנום
והמדריך עומד בצהריי יום חורפי נקי מעננים שולח משאלה אל
השמיים. הרבה דברים קרו פה, הוא יודע, ועוד יקרו. מה קורה
עכשיו?

אורבני
היכולת שלו ללכת ברחובות הביאה אותו למקומות מוזרים. למשל פעם
הוא מצא את עצמו משתין צד לצד ליד כלב על אותו העץ שצמח סמוך
לחומה שמעליה הייתה חצר של בית. הוא גם מצא את עצמו עוצר את
התנועה ועוזר לזקנה לעבור את הכביש ממש כמו שלימדו אותו
בבית-הספר.

אהבה
אם מחר נמות, גיא? אם כשניסע הביתה לחופשה יעלה מחבל מפגר אחד
על האוטובוס ויפוצץ אחד מאיתנו? איך נדע איך זה? מי שימות לא
יידע אף-פעם. גיא, החיים כל-כך שבירים. אני לא רוצה למות
בתולה, בלי לדעת את ההרגשה של זה, בלי לחוות.

אהבה
דווקא כשכלו כל הקצים הפציעה השמש. דווקא כשידי לפתה את לבי
בצבת כואב ומדמם ודמעות חנקו את נשמתי שגססה במליחות, דווקא אז
ראיתי אותה.

הומור
למה בעצם לא לכתוב סיפור על האיש השותק? כל הימים והלילות הוא
היה בביתו, שום-דבר לא הפריע לבדידותו. הוא היה מבשל את
ארוחותיו, ואוכל לבד. הוא היה כותב לעצמו, ואף-אחד לא קרא את
כתביו מלבדו. הוא היה ישן לבד במיטה חצי מוצעת.

קונספירציה
אכתוב סיפורים שכאילו נכתבו לפני שבכלל נוצר כדור הארץ, אדבר
לעצמי, אשפשף את גופי בחול לוהט, שגעונות מהסוג הזה, אבל יהיה
בסדר, כי השיגעון שלי יתאים, כמו ששיגעון של חיים על יבשת
מאוכלסת מתאים עצמו למציאות.

סוריאליזם
אני לא מבדיל בין יום ללילה, כי תמיד חשוך כאן. יש לי איזה
טרנזיסטור לא מכוון שמשמיע לי שירים שסועים וכל מיני מלמולים
לא מובנים של אנשים שנמצאים בחוץ. תפו"א מבושלים קרים, סיר
גדול עם מעט מרק עדשים, ו-21 ביצים קשות בתוך תבניות קטנות על
המדף התחתון.

זוגיות
"מה אכפת לך ממני?" "אני אוהבת אותך, פסיכי! אתה... כשאתה גומר
את עצמך אתה גומר אותי! מתי זיינת אותי בפעם האחרונה?" "מה?"
"אימא 'שך שרמוטה, זה מה.

זוגיות
יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק
מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והוא מודים מאוד לכל האנשים
שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת
זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות.

פנטזיה
ראיתי את הבקתה המבודדת מרחוק. לא היה סביבה דבר חוץ מעץ אורן
ובאר עם משאבת מים. המכשפה גרה שם, הם אמרו. מלאה שומן וזוממת
את מזימותיה בזמן שהיא מתקינה לעצמה ארוחה או קוראת באחד
הספרים שלה אותם האמינה שכתב השטן.

ג'ננה
היא פונה לשירותים ומתיישבת על האסלה ומשקה אותה בנתזים של שתן
צהוב. מטחי ירי צהובים ניתזים קטועים, וכל מטח כזה עושה לה טוב
על הלבלב. שחרור אנרגטי משחרר, אורגזמה רב-שלבית, זה תמיד כיף.
הוא משחררת אנקת הנאה גדולה במטח האחרון ומורידה את המים.

כמיהה
היא נצמדה אליו בפינוק שקט ואמרה: "ראיתי שוב את הצבי הזה.
נראה היה שהוא רוצה שאלך אחריו."
"לאן?" שאל.
"לעיר."

אינטרוספקטיבי
ואז זה עירום נשי חלק וחטוב כמו לימונדה ביום חם או שוקו חם
ביום שיטפון בא להשמיע לנו את התן מיילל בהרים הרחוקים, מתפלל
ומייחל לתשוקה שלא באה על סיפוקה.

אינטרוספקטיבי
כמו כל דרך המתחילה מאפס, הוא טיפס וזחל במעלה כביש חלק ורטוב
אל מטרה לא ברורה. הכול יכול לבוא. ספסלים מיותמים בצידי
הכביש. איש כבר לא יושב כדי להביט בכלב שלו משחק.

הוא שתק כשהיא רעדה על המיטה, וביקשה אקסל וביקשה כדור לשיכוך
כאבים וביקשה סיגריה וביקשה שיבקש מהשכנים לכבות את הכדורגל
שלהם. הוא עשה בשבילה מה שביקשה, חוץ מהאחרון, והיא פלטה זעקת
כאב כשהשדרן התלהם על איזו התקפה ששברה כמעט את כל הקירות.

סוריאליזם
החלטתי לכתוב סיפור על הזבוב. הוא היה זבוב גדול מהממוצע,
בגודל של בוטן, וכבד נורא בהתנהלותו. הוא הצליח איכשהו להיכנס
לבית חמים ולמצוא מחסה ממזג-האוויר הקר בחוץ. הוא היה יושב על
הקיר ומתחמם לו, ובינתיים מסתכל במאות העיניים שלו, או אולי
עשרות, על האנשים בבי

אירוטיקה
פריסת אורות העיר נשקה לאופק אחד והתעלסה עם משנהו. רכסי החול
כדמות שדיים של מידבר. לילה אפוף תשוקה הקיף מכל עבר ומכל מרחק
את כביש אספלט מספר 69 עליו רצה אישה צעירה. לגופה שמלה ארוכה
בלבד.

אורבן לג'נד
הטרקטור היה עומד מתחת לסככה בצד השדה. זה היה טרקטור אדום
שצבעו דהה ונשרט. עקבות בוץ יבש ושפשופים היו מרוחים על כל
חלקיו החיצוניים. אבל הדוד סם אמר שבפ'נוכו הוא חזק ויעיל כמו
ברדלס בטבע, משחר לטרף אדם.

חוסר אונים
היא לא שוכבת, היא טורפת. היא לוקחת את כל הגוף שלי ועושה בו
מה שהיא רוצה. מכופפת, שוברת, מאחה, ממרקת, פוצעת, שורטת.
אוכלת.

התבגרות
דווקא הייתי ילדה מאוד שובבה כשהייתי קטנה, והיא חושבת שאני
זקנה משעממת כזאת, שבטח לא קיבלה זין בחיים שלה. אם היא הייתה
קצת יותר חכמה, היא הייתה צריכה להבין שאני ואבא שלה עשינו
אותה איכשהו, ואין שום חסידה בעסק הזה...

סאטירה
היום בבוקר מישהו הצית מכונית של עובד בנק. הוא שכן שלנו, עובד
הבנק. אפ`חד לא סובל אותו, ואני לא יודע מה הוא גר בשכונה
ענייה כמו שלנו בבניין של העניים שלנו אם הוא עובד בנק. כנראה
הוא עובד בנק לא טוב.

אירוטיקה
"המרד הוא כתום," היא נכנסת למכונית הכתומה. "התשוקה כחולה,"
היא מסיטה את שערה הכחול, "והחרמנות..." היא אומרת, ומביטה בי
בעיניי האש השחורה, "זהב שחור."

אימה
"כל כך וותיק." אמר הקול. "שכדאי היה לך לזכור אותי. כי אם
היית זוכרת לא היית נשארת לבדך בלי גבר חזק ואמיץ שישמור עליך.
חטאי האדם, נטע, רודפים אותו. ותמיד הם תופסים אותו לבסוף
לפרוע את החשבון הישן."

אגדה
לפני המון שנים חי מכשף בטירה אפלה. הוא היה רשע! יום אחד הוא
יצא לרכב על סוסו. בדרך ראה נמר. הנמר ידע שהמכשף הוא
רב-עוצמה, ולכן לא תקף, רק הרכין ראש בהכנעה לאות כבוד. אך
המכשף היה רשע!

חוסר אונים
הוא לא ידע מה נשבר בו. עצבים כאלו, כאילו הוא נמר בכלוב. חבר
שלו, ממנו הוא נוסע עכשיו, אמר לו: "לך, חביבי. תשכח ת'חברים
שלך בשביל זיון." והוא ניסה להגיד לו שהיא לא סתם זיון. בסקאלה
היא יותר בכיוון של אהבה. "האהבה מתה מזמן."

אהבה נכזבת
"אתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך המון."
והיא שותקת על הרמפה של בית האריזה, עיניה נשואות לשמיים.

היינו שמים שם ריבה, בתוך הבגט, עם חמאה או מרגרינה. או שהיינו
ממלאים אותו בחומוס עם פול (לא לאלרגנים - סכנת מוות) ומריחות
נדיבות של סחוג חריף אדום, עם שכבות נדיבות של נקניק קוניאק
פרוס.

סוריאליזם
היא הייתה בטוחה שנמאס לו ממנה. הוא לא החזיר טלפונים, לא ענה
למכתבים, ולא חיפש את קרבתה. האיש פשוט החליט להתחפף, כנראה,
ולא לראות את הפרצוף שלה יותר. דווקא היה לה פרצוף יפה, היא לא
הייתה נבונה במיוחד, ומן הסתם גם הפרצוף שלה לא שידר תבונה

סוריאליזם
אני שוכב עירום בגן הציבורי. לילה, וכלב לא עובר פה. מעליי
הכוכבים מטיילים עם תנועת כדור הארץ.

המוסיקה מפרקת אותי לחתיכות. השמיים שחורים וגבוהים. רק לעיתים
רחוקות הם נראים גבוהים כל-כך. המוסיקה פורטת בעדינות על
האמביציות שלנו. היא מבטיחה לנו ש-מתי שנסיים את לימודינו
בפנימייה, נוכל, אם רק נרצה, לכבוש את כל העולם.

הומור
"תרד לה וזהו." אומר ליאור בליגלוג. "גאי לא מתבייש לרדת
לבנות." מתערבת מירי. "כי הוא סוטה מין." יורה ליאור. "לא סוטה
מין," מתקנת מירי. "שותה מיץ."

סוריאליזם
בינתיים סטלה מאריס שרים ואז מגיעה השעה. אני מכבה את הדיסקמן
ותולש את האוזניות הסטריאופוניות מאוזניי, ואז פונה לדלת של
אולם הקולנוע. משיכה, שתיים, הדלת לא נפתחת. אני מתוסכל רגע
ואז שוב. הדלת לא נפתחת. אני הולך וקורא לאחראי המשמרת.

אורבני
קיוויתי ככה שאולי פתאום תשים את כפות הרגליים בחיקי ותבקש
מסז'. אבל זה לא קרה. היא רק נשענה אחורה אל הכרית, ושיחררה
אנחה ארוכה ארוכה ש-לך תדע מאיפה היא נובעת. לכל אחד יש אנחה
כזו וכל אחד מסיבות שונות. אחרי הכול החיים זה עבודה.

ברבות הימים פרחה שושנה אצלי בגינה. יפה הייתה השושנה עד מאוד,
עלעליה סמוקים וגבעוליה ענווים. הייתי מביט בה, נאנח מ-אושר,
פותח פחית בירה ויושב מול הטלוויזיה. לאחר מספר פחיות וכמה
מנווני מוחות שמעתי אותה רוטנת ומתלוננת.

סופני
אמרו לי סרטן ואני אמרתי לא. אמרו לי כן ואני התעקשתי. בסוף
נכנעתי.

ג'ננה
ואז אני אומר לה בא לי חיבוק, והיא אומרת רק תן לקלף את הבננה
הזו, אני אוהבת אותה רקובה, עם דבש. ואני אומר את כזאת חמודה,
כמו חתלתולה קטנה, והיא אומרת תודה תודה אתה כזה בונבון. ואז
אני אומר יאללה חיבוק, ואז היא אומרת רק תן לי קודם להגר לקנדה
ואשלח לך בפקס.

גן עדן
חלון פרוץ אל הקרה בחוץ, ומוזיקה חרישית מהרדיו. מתעורר
בצהריים והדבר הראשון שמכה בי הוא חמצן עשיר, רענן וקר. נדמה
שאני בגן-עדן, עם המוזיקה החרישית הנעימה, והמיטה הרכה. אני
מסתכל סביב ותופס את הראש כשאני נזכר, וגם בגלל הסחרחורת של
האלכוהול ששתיתי בלילה.

ג'ננה
הוא שיקר לה שהוא אוהב אותה. זה היה נוח לשניהם. הוא היה קונה
לה שוקולדים ופרחים, והיא הכירה לו תודה בזיון. בלילות הוא היה
נוהג במהירות בכבישים מהירים וחוטף דו"חות. לפעמים אם הולך רגל
הפריע לו, הוא היה דורס אותו.

ייסורים
היא ישבה בקצה אחד של הספסל, ואני ניגשתי לקצה השני. היא ראתה
אותי וחייכה, אבל עדיין לא היינו מספיק קרובים כדי לדבר.

ג'ננה
"מה אתה אומר," חורק השדרן, "השמש תיפול בצהריים או ביום?"
"בצהריי היום?" הוא נשאל.
"תגידו למאזין במה הוא זכה ותעשו דיאטה!"

הומור
תורידי את הג'קט שיהיה לך נוח, תפתחי כפתור במחשוף. כמה רזית!
אפשר למשש את הרגליים שלך? הן הרי נראות תמיד כאלה חלקות...
עוד מעט יגידו לי - מלי, 7 דקות היית על בגד-ים ונכנסת לבריכה,
זוזי! מטומטמים...

מוסר השכל
השמיים היו אדומים והשמש הייתה בוהקת וצלולה, אך לא מסנוורת.
יש דברים שאין יותר מדרך אחת לעשות אותם.
חפצה נפשי פתאום להשמיד את הטלוויזיה.

זוגיות
"כבר דרכו על הירח", אני אומר, רואה כבר את עצמי שם, אוחז
בכדור-הארץ בשתי אצבעות. "מוקדם מדי הם עשו את זה," היא אומרת
ומחפשת כוכבים. "הם לא היו צריכים..."

ייסורים
אולי נזכה באיזה סכום של כמה מיליונים בטוטו ונוכל סוף-סוף גם
ליהנות קצת מהחיים. לקנות כמה בתים ולהשכיר אותם. ללכת לאט.

הומור
אני מתקשה לנשום. היא באה אליי בערב, לא שאלה מה. רציתי לדעת
מה, אבל היא לא שאלה. רק סקרה את הבית בעיניים בוחנות והתעכבה
הרבה על הטלוויזיה. "היא פועלת?" בלי להביט בי היא שאלה. "לא."
אמרתי, ופחד בלתי-מוסבר זחל מרגליי.

סוריאליזם
יושבת בשירותים ברגליים פשוקות ולא מפסיקה לעשן סיגריות.
הניחוח שאמרתי לה שהוא מתוק מתפשט בכל הדירה. אז היא מחרבנת
בצרורות קצרים כמו מכונת ירייה תקועה, ועושה נאד גדול ומסריח
ומחייכת, לא צריך מטהר-אוויר - היא אומרת.

אורבן לג'נד
תהיתי מי מהגברים האלה נושא אקדח, ולמי יש סיפור. "כל גבר
שנושא אקדח, יש לו סיפור." אמר לי פעם בירלבו כשהוא עומד
בתחתונים ארוכים וחולצה פתוחה מול ארון בגדים, מוציא אקדח
באדישות ואוזניו כרויות לרחוב.

משל
"הכול בגלל בחורות." אמר יחזקאל ומחה את אפו. "העולם הזה מקפץ,
מתבקע, רוקד, מתרחב ומתכווץ בגלל בחורות. הן מביטות לך
בעיניים, וזהו. אתה תמות בשבילן."

אורבן לג'נד
עמדתי בגשם בסמטה ההיא ודפקתי בכוח על דלת הפלדה. לא האמנתי
שאפשר לשמוע משהו מבפנים, עובייה של הדלת הזו היה בוודאי
כעשרים סנטימטרים.

משל
"מתי הסתכלת מאז מיקו על העיניים שלה, מי שתהיה, ורצית למות?
מתי היא הייתה עולם? מתי הגשם לא היה אבל, אלא מנוחה? מתי
בכית, גיא? כוס אמק, מתי בכית?!"

ג'ננה
היא כנראה לא ראתה אותי. היא התפשטה לאט. היא הייתה יפהפייה.
גופה לבן, ותלתלים צפופים ירדו על עורפה. אחר-כך עירומה
לחלוטין היא התחילה לעטות על עצמה תחתונים ומכנסי ג'ינס, ואז
חולצת טריקו על שדיה הזקורים.

אינטרוספקטיבי
השדיים שלה תחת הבד כמו קני תותחים, והקוס שלה בתוך התחתונים
הרטובים כמו חור שחור. הרקטום שלה המחרבן אוצרות בסתר, והשתן
המוזהב שלה שמתבזבז באסלה. היא מביטה בו בשעשוע כשהוא רק עומד
באמצע החצר. "מה אתה עושה?" היא שואלת.

גן עדן
אני אומר לה אלה מכוניות פה, לא גלים. הייתה אומרת אותם רעשים
הם משמיעים. כמו גלים, גאות ושפל, עולים ויורדים. פתאום שקט
ופתאום באה מכונית, ואז ווושש... הגלים שוטפים את רגליה.

חוסר אונים
מוצאי שבת, והם מתכננים לה יום-הולדת. עדיין נערה ובת 29 שוכבת
בחושך באחד החדרים הרחוקים, מוסיקה שקטה מפעפעת והיא מכוסה פוך
וקר לה, מעשנת איטי.

ג'ננה
ביום של שמש קופחת כשהאדים הם אדים של דם, והגוססים נושקים
בשפתיהם את שם אלוהים, ומתים. ובין החרב המתהפכת לחרמש של
האוחז בו, הם ידעו שלא נותר דבר, מלבד הסקס. חם כמו זפת רותחת.

ישבתי על קצה המיטה כשאני אוחז בידיי זו בזו. "אין אפשרות
להמשיך ככה," היא אמרה נסערת, "זה לא חיים. אתה רואה איזה
בגדים אני לובשת?" היא לבשה חלוק בית. "אני לובשת את זה כבר
שבוע, ושבוע לא יצאתי מהבית.

זוגיות
את לא נראית זוהרת כמו פעם, מלי. אני חושב. מצטער שלא הצלחתי
לקטוף לך את הירח. באמת שניסיתי, אבל החיים, הם דורסים. אני
מסתכל עליה והיא מחייכת אליי חיוך קטן, אבל עיניה שבורות.
תישארי אופטימית, מלי. כל עוד את יכולה.

אורבני
ימח שמו וזכרו לעולמי עד! הוא קרא ודרך על הקבר, מה אתה הולך
לעשות עכשיו? הוא קרא אליי בהתרסה, אתה הולך להגן על הכלב הזה?
אתה הולך להגיד שמגיע לו כבוד אחרון? שבגלל שהוא מת אני צריך
לסלוח לו?

חוסר אונים
דרך הררים של כאב הוא הלך ונסדק. היו גם ימים של שיכרון, והיו
ימים בהם בכה אל הירח. ירח מתנפץ בדממה בשמיים השחורים של שחור
פתוח ומוחלט, ארץ ללא תושבים שיפנו לה מקום. ימים של בדידות.
אלף שנים של בדידות תהומית ללא רחם והגנה.

סאטירה
ביום הולדתה העשרים ותשע שאלה אותי שוב שכנתי בן כמה אני. סוד
כמוס לפרה ולסוס, אמרתי. אבל אתה זקן, אמרה. כן, אמרתי, אני
מאוד זקן.

היא יושבת על ספת היחיד ברגליים כפופות ופשוקות חליפת טרייניג
ומאפרה בין רגליה מעשנת

כמיהה
הברז טפטף טיפות שמנות לתוך כיור הכלים המלוכלכים. הוא ישב ליד
השולחן ועישן סיגריות כשהוא מצפה לבואה. מספר מטבעות שחוקים
היו מוטלים על שולחן העץ - כל ממונו לימים הקרובים. הוא הביט
לרגעים, קצת נפחד, בלילה הכבד דרך החלון הקרוע בקיר.

הומור
"שלום לך, גברבר צעיר." היא אומרת לנוכח ההלם שלי. "הריח שלי,
לא התגעגעת אליו?" (ריח מעושן בריח שמן תינוקות.) "נהיית..."
"מה? אפשר להיכנס?"

מקאברי
יופי. לא אני המצאתי אותו. אבל דחילק, אני מסתכל בו. היופי הזה
נמצא במצב צבירה של בחורה, ששוחה בתוך בריכה על גג גורד שחקים.

משל
בחצר הייתה לו חלקת אדמה קטנה, מוקפת גדרות אבן זקנות ומשטחי
בטון צבוע לבן שדהה מזמן. הוא היה מגדל שם עגבניות, רק
עגבניות. וכמובן הוא היה אוכל אותן כשהן הבשילו. הוא היה חותך
אותן ובוזק מלח, או שהן היו הופכות חלק מסלט.

אורבני
בלב בטן הפלדה של האוטובוס. כמו פר עצום המעלה עשן. דרך
הזגוגיות הקפואות אני רואה טיפות שקופות של גשם נמרחות על
הזכוכית.

ייסורים
ליאונרד הסתכל על עצמו במראה. הבבואה שהשתקפה אליו ממנה נראתה
מתה. אמנם היא יכלה לזוז בעצמה, ואפילו לחשוב כל מיני מחשבות
ולתכנן פעולות שונות, אבל העיניים היו מתות, העור נראה כעשוי
קלף כהה, והקמטים בפנים לא נראו כקמטי אדם זקן, אלא קמטי מת.

פנטזיה
אמרו לי שכאן היא מתגוררת, אהובתי. בעיר המוגלבים אשר בקצה
הדימיון, מעבר לחלום ימינה ליד ערימות הפנטסיה. שם היא נמצאת,
ואם לא אגיע מהר היא תשכח ממני, ואם אומר את שמי, הוא לא יגיד
לה דבר.

אורבני
עישנתי עננים קטנים ונתתי להם להיאסף למעלה. תחושה מוזרה נפלה
עליי. הייתי עייפה ורציתי לאסוף את גופי לתוך שמיכה חמה ולישון
שינה ארוכה.

הומור
"מה אתה עושה מתחת למחשב?"
"מעסה לך את הרגליים."
"ככה הגעת לשם?"
"לא," אני אומר. "זה התחיל בליקוק..."

ג'ננה
לפני הרבה-הרבה ימים הוא היה הולך עירום בכפר שלו. לא בשבילים,
במסדרונות, ובין החדרים. הבנות תמיד היו משועשעות מהזין הגדול
והרפוי שלו, והיו עושות ביניהן תחרות מי תצליח להעמיד לו
ראשונה.

גן עדן
על הכביש אוטובוס כבד הוריד והעלה נוסעים, אחת מהדמויות שירדו
עמדה שם רגע, לא ממהרת, פנייה אל הפרדס, כפות ידייה שלוחות
אצבעות על הזגוגית המעושנת שבתחנה, הוא שאף שוב מהסיגריה.

סוריאליזם
"הסיגריות האלו שאנו מעשנים. כל הנפלאות, כל הניסים." מזמזם
חמי רודנר בטלוויזיה, ודיכי חושב שהוא חייב לבלות לפני שייקרע.
במאפרה שלו יש פירמידה יפה של בדלי סיגריות. "קום, תתלבש," אמר
חמי בטלוויזיה.

אורבן לג'נד
"אימא, תפתחי לי את הדלת...!"
היא חבטה בדלת ואחזה בידית בייאוש ודמעות עד ש-כל פרקי
אצבעותיה הלבינו. היא הרגישה כמו "האסופית" בכותונת לילה קלה
ורגליים יחפות, דחויה ובוכה, והיא החליטה שהיא כמו האסופית
למרות שלא זכרה שקראה את הספר מעולם.

חודשים הוא היה בבית, בקושי יצא. לפעמים הוא היה קופץ למכולת
או לכספומט, לפעמים לקופת-החולים ב-של דברים. פעם הוא האשים את
הקור, פעם את החום, פעם הוא האשים המולה ברחובות הסמוכים, פעם
הוא חשב שהוא עייף מדי, או חולה מדי, או צהוב מדי.

ייסורים
הוא ראה אותה במדרגות. הוא הבחין במיניות הנואשת שלה עוד
בהתחלה, כשהיא באה לגור פה. ג'ינס דהוי, ג'קט סגור, תיק בד
קטן, מגפיים שחוקים. הבגדים ישבו עליה טוב. מנסים להסתיר אבל
לא מצליחים את הגוף המשגע שהוא הריח מתוכם.

אמונה
בתוך התא, כשקירות שחורים עם תמונות מפוחמות על הקירות, מיטת
ברזל עירומה, ושרשראות s.m יוצאים מהרצפה ליד קערית אוכל מפח,
ישב מולה האיש הזה, עם הברדס השחור על פניו, ומתוך הברדס
מציצות שני עיניים אדומות נוצצות.

הומור
בגלל זה לא ידעתי למה זה מגיע לי. היא נתנה לי את הכתובת שלה,
איזו דירת חדר וחצי בבניין אולי של אלף קומות. -זה מקום זמני-
אמרה לי - עד שאסתדר- זה בית כזה, כלומר בניין, בו החליטו
לאכלס עולים חדשים. היא יודעת עברית עוד מסלובניה. אני מגיע
ומחפש את המעלית.

זוגיות
היא הביטה אל העיניים החומות שלו, מה מסתתר שם. הוא לא הבין,
כמו תמיד, ורק חייך חיוך יבש וקצות עיניו התכווצו, אבל
העיניים, הן לא צחקו, גם לא השפתיים, הכל היה מלאכותי וקר. היא
השפילה את מבטה.

אגדה
שפתיה הרכות נישקו את שפתיו הבקועות ומערתה הלחה קיבלה את
השורש הגדול העקום והמיובל, שוורידים בקועים בו כמו צינוריות
דם חיצוניות.

בגן-עדן טבל השטן, ולבו בכה מיופי אינסופי.

ג'ננה
"מלי,"
"מממ..."
"מלי!"
היא מזדקפת במיטה ומביטה בי במבט קרוע. "אתה לא תיתן לי לישון?
חרא של חיים ואתה גם מעיר אותי?"
"יש אויבים, מלי."

מקאברי
מיכל הייתה מחונכת עכשיו. אבא חינך את מיכל הקטנה, מיכל שתמיד
קטנה, מיכל שצריכה שאבא ידאג לה אפילו בגיל 25, כי אבא יודע
הכי טוב. הוא רחרח את פיה ואמר בקול שקט "מיקי. את שתית
אלכוהול."

חוסר אונים
אני לא אדם אמיץ במיוחד. למעשה אני די פחדן. אך בכל זאת נקלעתי
לסיטואציה בה היה עליי לגייס כוחות של אומץ רב על מנת לפתור את
המצב שנקלעתי אליו. אתם וודאי תוהים מה היה המצב. ובכן,

אורבן לג'נד
הוא הגיע לגרם המדרגות הארוך שמוביל מעלה לרחוב המקביל, ובו
כביש סואן ודרך שזורמת ממש כמו להחליק אל ביתו. הוא היה עייף,
וזה סופו של הסיבוב האחד-לפני-אחרון. אבל כשהוא רצה לעלות,
מישהי רצתה לרדת.

חוסר אונים
הם גורמים לה לצחוק ולהזיע, ואני רואה הכל בעין השלישית וידי
לא מגעת כשהיא באה אליי ושותה איתי כוס קפה. וכף רגלה בעקב
נמוך מתופפת על המרצפות והיא שואפת מהסיגריה שלה כה עמוק
לריאות, כאילו החליטה להחליד את עצמה כאן ועכשיו.

מלחמתי
הלכתי בין השיחים אל הנהר השקט. הברגתי את משתיק הקול לאקדח.
קשרתי בשרוכים את האקדח לראשי כדי שלא יירטב, ושחיתי בשחיית
כלב לצד השני של הנהר. כשעליתי על הגדה עמד מולי נאצי והסתכל
עליי מופתע, יריתי לו אחד בראש.

מקאברי
אתם הקוראים עודכם שרויים בחיים, אך אני הכותב ארחיק לכת בארץ
הצללים לעת הזאת. כי אכן דברים מוזרים יתרחשו, וצפונות יתגלו,
ויובלות רבים יחלפו, עד אשר תחשוף עין אדם דברי זיכרונות אלה.

פנטזיה
לפני המון-המון שנים הייתה ילדה קטנה עם עיניים ירוקות ושמה
מממ. מממ מאוד רצתה לטייל ברחבי היקום, אבל לא מצאה אף חללית
שתסכים לאסוף אותה כטרמפיסטית. בעיה.

סוריאליזם
"הרי אני נווד בנשמתי!" ברבי קרא ושאג בקול רם על שולי הכביש
היוצא דרומה מהעיירה, כשראה את השלט "אתם יוצאים מגבולות
העיירה -שריר ברזל- חיזרו אלינו בקרוב!"

סוריאליזם
אני לא מצליח לשים את האצבע על הדבר הנורא ביותר, המזעזע
ביותר, שבו נתקלתי במהלך שיטוטיי בערבות מחוץ לעיר. הייתה שמש
גדולה בשמיים והכול היה יבש כמו מדבר. קינאתי בצמחים מאיפה
לעזאזל יש להם מים, שיגלו לי ויתנו גם לי.

סוריאליזם
והעכביש הקטן שטווה קורים בפינה של השירותים. יכולתי לחרבת
אותו ואת הקורים שלו עם מטאטא. יכולתי למחוץ אותו בשתי אצבעות,
יכולתי. אבל מי חשב.

אורבני
בשמיים שטו להם עננים, רעננים ויחפים עד היכן שהעין רואה. כל
היום ירד גשם ועכשיו החליט להפסיק. רק עננים, רק רוח. אני
בן-זונה אם לא בא לי סיגריה עכשיו. אבל אסור לעשן פה, לא בכפר
הנוער המזוין הזה, על כל המדריכים שהם סוהרים וכל החניכים שהם
אסירים.

ג'ננה
ככה בענווה התחשק לי סיגריה. ככה בענווה הייתי מרים בדל סיגריה
מהאדמה בשביל לעשן. ככה אם הייתי רואה את זו שזרקה את הסיגריה,
והייתי מעשן היישר משפתיה. ככה. אבל אני, חברים, לא נמצא במקום
בו מותר לעשן. איפה הוא, אתם שואלים.

מדע בדיוני
"היית רוצה לשמוע קאונטרי?", הוא ניסה לחץ עדין.
"פאק! פאק!", היא פרפרה כאילו הבינה, וחיוך התפשט על שפתיו.
"אני אוהב אותך ככה", לאחר כמה רגעים היא נדמה, יושבת לה כמו
גברת. הוא הרים אותה על רקע קרקורי הזעם שלה והוציא מתחתיה
ביצת זהב.

אינטרוספקטיבי
קנינו את הסמים שלנו חוקיים-חוקיים, אפשר למצוא אם מחפשים,
ורקדנו, מיקו, אתה זוכר כמה רקדנו, לתוך הלילה, ופתאום נוחת
הבוקר ולוקח את הכל. למה הבוקר היה צריך לבוא כל הזמן, מיקו,
מה עשינו לו רע?

אימה
דיסק ה-mp3 נגמר. ראשו של מיקו התחיל לכאוב שוב. מהאסלה
בשירותים הוא ראה נמלה גדולה מזדחלת במהירות תחת הדלת לעבר
רגליו. הוא הביט בה שנייה, ואחר מחץ אותה בנעל הבית. היא פרכסה
רגע והוא דרך שוב, משאיר ממנה שלולית ג'לי.

ג'ננה
חלקי הפאזל של מוחו נפרדו והתערבלו עם הרוח הקרה והצרחה שרטה
אותם, שילחה ביניהם ברקי חשמל. לרגע הוא שכח את שמו, והוא שמע
את קולו שלו שלוחש בתוך מוחו את הכמיהה לסימפוניה התשיעית של
בטהובן.

הגוף שלו הרגיש נהדר, אבל הלב שלו כאב, וגם הראש. עיניו היו
בולשות אחרי עוברים ושבים בתקווה לאיזו הזדמנות, משהו שיקרה
במקרה, כי דבר טוב צריך לבוא במקרה.

אירוטיקה
היא רק יצאה מהמקלחת והיא לובשת תחתונים דקים סגולים בלבד. אני
רוצה, בחשק רעב, לנחם את גופה, להרוות את גופי.
"מה אתה מסתכל?" היא אומרת בשקט, אבל עם נוכחות.

פנטזיה
"לא התכוונתי להיות בחוץ כל-כך הרבה זמן." אמרה מלי והעבירה יד
בשערה.
"אני שמח שיצאת לים, מלי. לא יהיו לך עוד הרבה סופי-שבוע כאלה
כדי להפליג. מפתיע שאני עדיין כותב אותך, לא?"

אירוטיקה
"לא עומד לו!" קראה אילנית באכזבה. שרון ראתה שאכן כך. אילנית
הסיטה את שערה הארוך והשחור מפניה ואמרה: "אבל הוא נראה ממש
טוב."

ג'ננה
הבן-אדם יושב שעות עם ספר של רמי אורנים, ומנסה לקרוא, ומנסה
להבין, ושום-דבר לא נכנס לו לקופסה. "מה," אומרת לו חצילה
נצנצית, "רמי אורנים כותב כמו לספר ילדים, כל אחד יכול להבין."
"אני לא מצליח," אומר אפרוח ורוד ועיניו דומעות

גן עדן
כשאני חש את חום דמותו, הוא נוסע בכביש ריק ממכוניות אחרות. יש
לו רדיו עייף על גלגל"צ, וסיגריה ביד.

עגבניות ירוקות מטוגנות זה יותר טוב מבשר, עוף ודגים, הוא אמר.
אני ישבתי בבית שלו שבעצם הייתה דירה והסתכלתי על הקירות
המפויחים מעשן סיגריות ועל הציורים התלויים על הקיר. זיתים?
הוא שאל.

פנטזיה
"כאן," אמרה לו האלה הג'ינג'ית, "תמצא אותה, בוהה בחלון." משק
הכנפיים שלו מסמן את האוויר ברצועות כחולות שמשתרכות מטר
אחריו. החלונות חשוכים. "טיפשים כולם." הוא מצייץ. ורואה את
חלונה של דפי, בו אור רך נשטף מהמסדרון.

תכירו, ילדים, את מלי שרוצה הביתה גם במחיר הנוכחות של אימא
שלה. תכירו את זו שהבכי חנוק בתוכה והיא רוצה רק ללכת לישון.
לא רצית להתבגר? אז חה עלייך. חה חה על כולך.

מדע בדיוני
הוא התעורר כשנגמרה לו הסוללה. הוא הספיק לראות שאור יום לפני
שהאור כבה. הוא מישש מתוך עיוורון בתוך צלעותיו וגישש אחר
הכפתור, ולחץ. הוא חיכה רגע בחשכה גמורה כשהתמונה ריצדה מול
עיניו והאור חזר לעיניו.

אהבה
אני שותה כבר בירה שישית. שירים מיואשים ברקע, מלאים כאב. מלי,
כי חם לה כל כך, שוכבת על גבה עירומה במיטה. עורה בוהק בזיעה.
זה מראה יפה. ואני, אני לבוש טרייניג ארוך, וג'קט קל על חולצה
שחורה, עם הדפס של טופאק.

כמיהה
העיניים שלה תפסו אותו בראשונה. אלו היו עיניים מדהימות. הוא
ראה בהן ים אחרי סערה, כשהגלים שקטים אך עדיין טעונים.

הומור
חם. אז אני והיא מסתובבים כבר חצי שעה בבית עירומים. "מה זה?"
היא מצביעה לעבר זקפתי. "לא יודע," אני עונה. "לא מכיר."

כמיהה
פתאום הוא התקרב אליי ולחש: "אתה מכיר פה מישהו טיפש?" "כן."
אמרתי. "תנסה את האיש עם הטורבן האדום." הוא הלך לנסות אותו,
אבל זה היה עסוק בחיפוש דרך להתאבד.

אהבה
ובאוויר יש ריח של מים פושרים. כשהיא פושטת את בגדייה הכבדים
ונשארת בבוקסר וחולצה קצרה קרה רפויה, מדליקה את המאוורר
ושואפת לתוך פנייה את כל האוויר הקר הנע.

זוגיות
היא בקושי הייתה סוחבת את עצמה. הייתי חוזר מהפלחה והיא הייתה
מחכה לי על המדרגות רק כדי לצנוח לבין זרועותיי, להישען, לנוח.
כל-כך חלשה ושברירית הייתה. ואני, חסון מקריעות תחת הייתי מרים
אותה בזרועותיי, גופה הרך כנגד שריריי הקשים, והולך ומניח אותה
בחדרי מיטתי,

אורבני
התקרה החליקה במלוכסן ולא זזה. הוא יודע שהוא נראה עלוב נפש,
דורש מכות, זה המוח שמתעתע בו, אבל הוא חייב לצאת. שכונה
אלימה, חיות טרף, הוא החליק אולר לתוך כיסו, הוא לא חשב הרבה
מה אם שוטר יתלבש עליו.

פארודיה
השכנים שמעו את הצעקות האלו מהדירה, ונבהלו מאוד. מה זה קרה
לפינקס הזקן? הרי הוא אדם נדיב וחייכן, ותמיד צוחק עם כולם
ועוזר בשעת צרה. ואף-אחד לא שמע אותו צועק או מתלהם מעולם.
השכנים היו בהלם בדירותיהם והסתכלו זה בזה. מה עשו לפינקס
הזקן, ומה הם עשו?

סוריאליזם
דרך כל זגוגית של משקפי שמש עוברות למיכה בחורות מול העיניים
ולכל אחת סיפור. ספרים לא יאמרו ולא יאכלו להכיל את הסיפורים
הצנועים והמשמימים ביותר. הוא הדליק סיגריה ונחפז לתחנת
האוטובוס שם עמדה מלי ועישנה בזנותיות.

מקאברי
החיוך מרוח לה על הפרצוף מאוזן לאוזן: "באמת אדוני. מבקשת
סליחה מאדוני. רק דפי רצתה לתקן ראש לאדוני. באמת חבל שאדוני
משוגע. לא רוצה להידבק מאדוני..."

ג'ננה
אז היא הכניסה את הידיים לכיסים ומצאה ארנבון. ארנבון כזה קטן
חמוד פצפון. היא שמה אותו לידה ואמרה "ארנבון, ארנבון, מה אתה
עושה בתוך הכיס שלי? מי הביא אותך עד אליי?" פצח הארנבון את
פיו ויאמר

ייסורים
חרישי-חרישי, לא נשמע כמעט. כל מיני קולות של חרקי הבמה.
מגושם-מגושם, לא חינני בכלל. כמו פיל בחנות חרסינה. מטפל היטב
ברובה. קוראים לו ויק.

זוגיות
את דלת הפלדה המצופה פלסטיק חום-כתום עם כתמים מוגלתייים כמו
עורו של מצורע, פתח לי אביו של צארה. ריחמתי על בגדיו.

ג'ננה
מגלה לפושעים את תוכניות ותנועות הקורבנות העתידיים, והשוטרים,
ומחכך ידיו בסיפוק כשהרעים דוהרים אל השקיעה עם מיליוני
דולרים, אזרחים טבוחים, ושוטרים מוכים ומתוסכלים.

היה לו קר מדי על קוביית הקרח הזאת.
"זה קור שחודר לעצמות..." הוא מלמל בזעף,
"איך היא הייתה יכולה להשאיר אותי כאן, לבד,
גלמוד, בודד, עצוב, עזוב... איך?"

אלגוריה
יש ציפייה דרוכה למשהו מתובל במועקה מתפוגגת. דורך את נשקו
ומשקיף דרך הכוונת הטלסקופית אל העצים הרחוקים, מעמיק בין
שורות העלים, חודר אל ההרים, מנסה למצוא עלמה יפה לבושה
שחורים, ופניה פני מלאך מיוסר.

ביתספר
קטניס היפה והחכמה של הכיתה הגיעה היום ללימודים עם צמה קלועה
סביב ראשה כמו כתר. זה יוצא דופן, כי בדרך-כלל היא באה עם שיער
פזור, ולפעמים רק לפעמים עם צמה, אבל לא סביב ראשה.

פאנפיק
בשעה שתיים ועשרים ושתיים דקות, כשהאנשים נמו את שנתם, והירח
היה גבוה בשמיים, התעוררה קטניס בת ה-שש-עשרה משנתה, ובמהרה
היא עתידה לעשות מעשה שישנה את האנושות לבלי הכר, וזאת בלי
לדעת זאת.

חוסר אונים
העיניים שלה מביטות בקיר כבר הרבה זמן. המאוורר מפזר אוויר קר,
אבל חם לה וחנוק והקירות גדולים, עצומים, סוגרים. אני מכוערת,
היא חושבת ומעווה את שפתה. אני מתכערת מיום ליום. באינסוף
המוחלט הדלת נפתחת והוא נכנס, זורק מבט ונועל את הדלת.

זוגיות
מן הראוי שככה תאמר - אמרתי אל הגבר שלי אחרי שהתנצל. "כן,"
הוא אמר, "הייתי ילד רע-רע-רע, מגיע לי מכות." אז אולי במקום
זה תכין לי קפה שאני אוכל לחשוב מה לעשות איתך, אמרתי לו,
וחייכתי את החיוך הנמס והמקנטר שהוא אוהב.

אהבה נכזבת
בצהריים סואן הוא עבר על פנייה לאחר שלא ראה אותה חצי שנה, היא
הביטה בו מזווית העין בעוד המילים נשפכות אל מישהו, מישהי,
משהו, והוא חלף כאילו הייתה זרה.

אמונה
והוא הלך ברחוב ההוא. רחוב שקט. יש בו בית כנסת די גדול ומפואר
יחסית לרחוב קטן, כולו עשוי אבנים לבנות. בשער בית הכנסת, בלוח
מודעות מוגן בלוח זכוכית, היתה מודעת אבל, זמני תפילה, השניות
בהן השבת נכנסת ויוצאת.

סיפורשת
לילה אחד התעוררה הבת לרחשים מוזרים. היא שמעה את אימה נאנקת
ונאנחת, וחשבה שהאם מקיאה. היא הלכה לחדרה של אימה, ובדרך לקחה
מגבת כדי לעזור לאימה עם הקיא. אביה לימד אותה להקיא לתוך
מגבת, משום מה.

גיהנום
באומץ אני קם על שני רגליי ורואה את המגדל של הטירה עוד מעט
ייגע בשמיים. באתי חבריי... באתי. הנה אני כאן להשתכר איתכם עד
שלא אזכור את שמי.

גיהנום
"אתה זוכר אותי," היא אומרת. אני עם השיער הבוער, עם הזיקוקים
בעיניים, עם הציפורניים המשויפות, עם תנועות החתול. איפה היית
אז? הייתי בתוך השמש, אומר קוקו.

ייסורים
אני והיא היינו דפוקים כבר הרבה זמן. היא לקחה פעם סמים גרועים
והמוח שלה נתקע בחצי מחשבה ולקח איתו חלקי מוח קטנים שלא יחשבו
עוד אף פעם. אני לא נגעתי באף סם. אבל הייתי מסתובב שיכור
מליטרים של בירות שהייתי שותה בוקר, צהריים וערב, ללא הכרה.

חוסר אונים
היא הייתה ישובה על הרצפה, גבה נשען לקיר. מאפרה, קופסת טיים
וחפיסת גפרורים. הרדיו ניגן רצועות מנוונות, והשיממון כבד. היה
לה כאב של מועקה בשיפולי הבטן. היא חשה שהיא מפסידה משהו.

ג'ננה
"ואם לא אתן," אמר מיכה. "מה תעשו?"
"נדפוק אותך בתחת!" קראה הבחורה, ופתחה בצחוק משוגע.

אהבה נכזבת
המכונית נעצרה בדיוק לידי, כאילו מלאך המוות בא לאסוף אותי
אליו, והדלת נפתחה. שום אור לא נדלק בתקרת המכונית. פני מומיה
הסתכלו אליי ממושב הנהג וחייכו חיוך עצוב.

סאטירה
היא דפקה בדלת כשראיתי איזה סרט מטופש באחד מערוצי הסרטים.
חיכיתי שאימא תפתח. "מישהו דופק בדלת!" היא צעקה מהמטבח. "אז
מה את רוצה שאני יעשה?!" "תפתח!" צעקה.

זוגיות
לפעמים הייתי מוצא שיר שכתבה בחרך הדלת. לפעמים בקבוקון יין
קטן וחתום עם כמה מילים חמות ומבולבלות, תלוי על ידית הדלת.
וידעתי שלבה איתי, אבל היא לא יצרה מגע, הייתה עסוקה בטיפול
בחיים המבולגנים שלה.

חוסר אונים
בבוקר היא הייתה קמה. על השולחן שאריות קפה וכדורים, וספר שירה
קטן שהמילים בו לא אמרו לה כלום, אבל עשו לה הרגשה טובה. הבזק
אור הבוקר חתך את מוחה, והיא תפסה בו, עוצמת עיניה בעוד ראשה
מהדהד משקולות בין רקה לרקה.

זוגיות
מור אמרה תבוא אליי. לקחת ממני כוח ולתת בחזרה. היא תראה אותי
ככה מסטול, עם הזקן על הפנים. אדם שאין לו כוח לקום לשירותים.

חוסר אונים
קרן שמש מאוחרת ירדה דרך החלון על מיכה השוכב על המיטה, בוהה
בתקרה. הוא לא הרגיש טוב. מחלה מחלחלת בגוף הזה שלו. כשיבוא
מלאך מרקיע הוא יגיד לו שהוא רוצה שהכל יהיה בסדר. שירים ברדיו
כמו קוראים לו לחזור הביתה. עברת דרך ארוכה, מיכה. הם אומרים.
איפה אתה עכשיו?

זוגיות
היא נכנסת (ויושבת לי על הכתף). היא נכנסת בתחתונים וחזייה
ומין חולצה מרושלת. בא לך לשמוע מוסיקה, ילדה? בא לך?

פארודיה
שנים רבות חלפו מאז מיקו רב הדרכים חזר לסיפורים, אשר בבמה
החדשה, במקום שאין שני לו, והוא בארץ האינטרנט.

פנטזיה
הוא גיחך וחמד את הסיגרים והשוקולדים אליו כילד קטן, והניד
בראשו כמשהו שנראה כהכרת תודה. במסך חייך אליו הליצן, חיוך של
חתול צ'סטר מלגלג. "את מי אתם אוהבים?" הוא שאג שם, ומכל
החלונות נשמעה שאגת "צ'סטר!"

סוריאליזם
היא אוהבת אותי, אני יודע. אני אומר לעצמי, ותוהה אם זה זמן
טוב לבהות בשמש. אני שוכב על הדשא ומביט בשמיים. כחול מושלם.
צל נופל עליי ואני מביט אחור בהטיית ראש. בחורה עירומה עומדת
הפוך ומביטה בי.

אהבה נכזבת
המוזיקה המהדהדת דועכת כלי אחר כלי בלי סימן נראה לעין,
וחצוצרות ג'אז בניצוחו של בילי סוואן קורעות את התקרה מעליי.
דרכה מחליקה באטיות של חללית מעלית קטנה חשופת מעקים, ובה איש
לא מוכר ומישהי שהלב קורא לה, כל הזמן.


לרשימת יצירות השירה החדשות
טבע
ברגל יחפה על אבנים אני צועד למרחקים.
שמש אדומה בעיניי, שמים בוערים,
רק אני ותרמיל צידה.

אהבה
הייתי
לו יכולתי
מטביע אבן מהירח
באמצע מדליון זהב לבן

בלדה
אני מוטל פשוט איברים על הדשא
בין כל אניצי הירוק הסוערים
שמסחררים את ראשי בריחות משכרים
שבגינה הציבורית

אכזבה
אדם האמין פה ללחש השקט
למשק מלאכים נפרש במרום
נשק את ידה והביט בעיניה
אולי אלוהים יברכו לשלום

ארוטי
גופה נפתח אליי
בשפתיים רוטטות תפוחות, מבקשות
מגירות מיצי תשוקה חמוצה-מתוקה
על פניי ירכיה המזמינות

תחושתי
אולי יש משהו באוויר.
משהו שמסחרר לי את הראש.
אולי זה כאב ישן, אולי ריק.
אולי אני הולך ואובד.

ג'ננה
אזמרגד אפרפר נח על שולי המטבח הרטוב
יער ב-צל מלא פרחי אזדרכת וריח קינמון
בצל קצוץ דק עם גבעולי פטרוזיליה מביטים בחשש

פוליטית
הגעת מכדור הארץ?
איזה מקום נפלא.
אתה מרגיש את רוחות המלחמה?
כדאי שתתחבא, כדאי שתתפוס מחסה.

איך זה מרגיש
להיות מי שאתה
שולח ידיים ארוכות ללילה
מלטף אותי בשנתך
מתכסה באור עיניי
תגיד לי איך זה מרגיש

אהבה
אני זקוק למשענת, אני זקוק לפינה חמה לנוח ולנשום
את יודעת את זה כשאת באה, ונותנת לי להתכרבל בין חמוקייך,
שם חם ונעים ואני מרגיש מוגן

קצרצר
אני כולי רועד ובוכה
היה לי אירוע לב קטן...

צמד שירים
על ספינת החלל שלנו, אנחנו מספיק
מיומנים לאסוף צורות חיים אחרות, אבל לא
להילחם נגד חייזרים. זו לא מלחמת הכוכבים
אתה מבין?

כמיהה
אתה הורג אותי, עם השתיקות שלך
סוגד ואוהב ואז בורח
נותן בי את לבך ואז הופך לקרח

בלדה
אני משתמש באמצעי מניעה כשאני מאונן
כי אני לא רוצה להכניס את המיטה להיריון,
או את המקלחת
בכלל אני תמיד עושה סקס בטוח,
עם עצמי

אהבה
אני מצטער, כל-כך מצטער... שר מישהו ברדיו
אני חושב שגם אני הייתי מתנצל, אם הייתי יודע על מה
בינתיים אני אוכל קרקרים כמו קוסית אנורקסית,
כש-מה שאני רוצה באמת זה פיתה או לאפה מפוצצת פרגיות

בלדה
אכלתי את הפיתה
נכון שזה גדול?
פיתה עם חומוס וסחוג ונקניק
אני אוכל לי בשושו את הפיתה וחושב לעצמי

הומור
איך זה ייתכן, תגיד לי
שהצ'ופצ'יק הזה נכנס לזה,
אז מה נכנס אליו?
מכניסים אותו ככה או ככה?

פארודיה
אני עצמי הייתי אצלי אתמול בלילה
אמרתי לי שאני גדול, אמרתי לי שאני גדול
שתינו בירה, דיברנו על הנעורים
אמרתי לי שאני גדול, אמרתי לי שאני גדול

רומנטיקה
אם אוהבייך יישאלו מה משאלתם היחידה את תגורשי לירח הנצחי
אנשי הלב השבור להם נתת מילה יחידה עוד יתאספו על מפתן לבבך

בדידות
אף לא מילה,
תגידו לי
ואם אני בוכה,
אף לא מילה,
נחמו אותי

מקבר
ארבע דקות מהכותל
ליד ארמני מאונן
בין שברי בקבוקי בירה
על מוחי המדמם

מקבר
אני יושב באולם קולנוע גדול לבד
ורואה אותי אבל לא מבין
אני יונק דבש בקשית מתוק עד בחילה
אין אף-אחד מלבדי בסביבה

ארוטי
וזה קר ומלטף
כשנוגע
כמו צולל

כמיהה
בואו אליי יחפים, מעשנים גראס, שרים.
בואו אליי עם קוקיות וראסטות בשיער.

פואמה
כל המילים היפות פתחו שוב בהורה סוערת
נרטבנו עם כל הרוחות מפסגת הייאוש הזוהרת
בבוקר הלילה נמלט, טובע העמק באור
מכוניות מעלות קצף על שולי כביש הכפור

אהבה
אני בחור מטורף, מה עם שאר הגוף שלך
כשאת הולכת ובאה את נותנת לי את המבט החושי הזה,
אני לא יודע, לא יודע למה
ואת נראית כל-כך יפה כאילו העולם לרגלייך

קילפתי גלולה מהחפיסה, בלעתי אותה עם בירה שחורה
אימא אמרה שתבוא בחלום, לשיחה צפופה
שכבתי במיטה, הבטתי לתקרה
מאז שהלכה איבדתי היגיון

בדידות
בערים פושטת הרוח
באמתחתה בושם רעיל
הרוח לא נוגעת בחסרי-התקווה,
רק המוסיקה

בלדה
השטן מגיע עם שלל של מטבעות
כל מטבע שקר
הן זוהרות כשמש
ומבריקות כיהלומים
מונחות על מפתן ביתי

את אותך האמיתית אראה בקיץ הזה
את האוויר המתוק של כל האהבות אשאף בקיץ הזה
בקיץ הזה את תראי לי אותך שקופה ולא מתחסדת
בקיץ הזה אלמד להיות אדם

צמד שירים
ברגל מיובלת אני דורך על יהלומים
מחטט במכרות פחם למצוא זהב נוזלי
אוכל את הטלוויזיה, הדיסקים והוודקה
במראת התקרה מי מסתכל אליי למטה

ג'ננה
הוא מדבר אליי כאילו לא ראה אותי מעולם
"מה נשמע?" הוא שואל, "כלומר, מה העניינים?"
אני חי לי פה, רק לרגע, אתה מבין?
זה לא החיים שלנו, אתה מבין?

הלל
לג'יין יש אקדח, ואני מת עליה
אני חושב שהיא עושה את זה בכוונה
היא יורה היטב ובכל מה שזז, כולל בי
היא הסמוראי של המערב הפרוע

קצרצר
לא,
אני לא מוכן ג'ינג'יות צבועות,
בשביל הנשמה שלי מגיע לי גם אמתיות.

געגוע
אני רוצה שתדברי אליי בפרחים, אהובתי
אני אוהב אותך כל-כך
למה את לא באה לבקר אותי
אני נשאר עם הלב השבור שלי לבד
אני כל-כך רוצה לראות אותך, אהובתי
לבי בוכה בכאב.

וכשהיקום עושה משחקים
תולש אותך מהמקום שלך בקיר
אתה מנפנף כנפיים, אתה צל בלי קיר
וכולם אומרים מה הוא עושה פה זה,

כאב
לא מצליח, לא מצליח, לא הולך לי
היא חתכה את העגבנייה לעיגולים דקים-דקים,
יותר דקים מנייר
גם את המלפפון היא חתכה לעיגולים דקים-דקים

הרהור
שמעתי פט שופ בויס
הייתי עצוב מאוד
פתאום חשבתי שעוד מישהו שומע עכשיו פט שופ בויס,
ושהוא לא עצוב בכלל

שם את פעמיי הביתה
בתוך לבך

בלדה
חם היה באוקטובר הגשום בערבות פריז
אנשים דילגו עם מטריות ומשקפיי שמש
השמש להטה, היא הייתה חמה, נדמה שהיא ממש-ממש... מחממת
אבל רק לדני לא היה חם, כי היה לו מקרר על הגב

בלדה
היה נעים וריחני מאוד באותו החודש בפריז
בדיוק מרחו לביז'ו שכבת איטום על הקיר
לכן הוא היה מסטול כאילו הוא הסניף טיפקס,
הרבה טיפקס

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
מיכה עמד על מגדל השמירה,
והצליף במשקפת בכל עובר אורח
אנשים שונים ומשונים חלפו על פניו

בלדה
חם היה באותו הלילה ברחובות פריז
הזונות כל-כך סבלו מחום,
עד שהלכו כמעט עירומות
רק מקס לא הלך עירום,

בלדה
חם היה ברחובות בגדד בשלושה במרץ
רותם הלך ברחובות, והחליט להחליף בגדים
הבגדים שלו היו צבעוניים ונוחים,
אבל הוא החליט שמתאים לו עכשיו משהו יותר מכובד

בלדה
חם היה בישראל באותה העונה של חודש יוני 2016
איש אדום ואיש ירוק הלכו ברחוב
ניגש איש צבעוני אל האיש האדום ושאל אותו -
"תגיד, איש אדום, למה האיש הירוק הוא ירוק?"

בלדה
חם היה ברחובות בגדד בחורף האחרון
ניסים הגיע לביתו ברחוב הבודדים 3
ורצה לנפח את הבלון עד שיתפוצץ
אבל הבלון המנוול לא רצה להתפוצץ

בלדה
ביז'ו הגיע הביתה מצוברח אחרי יום קשה של עבודה
קיבלה את פניו אשתו, שהודיעה שהיא סידרה וניקתה את הבית,
ואפילו הכינה לו מאכלים בריאים, מזינים וטעימים
"אבל לא נראה לי שתצליח לישון," היא אמרה.

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
הזיעה ניגרה כמו מים לתחתית האסלה
הוא בדיוק גמר לחרבן, וניגב את התחת
אבל הוא לא גמר לנגב, ונייר הטואלט נגמר

בלדה
חם היה בפריז באותה העונה
והחום היה גדול יותר לביז'ו
כי הוא אכל ארוחה עם הרבה חריף
וכשהוא גמר את הארוחה, הוא המשיך לאכול חריף

בלדה
חם היה ברחובות בגדד לפנות ערב
כרמלה כיבסה את הכביסה בתוך גיגית
"איזה חום," היא התלוננה לעצמה,
"אפילו ל-כביסה יותר קריר...

בלדה
היה חם מאוד בפריז יחסית לעונה
אבל השמיים היו מעוננים וירד גשם
הוא ישב עם מטרייה על הכורסה שלו מול הטלוויזיה
הטלוויזיה שידרה שלג

סאטירה
הזבוב הזה קטן-קטן,
נכנס לי לתוך האף, נכנס לי לתוך המוח
הזבוב הזה חופר וחופר,
עם הטורייה והשבריה, עם הקוקו והסראפן

כאב
תבלין בתה עם כמה קוביות סוכר
אני משתמש בשתיית הקפה להנאתי בלבד
את בוחשת את התה מערבולות-מערבולות
הלב שלי נשאב פנימה לתוך חור הנוזל שיצרת
את אומרת שאנחנו צריכים לדבר,
זה לא יכול להימשך ככה

ארספואטיקה
בן-אדם צריך להגן על הילד היוצר שלו
הילד הזה מפונק ואנוכי, ותמיד אומר את האמת,
אך בד בבד הילד הזה אוהב לשחק,
והוא משחק משחקי יצירה

מקבר
פתאום היא עמדה בפתח המסעדה
כל-כך יפה שהלב מתייפח בבכי
לבושה היטב, ומאופרת היטב, ונראית כמו מלכת סאדו
על אף יופייה הרב, איש לא העז לפנות אליה בדברים,
היא נראתה מסוכנת כמו אהובת השטן

מקבר
הייתה לנו אורחת, והיא הייתה יפהפייה,
אבל מאוד מוזנחת
לבחורה הצעירה אין עבודה, ולא הרבה השכלה
עומדת מבוישת בפינה כשאנחנו עורכים את הארוחה

בלדה
הנה היא באה, היפה מכולן
תמיד היא הייתה יפה, וגם אמרו לה את זה,
אבל היא הייתה יפה גם בלי שיאמרו לה את זה
היא הייתה יפה גם כשחשבו שהיא לא יפה
כלומר, היא פשוט הייתה יפה,
בלי קשר אם אחרים חושבים כך או לא

למי שיש שמש בתוך הראש
וגופו נושם נקבוביות
וגם מים וחמצן ואש, ואדמה

בלדה
כשהייתי קטנה,
אימא הייתה מכינה לי סנדוויץ' מגניב לכיתה א'
עם הרבה חמאה, וגבינה צהובה,
ואפילו מלפפונים חמוצים חתוכים לרצועות
אמרתי לה שאני לא רוצה זיתים בפנים

רומנטיקה
והוא שר שיר חתונה גם לה
תחת חופת שמיים מלאה בקונפטי של כוכבים
והחתולות מייללות גם שם, מבעד לאשנבים
והוא מכבה את האור לתוך אפלה

הרהור
על מי אתה מדבר כשאתה לבד בשכונה בלי אף נקבה לעשות איתה
אהבה?
את מה אתה סוחב מהמכולת כשאין לך כסף אפילו לביצים רכות?
אולי תלך לעבוד כבר? עצלן. כל היום מאונן בבית על מגזיני
נשים,
כל הסדינים שלך ספוגים מיצי אהבה, אולי תכבס אותם כבר?

ראש מסוחרר מלא כאב מתוק של אדי המולה וספרים בריח מנטה
אימא מחכה
רכה כמו מצע מים, אוורירית כמו ענן
נושבת כמו פרחים

טבע
הבוקר השמש העירה את הציפורים
והן הוסיפו שירן ליום
היו לא מעט עננים צבעוניים וצורניים
(למרות שהאור עכשיו לא נראה לי מעונן)

ארוטי
או במילים אחרות -
אני לא בטוח איפה להתחיל
לא בחיל ורעדה
אלא בפכפוך של פלגי מים

הרהור
הוא אהב אותך, הילד התמים הזה, המוזר.
הוא אהב ולא ראה.
אהבה אילמת, מחוות ריקות.
ילדות מתוקה-מרירה, ואת ברקע.

מקבר
שם בגן כמו רקדנית
תפוח לה ולי מדם שושנים
פורעת הרוח מותניה
מנפחת שמלתה פעמון

צמד שירים
לא יכול להוריד ממך את הידיים
אהובתי, יקירתי, אהובתי
לא לא לא לא
לא יכול להוריד ממך את הידיים

ג'ננה
הטלוויזיה דולקת, חיוך מרצד
איש שם טובח את הטובחים
וקשה לישון כשאקדח מכוון לי לפנים

ג'ננה
ירייה איטית פורמת איברים פנימיים,
מקלפת דונג עצים
נמתח מסטיק ארוך משיניים צחורות
מתגלגלת לשון אדומה מתפתלת צרה,

ארוטי
ווההה... לא ציפיתי לבובה כמוך
היא הזמינה חשפן לחדר במלון,
והיא יושבת על המיטה בקצה של הקיר,
עם רגליים מגולחות לפנים,
לובשת רק חזייה ותחתונים

כמיהה
אולי האהבה תבוא
תיקח אותי איתה
אתעופף כמו ציפור גדולה
לבנה

אבקת הנשמה
הלבנה

שיר ילדים
כי אני מתעורר עם ראש בתוך הכרית
לא אומר טוב, לא אומר רע
נזקק לסיגריות וסמים
נזקק לסקס ומשקאות חריפים

בלדה
הוא דורש כאפה באבי אביו,
אבל אני אוהב את הילד הזה פעור העיניים
הוא שואל שאלות -
למה? איך? כיצד? מדוע? היכן? איפה?

פותחים את הקלסר, הכול נשפך,
מלא ניירות כאלה ישנים ופתקים וחשבונות ודו"חות.
אין מקום על הרצפה.
ואז מתחילים למיין את הכול לאותה השקית השחורה העבה,

בדידות
נולדתי בערבות טקסס,
מתחת לכוכב בודד
יש לי שירים בכיס,
ואין להם שום דורש

צמד שירים
מים מפכים וזה נעים
לטבול אצבע במים, למצוץ את האגודל
קליפות גרעינים שחורים מפוזרים על הסיפון
הקפטן מתנמנם על כורסה מרופדת קרועה

לטלפונים אני לא עונה
החיים זה דבר שולי
כי את הערב אני מבלה
עם יד ימין שלי

צמד שירים
על התקרה מצוירת כלה,
ולה נוצות לבנות כמו עורב.

כל הנעלבים מנופפים מבתים ריקים
דגלים ריקים
כל הנעלבים מביטים בי בשנאה
מורידים מחרוזות קמאיות אל תוך המיטה שלי

ייסורים
בוא נשחה במרחבי השדה של בן-שמן
אני אראה לך אדמה ושמש, עיניים נוצצות
לא צריך לפחד, איש קטן
הם עדיין שותים גלונים של פטל אדום

זכרונות
המדריכים חכמים ומתמוגגים, איזה נוער נפלא
מעט נפילות בדרך - שוליות
איך שרנו בגרון ניחר, יושבים במעגל עם אקורדיון
"אני ואתה נשנה את העולם"

אהבה
כבר שנים כמו שיכור, אוסף שבבים של שמועות ממך
נאלצתי לאטום את לבי, כי הוא תמיד יודע, אבל די
כמו ילד רעב, כך לבי רעב לאהבתך
כמו אדם גוסס הקורא לאלוהיו, לבי מתחנן לאהוב רק אותך

אתמול מתחתי את הגיטרה
לא הייתה לי בררה
ניסיתי למצוא את התווים שפעם נוגנו בי
את המלודיות שעשו אותי בן-אדם
גם כשהייתי צל

סוריאליזם
חלמתי שאני ציפור גדולה
שעפה מעל מדבריות סלע וקרח
ואת חיכית לי על צוק בתוך הים
והגלים מכים אל רגלייך

ארוטי
אעמיד אותך באגם, עירומה,
תחת מפל מים קפואים.

אהבה
לו היית באה אליי היום
הייתי מביט עמוק בעינייך והולך לאיבוד
הייתי מלטף את פנייך בעיניי
מלטף את לחייך

אהבה
מתעסק לי עם קפה, סיגריות ומוזיקה,
על מפתן המקדש, על מפתן הכלוב
אני אוהב אותך, יוכבד, למה את לא אוהבת אותי בחזרה?
יש לי מים מהברז, וגם שתייה ממותקת קרה

ג'ננה
יש לך בית-קפה יפה עם פרחים והכול
אני רוצה אותו!
ומגישים שם משקאות משונים בכל מיני צבעים
ילדות קטנות מגישות קוקטיילים ממסטלים

ג'ננה
לחמניות טריות מאפה בית
ריח כפר שדות, זרעים חריפים
היא יורדת לו בשירותים
מלכת הכיתה יורדת לחנון המצור

ג'ננה
יש אדם עם כרבולת אדומה
ומשקפיים עבים בצבע ארגמן
בונה בית מלגו והטלוויזיה דלוקה
על ערוץ פורנו

אודה
גם אני התעוררתי מוקדם, שואל -
מה ידוע על היום הזה?
שיבולים חיים זוקפים גבם לשמש,
פוצחים פיות שיבולים קטנות לדבורים פעלתניות,
שמאכילות אותם

דיאלוג
- הוא מדבר בגוף שלישי.
- מה זאת אומרת?
- הוא אומר למשל,
"הוא הלך למכולת".
- אולי הוא באמת הלך למכולת.

רומנטיקה
ותינוקת מציצה החוצה
ובחלון ירח זורח
והיא שולחת הבל פה רטוב אל חמוקיו
ושומעת את נעימת השינה של אימא
מעל לערסל ובו חיות מרחפות

גורל
ילדים מביטים בי תמימים מבעד לדלת
למה מביטים בי, מה רוצים להיות
כל מה שאני רוצה זה לשכב לצידך,
ולהקשיב להלמות לבך

ילדים גדולים לא בוכים
עם שלל המסכים התלת-ממדים מול העיניים
מנסים למצוא שטח חשוף ודו-ממדי
לנוח בו ולראות משהו שהוא לא תעתוע

הרהור
לימדו אותי לנוח על הדף
אני נושם נשימות כבדות וקצרות,
סיגריות, הרבה סיגריות
רעד חולף בגופי מהמנוחה הלא צפויה

סוריאליזם
מתקלח במים קרים והתחושה
כמו מסמרים לראש
אבל אתה מניח למים הקפואים להכות על ראשך
יוצא מהמקלחת נוטף מים כמו חיה,
ושותה משקה קר מהמקרר

פואמה
ירוקות-ירוקות השדות באפריקה
שחונה נפשי כמו מדבר
אני הולך בודד בשדות התירס של חיי
יותר שחור מהלילה, ויותר שקוף ממים

כשיש לך אבן ביד, זרוק אותה לסיר
אוסף מים ושמן, תבלינים
בצל קצוץ, תפו"א ועדשים
ערבב היטב, חכה שעה קלה

ייסורים
ואם המשקל יותר כבד
ואין דברים לעשות מלבד להתאבד
ואם מישהו רודף אותי עכשיו
והמשקל של העולם...
כבד

קצרצר
מתחת לסדין יש יצור נורא,
עם שני ראשים, ארבע ידיים וארבעה רגליים
מתחת לסדין יש גבר ואישה

מצב
נגמרו לו השמיים, יש רק תקרה
שלושה בקבוקי פלסטיק מונחים על השולחן,
רק אחד מלא, כדי מחציתו בגזוז אדום
אני מביט על תמונות הקדושה של הרשב"י
עם מילים קדושות וציור שלו בפנים קורנות

פארודיה
בן 30, מטר ושבעים וקצת,
עיניים חומות ושיער שחור חזק,
מחפש ת'אחת ומחכה להתרגש,
דרושה כלה. חליפה כבר יש.

ארספואטיקה
הראש שלי יושב במזנון של נטלי
מעשן סיגריות יבשות מתחת לגגות הרותחים
רואים את הזריחה לאחר ליל שימורים
אולי העשן יתפזר ואפשר יהיה לראות
את הדרכים נפתחות
מהמזנון של נטלי

פואמה
מתהלך לי ביינות להרים חשוכים
שם חושך מצרים ולי אין דבר
גם לא קנקן של מים או שיר
לא זיכרון של היותי קטן

ארספואטיקה
ואולי אתה עבד במפעלי המילים
אבל בגדים צריכים להיות על גוף,
אחרת מה הם שווים

טבע
יצאתי לי לנסוע באחו, בין הציפורים המצייצות ירוק
שמעתי את וויש המנועים, שמיים כחולים התחככו באספלט
הלימונדה נזלה בין הצינורות, המנוע פעפע לימון
אמרתי אני רוצה אחו, מכאן עד סוף העולם

קינה
עיניים מביטות באופק מרוחק
עיניים יודעות משהו
אתה לא תזיק לי
החיים נפלאים

קצרצר
סללי לי דרך אל חוכמתך

"אסיע אותך 160 ק"מ עד...
יותר מזה לא אוכל."

דיאלוג
"אתה אוכל את העוגה?"
- "לא אוכל את העוגה."
"אתה לא אוכל את העוגה?"
- "לא, אני לא אוכל את העוגה."

אלוהים
עוד אבוא אל סיפך בנפש יוקדת.
עוד אבוא אל סיפך קמל ורועד.

אמונה
איפה שהייתי מקומות נמוכים וגבוהים.
איפה שדרכתי צמחו ויבשו יבולים.
השמיים לא שאבו, האדמה לא בלעה.
להיטטתי בחיים כמו היו בדיחה.

אינטרוספקטיבי
אובך מתמוטט גג מכונית שלך
ריח בנזין בנחיריים
שותה דלק, נושמת אדים ורעלים
אנשים דביקים, מסטיקים נדבקים

בלדה
לפרק טנק כדי שהיא תחזור אליי,
זה לא מוסרי ולא חוקי,
בעיקר כשזה טנק גנוב
אבל היא אמרה שזה יסמל עבורה,
את פירוק העולם מנשק,
ואת קץ המלחמות

ארוטי
בכוסית הצבע טובל המכחול
נוטל עוד קמצוץ צבע אחר
ומצייר אותך עירומה ובוהקת
נחשקת חושקת מזוקקת מזדקקת

אינטרוספקטיבי
והוא נטע עץ זית בתוך האבנים
וזרוע מקופלת לו סביב הפנים
מגדף את מי, מגדף את עצמו
שואג ביינות להרים עירומים

ג'ננה
תעיפו ממני את השמיכה הזאת, אין לי כוח אליה
כל היום היא מתלוננת למה אני לא מתכסה בה
היא שואלת אם לא קר לי ברגליים,
ושכדאי שאכסה את הרגליים

ארוטי
שתי טיפות חמוצות-מתוקות
אטפטף על ישבנך

מצב
מתפתל בצינורות הרחובות החמים
מעל שמש קופחת כמו שדות בוערים
מנסה בקושי למצוא טיפת נחת בסיגריה בוערת בפה
קצת נחמה, קצת עשן, תנו מנוחה, אנשים!

ארספואטיקה
זה לא סיפור
זה השיגעון שמדבר

הומור
הלכנו לנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות
הייתה לה לה-לה ילדות קשה, אני ראיתי תכף
אמרתי לו - "בוא נסתלק מ-פה! זה נראה חשוד! אפילו פלילי!"
אבל הוא רק אמר ש"אסור לסמוך על נשים"

בלדה
הלכנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות
אני אומר "הלכנו," כאילו היינו איזה מאתיים אלף איש,
אבל זה היה רק אני והחבר שלי
אנחנו גם משחקים שש-בש לפעמים

בלדה
הידידה הפתיעה אותנו כשהיא אמרה לנו שהיא
קוראת בקפה וקוראת מחשבות
וחשבנו שזה יהיה משעשע אם תגלה לנו נסתרות

דיאלוג
- "קנטטת גירושים" זה ספר מדליק
- את מי הוא מדליק?
- את התאים שלי במוח,
התאים שלי במוח הופכים למזרקה של צבעים,
כדאי לך, תנסה גם

ג'ננה
הקפה הכי טוב במזרח-התיכון
יותר טוב מקולומביה
שתה, בנאדם, שתה
אל תגיד אבא לא יודע להכין קפה

בלדה
לובש את מכנסי הבד, מה קוראים אותו "מכנסיים אלגנטיות"
מזליף דאו ומסדר את החולצה, לובש ג'קט
בלה, בלה, בלה, מעשן סיגריה אחרונה,
בין קירות הבית הרעב, הבית החנוק
המוזיקה לא עוזרת יותר

אמונה
הבדידות
חיסרון הכיס

בלדה
היא תופיע בטלוויזיה עם השמלה האדומה,
ותגיד שלום לבן שלה ולבעלה סימור
איך שלא נכנסים לשמלה האדומה,
ככה עושים דיאטה על ספידים

קינה
המשעולים שבהם הלכתי היו מלאים באבנים
השמש הייתה חזקה, והשמיים היו נמוכים
היו לילות שהיו בהם מים, והיו ימי צמא
את המזון שלי מצאתי בתוך האדמה

טבע
כשהוא הולך ועומד והולך ליד פח האשפה
ומחכה לאיזו אישה שבאה,
והם הולכים משם עם עגלה
הילדים מטפסים על הגדרות

בלדה
הוא דיבר איתי ואני לא הקשבתי
כי אין לי כוח יותר לדברים האלה
כשהזמן קופא וגם מזג-האוויר
והוא אוכל גבינה, אשל וחתיכות מלפפונים,

ברגע ההתכנסות האחרונה
המלאכים בוכים
על מלחמות שעוד יהיו.

קובץ שירים
יש לנו יהלומים ויש לנו עצים
יש לנו הרבה חרטות וגם כעסים
אנחנו צריכים מיטה בשביל לישון

צמד שירים
רוח אלוהים משתוללת ללא הפרעה
מאכילה חלונות פרוצים
חדרים מסחררים אבק
כשבני-אדם אכלו אלה באלה

טרילוגיה
אני עכשיו סימפוניה שאתה מנגן בי
הפק ממני את הצלילים
אתה מנגן טוב, אני מתנגנת טוב
אתה משחק קשוח במשחק הנגינה

סאטירה
סיוון אומרת שאני הופך חכם יותר מיום ליום, והכתיבה שלי
משתפרת,
אבל אני פחות מרוכז, ולא מצליח להביא אותה לאורגזמה
היא מקווה שזה מצב חולף, כלומר עניין האורגזמה
אני הולך למשחקי כדורגל בטדי, ומפצח הרבה גרעינים כמו גבר אמתי

קובץ שירים
סתם שיר קטן, שום-דבר חשובון
שכותבים במיטה באילוץ או במוזון
סתם כתם קטן של החיימון
משהו קטן כדי להרגיש אולי אנחנו בכל זאת קיימון


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
פירוש חלומות. הרגליי היגיינה. מה אני אוכל. מה אני שותה. מה
זה עושה לי. איך אני רואה, ומה זה עושה לי. צלילה לילדות מ-כל
הכיוונים האפשריים. למה זה נראה לי הגיוני, והאם זה באמת נראה
לי הגיוני, והאם יש הגיון.
באזז.

אהבה
הו, השנים הארוכות האלו. כמה אני מתגעגעת לחיבוק חם ממישהו
אוהב. אני יכול לדבר איתך עד הערב, אבל זה לא יעזור, אני רוצה
שתדבר גם איתי. מה אתה עושה בחוץ בסתיו ברחובות העיר הזאת? אל
מי אתה מתגעגע? לא אליי? אני יושבת בחדר וסופרת גפרורים.

יומן
לא רצתה לעזוב אותי כל-כך מהר, לא רציתי גם אני. לבסוף נעלמה
באיזה סמטה כשהיא זוקרת אליי אצבע (לא משולשת) לשלום, ואני עף
משם בתוך המשולש הירושלמי.

הרהור
הימים מתחילים, ואני גומר. אני רואה את העצים פורחים באביב, את
הילדים הולכים לבית-הספר בתחילת שנת הלימודים, את התינוקות
נולדים, את האנשים מתחתנים, את השירים והסיפורים שנוצרים,
ובאותו הזמן בדיוק - אני נשאר בחדרי וצובע אותו בצבעים אפורים.
למה?

ואווו.......... אני כ"כ עייף. התעוררתי היום מוקדם, בערך ב-10
וחצי בבוקר, ועכשיו 6 וחצי בערב, אני ער רצוף. אני כ"כ עייף.

הרהור
אבל עם כל המלחמה הסמויה הזו בין המינים, אנחנו חולות על
גברים, מתות עליהם. הם כמו ילדים קטנים, רגזנים כאלה...

ג'ננה
בוא אליי גוזל קטן, שב אצלי על כף היד, שב בשקט - שב בסוטול,
שב תנוח, אל תפחד.
אבל הגוזל הקטן פוחד, מאוד. ואולי יש לו סיבות לפחד, מי יידע?
אולי יש לו טראומות והוא מעדיף להיזהר.
אולי הוא רואה, הוא שומע, הוא מבין, שזה לא כ"כ תמים כמו שזה
נראה.

הכנסתי לגמרי בעצמי לבד - בורקסים קפואים לתנור. אבא קנה שלוש
(או שלושה) חבילות בורקסים קפואים. אני חובב יותר פיצות
(קפואות), אבל גם בורקסים זה טוב. אז ככה הייתי מאוד משועמם,
והוא קם להשתין ולשתות, ואני בהארה של רגע אמרתי לו - "אולי
אני הכין לך בורקסים, רוצ

מכתב
אני נכנס בשער של המרפאה ומשהו לא דופק לי נכון, ככל שאני
מתקרב. אני מציץ דרך הזכוכית, אין נפש חיה והמקום נטוש. אני
מבין לא יעזור אבל מצלצל בכל זאת, אולי מישהו משפץ פה יסביר
לי. ואז אני יושב על בול עץ כי המקום מוצא חן בעיניי, הוא
מזכיר לי כפר.

הומור
זה יפה להטריד אותי ככה מינית? לא. היא הייתה צריכה לאנוס
אותי! זה היה עושה טוב לשנינו...

יומן
ערב. אני נכנס למקום הקעקועים ומישהו פונה אליי מעבר לדלפק.
כמה עולה קעקוע? אני שואל. תלוי איזה קעקוע, הוא אומר, תלוי
איזה גודל. יש ממה לבחור? אני שואל. הוא מחווה באדישות לקלסרים
תלויים על הקיר וקלסרים על מדפים.

היא ואני
לפעמים הייתי סתם יושב ומביט בילדים משחקים סטנגה. היה להם
כושר לא רע, לי קשה לעלות את המדרגות. מעשנים פה ושם, הם
אומרים, וגם שותים קצת, אבל הגוף בריא. אתם צעירים, אמרתי להם,
אם לא תשמרו לא יהיה סטנגה. אה, הם היו מפטירים, כשנהיה בגילך
בכלל לא נרצה לשחק.

געגוע
כמה אני אוהב אותך... אוי. אהובתי הנצחית משוש חיי, כיצד היתל
בנו הגורל. נפשי כמהה אלייך, אהובתי, יומם וליל. כל-כך רוצה
לפנק אותך, להוקיר אותך, לנשום אותך... יש לך ריח משגע, רק
מהריח שלך אני מרגיש כמו ענן, מרחף בספארות עליונות.

אינטרוספקטיבי
והיה לי קר ללכת ככה בחורף את כל הכבישים. כביסות התנפנפו ברוח
ורעמים התפצחו מעל גגות הבתים המוזנחים. לקחתי את כל אשר לי
בתוך כיס קטן תפור בג'ינס. אמרו לי ללכת לאט ולנוח, אבל לא
יכולתי לעצור.

אהבה
הייתי מחבק אותך בלילות קרים כשהרוח הייתה הורסת את העצים
בחוץ, ושיר נוגה היה עולה מהרמקולים, ובחוץ מלחמה.

ג'ננה
הלו? מה? לא. אני לא יכול לדבר עכשיו, כי פרצו לי לרכב וגנבו
את כל המסמכים, והבת שלי חולה בבית-חולים, ונגמר לי הכסף,
וחיפשתי עבודה, אבל יש צורך בעובדים רק במשרדי הממשלה, וכל
היום דופק לי בראש הפטיש אוויר מהדירה של השכן שמשפצים,

ג'ננה
ברוכים-הבאים למעבדה של דקסטר השמן. היום נלמד אתכם טריק קטן
שניסיתי בבית על הכלב שלי ויצא מצוין. אני ממליץ עליו לכל
הזוגות שרוצים לגוון את חיי המין שלהם. ובכן - זה הולך ככה.

הומור
"למה הדלת נעולה?" היא קראה. אמרתי לה שאני קורא ספר ואני לא
רוצה שיפריעו לי. "במקלחת?!" היא שאלה. "עם מים זורמים?!" פה
זה המקום לציין שאין לי שכל בכלל. לכן קשה לעבוד עליה, ולקח לי
זמן להבין למה לעזאזל היא לא מאמינה. בהתחלה עוד התעקשתי. "למה
לא? צריך פרטיות

אינטרוספקטיבי
באה האתיופית, יפיפייה, רקדה לי שיר של ביונסה. אתן באות מאוחר
מדי, אני כבר זקן. לילה אחד תמצא את עצמך באיזה מוטל, שיכור עם
בחורה מסוממת, והיא תדבר איתך על אהבה שמתה. איך אתה יכול
להגיד לי לא לבכות? אני בוכה כבר 14 שנה.

חוסר אונים
יש לו אפס טיפות בתוך הבקבוקון. אפס טיפות זה אפס מילים, אפס
אותיות. הוא מסתכל על הקירות, וכאילו הם נקרעים, כאילו עולמו
נקרע, ואין לו איך לחבר אותו כי אין טיפות.

פעמיים ביום אחד מצאתי את עצמי חולם על יסמין. ישבתי בשירותים
כמו בלובי הגדול בעולם. עישנתי סיגריה. חשבתי שהייתי אמור
לאהוב אותה יותר, אבל לא יכולתי.

עכשיו אני אגיד לך משהו - הייתי בסדר גמור עד שהלעיטו אותי
בסמים. לא רק סמים, גם מרקחות מוות של צמחים וכימיקלים. למען
האמת אני חושב שאני בכלל לא סכיזופרן כמו שרצו שאחשוב, אלא
נפגע סמים. כל זה בחסותה האדיבה של מערכת החינוך בכפר הנוער
בן-שמן.

אז יישנו על מזרון קשה בפינה, ליד חוטי-חשמל גלויים, וסדקים
ברצפה. וראינו כל לילה את הירח זורח. הוא היה מספר סיפורים
מאוד נוגים, על אהבות נכזבות ולבבות שבורים ומטורפים, ואנחנו
היינו מקשיבים ביראה מרותקים.

ג'ננה
אבל לפחות דוד שמשון לא היה פדופיל, הוא רק אהב לסמם אותי בכל
מיני ממתקים, וכשהייתי מקבל את הבאז, ואימא ואבא אמרו מה קרה
לילד הוא מחורפן, הוא היה צוחק ככה מהצד, ונותן לי טפיחה על
השכם.

ג'ננה
כאילו, הוא הולך כמו קוף! אתה יודע איך קופים הולכים, אז הוא
הולך כמו קוף! אני שואלת אותו - למה אתה הולך כמו קוף? ומה הוא
עונה לי? אני קוף! זה לא קורע?

יומן
מה שקרה זה שאחי טלפן אליי מתישהו בסוף השנה האזרחית הקודמת,
ושאל מה נשמע בקול החלטי, שזה לעצמו כבר חשוד, גם בגלל שלא
טלפן מלאן זמן, וגם בגלל השעה המוקדמת יחסית. אבל אמרתי לעצמי,
מה, סבבה, אח שלי שואל מה נשמע. ואז הוא שאל אותי מה מצבי
הכספי.

זכרונות
אני אוכל ארוחה מבושלת פעם בשבוע ביום שבת, ודג ביום שישי. כל
שאר השבוע אני אוכל כריכים. הילדים מרביצים לי בבית-הספר כי
אני לא מתערבב, והבנות מתעלמות. מישהי אמרה שהיא שונאת אותי.
אני יושב כל היום בכיתה על כיסא לא נוח, מתנדנד, וכואב לי הגב.

ג'ננה
אמרתי טוב מה אתה רוצה עכשיו, התחיל ללטף לי את כפות הרגליים.
מלטף פה, מלטף שם, מלטף בכל העולם!

מכתב
אני כותבת לך מכתב אחד מאלף, שלא תקרא. בדלי הסיגריות שוב צמחו
במאפרה שלי, יש פיח בקירות. אני מנסה לפזר את הערפל שדבק בי.

סאטירה
את החומרים האלה אני מערבב כמו מקצוען. קצת סודה לשתייה, קצת
הרואין, קצת אופיום, אש קטנה על אמגזית וטיפות בתוך בקבוקונים.
אתם יכולים לקרוא לזה פשע, אני קורא לזה מחילה לנשמות פצועות.

אני מתעקש לא לזייף בצלילים הגבוהים, כשאני נוהם וגונח וצורח
בעונג יחד עם הזוג מעבר לקיר שעושה סקס פראי, לא מרוסן וחסר
חשיבות. ("אהה.. אני מרגישה את זה," צורחת האישה בעונג מסחרר
חושים. - "כל-כך טוב..." נוהם הגבר בעונג של אריה פראי.)

סאטירה
היה לי יום קשה. העבדים לא עבדו כמו שצריך היום. התעייפה לי
היד מלהלקות אותם כל הזמן. והם עוד מתבכיינים שאין להם מים.
אני אומר להם שהם חייבים לגמור את הפירמידה עד סוף השבוע, אחרת
המלך מאוד יכעס.

אינטרוספקטיבי
אתה יודע שאני אוהבת שוקו חם, לא קפה, בדצמבר קר ליד מסעדת
דרכים קטנה של כושי רימון. אני יושבת ברגליים מקופלות תחתיי
ומסביב ריח בנזין.

בוקר טוב נוחת עלינו לטובה, ואנחנו מרגישים מצוין. כוס קפה
ומיץ תפוזים, ואיזו שוקולדה בדרך למקלחת. גילוח סקסי ומטהר
אוויר לכל חדרי הבית, ואפשר להרים את הדירה במוזיקה. היא אהבה
לראות אותי מתגלח, אני לא יודע מה יש לבנות, שהן אוהבות לראות
את הגבר שלהן מתגלח.

כמו שהוא מנגן בגיטרה אני יושב על הרצפה ומזמזם פירירירים.
החושך יורד על הרחוב, ואלו הם ימים עיוורים, אבל שלווים יחסית.
יש לי סיגריות לא בדיוק טעימות אבל אני מסתדר איתן, מבחינת
הטעם, לא מבחינת הבריאות. קפה קצת כבד לי.

יסורים
חשבון נפש: מוח פגום מאלכוהול - דרוש שיקום. אהבה ארצית לא
ברורה. קיץ נפתח בקול תרועות. אש חזקה בוערת בנשמה.

פארודיה
אני צריך לשטוף את הפנים. כל האבק הזה שנשאר מהקיץ גורם לפנים
שלי להיראות מוכתמות. גידלתי גם זקן ושיער ראש. כל הזמן הייתי
בבית, לא ראיתי אף-אחד חוץ מהאיש, ולו לא אכפת איך אני נראה.
לכן לא הרגשתי צורך להתגלח ולהסתפר. אפילו למכולת הבת-זונה לא
הלכתי, האיש קנה

הכול נראה שונה כשיוצאים מהבית בלי כדורים בדם, על הבוקר.
הרחוב נקי מקולות, הראייה של המחשבה מרוכזת רק בי, אבל מרגישה
את האווירה סביב. אני מגיע, והרוקחים בדיוק גמרו את ההפסקה.

אורבני
הדלת ממול נפתחת. זה הבן-אדם שמשפץ את הדירה אחרי שהמשוגע עזב.
הוא חופר בקירות מ-9 בבוקר עד שעות הצהריים המוקדמות. אתה אומר
לו שלום, הוא אומר לך שלום, ואז כל הדירה שהוא משפץ מוצפת
במים.

יומן
נכנסתי לפסיכוזה קלה וזמנית. מה שהוביל לכך הייתה כשל מוחי וכן
שני שירים ברדיו שהסעירו אותי. את הרדיו הדלקתי בטלוויזיה,
בעזרת שלט. קיימים שני שלטים, אחד של הממיר ואחד של הטלוויזיה,
והם לרוב נמצאים יחד. באיזה שלב נשאבו השלטים ע"י נוסעים בזמן,
אך לא ידעתי על

ג'ננה
מקבץ נדבות בעיר ללא שם מרכזי על הציר בין עכו לצפת. רבבות
בני-אדם שוטפים את השטח וזה יום גדול לכולנו, איך השתוללנו,
יצאנו מכלל שליטה, כי מי יעיז לשלוט בנו, בני-זונות פשיסטים,
אני תופס אותם אני קורע אותם, יש להם שלשלאות ברזל, את המוח הם
מנסים - לא יצליחו לכ

ג'ננה
רצו שאני אענה אולי ואתן להם לדבר, אבל אני ישנתי וזה העיר
אותי, והמישהם ענו וידעו שזה לא בשבילי אבל התבדרו וקראו לי יש
לך טלפון בשביל המישהם שמתקשרים, להצחיק אותם, כי מה להם ולי.

אורבני
"הם זונות, אתה יודע את זה," אמר האיש הזקן ולעס טבק, "אני כבר
לא מדבר איתך על איך שהמדינה נראית, היום רצח זה דבר שבשגרה,
כולם רוצחים! גם אני רוצח, וגם אתה רוצח, גם אם אנחנו לא
יודעים. מספיק שנתת למישהו סנדוויץ', ולא חשבת מספיק אולי הוא
מקולקל, אחרי שבוע הו

אתה אוהב לצאת? מתי אתה יוצא בדרך כלל?
אני אוהב לטייל בלילות ברחובות הסמוכים לביתי. אני פוגש כל
מיני טיפוסים הזויים, שבטח ביום-יום הם אפסים, אבל בלילות הם
נראים הרואים.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
בפינת החדר יש בקבוק קוניאק חתום. יש כרית למרגלות המיטה ושטיח
עם ציידים צדים תלוי על הקיר. על המיטה מונחת מלי מכוסה בגדי
חול קלים והרדיו מזמזם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
הראש שלי קצת מתנדנד ואני צריך לשפוך מילים. אולי נבקר באיזה
פאב או בית קטן, חווה, באמצע שומקום. נתחיל מהחווה.

"אני גר פה." הוא אומר לי. "לא יכול להיות," אני אומר "אני לא
מכיר אותך." "אתה מכיר את כל מי שגר פה?" הוא שואל תמה, מנסה
להכשיל אותי. אני מכיר את כולם, כולם, כולם. אחרי שבע שנים
בגיהינום, אני מכיר אפילו את האבנים, והספקתי לתת להם שמות.

בשביל לכתוב אני צריך מסך כלשהו שמשדר קליפים ברצף עם המוזיקה
כמובן. התעוררתי מחובר לפוך מרוב הזמן שאני מבלה איתו, וגררתי
את עצמי לדלת, שם גבר זקן ממני, אבל חסון, דפק במרץ ושעשוע,
וחיכה שאני אזיז את הצורה שלי.

אני זוכר בעיקר את הבלונדינית על האופניים. היא עברה בצומת
בפסי החצייה על אופניים, והיא נראתה לי שונה כבר מרחוק. גם
בגלל שהיא בלונדינית, אבל לא סתם, אלא בתספורת עד הכתפיים.

הוא הגיע לדירתו בקומה המי יודע כמה, וניגב את רגליו מהבוץ על
המרבד בכניסה. הוא שלף צרור מפתחות וחיפש לאט-לאט את המפתח
הנכון, אז פתח את הדלת ונכנס.

בלילות בודדים בשדות ירוקים ישראל ביקשה פניך, על רגליה היחפות
העייפות ממסע הדרכים. ולבה הנודד לא יפסוק מלרדוף אחריך, לא
ישקוט מלדפוק על דלתות שערים.

שמעתי את הפעמון מצלצל מראש המגדל הגבוה. ידעתי שאחו מתחרש עוד
קצת. תמיד אחו היה מצלצל בפעמון כשמישהו מת.

והיא הייתה מונחת שם, בביתו, מולו על הספה כמו פעם. מחייכת את
החיוך המשועשע שלה, מאירה את כל הבית בעיניים שלה.

קורעים את האריזה של הנקניקיות, ומטגנים את הזרגים הקטנים בשמן
ותבלינים. חותכים תפו"א לרצועות, ומטגנים אותו בשמן עמוק. אבא
יכין לך ארוחה כמו שאתה אוהב, אני אעמוד ליד החלון ואצפה בשמש
שוקעת,

הם גרמו לו להתבייש במוזיקה שלו, כאילו היא לא מספיק חשובה, לא
מספיק טובה. ולא משנה לו שהוא נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים
בארץ, כל התשבחות ואהבת הקהל עוברים לו ליד האוזן, הוא שומע רק
קולות לעג וביטול.

השמש לא שקעה באופק, והרוח הייתה נעימה. היא אמרה שהיא אוהבת
רק אותי. היא אמרה שאם אעלם לה, היא תבוא למצוא אותי. היא אמרה
שלעולם לא אחשוב שזהו ואין יותר. ברגע מת, כשנדמה שהכול נגמר,
היא פה. מזכירה לי את הכול.

"אני הולך לטפס על הדקלים."
"מה? איזה דקלים?"
"מיאמי ביץ' אילת."
"אהההה?"

ככה בלי לשים לב אני מוצא את עצמי מת
ערני, שחצן, גאוותן, מסריח, אכזר, מדושן
ככה בלי לשים לב אני מתחיל את היום שאיננו נגמר
שמזכיר את היום שמזכיר את היום שמזכיר את היום האחר

כשאני קם בבוקר אני מדליק סיגריה. לא משנה שאני צריך להשתין,
אני מדליק סיגריה. השלפוחית של השתן כבר למדה לחכות עם הלחץ
שלה לפחות עד שאסיים סיגריה אחת, אחרת היא סתם תשתולל.

שולף קיסם משיניו ומשתמש בו למטרות נלוזות. אני לא יכול להגיד
לו די. מחטט עם הקיסם עמוק בתוך העור שלי. איך אגיד לו די?
במקום זה הוא עושה לי קעקוע, אני לא אומר לו די. זה כואב, הוא
אומר אתה רצית. אני אומר אני עדיין רוצה.

היא מנערת ממנה את נעלי הבית מפלסטיק, פושטת חולצה וחזייה,
מכנסי טרנינג ותחתונים, וכשהם מונחים בערבוביה על הרצפה היא
עומדת מעליו ישן, מצונף בתוך תוכו, חולם את החלומות הטרופים
שלו לפני שיתעורר יום אחד.

בבוקר יום ראשון שיחקו הפעמונים על מגדל המבנה הגבוה. האויב
עמד בגבולות וקינטר בארטילריה לחימום. טילים נשלחו מ-פה ומשם
משני עבריי הגבול. אני ישבתי על עיתונים ורק רציתי לישון.

"אתה שותה?" שאלה אותי האחות במרפאה לבריאות הנפש.
"מה האפשרויות?" שאלתי.
"אני צריכה לסמן - לא, קצת, או הרבה."
"אני שותה הרבה, אבל לעיתים רחוקות."

ברדיו המתחלף קול שופע וחם, ומים מטפטפים בברז באחת הדירות
מגיעים עד לכאן. הוא שואף אוויר ואומר את מה שבליבו, וזה לא
הרבה. והיא מתעטפת צער של תענוג ומוסיפה לשבת על הספה ברגליים
חשופות, האור נשבר על ירכיה.

ועכשיו לנושא הבא - איך מכינים שקשוקה.
היום אני אלמד אתכם איך מכינים שקשוקה.
תהליך הכנת השקשוקה מאוד פשוט והולך ככה -

"ברור שאתם משוגעים," אמר המורה הזקן שיצא לפנסיה, וחידד את
העט שלו, "ולמה אתם משוגעים, אתם חושבים?" הוא שאל את הכיתה
בעיני שוטה זקן וערמומי, הנוער הביט בו בעיניים אדישות
וקפואות, "כי המבוגרים כמונו משגעים אתכם!"

ראיתי אותה מתרווחת בקצה המזח עם רגליים ארוכות מגולחות, יחפה,
משעינה את כפות רגליה לפניה על המעקה הנמוך, ומביטה בציפורים
עפים הולכים וחוזרים, וחגים במעגלים.

שמיים מעל והראש שלו עף לספירות עליונות. ככה זה כשהראש שלך
ריק ואתה מחליט למלא אותו דווקא בספרים על עולמות עליונים. הוא
נע והולך כאילו הוא מרחף, כאילו הראש שלו בין העננים.

מה באת אליי אישה צעירה, שוכבת בחוף הים וזוללת ארטיקים ובירה.
חופרת עם כפות רגלייך בחול הרטוב, ועושה גומות בחול עם השדיים.
אני יושב במסעדת דגים שמשקיפה אל הים ורואה אותך צוחקת אל
השמש, והשמש צוחקת אלייך.

ואני הולך במדבר הזה, וזה חתיכת מדבר. איזה 2000 ק"מ רבועים של
מדבר. ואני אומר פה נבנה כמו לאסו-ווגאסו.

בכל זאת כשהבן-אדם בא הביתה, הוא מצפה לקבלת פנים חמה. הוא
פותח את הדלת, שואף את אוויר הבית, ומחייך. הוא מחפש אדם קרוב
בבית, כשהוא קולט את האיש, פניו הופכות מוארות, והוא מוכן לקבל
אותו באהבה אחרי שלא ראה אותו הרבה זמן בחוץ...

קנדי הציצה לחדרו, (שהיה בסוף המסדרון,) במבט קרוע והתכוונה
ללכת. "קנדי!" הוא צעק אחריה, וגיחך. היא חזרה ועמדה בדלת. הוא
הביט עליה בעיניו השקועות המסוממות. "תיכנסי, תיכנסי, יש לי
דיבור איתך."

בארון יש דלת למצעים ומעילים על קולבים. מאחורי הדלת הזו
בארון, מאחורי המצעים והקולבים, יש דלת נוספת. הדלת. הדלת
מובילה לגן-עדן. זה לא גן-עדן במובן הדתי, אלא גן-עדן כפי
שראיתי אותו בחלומותיי המתוקים ביותר.

הגיטרות מנסרות והתופים חורקים, והזמר שפיפון עם פני מכרסם
אצילי וגוף דקיק, נוטף זיעה, זז שם כמו נחש כשכל הקהל רוקע
ברגליים יחפות ומפריח בועות סבון אפור אל השמיים החשוכים, שום
כוכב וירח אין בהם, גם לא אלוהים.

הוא מתווכח איתי שעות מה כדאי לעשות ומה לא. אני התפננתי מזמן.
אין לי חשק לכתוב, אין לי חשק לקרוא, אין לי חשק לחיות בחום
הקיץ הזה. לא שבחורף קל, אבל שם הייאוש יותר נוח. הוא אומר לי
שלא הייתי צריך להשקות את העציץ, אלא לתת לו למות.

"אני אאאהבללל... אני אאאהבללל... צעקתי לפני כולם
במסיבההההה..."

אבל אתה יודע את זה. אתה יודע את זה, ואתה יודע את זה על כל
אחד ואחת שנותן לך את מעט הכסף שיש לו לקנות דברים שהוא צריך.
הוא נותן לך מטבעות וקונה לחמנייה ואשל, זו כל הארוחה שלו
לבוקר.

הם מתחילים בבום, זעקות וצווחות עד השמיים. הם מתגאים בקול
החזק כמעט חסר הסיגריות שלהם. הם משתמשים בהרבה תופים וגיטרות
בס. אבל את הרדיו אני שומע רחוק בחדר וזה משדר בסלון. אם היה
לי אנרגיה עכשיו הייתי צורח יחד איתם "סקס, סמים ורוק נ' רול!"
אבל אין לי כוח.

ישבתי על רצפת העץ הלא-גמורה בבית שאני בונה איתה על הנהר.
כתבתי סיפור קצר לשעשוע, משהו להעביר את הזמן. הייתה אישה אחת
שגרה בתוך בקתה, לא כזאת, ישנה וטחובה, בתוך יער. היער היה על
אי, והאי היה על אגם.

איזה סל זה בכלל? שמתי בקבוק מיץ ענבים לקידוש במקרר שיהיה מה
לשתות. את יפה מאוד. אני נאה...
"תשובתך נאה מאוד, ווטסון יקירי, אך האם שמת לבך למקרה המוזר
של הכובע?"

הוא לא מדבר איתי כבר שנתיים. שעתיים. אני קוראת בשמו שוב ושוב
והוא לא עונה. אמרתי לו שיכול היה להיות יותר גרוע, והנה זה
קרה. אותם הרגשות הכלואים בבטן, אותה הסחרחורת של חוסר-אונים.

היו שודדים. זה סיפור על השודדים, או על ים היין? אולי על
שניהם. הקשיבו היטב ואולי תרוו נחת. אז... שודדים, כן. פיראטים
מה שאומרים, שעברו עם ספינתם ליד אי, וראו דרך משקפת אדם צעיר
יפה תואר מתאבל על מות אהובתו, אישה צעירה שגופה המת היה מוטל
על החוף.

הוא בכה ועיניה חמלו, הוא בכה ועיניה דאגו, ואז נשמעה חבטה
בדלת והיא נעלמה. הוא רץ על ברכיו אל הקיר, מחפש אותה בו, מגרד
בציפורניו, אז הדלת נפתחה ונכנסה אישה כה יפה וכה מכוערת. יופי
חיצוני רב לאין שיעור וכיעור פנימי מושחת וגאה בחטאיו.

מתעורר בחדר ללא שינה, בחדר עבודה. הילדה שאתה אוהב, היא הילדה
שאתה שונא, חושב אם להכין כוס קפה. לא קל להכין כוס קפה בימים
אלה של שכרות. לשתות כוס קפה אחרי לילה של שכרות, זה גורם
מכריע לגועל ואולי אפילו יגרום לי להקיא.

היא תעמוד אולי עירומה באמצע חדר ריק, ותרצה ממך חיבוק שיימשך
לנצח. ואולי היא תיעלם ותשאיר אותך לבד אפילו בלי זיכרון של
נשיקה. בשני המקרים - איש, לעולם, לא יבכה איתך.

מפלצת הכתיבה של סבא, מכונת הכתיבה של סבא, עומדת בדיוק באותו
המקום ובאותה הפוזה כבר חמישים שנה. לפעמים אני מנגן עליה,
שירים למגירה, סיפורים לנשמה. מכונת הכתיבה של סבא אהובה מאוד
על הנכדים, ש-כל היום מקשקשים בה ומקשקשים.

הלך את החורף הזה שעוד מעט נגמר. הלך עם החתולים, עם
בקבוקי-השתייה שהיה אוסף מהפחים, עם האזוב והעובש שהיה צומח על
גופו, עם שיער דביק ושמנוני עור מזיע חוסר במקלחת. היה הולך את
הבתים הנטושים והמזרנים המסריחים, היה הולך את הוודקה הזולה,
את הסיגריות

"יש חריצים סביב עיניך," אמרה לו. "מה ראית?"

כשאתה יוצא מהבית וחושך בחוץ. על העצים תלויים עורבים. אתה
משפשף את הידיים כנגד הקור. אתה פותח מטריית הגנה כנגד הגשם.
ירח כבד, מלא ועגול, כורע ממשקלו מעל צמרות העצים.

הגוף שלי קורס, אני קורס. זה קשה, זה קשה מאוד.
הוא הסתכל עליי בחצי מבט נרגז והמשיך להדיח את הכלים. "ומה
אני?" הוא אמר כאילו גם הוא. אתה בריא, צעיר, חכם. כמו פרי
עסיסי. אתה אפילו סקסי וחטוב. הוא צחקק.

"ערב יפה היום," אומר טרומפי, הוזה עם קיסם בין שיניו ומבקש
סיגריה. "אכן, ערב נפלא," עונה לו ז'בו ושם בידו סיגריה.
"בלילה כזה עלינו להיכנס אל הכפרים ולבעול את הנערות הצעירות.
מה דעתך טרומפי?" "אכן," אומר טרומפי בקול הזוי.

אני לא מבין למה אני צריך ללקק לה את חור התחת. אני אדם עייף,
אני הולך לישון מאוד מאוחר, ובבוקר אני צריך לקום לעשן סיגריה
ולקחת את התרופות שלי. שנים אולי יובלות לא שתיתי מיץ עגבניות,
אני מתגעגע לגלידה אמיתית של שוקו-וניל עם סוכריות, מחלב
אמיתי.

+ שלום, אני שמח שבאת.
- מה אמרת?
+ אמרתי שאני שמח שבאת.
- למה?

אני מחייך והיא מחייכת. מזג-אוויר טוב מעט קריר, הרוח בפנינו,
באיברים. כמו סרט ישן היא לובשת שמלה אוורירית והבגדים שלי
קצרים שק עליי.

היא שכבה-ישבה במיטה והאזינה לרדיו ואני חיפשתי את התדר ללב
שלה. הרבה מטחים סטטיים קלטתי, הרבה רעשי רקע, לכן ויתרתי
ונכנסתי למקלחת. מזג-האוויר היה אביבי, התקלחתי במים פושרים,
עשיתי נוד קטן והסרחתי את כל המקלחת.

ברטה הזמינה אותו לקפה, אמרה "אתה בחור יפה, תשאיר עשירייה
בצד." היא ישבה עם הכלבה הגדולה שלה, זהובת-הפרווה, באחד
הפינות של הגן-הציבורי. הכלבה הייתה נינוחה לגמרי, ורק מדי פעם
הרימה עיניים סקרניות לירוחם.

חתול שחור מיילל אי-שם מבקש קוס שחור של חתולה מיוחמת. צבע
הדממה צבע מוות רך נוזל כמו נוצות על פני הישימון העירוני. למה
לעזאזל באתי לכאן.

"אתה נראה כמו אחד שיצא מבית-שימוש", אמר לי פרנקי כשנכנסתי אל
תוך הבר, "אני גר בבית-שימוש", אמרתי לו. ראיתי את דלילה יושבת
לבד באחד השולחנות ובוכה את נפשה אל כוסית וויסקי.

"סוף העולם לא מגיע, אל תמהרו למכור את הבתים שלכם ואת עצמכם."
אמרתי במיקרופון ושמתי שיר. כאב לי הראש, והמוזיקה, כמה
שניסיתי שהיא תהיה נעימה, רק החריפה את כאב הראש.

זהו. נגמרה החופשה שחיכינו לה כל השנה. הגיע הזמן להיכנס עם
המזוודות הביתה, לפרוק את הוויברטור, הטמפונים, המגבות,
המטליות הלחות, האיפור חזרה לשולחן האיפור, והתחתונים לסלסלת
התחתונים.

עבדה עליי ארבעים עשרים וחמישים. ירדה עליי בצורה משעשעת,
אמרתי - אני לא לוקח שבויים. קיפדה את פתיל חיי, ולא נותר אלא
הלם אילם. כל מה שנתנה, לא פתח את השער לסצינה הזו, בה הגיבור
דוהר אל האופק.

אמר לי בוא נכתוב. על מה יש לכתוב, שאלתי. הבית ריק, ריק
מאנשים, ריק מחיות, ריק מ-רוחות, ריק מצמחים, ריק לגמרי חוץ
ממני שאני פוסע בו הולך מחדר לחדר, ולפעמים מתגעגע קצת לאיזה
חיבוק מבן / בת משפחה, שיפתח לי את הצ'אקרות.

התעוררתי לפנות בוקר כשרשת לוכדת חלומות מכסה את פניי, אבל בכל
זאת התגנבו חלומות לא טובים על חרפת רעב, על פשיזם, על "החומה"
של פינק-פלויד, ועל הספר "1984". אני מסיט את לוכד החלומות
מפניי, וגומע שארית אקסל בפחית על השולחן.

למה מה? אתה חושב שאני נהנית לשכב במיטה כל היום כשאתה הולך
לעבוד? לך לפחות יש תעסוקה, אני סתם משתעממת. כל היום אני
שומעת רדיו, כמה אפשר? אז קניתי לי עשרים דיסקים, מהכסף שלך,
אז מה, מה, לא מגיע לי?

והם יקבלו אותה בפנים מחייכות, מפויסת יותר. יגידו איפה היית,
למה עזבת את המשחק שלנו. הייתי עייפה, היא תגיד. הייתי עייפה,
הלכתי לישון אצל ידיד.

בשער עמד בנצי השמן הכייס, בן 8 וחצי, מלקק ארטיק אדום, לועס
מסטיק ורוד, וכל הכיסים שלו מלאים ופלים מצופים שוקולד
וסוכריות טופי. ראה אותי התחיל לצחוק "וווההה... איזה זקן
אתה!" "מה נשמע, בנצי." אמרתי ממרום שנותיי.

בסנדלים ובכפות רגליים מאובקות היא חוצה את כל מדבריות הסלע
כדי לשאול, לדעת, מה שלומי. ואני לא יודע. המים המתייבשים על
כפות ידיה סודקות אותן, שריריה כואבים והיא לא תגלה לי, לא
תגלה. באתי אליך, היא תמחה את הסימנים פחות או יותר, ושלוש
דפיקות בדלת.

לא יודע מה יש בך מלי, באמת לא יודע. למה אני מוכן לקפוץ ממגדל
עזריאלי כדי לפדות את חייך? למה אני מוכן להיות כל מה שתרצי?
למה אני מרגיש חי רק כשאת נכנסת בשעריי, ומשהו נכבה בי, האור
בעיניים, כשאת הולכת?

זה מה שאמר השדרן או אולי המגיש בטלוויזיה כשהגיש קליפים של
דיוויד בואי, וכינה אותו "דוד המלך." אני נעתי על המרבד העמוק
ומזגתי וויסקי כשאני מביט בחצי עין על המסך, ומרגיש ביטחון
ושלווה גדולים שנובעים מעולם צר כי אין לי אינטרנט והתקשורת
משקרת ואני מאמין, ואלו

שיחקה בי כמו בכלבלב כשאני משתטה ו"משפיל" את עצמי לרגליה. היה
לה דילדו עם רצועות עור בקצה השני, והיא היכתה אותי בו, כלומר
הצליפה, לא שזה כאב, וצחקה וניסתה לשחק אותה מלכה קשוחה, כמו
בסרטים האלה הסוטים,

על הקיר הייתה תמונה גדולה של קורט קוביין הקדוש, עם נר תמיד
דולק לצידה. לעיתים אנשים היו עומדים מול התמונה, בוהים בה
ומתפללים, או בוכים. היה שטיח רך בצבע ארגמן למרגלותיה של
התמונה למי שירצה להשתטח לפניה ולזכך את נפשו המקוללת מהשפעות
קפיטליסטיות ושאיפות יהי

אני חושב אני אצא לדוג לי זיון. אני אלך ברחובות הריקים של 4
בבוקר ואחפש לב שבור כמוני. היי מתוקה, רוצה שנתנחם זו בזרועות
זה בזרועות זו? בואי איתי הביתה שלי, לא חוקי לעשות אהבה בחוץ.

בבוקר אתה מזהה את עצמך במראה בערך, אבל לא בדיוק. לא צריך
להשתמש בכוח כדי לכתוב כתיבה אינטואיטיבית, או איך שקוראים
לזה. יש שמש חולה מרוחה על הפנים שלי, ובזגוגית, ובשולי המסך
הזה.

בגשם הראשון לא היה בשר. פינטזנו על חמין של בשר עם שעועית
וחיטה והרבה רסק ותבלינים, או מה ששמים שם, אבל זה לא היה.
נאלצנו לאכול לחם עם אשל, אפילו שמנת לא הייתה. היה מעט מלח
לבזוק על האשל. זה מה שהיה, לא יכולנו לבקש יותר. לא היה ממי,
מאיפה.

הוא נפל נפילה ארוכה מתהום הפוכה לתוך המיטה שלו. הראש שלו
הדהד. נדמה כמו רפיון וייאוש טיפסו כבר מזמן מכפות רגליו,
התפשטו מעלה אל הגוף, וכעת הם חונקים את צווארו. הראש שלו היה
כענבל פעמון בלי משהו להיאחז בו.

מה לקחת לגן? לקחתי את הדובון הכתום עם העין החסרה, קופסה קטנה
של לגו צבעוני, טושים במלאן צבעים, תיק-אוכל עם כריכים של
בוטנים - בננה ותפוח, ופרח קטן ועוד תפוח לנורית.

"אז מה עושים?" "שותים קפה." "אתה רוצה קפה?" "אני אשמח לקפה."
היא הלכה למטבח ופתאום התבלבלה. איך לעזאזל הוא אוהב את הקפה
שלו?

+ אני מתבייש לשלוח את הילד שלי לגן. הגננת האולטרה-סקסית הזאת
כל הזמן מנסה להתחיל איתי.
- אז מה אני צריכה לעשות? גם לכבס, גם לנקות, גם כלים, גם
רצפה, גם ללכת לעבודה עם הבוס השמן המקריח, וגם לקחת את הילד
לגן?

הייתי מדמיינת אותו. הייתי מדמיינת אותו כשאני שרועה במיטה.
השעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ואני שומעת את ההפגזות מטלטלות
את שנתי עם שאגות הרוח ומנסרת הגשם והעננים שהיו מתפצחים
בשמיים ויורקים ברקים שהתפוצצו לרעמים.

"טוב שנפטרנו מזה." אמר בן הכלבים וצחק. "סדר לי קטנה אחת."
גלגלתי לו והוא עישן. "אני חושב להיות זונה במנזר, או נזירה
בבית-בושת." איחלתי לו בהצלחה והעפתי אותו מהחלון. "נדוש
מדי..." מלמלתי.

סיגריה זה דבר טעים. דבר שצריך להוקיר אותו, לסגוד לו. הסיגריה
ממלא את רגעי השתיקה ורגעי ההרהור. עם סיגריה מסדרים דברים
בראש. סיגריה נותנת גם פסק זמן לחשוב. בזמן של פעילות קדחתנית
שנעה על תחום ריצת אמוק בחיי היום-יום, סיגריה נותנת ספייס,
רגע לנוח

הוא יושב ברגליים מקופלות תחתיו, ובוכה ובוכה. לא חבל על
הדמעות שלך? אני שואלת. את רוצה לעזוב אותי, בת-זונה מזדיינת,
אחרי שנתתי לך את השנים הכי יפות שלי.

רצח בבית הכלא המחוזי. מישהו דקר את פיני הגדול בלב בסכין
עשויה עץ משויף. כש-כל האסירים התפזרו מהחצר, רק פיני נשאר
מוטל מת מדמם. שמואל מנהל בית הכלא נקרא למקום, הוא עומד עם
שיער מתנפנף. קווצה לימין קווצה לשמאל, וגבה אחת מורמת
בתימהון.

בוקר טוב. השמיים נפתחים לאור בוהק ולרחובות יש ריח של גבינה
חמוצה. חלזונות עצבניים בצורה של דרדקים תחת תיק ביה"ס מסמנים
ת'מדרכות. הפועלים מטאטאים את רצועות המדרכה רק כדי לעשות זאת
למחרת שוב.

זו עייפות כרונית, אני אומר לכם. ישן 14 שעות לא רצופות ביום,
שינה מלאה סיוטים, וקם עייף מת. אני קם עם ראש בלון, רוחות
נושבות בו. סיגריה נובלס סטרייט רק להכניס מנה הגונה של
ניקוטין לראש, אולי משהו יירגע.

הוא לא היה חרמן. האמת שהוא לא היה בעל תשוקה כלל. כמו סרט
ישן, כמו נבואה שהתגשמה, הוא ראה אישה צעירה ויפה, חטובת גוף,
הולכת בלבוש קל חשופת רגליים שזופות בנעליי בית. זה לא עשה לו
כלום.

"אבטיח ורוד-אדום על הסכיייין... אבטיח ורוד-אדום על
הסכיייין... רק לחתוך ולקחתתתתתת..."
"תגידי לו שיסתום, לפני שאני פותח לו את הגרון!"

האישה הצעירה אמרה לי בוא שב איתי, אני קוראת ספר, בוא קרא
איתי. לא הכרתי אותה, אבל היו לה פנים טובות, ויותר מזה -
עיניים טובות. לא עניתי לה. עמדתי באמצע שמורת הטבע, עמק
הצבאים, ועשיתי את עצמי קורא את ההסברים והמפות על הלוח.

הרבה-הרבה כדורגל מבולגן, אדם חשוב מאוד סופר את הכסף באמצע
הרחוב. אני רואה את הגברים הצעירים מוכנים למלחמה ביציע. מנהל
המכולת נועל את המכולת בדיוק בשמונה בערב, ונשארו פחות מעשר
דקות.

את לוקחת שתי לסביות שוודיות," היא אמרה לי, "שמה אותן בחדר
כזה יענו יוקרתי, אומרת להן לעשות זו וזה וזו, מעמידה כושי ענק
שמאונן עליהן, מצלמת הכול במצלמת וידיאו, משכפלת, תוקעת
לעטיפות, ותאמיני לי יש מי שיקנה.

האיש בטלוויזיה דופק את האפרכסת בטלפון, הצבעים מתערבבים לו
מול הפרצוף, החום ממיס אותו, הייאוש מאיים לקטוף אותו, החרדה
משתקת אותו, שתי אצבעות חסרות לו, והאיש אומר אתה כותב יותר
מדי טוב.

"אתה לא מכבד אותי כמו פעם..." היא אמרה, ועיניה נשטפו דמעות.
"אני מצטער מאוד," אמרתי, "אבל האמת היא שנמאס לי ממך." "אבל
אני מתוקה וחכמה ויפה, ואתה אוהב אותי..." "את כל מה שאמרת,
אבל אני לא אוהב אותך. אהבתי בלשון עבר, כבר לא."

אתה יודע, הוא אמר, פה הורגים משוררים, ואז מתרפקים על השירים
שלהם. אתה לא משורר, אמרתי. אני כן, אמר. אני כותב בעננים
ובכוכבים. מלאכים מתמוגגים.

"אני הייתי קוראת בספר שמישהי השאירה אצלי איזה שיר, ואז זורקת
את ראשי לאחור. החלונות פתוחים, בחוץ לילה, ורוח של ליל קיץ
הייתה עוטפת אותי כמו הגיעה מהקוטב. הייתי פושטת את ידיי
לצדדים ומרגישה כבדה-כבדה, ובעלת נוכחות. כאילו השפעתי, אתה
מבין? כאילו אהבו אותי."

היא זכרה שפעם רצתה לעלות לשם, כשהייתה קטנה, ואמרו לה שהגישה
לשם חסומה. כשהיא שאלה למה, אמרו לה שמישהי התאבדה משם. היא
חשבה שכנראה יש שמעדיפים שאנשים יתאבדו במקום אחר.

הוא היה מפוחד כולו, בסערת רגשות. פתחתי מיד והוא התפרץ לבית
ונע מצד לצד כמו לבדוק שהבית, הדירה, נראית כמו שהיא נראית.
ואז הוא הביט עליי, והרגשתי צמרמורת קשה, כאילו אני רוח-רפאים.

מכסח הדשא לא ידע מה נפל עליו בימים אלה, הדשא לא הפסיק לגדול.
הוא חקר בנושא וגילה שזה דשא אהבה - כמה שיש יותר אהבה בסביבה,
הדשא גודל מהר יותר.

בשדה רחב של חמניות ניצב דחליל עם רגליים מפושקות וכובע שחור
על ראש הדלעת שלו. הוא לבש את מכנסי העבודה הישנים, ואת הג'קט,
של בעל השדה, והיה ממולא חציר שניתן בנדיבות משדה שכן. רגליו
היו מקלות שפעם היו שייכים למגרפות או מעדרים, וידיו היו ענפי
זית מתלהבים.

יש הרבה שימושים לצלחת הזאת. אתה יכול לחבוש אותה על הראש כמו
כובע. אתה יכול לשחק איתה פריסבי. אתה יכול להתכסות איתה
בלילות החורף הקרים. אתה יכול לדבר אליה, יש לה הרבה מה לומר,
היא תענה.

הוא קרץ אלינו כאילו כן היא משוגעת אני משחק את המשחק. אדיש
כמו מים, לא סופג כלום, ואנחנו צוחקים והאהבה מסריחה. כמה שהיא
מסריחה. התלות הזאת.

לך מ-פה, מה אתה עושה בתוך הדפיוצר של ציף-ציף? אני אנקר אותך
באף. אני אשרוק באוזנך עד שתתחרש. יש לי כנפיים מאוד חזקות, לא
כדאי לך איתי ללכת מכות...

מישהו אמר שאני קטון. לא שאני באמת קטון, אבל ככה הוא אמר לי.
ראיתי אותך, הוא אמר, מתרוצץ בין החדרים בין חדר לחדר, בין
המטבח לסלון למרפסת, שם דיסק ומתחרט, מדליק הסקה, מכבה, מתעטף
בבגדים ואז נשאר בתחתונים.

יש צמר-גפן בקירות. אליס אומרת שזה סתם קורי-עכביש, אני אומר
זה שערות סבתא. מהסוג שמוכרים בלונה-פארקים בתוך מערבל גדול,
ומלפפים אותו על מקל, ואוכלים אותו כמו הסוכריה הכי גדולה
בעולם.

בבריכה משתכשכות להן הבנות בביקיני שני חלקים ומבליטות את
שדיהן בעוד הבנים זוקרים זין בגאווה ומנפחים לפחות בראשם את
שריריהם בעוד השמש נכנסת לעיניהם ומפריעה להם ללטף בעיניים
הקטנות שלהם את הירכיים של הבנות ולבהות בגבעת ה-ונוס הקטנה
התפוחה בין רגליהן.

התעוררתי מוקדם, סידרתי את הזין במכנסיים, וחיפשתי את הסיגריה.
אבל לא הייתה סיגריה. "איפה הסיגריות שלי?" קראתי. משום-מה,
וזה מאוד מפתיע, איש לא ענה לי. מאוד התפלאתי, אבל חיפשתי את
הסיגריות שלי בעצמי.

בתור הסופר המדופלם שאני, אני צריך להתגלח! אני צועק עליה.
קקי, אתה קקי, היא מחזירה, ואוספת את הטישואים המשומשים
מהשולחן בסלון, 'סתכל איזה באלגן אתה עושה, איזה לכלוך, אתה
מתנהג כמו חזיר. אני לא יכול להיות חזיר, אני עונה לה, כי אני
סופר מדופלם, וסופר מדופלם

מה קורה כשמתעוררים מאוחר בלילה, שעון אחד אומר חצות וחצי,
ושעון אחר אומר 1 וחצי, או שכך נדמה. כל השינה הרדיו היה דלוק,
וחלמת אתה את השירים, מה אתה זוכר?

הרחבתי את מספר הפועלים במחצבה... לא, זה לא באמת, זה משחק. זה
בכאילו. אני צריכה שתסדר לי מזגן, חם פה גיהינום. חחח...

"אם אתה הולך אני קובר אותך איתו. תשיר שיר."
"איזה שיר?"
"אנא עארף, משהו שמח, כיאה למעמד."
"עוף גוזל, חתוך את השמיים. עוף לאן שבא לך..."

לבב לפעמים לקח גרעין או שניים, וראיתי שמשהו מתרוצץ לו בראש
ועוד מעט ייצא החוצה. לי הייתה בחילה, ולא העזתי לפצח. לפעמים
שתיתי קצת קולה למרות הבחילה, כי הייתי צמא, למרות שלא היה חם.
ואז לבב אמר שצריך להרוג מישהו.

"כואבת לי השן משהו בן-זונה. לאן נעלמת בכלל?"
כל ה-אני אוהבת אותך- נשכח מהמוח שלה תוך יומיים. באיזה יום
שלישי מזוין אחד הייתה פה, ואמרה שתבוא תוך יומיים. עברה חצי
שנה מזוינת!
"הייתי עסוקה, אתה יודע איך זה."
"לא. לא יודע. איך?"

סוכן Z היה אמור לחזור ממסעותיו כדי להתאכסן איתי בשעת הלילה
המאוחרת. לא ידעתי אם יבוא בחצות, או בסביבות 2 לפנות בוקר,
ולכן בערך ב-11 ורבע התקשרתי אליו כדי להרוות את סקרנותי מתי
יגיע. להפתעתי ענה לי קול של גבר לא מוכר.

עברו הימים, עברו הנשיקות התמימות. עכשיו אנחנו מזיינים זה לזו
לזה את הצורה. היא מכבה עליי בדלי סיגריות, ואני שורט בעורה
בסכין. היא גורמת לי להיות משוגע פרנואיד, ואני גורם לה להיות
זונה מסוממת שנותנת לכולם.

שירלי אמרה לי שאני "מאן-מאן-מאנייק" בגלל שאמרתי לה שאני אוהב
אותה, ושיקרתי. ניסיתי להסביר לה שלא שיקרתי, פשוט אהבתי אותה
באמת ברגע שאמרתי את זה. מה לעשות שהרגע הזה נמשך רק עשרים
דקות.

אמרת שאין לך סיגריות, ומתחשק לך קולה. אז התלבשתי בבוקר אחרי
ששתיתי קפה, והלכתי לתחנת-הדלק שם יש חנות דרכים עשירה. היום
היה פתוח, זה היה יום שבת בבוקר, ואני הסתכלתי סביבי ונשמתי את
הריקנות המשכרת, ריקנות של מנוחה לאחר ימים רבים של פיצוצים.

נקבעה לו פגישה בשמונה אפס אפס בבוקר באיזה מכון מורשה לבדיקת
שמיעה וראייה. הוא התקלח, התבשם, ולבש את הבגדים הכי יפים שלו.
נכנס לאוטובוס כי לא היה לו חשק לנהוג או לנסוע במונית, וישב
מאחורי הדלת הקדמית ליד הזגוגית עם חיוך כבוש על שפתיו.

"אל תעזבי אותי!" מיילל הילד הבוכה, ולו דמעה נצחית. את התמונה
הזו שמתי לפני האח ובעטתי אותה לאש. זכוכית סוכר הדמעות נמסה
ונייר הצבע המקורי נאכל. "אתם תאכלו רק העתקים!" אמרתי למה-שמם
והדלקתי את הנובלס שלי.

"אם תמות אני אהרוג את עצמי כדי להיות איתך. לא תהיה לי סבלנות
לחכות לסוף. חיים בלעדייך זה לא חיים. אתה אוהב אותי, אבל אתה
לא משוגע כמוני. אם אני אמות, יכאב לך. אבל אתה יכול לחיות
בלעדיי..."

"אתה מכביד על עצמך." אמרתי לו. הוא הביט לרצפה ונגע בראשו,
"אבל אני רואה לא אותו דבר, זה אפילו לא מדבר, זה דומה לריחוף
בחלל."

אני מתרחץ במים קרים כשהעיניים שלי נוזלות על החרסינה הרטובה.
יש לי חור בתחת בקוטר של כדורסל אחרי שהחיים דפקו אותי בישבן.
אני שמח על שיר חדש שכתבתי, בטח כולם מתפעלים כמה הבן-אדם הזה
מוכשר. אני מסמיק לעצמי עם עצמי קלות.

הזמן הפסיק לרוץ ככל שזה נוגע לה, והמחשבות הקטנות הקטנוניות
היומיומיות היו מתחלפות במחשבות על נצח הקיום במרחב ובזמן, על
חיים אחרים ומהות הנשמה, ועל החידה של הטבע וכוח החיים.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
עצמי
אל היצירה
לא התייפיפתי במיוחד.

פורטרט
אל היצירה

עצמי
אל היצירה
יצא קצת מטושטש...




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
איזה כיף להיות
זה שמאשר את
הסלוגנים! לשבת
כל-היום ולקרוא
סלוגנים
טריים-טריים, לא
העבשים
והמשומשים האלו
שיש ב"דף
האחורי".


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/GuyShemesh
יוצר מס' 37182. בבמה מאז 26/9/04 21:57

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לגיא שמש
© 1998-2016 זכויות שמורות לבמה חדשה