New Stage - Go To Main Page

סער ורדי
/
אוזניים לכותל

בלי צל של ספק, הקיר היה לבן.  הבוהק של הלובן שלו זעק את זה
למרחקים.  וזה לא היה לבן דהוי של דף מחשב חלק, או אפילו לא
לבן מחוספס כמו של הטיפקס שלו;   היה זה מין גון כזה של לבן
שהיה בו משהו הרבה יותר בסיסי, דבר-מה מאוד בוסרי ומופשט, שהוא
לא הצליח שלא להיות מוקסם ממנו.

איש מיתר הנוכחים האחרים במסדרון הארוך לא ידע כמה זמן הוא ישב
ובהה בקיר מולו, בעודו  יושב  וממתין שתורו יגיע.  כפי שהדבר
נראה היה, זה גם לא עניין אף אחד באופן מיוחד.   כל אחת
מהדמויות שניצבו לידו נראתה הייתה שקועה במחשבותיה היא, ולא
הסיתה מבטה  לצדדים כדי לבחון לפשר מעשיו של האחר.  הם בחרו כל
אחד להסתגר  בתוך עצמו -  האחת עם האזניות המגושמות של נגן
קבצי המוסיקה הממוחשבת שלה,  האחר מאחורי דפיו הצבעוניים של
עיתון יומי  גדול בו החזיק, ועוד עלם צעיר אחד שישב  ממש בקצה
המסדרון פשוט עצם עיניו ונרדם, באקט מלא אסקפיזם מוחצן עד
מאוד.

כשהוא הפסיק לבהות בקיר, והחל לבהות באנשים סביבו, הוא גילה
הבנה רבה לפשר מעשיהם.  לו היה במקומם, גם הוא לא היה רוצה
להתעמת עם מה  שממתין לו  בקצה המסדרון; גם הוא היה מאוד שמח
אילו היה חוזר באחת לשגרת היום-יום המשמימה אך מוכרת וצפויה כל
כך בתוכה נהגו הוא וחבריו לחיות, וכל האי-נעימות העתידית
שהמתינה אך מעבר לדלת הפלדה הגדולה (שהייתה מרחק פסיעה קטנה
להחריד מאיתם) הייתה נמנעת מהם אחת ולתמיד.  בלי ספק, הלחץ היה
גדול,  והעצבים של כולם רפפו.  ובאיזשהו מקום, משום שכה הבין
ללבם, הוא הרגיש צורך לדבר, בשביל לשבור מעט את המתח הרב ששרר
במקום.
  "הקיר הזה משעמם אותי", הוא הצהיר בהפגנתיות אל עבר חלל
האוויר.
התגובות לא איחרו לבוא.

הבחור שישן לידו שינה תנוחה, והתכרבל בתוך עצמו בתנוחה
בלתי-אפשרית בעודו יושב (אם ניתן לקרוא לזה כך) בכיסא.  ההיא
עם המוסיקה נענעה  ראשה מצד לצד לצלילי קצב הסלסה שבקע בקולי
קולות ממכשירה.  ההוא עם העיתון החליף  עמוד, ונראה כי התחיל
לקרוא ביתר סקרנות את מוסף הכלכלה (למרות שלא הבין בזה ולו חצי
דבר).
ואז דלת הפלדה נטרקה, ומתוכה יצאה נערה צעירה ומבוהלת.

העיתון הוסת לצד, האזניות הוסרו, קורי עכביש של לאחר שינה אפפו
זוג עיניים עייפות.  
 "נו?", שאלה ההיא עם הסלסה (שהייתה גם קצת ג'ינג'ית) ,"מה
היה?  מה אמרו לך?"
המבוהלת עטתה ארשת רצינית על פניה:
 "כרגע העונש נשאר בעינו, ואני לא מקבלת הזדמנות נוספת להוכיח
את עצמי."
 "לא יכולת להגיד לו שלא ידעת שאסור להגיש נייר מוכן?",
התעניין בחשדנות בעל העיתון.
 "נו, באמת, קובי!", גערה בו נערת המוסיקה ,"הוא לא כזה
טיפש..."
 "מותר רק לקוות", נאנח קובי, בחיוך מתנצל, ורשרש במבוכה
בעיתונו.
 "חוצמזה, על מה בכלל הביאו אותך לפה?", היא התעניינה.  
קובי שתק, וניסה (לשווא) להתחפר בכיסאו ובעיתון.
 "נו, דנה, זה לא ברור?",  התערב לפתע ההוא שהביט בקיר, בקול
רגוע ובוטח  ,"קובי הוא זה שבכלל הוריד מהרשת את כל העבודות
המוכנות ומכר אותן  למרבה במחיר.  הם לא כאלה תמימים כמו שהם
נראים, הוא והחבר'ה שלו!"

הבחור הישנוני שפשף עיניו בחוזקה, מנסה להתאפס על המיני-דרמה
שרקמה מולו עור וגידים, בעודו  משכים משנתו המקוטעת.   קובי
בינתיים נקרא אל תוך החדר, והוא טרק מאחוריו (בכוונה?) את דלת
הפלדה, בעוד התמונות הרבות שהיו תלויות על  הקיר התנדנדו לכל
עבר בעוצמה.
 "הצלחת לעצבן אותו, הא?", סיננה דנה לעבר הבוהה בקיר.
 "אני אשם בזה  שהוא התעצבן?", שאל הבוהה ,"כולם פה לחוצים.  
אני מניח שגם אתם לא באתם לכאן מרצונכם החופשי...  ואם הוא
בוחר להתעצבן מזה, זו כבר בעיה שלו.  אני לא אחראי למעשים
שלו!"
 "אבל גם אתה רצית לקנות מאתנו עבודות, ראיתי אותך מתעניין
אצלו", התערב המתעורר.    
 "עשה לי טובה, אלכס!", הטיח לעברו הבוהה בעצבנות לא אופיינית
(שהרי עד אותה שנייה ממש היה נראה כאיש הרגוע והשקול ביותר
בקרב חבורת הממתינים) ,"אתה שקוע בזה עמוק עד לצוואר בדיוק כמו
קובי, אם לא יותר.  עם כל הכבוד, אני לא חושב שיש לך פתחון פה
בנושא."
אלכס השתתק, והנערה המבוהלת החלה להתהלך אנה ואנה, כולה אחוזת
תזזית וחסרת מנוחה.

בשלב זה, הבוהה השקול ניגש לעבר הקיר שכה היטיב להתעמק בו,
ויישר עליו את התמונות שהתעקמו כתוצאה מטריקת הדלת של קובי.
לאחר מכן ניגש לעבר ענת, הנערה המבוהלת, והניח בעדינות את כף
ידו על כתפה, עד שזו נעצרה והסתובבה לעברו.
 "אין לך מושג מה הייתי עושה לקובי המנוול הזה אם לא היו כאן
את כל האנשים האלו מסביב!", סיננה ענת בזעם מבין שפתיה.
הבוהה העביר יד מלטפת מעל פניה האדומות.
 "זה בסדר, ענתוש, אני מבין."
היא חיבקה אותו.
 "אני שמחה שאתה פה ואתה עוזר לי.  חשוב לי לדעת שאם אני
נופלת לבוץ, הבן-אלף הזה הולך איתי לשם..."

אלכס קם ממקומו והתמתח.  הוא לא ציפה למבול כזה של האשמות סמוך
כל כך לרגע השכמתו, והטחותיו של  הבוהה בקיר החזירו אותו באחת
למציאות העגומה בתוכה הוא התנהל.   באותם רגעים, זה כבר היה
נראה לו כקרב אבוד מראש, מאחר וקובי כבר היה בפנים, והם אפילו
לא הספיקו לתאם גרסאות קודם לכן.  ובהתחשב בכל הויכוחים המרים
שהתפרצו בין השניים לאחר שהפרשה התפוצצה (שהובילו בהכרח גם
להפסקת חברותם ושותפותם), היה יותר מיסוד סביר להניח שקובי
ינצל בלא היסוס את הזדמנות הפז שנפלה לידיו, ויספר למנהל
באריכות איך השניים הורידו יחד עבודות מוכנות לבגרות מרשת
האינטרנט ומכרו אותן לתלמידים בהפסקות שבין  השיעורים, תוך
שהוא מפליל את חברו משכבר הימים, ומחלץ עצמו חלקית מהצרות
אליהן  נקלע (והכול, כמובן, על גבו של אלכס).

ענת והבוהה המשיכו להסתודד בצד.  הם התחבקו והתנשקו, והוא
השתדל להרגיע אותה עד כמה שיכל.  מזלו היה שהיא התריעה בפניו
בזמן  שלא לקנות את העבודות של אלכס וקובי, מאחר ובקלות יכול
היה גם הוא  ליפול קורבן של מזימה  מושחתת למדי של כמה תלמידי
תיכון משועממים ומתוסכלים כלכלית מכיתת המחשבים של בית-ספרם.  
ומאידך, בכל זאת, חברתו מזה חודש ימים ענת, כן נפגעה מכל
הפרשייה, ועל הפרק עמד הציון הסופי שלה (לפני בחינות המגן
והבגרות) בתנ"ך;  והיא לא יכלה להרשות לעצמה להיכשל בו.
ואולי מכורח הפגיעה הקשה, ואולי כדי לספוג בגבורה את עלבון
אהובתו, החליט הבוהה לקום ולעשות מעשה, ולקח על עצמו את
האחריות לשים קץ לסיפור  המלוכלך.  וכשפנה למנהל בית-הספר
במכתב בנדון אך שבוע ימים קודם לכן, לא עשה זאת בשם
אידיאולוגיה כזו או אחרת או סתם מתוך חמלה יתרה.  היה זה עבורו
כמעין נקמה אישית באחראיים לפגיעה בשמה הטוב של חברתו, והוא
התכוון להמשיך במאבק הזה (בחשאיות הנדרשת להגנת שמו הטוב,
כמובן), עד להכרעה הסופית והנדרשת בנושא האמור!

אלכס לא חשד, כמובן, בחבר של ענת, אפילו שראה  אותו, כאמור,
מתעניין במחירי העבודות.  הוא חשב שהוא סתם השתפן או משהו ברגע
האחרון, והחליט לוותר על רכישת עבודה קנויה מחשש שמא יסתבך.
לדנה לא היה כזה מזל.  היא, לצערה, קנתה עבודות רבות מאלכס
וקובי, אלא שאצלה העניין היה עוד יותר מצער, שכן היא אפילו לא
רכשה זאת ישירות דרכם, כי אם דרך תלמידי שכבות נמוכות יותר
ששכרו השניים לשירותיהם;  ולא חשדה אף לא לרגע, כי שני ידידיה
לספסל הלימודים שישבו לצידה בהמתנה בכניסה למשרד המנהל, הם אלו
שאחראיים לסיבוך העתידי ממנו כה חששה.  והרי כיצד יכלה לחשוד
שאת אותה עבודה בספרות יגישו גם רוב שאר תלמידי י"ב8?  לא היה
להם שכל להשוות עבודות ולראות מה יש למי?  ואיך קרה שדווקא
אליה נטפלו?   היא חשה עצמה כשעירה-לעזאזל, וריחמה על עצמה עד
מאוד.  מרוב שהייתה מתוחה, גם התנפלה על ענת איך שזו יצאה
ממשרד המנהל, ובמקום לדרוש בשלומה ולשאול איך היא מרגישה, ישר
שעטה לעבר פסק הדין, לראות מה מצפה לה בהמשך הדרך.

קובי יצא מהחדר בראש שמוט.  ענת מחצה את ידו של הבוהה.  היא
שלחה לעבר קובי מבט מלא בוז ושטנה, אך זה הרים ראשו רק לעבר
חברה, ועיניו גדולות ובוכיות.
 "למה?", שאל אותו ,"רק רציתי לעזור!"
 "ולעשות קצת כסף תוך כדי...", מלמלה ענת.
 "אתה עוד תזכור את זה, אני לא אעבור על זה בשתיקה!", זעק
קובי בגרון ניחר.
אבל לבוהה כבר לא היה אכפת, כי באותה שנייה הוא נקרא לחדר
המנהל, וחיוך רחב של ניצחון מרוח על שפתיו.
 "יא חתיכת שטינקר!", זעק לעברו אלכס.
 "אני אוהבת אותך...", אמרה ענת.
ודלת הפלדה נטרקה, משאירה את כולם לבהות אחד בשני ובקיר הלבן,
בו הטיח קובי ראשו בתסכול וייאוש.   ופתאום הוא כבר לא היה
נראה כל כך משעמם...





המשך ב'אולטימטיבי' - http://stage.co.il/Stories/147340.
מומלץ לקרוא קודם את 'יום החופש של מר לביא' -
http://stage.co.il/Stories/128520



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/9/02 20:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה