מנכ"ל החברה, מר אריה לביא, היה אדם מאוד עסוק. תמיד היה טרוד
במילוי דו"ח כזה או אחר, או בטיפול באיזושהי תקלה מקומית
שאירעה בפס הייצור של החברה. כאלה היו עסקי ייצור התוכנות
בעידן ההיי-טק. דורשניים, תובעניים, לא נותנים מרגוע לנפש
האדם. אפילו ביום ההוא ממש, שבו הוא שהה בחופשה, עבדו שם על
ניסוי של מערכת הפעלה חדשה בתחום הבידור והפנאי, תוכנה
שהשמועות אודותיה אמרו שבהגיעה לשוק הגדול היא תכה גלים, ותיתן
מענה מיידי והולם להרבה מאוד אנשים במדינה, אם לא בעולם כולו.
אבל שם, בכביש הפתוח, נראה היה כאילו כל הדברים הללו לקוחים
ממציאות אחרת, חלופית. הכול היה נראה כחלום רחוק למדי, שכל קשר
בינו לבין אריה הנו מקרי לחלוטין. הוא היה כעת במקום אחר,
בנסיעה במהירות גבוהה בכבישים הפתוחים של הארץ. על פי השמש
העמומה שניצבה במרכז השמיים ונראתה כאילו היא עומדת לשקוע,
נראה היה כי השעה הייתה שעת אחר צוהריים מוקדמת. ממעל, קבוצה
של ציפורים התעופפה במבנה קבוע של האות וי האנגלית, והשמיים
החלו להצבע אט אט בגון צהבהב, שהפך בהדרגתיות לכתום.
המכונית הייתה מכונית מדגם חדיש יחסית. היא הייתה צבועה בצבע
אדום-מטאלי מבריק. הייתה לה מערכת הילוכים סטנדרטית, הגה כוח
מרשים, וגג נפתח, שבשלב זה הפציעו מבעדו קרניה הנותרות של השמש
הגוועת. מבעד למערכת הסטריאו שהייתה מותקנת בתוך הרכב בקעו
צלילים נעימים של להקת פופ ענוגה משנות השמונים של המאה
הקודמת, להקה בשם "דייר סטרייטס" או משהו בסגנון, שאריה מאוד
אהב. גיטרות עדינות מילאו את חלל הרכב ונשארו לעמוד בו, כמו
בושם טוב שנותר באוויר, גם זמן רב אחרי שהאדם ששם אותו כבר לא
שם.
רוח חמימה של סוף הקיץ עטפה את פניו של אריה מתוך החלונות
הפתוחים לרווחה. הוא חייך. היה בה משהו מדגדג, ועם זאת מרגיע
ברוח הזו. מייד עוררה בו כמיהה למחוזות ילדותו בקיבוץ לשפת
הכינרת, כשהיה משתכשך במימיה בשעות בין ערביים באמצע הקיץ.
ולצידו, כמובן, אשתו, לבושה במכנס ג'ינס צמוד, חולצת טי לבנה
פשוטה לגופה מתנופפת ברוח, כאילו נעה לצלילי המוזיקה. ושיערה
הבלונד-שטני הארוך גולש במן טבעיות מעוררת השתאות על כתפיה
הרפויות, ועורה הלבן סמוק, כנראה מתוך התרגשות או סתם הנאה
רגעית. ניכר היה כי גם היא, כמו אריה, נהנתה מהטיול. נופי הארץ
התחלפו במהירות לנגד עיניה, והיא הביטה בם כמהופנטת מיופיים
הרב.
שעות רבות הם נסעו, חולפים על פני הדיונות האדירות, ומרחבי
הגבעות וההרים השוממים של אזור הדרום, על פני הבנייה הצפופה
ומבני התעשייה המרשימים שהשתרעו למולם באזור המרכז, ולבסוף גם
הגיעו לירוק המרהיב והאינסופי, יערות רבים של צמחייה צפופה
קורנת חיים באזור הגליל והעמקים.
לא היה להם יעד מסוים, כך נראה היה, שכן לאורך כל שעות נסיעתם,
הם לא עצרו ולו פעם אחת. גם המכונית, מאיזושהי סיבה תמוהה, לא
דרשה דלק, לא עשתה קולות של הפסקה או עצירה או כל דבר בדומה,
היא פשוט המשיכה והמשיכה כאילו עצם כוח האינרציה של החיים
והקיום עצמו הוא שדחק בה להמשיך קדימה בכל העוצמה.
ומבעד למשקפי השמש החדשות של חברת 'פרינס' הידועה, הביטה לפתע
אשתו של אריה לעבר בעלה, שכל כולו היה מרוכז בהתפצלויות
הכבישים הרבות שהלכו והסתעפו לנגד עיניהם, ככל שהם הצפינו
הלאה, אל תוך המרחבים הפתוחים של רמת-הגולן.
"אריוש", פנתה אליו בקולה השקט, שנשמע היה כאילו נלקח מחלום
רחוק,"אני שמחה שלקחת אותי איתך לנסיעה הזו."
אריה הביט בעיניה הבורקות וחייך אליה.
"אני חושבת שזה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לקוות לעצמנו בתקופה
כל כך לחוצה."
באחד המצפים הגבוהים שהשקיפו על הנוף הצפוני ממעל, הם החנו את
הרכב ויצאו היישר לתוך רוח חושנית במיוחד. השמיים היו אדומים
במלואם, ורק קצותיהם הנמוכים רמזו כי בעבר הם נצבעו בגוונים
אחרים של צהוב ולבן. ושוב אותן הציפורים ממקודם, במבנה כמעט
זהה לזה שנצפה בתחילת הנסיעה.
אריה חיבק את אשתו, והיא הסירה את משקפי השמש שלה, והרשתה
לעצמה להינמס בין זרועותיו, בדיוק כמו פעם, כשהם רק החלו לצאת.
שניהם חייכו חיוך רחב במיוחד, בעוד הוא לוחש לתוך אוזנה דברי
אהבים שרק זוגות מבינים. כשסיים, היא נשקה לו ואמרה בפשטות:
"אני אוהבת אותך."
ונעלמה.
המערכת ניגנה עכשיו שיר אווירה מלנכולי של אותה הלהקה, שדיבר
על חברות אמת ועתות מלחמה. הוא חזר עתה לרכב ושלף מתוך תא
הכפפות פחית רד-בול שהביא עמו בתחילת הנסיעה, ושתה אותה לאיטו,
בעוד הלילה יורד על הכול. ובעודו יושב לבדו על המנוע המחומם של
הרכב, הוא הביט על חליפת העסקים שלבש, משך בעניבה המהודרת שלו,
ולאחר כחכוך קל בגרון אמר:
"מחשב, סיים הדמייה."
השמיים השחורים החלו להיעלם, בדיוק כמו אישתו. הכוכבים נדמו
אחד אחד, עד שלא נותר ולו אור קלוש אחד ממעל. המכונית החלה
להבהב, ובאחת הפכה לתא מציאות מדומה מתכתי ופלסטי. פחית
הרד-בול הייתה כלא הייתה. רמת-הגולן שוב נראתה כמו מעבדת
הניסויים של החברה שהייתה בבעלותו של אריה לביא, שהייתה ממוקמת
באחת הקומות האבודות והגבוהות בבניין המרובע של מרכז עזריאלי,
ואנשים קטנים, לבושי סרבלי עבודה לבנים וכחולים, החלו צצים
לפתע משום-מקום בכל מקום.
"נו, בוס...", ניגש אליו אחד מהם, תוך שהוא סופק ידיו בחיוך
מתחנחן, "מה אתה חושב על התוכנה החדשה? אופטימלית ביותר להפגת
מתחים, לא?"
אריה משך בכתפיו, בעוד העובד הקטן והמסור תיאר לו בפרטי פרטים,
תוך שימוש במונחים טכניים מורכבים ומסורבלים, כיצד מערכת
ההדמיה העצמית מאפשרת ליצור תחושה עילאית של מציאות אמיתית,
תוך שהיא כוללת בתוכה תעתיקים אותנטיים של אינסוף קבצי מוסיקה
שהועתקו לתוכה, מראות אמיתיים של ארץ ישראל שהוקדשו לצורך
הכנתם שעות רבות של מיפוי וסימולציה קדחתניים, טעמים כמעט
מושלמים של מאכלים ומשקאות מוכרים ואהובים; וגולת הכותרת -
שעתוק ייחודי של דמויות אנוש מציאותיות.
מקץ רבע שעה לבערך של הסברים שכלתניים ומלומדים של העובד, היסה
אותו אריה בתנועת יד עייפה.
"תראה, גרוס", הוא הדגיש את שם משפחתו של העובד לצורך האדרת
הסמכותיות שלו בעיני עצמו ,"אני מאוד מעריך את העבודה הרבה
שהקדשת לצורך קידום הפרויקט הזה."
נשימה עמוקה. הפסקה.
"שלא תבין אותי לא נכון, אני באמת מאמין שיש כאן הזדמנות
ייחודית לפרוץ לשוק הרדום-יחסית של תוכנות המציאות המדומה
בארץ, ובאמת האפשרויות המגוונות והרבות שהתוכנה כוללת מהוות
מרכיב חזק ביותר, שספק אם חברות היי-טק אחרות- כן, אפילו ברמה
הבינלאומית; תוכלנה להתמודד איתם בעתיד הנראה לעין..."
גרוס הביט באריה בשקיקה, מצפה להמשך דבריו, אך זה בחר להשתתק
פעם נוספת.
"אבל?", שאל בהיסוס את האחראי עליו.
"אני לא יודע, כל המראות האלו, כל הטעמים האלו, והדמויות של
האנשים. זה אמיתי מדי, צורם מדי. אני מודע לעובדה שבתקופה כל
כך סוערת של פיגועים ומלחמות זה נורא מפתה לשחזר את היקירים
שלנו שהלכו לעולמם, אבל הכאב, וההתפכחות חזרה לעולם האמיתי, זה
חזק מדי לטעמי."
הפעם היה תורו של גרוס לבלום את פיו. הוא הבין ללבו של הבוס.
"בכל מקרה", אריה קם ממקומו, וטפח על שכמו של גרוס, בשביל שלא
ירגיש כל כך רע עם עצמו, "אני כבר אדבר איתך על זה מחר, כשאני
אחזור. בינתיים כבר מתחיל להיות מאוחר, ואני צריך להספיק
להגיע לאזכרה של אשתי."
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.