1.
המודעה בעיתון הייתה לקונית וקצרה:
דרושים!
צעירים וצעירות משוחררי צבא בני 21-25,
לצורך ניסוי מערכת הפעלה חדשה בתחום הבידור והפנאי.
לפרטים יש לפנות לחברת 'לביא את גרוס',
בבניין המרובע במגדלי עזריאלי, תל-אביב.
ענת הוציאה את הפתק שגזרה מהעיתון מכיס מכנסי הג'ינס שלה. היא
קיפלה אותו לשניים ואחר כך קיפלה שוב, כך שיכיל ארבעה חלקי
נייר שווים. למרות שלא יכלה להסביר זאת לעצמה, היא מאוד נהנתה
להתעלל בפיסת הנייר הקטנה וחסרת הישע שאחזה בידה. הייתה איזו
תחושת נקם חזקה ובלתי ניתנת לשליטה שמילאה כל נים בגופה הצעיר,
כל אימת שהזדמן לידיה להוציא אגרסיות שונות שהיו בה על מוצרי
נייר למיניהם. מתי שרק יכלה, נהגה לקפל אותם, לגזור אותם,
לקרוע אותם - אפילו יצא לה לשרוף אותם מעת לעת!
כך היה גם הפעם, עם המודעה שגזרה מהעיתון. כשסיימה ענת לטפל
בה, הייתה המודעה הגזורה לא יותר מאשר צל עמום של מה שהייתה
פעם. כל הווייתה הסתכמה כעת בהיותה גוש נייר מקומט ודהוי,
מוסתר היטב באחורי מכנסיה.
הפסיכולוג שלה אמר שהוצאת כעסים ותסכולים על חפצים דוממים
הייתה צורת התנהגות והתנהלות מוכרת אצל אנשים שחוו טראומה קשה
בעברם כדוגמתה וכי יש באקט זה מעין ריפוי בעיסוק, ברמה כזו או
אחרת. והרי עבור ענת, פעולת ההתעללות בנייר הייתה הרבה יותר
מאשר תרפיה פסיכולוגית בגרוש: שהרי הניירות הם שהביאוה למצב
הקשה בו הייתה כיום.
הכול התחיל כמה שנים קודם לכן, בהיותה תלמידת תיכון לקראת סוף
השמינית. התקופה הייתה תקופת הבגרויות, תקופה מתוחה וחסרת
פשרות בחייה הקצרים של ענת. כמי שלמדה בבית-ספר יוקרתי במרכז
הארץ והייתה בת למשפחה אקדמאית ענפה, חלו עליה לחצים רבים מבית
להצליח בתקופה זו - ואף להגיע לקו הגמר בהצטיינות. כל
חברותיה עמדו על ממוצע משוער של תשע פלוס, מה שרק הוסיף שמן
למדורה ועורר אצל ענת את יצר התחרותיות ההרסני.
ובדיוק אז, בין כל הלחצים הכבדים והמתיחויות הרבות, הוא הופיע
בחייה.
ענת הכירה את הנער הצעיר והכריזמטי שלמד באחת הכיתות המקבילות
בשכבתה רק בראשית י"ב. עד אז שמעה התלחשויות במסדרונות בית
הספר על החתיך ההורס והאצילי מהמגמה החברתית שמדבר בשקט, אך
כובש את לבבות ההמונים בלשונו הצינית והמושחזת, בחושי הצדק
והמוסר הגבוהים שלו ובמראהו הנערי-אך-בוגר. אמנם נתקלה בו
במסדרון מפעם לפעם, אך מאחר והשכבה מנתה מאות תלמידים, לא קלטה
מעולם את שמו, וכך גם לא יצא לה להחליף איתו ולו מילה קטנה
אחת...
עד שפעם אחת נתקלה בו בהיסח דעת בכניסה לאחת הכיתות.
מרגע זה, התנהלות העניינים בין השניים הייתה כמעט-אגדית. לאחר
שאסף עבורה את ספריה שנפלו ברגע ההיתקלות, שאל אותה לשמה והציע
ללוותה כפיצוי לכיתתה. בסוף היום חיכה לה מחוץ לכיתה עם פרח
גדול ו-ורוד והלך איתה כל הדרך הביתה. מחלוף שבוע, כבר הזמין
אותה לצאת וסעד עמה בליל שישי במסעדה יוקרתית לאור נרות. כל
מילה שיצאה מפיו הייתה כפנינה נוצצת, מונחות בקפידה על שרשרת
מוזהבת. לשונו אמנם הייתה ידועה בציבור כחדה, אך כשהיה עמה
הפכה לפתע למקור בלתי-נדלה למחמאות; וכמויות לא מבוטלות של דבש
נטפו ממנה ללא הרף. אחרי שבועיים כבר הוכרזו כזוג רשמי והיו
לשם דבר בשכבה.
אלא שברקע, כל אותה עת, ריחפה אימת בחינות הבגרות הממששות
ובאות. והנה, בין בילוי סוער לליל-אהבה אינטימי, גילתה לפתע
ענת כי מועד הגשת עבודת הגמר בתנ"ך, שעתידה הייתה להוות כשליש
מציון ההגשה הסופי לבחינת הבגרות שלה, היה מרחק ימים ספורים
בלבד ממנה - וכל קשר בינה לבין החומר הנלמד בנושא היה מקרי
בהחלט.
למזלה הרב (כך חשבה לעצמה כששמעה על העניין לראשונה), התגלגלה
באותם ימים שמועה על שני תלמידים משכבתה, קובי ואלכס, שהכינו
ומכרו, בתמורה לתשלום סמלי כמובן, עבודות-גמר מוכנות בכל נושא
שנלמד בבית-הספר - החל בתנ"ך וכלה בחינוך-גופני ואנגלית.
שועטת על התגלית כמוצאת שלל רב, מיהרה ענת להתחבר לאותם יזמים
צעירים ולקנות מאיתם בדיוק את העבודה בתנ"ך שביקשה, תמורת
ארבעים וחמישה שקלים חדשים בלבד (!); אלא שבמקום שציון מאה
עגול יתנוסס על המסמך שהגישה ביום השבת העבודות, היא "זכתה"
לאפס גדול מרוח על עמוד השער, בצירוף הזמנה למשרד מנהל
בית-הספר (נו, טוב, לפחות הספיקה להזהיר את בן-זוגה לא לרכוש
עבודה בטרם נתפס גם הוא ברשת).
סופה של הפרשה היה מר. הסתבר שהמורה לתנ"ך הצליב את העבודה
שענת הגישה לו עם עבודות נוספות, זהות לחלוטין, שקיבל בסמוך
למועד ההגשה. בצל היחשפותה החלקית של הפרשה, חשה ענת מאוימת
ומפוחדת מגורל עתידה האקדמי ומיהרה לשתף בכך את בן-זוגה הטרי.
האחרון, שדאג עד מאוד לשמה הטוב של זוגתו, דיווח במכתב למנהל
בית-הספר מי באמת עומד מאחורי תרמית העבודות המוכנות. עד מהרה
התברר כי קובי ואלכס הם שעבדו על כולם ולמעשה בכלל הורידו את
העבודות המוכנות שמכרו מאתר מוכר ברשת האינטרנט - ולא ניפקו
עבודות מקוריות כפי שהתחייבו לתלמידים. המנהל, בתגובה, הפיל
את רשת העבודות הלא-חוקיות בכך שהשעה את קובי ואלכס מבית-הספר
ו-כן וידא ששום מוסד חינוכי אחר באזור לא יקלוט אותם לצורך גמר
לימודיהם התיכוניים. ענת סיימה את שנת הלימודים, אמנם, אך
נענשה על כך שבחוסר אחריותה הזניחה לימודיה ורכשה עבודה
לא-חוקית. היא הוגשה לבסוף לבגרות בתנ"ך בציון נכשל. מיותר
לציין שכשהתגייסה לצבא, לא הייתה בידיה תעודת בגרות מלאה.
קובי הבטיח לחבר של ענת כי הוא ינקום בו על "מלשנותו" כדבריו
- ואכן עמד בהתחייבויותיו חודשים ספורים מאוחר יותר. יום אחד,
בצאת הזוג מסרט בבית-הקולנוע, הגיח קובי עם מספר מחבריו מתוך
סמטה אפלה והחל להכות בעלם הצעיר מכות נמרצות בכל חלקי גופו.
שני חברים תפסו את ענת כך שלא תוכל להגיב ולנגד עיניה ראתה
כיצד דוחפים אותו לקרן הרחוב ובבעיטות ואגרופים חסרי אבחנה
מצלקים את מראהו הנערי ושוברים את רוחו. רק מקץ רגעים ארוכים
מדי של צעקות כאב וסבל של שני בני הזוג, ניאותו כוחות הביטחון
המקומיים של העיר להגיע לאזור ולפזר את האלימות הברוטלית
והלא-מוצדקת שהתחוללה שם.
קובי נעצר. החבר של ענת אושפז בבית-החולים עם שברים בצלעותיו,
יד ימין מרוסקת, שריטות ושטפי דם רבים ו-פנס בעין שמאל.
בוועידה הרפואית שנערכה לו בבסיס הקליטה והמיון של הצבא
בתל-השומר שבועות אחדים לאחר המקרה, הוחלט שלא יהיה חייל קרבי
(למרות בקשתו להתנדב לשירות צבאי שכזה) וכי גיוסו יידחה בקרוב
לשנה. הוא שקע בדיכאונות רבים והחל להאשים את עצמו באחריות
למצבו הבריאותי והנפשי. משך זמן רב היה שרוי ברחמים עצמיים
וענת ניצבה שם לצדו, מחזיקה לו את היד לאורך תקופת האשפוז
והטיפולים הפיזיותרפיים, דרך שלב הטיפולים הנפשיים המייגעים
והאינסופיים ועד ההתמודדות היומיומית עם השיבה לשגרת החיים
בבית.
כל אותו זמן, התכחשו לה הוריה לאור כישלונה בבגרות בתנ"ך
ופרשיית העבודות בה הסתבכה. הם האשימו את בן-זוגה במעידתה של
בתם וטענו כי הוא הוליך אותה שולל בקסמיו. יצא שלמעשה ענת
נאלצה להתמודד מדי יום עם טענות קשות מבית מחד ועם חבר פצוע
(נפשית ופיזית) מאידך, שאיבד את כל קסמו האישי והפך להיות יצור
רכרוכי ומסוגר בתוך עצמו; אך עדיין נשארה איתו, אם מתוך אהבה
אמיתית וכנה ואם סתם מכוח האינרציה ומכורח העובדה שחשה אחריות
ברמה כזו או אחרת למצבו העגום הנוכחי.
לבסוף, כשהגיעה לשרת בבסיס סגור בשטחים במסגרת תפקידה הצבאי,
הוא נפרד ממנה. הוא טען שהדרך היחידה שלו להחלמה אמיתית היא
להתנתק מכל מה שסימל עבורו את חייו הקודמים טרם הפציעה; והרי
"גם ככה הקשר הוא לא מה שהיה", עכשיו שהיא בצבא ומשרתת רחוק
והכול. ולה לא היה מה לומר להגנתה, חוץ מלהיהפך לשבר-כלי
תלותי שלא תפקד בלעדיו ולהיקלע למערבולת החושים האפלה והחשוכה
ביותר בחייה.
מהצבא היא השתחררה אחרי אחד-עשר חודשי שירות בלבד, לאחר
שהפסיכולוג הצבאי של יחידתה מצא אותה לא כשירה נפשית לשרת
במסגרת צבאית. את השנתיים הבאות בחייה העבירה בהיסחבות
אינסופית בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים מקצועיים שלא נתנו מאום,
אך לקחו הרבה כסף. היא פיתחה נטייה אובדנית לחפש תשובות
לבעיותיה דרך מודעות בעיתונות והוציאה, כאמור, אגרסיות נסתרות
על פיסות נייר מזדמנות (אולי כחלק מנקמה לא מודעת בעולם
הניירות, שסיבכו אותה מלכתחילה בכל פרשיית העבודות, שהיוותה
פתח משמעותי לצרותיה העתידיות).
זאת, כמובן, עד שנחו עיניה על אותה מודעה מסקרנת של חברת 'לביא
את גרוס'.
2.
מימי האגם נראו שלווים ורגועים. הם היו כחולים וצלולים
והתפרשו על פני מספר מכובד למדי של קילומטרים מרובעים. השמש
יקדה במרכז השמיים הלבנים, מסנוורת את עיניה של ענת בהשתקפותה
על קו המים. זו מיהרה לסוכך על עיניה בעזרת ידה הימנית, בעוד
ידה השמאלית שעונה עם כל גופה לאחור על גוף הספינה הזעירה בה
שטה לה להנאתה.
'הנה עצה של הפסיכולוגים שלי שהייתי צריכה להקשיב לה מזמן',
הרהרה לעצמה ברכות ,'סתם לשוט לעבר שום-מקום בספינה קטנה
מעץ... להירגע מכל ההתרחשויות ופשוט לנשום אוויר נקי.'
היא עצמה עיניה והניחה גם את יד ימין לצד גופה - ולרגע קל חשה
במין תחושת נעימות מעקצצת עולה ויורדת בכל גופה. חיוך נרחב
התפרש על פניה מקצה לקצה.
הוא נמחק כעבור דקה.
כוח שהיה גדול בהרבה ממנה טלטל את ספינתה מצד לצד. האגם בו
שטה התמלא גלים גלים והאדמה תחתיה החלה ממש לנוע ולהשמיע קולות
חורקים. היה נראה לה, לענת, כאילו דבר-מה עצום רחש מתחת
לרגליה ולספינתה והתכונן להגיח לעברה מתוך קרקעית האגם. מבעד
למים הצלולים הבחינה בצללית של לטאת-ים ענקית, יצור מחריד
שנראה היה כמו שילוב של דרקון עם כריש מצולות אימתני. מה שזה
לא היה, זה התקדם לעברה בתנועות שחייה מהירות וצלליתו הלכה
וגדלה עם כל שנייה שחלפה.
ענת ניערה עצמה בבת אחת מתנוחת השכיבה. היא הביטה בחרדה בעצם
החי שאיים לפרוץ החוצה מהמים וחשה כיצד האימה שבה ומשתלטת על
גופה, בדיוק כמו אז, בסמטה החשוכה, כשקובי וחבריו היכו בחברה
לשעבר והחזיקו אותה חסרת אונים, מבלי שיכלה לעשות בכדי מנת
להצילו.
'לא!', היא זעקה לעצמה בתהומות תודעתה ,'אל תיתני לזה לקרות
שוב! הפעם תפסי פיקוד ותנצחי!!!'
לאחר שעודדה עצמה להילחם במה שהפר את שלוות חייה, החלה לחפש
כלי-נשק יעיל. את הפתרון מצאה בדמות משוטי הספינה, משוטי עץ
חזקים באורך מטר וחצי כל אחד.
'הגיעה העת להשיב מלחמה שערה!'
מפלצת המים הדו-ראשית קרעה באבחה רועשת את מעטה המים הפסטורלי
של האגם. היא הזדקרה במלוא כיעורה בהגיעה לקו המים, מותירה את
ענת פעורת-פה לנוכח מראיתה. מדובר היה אכן במעין סוג של
לטאת-דרקון אימתנית. גובהה היה לפחות ארבעה מטרים; רוחבה,
פחות או יותר, זהה. גופה הירוק-מלוכלך היה מכוסה זימים, מים
קולחים ניתזו ממנו ובהקו באור השמש. שתי ידיים קטנות אך בעלות
ציפורניים חדות נפרשו לצדדים בהתרסה מפלג הגוף העליון. זוג
כנפיים רחבות-תואמות שהיה ממוקם במעלה גבה עשה זאת במקביל.
פלג גופה התחתון עדיין כוסה בחלקו במים, אך מעל המפלס נראה
גופה של המפלצת המשונה כגוש בשר מסריח ומחריד שהלך ונעשה צר
ככל שהוא התקרב למה שאמור היה להיות הצוואר. בנקודת החיבור
שבין הצוואר לגוף, התפצל היצור לשני צווארים מוארכים שבסופם
שני ראשי-אדם מעוותים שדמו בדיוק, להפתעתה הרבה של ענת, לאביה
ולאמה.
"תפסיקי להסתובב ותתחילי לעשות משהו עם החיים שלך!", זעק
ראשה המפלצתי של האם בקול מתכתי צורם.
"את מעליבה את המשפחה. מבחינתנו,
את לא הבת שלנו!!', צווח
ראש האב.
ענת ידעה מה היא צריכה לעשות.
כמו לוחמת מחושבת היטב מהמיתולוגיה היוונית, זינקה ממקומה
ונעצה את המשוט שבידה הימנית מתחת לליבה של המפלצת. שני ראשי
ההורים המעוותים נאנקו יחדיו בכאב גדול.
"ענת, ככה את עושה לאימא שלך? לבשר מבשרך?", פנה אליה ראש
האב, שנראה היה עתה חיוור ומבעית מאי-פעם.
הוא עיקם והאריך את צווארו וכופף אותו כך שפרצופו יישק לפרצופה
של בתו.
"אבל חשבתי שאני לא הבת שלכם!", זעקה לעברו - ונעצה המשוט
השני בפני האב.
צווארו של ראש האם, שנותר ללא פגע, התכופף אל בין רגלי הבת
הסוררת והרימה באחת באוויר. ענת ניסתה להתנגד, אך כבר לא היו
בידיה אמצעים לעשות זאת. בהנפת ראש קלה, הועפה לעבר יעד בלתי
ידוע על ידי צוואר-האם... ונחתה כעבור שניות ארוכות בתוך סבך
שיחים.
קול בכי חרישי מילא כעת את חלל האוויר. מוזיקה אירית ישנה
התנגנה ברקע. ענת ניסתה לקום מהסבך, אך ראשה היה סחרחר
מהנפילה והיא מעדה חזרה לתוכו כלעומת שקמה. הבכי הלך וגבר
וענת הייתה בטוחה שהוא מוכר לה מאיפושהו, אולם באותו רגע הזוי
על גבי ציר הזמן המוטרף בו התנהלה, לא ידעה לשים את האצבע שלה
בדיוק על זהות הבוכה האלמוני.
"שלום?", קראה לעבר הצמחייה הרבה שסבבה אותה ,"יש פה
מישהו?"
אין תגובה.
באיטיות זהירה, חילצה עצמה הבחורה הצעירה לבסוף מבין השיחים.
כשהתרוממה, הבחינה בדמותו של עלם צעיר רכון אל תוך עצמו בתנוחה
עוברית, ספק יושב ספק שוכב על גזע עץ כרות, מרחק מטרים אחדים
ממנה. הגזע בלט באופן מחשיד ביחס לצמחייה הירוקה והסבוכה
בתוכה היה נטוע, כמעט כאילו מישהו נטע אותו שם בכוונה, כקונטרה
לכל הירוקת והחיים שלבלבו מסביב. ענת הסתקרנה. לראשונה מזה
שנים, חשה כמויות מוגברות של אדרנלין זורמות בעורקיה והיא
הרגישה כמי שנולדה מחדש נוכח המתח וההתרגשות המחיים בהם הייתה
שרויה.
בצעדים מעט מהוססים, היא התקרבה לדמות המשונה שבכתה על גזע
העץ.
"הכול בסדר?", היא קראה לעברה, אך הבכי השקט נמשך ואף גבר.
בעודה צועדת בעדינות בין סבכי שיחים, נזכרה לפתע מהיכן היה
מוכר לה אותו בכי חרישי. פעם אחת שמעה אותו בעברה,
בבית-החולים 'איכילוב' בתל-אביב, למחרת פציעתו של חברה לשעבר
בידי קובי וצוות החוליגנים שלו.
"חמוד?", קראה לעבר מה שהתגלה לכאורה כ-'אקס המיתולוגי' שלה
,"קושקוש, זה אתה שם בוכה??"
קושקוש לא ענה.
"נושי, זה אתה?", חרף הפרידה הקשה, היא שמחה משום מה לראותו
בעולמה החדש והמפתיע ,"מה קרה לך, חמוד?"
היא הניחה את כף ידה השמאלית על כתפו הימנית, בעודה ניגשת אליו
מאחור.
קושקוש הסתובב לעברה בפתאומיות. לא, זה לא היה אותו עלם יפה
תואר שזכרה, שאהב להתעמק בקירות לבנים ולהעיר הערות עוקצניות.
הוא אפילו לא דמה לאותו שבר כלי שהיה אחרי המכות. מראהו היה
מבחיל פי כמה ממה שזכרה - וזאת בלשון המעטה. ראשית, ראשו היה
ענק, בממדים בלתי-פרופורציונליים בעליל לגופו הרזה והשברירי.
שתי עיניו היו סגולות ונפוחות, אישוניהן מלאי נימי דם רוטטים
ומטים להתפוצץ. אפו היה שבור וממוקם בקצהו הימני של פניו.
שיערו היה תלוש או מרוט, בגוונים מתים של לבן ואפור. פצעים
ושריטות עיטרו את מה שהיו פעם לחייו, סנטרו ומצחו. אוזנו האחת
הייתה תלושה כמעט לחלוטין, מתדלדלת מעל ראשו בזכות פלח עור קטן
אך עיקש. פיו הגדול והפעור חשף לולאות ריר מזדנבות, שהשתרבבו
מקצה השפה התחתונה ו-שיניים שבורות וחסרות.
ליבה של ענת החסיר פעימה.
"מי אתה?", הזדעקה בעצבים מרוטים ,"מה עשית לחבר שלי?"
"אבל ענת", קולו של היצור נשמע נמרח ויבבני ,"אני החבר שלך,
את לא זוכרת? אני הצלתי את כבודך בפרשיית העבודות ותמכתי בך
לאורך כל הדרך..."
"כן, ממש", ענת הצליחה להשיב לו בנחרצות, מבלי להקיא נוכח
המחזה המזעזע שנגלה לנגד עיניה ,"
אני זו שהחזקתי לך את היד
בזמנים קשים וקשים יותר... וכשהייתי צריכה את
עזרתך, אתה
מיהרת להשתחרר ממני והותרת אותי הרוסה!"
"אבל ענתי...", הוא המשיך לבכות ולייבב ,"
אני אוהב אותך
ואני צריך אותך! לא תבואי לקראתי אפילו קצת?"
הוא הושיט לעברה יד עקומה ומחוטטת וצירף לכך מבט מפייס. לרגע
אחד, נדמה היה לה כי זיהתה קורטוב של אנושיות בדבר שניצב מולה,
שנראה היה כמו צל של חיקוי עלוב למה שהיה פעם אהובה. האם
תיענה למנחת הפיוס?
"
לא!!!", היא הזדעקה ותקעה את שתי ידיה בשאריות הפרצוף
המזוויע שלצידה, "אתה לא רוצה אותי! אתה מעולם לא אהבת אותי,
אלא רק ניצלת אותי כדי להרגיש טוב ושלם עם עצמך!"
היא חיטטה בכוח בפצעיו ובאיברי פרצופו עד כי אלו הפכו לכדי
עיסה דביקה בידיה - וחברה לשעבר נעלם כליל. כל כעסיה עליו
התמוססו בתוך ידיה והיא חשה מרוצה.
המוזיקה האירית השתתקה עכשיו והתחלפה לה במוזיקה גותית
אפלולית. השמיים השחירו וקולו האדיר של רעם, בתוספת ברק
חשמלי, פילחו את חלל הלילה הצעיר.
"אז מה...?", שמעה מאחוריה ענת קול מוכר ומתנשא ,"החלטת שאת
רוצה חתיכה ממני??"
היא הסתובבה ושפשפה את עיניה המותשות בתדהמה. זה היה קובי,
לבוש מדים שחורים, עם רטייה שחורה נוסח משה-דיין על עינו
השמאלית. סכינים רבים וארוכים השתלשלו מחגורת מכנסיו,
מאופסנים היטב בתוך נרתיקי עור מסוגננים. על גבו נשא רובה
צלפים מסוג קלצ'ניקוב, שתי מחסניות כדורים מלאות מחוברות לגוף
הנשק. הוא נעל מגפיים שחורות גבוהות, שהזכירו לענת מגפי
ציידי-אדם נאלחים, ששלטו באירופה במשטרים החשוכים של ראשית
המאה העשרים.
'זהו זה', חשבה לעצמה ,'זה הקרב האחרון!
המכשול האחרון שלי
בפני חיים עצמאיים משל עצמי...'
פיסות רבות של נייר נסחפו עם הרוח החורפית שהקיפה את האזור,
מוסיפות לאווירה האפוקליפטית שאחזה בבחורה הצעירה. היא נזכרה
בדבריה לחברה לשעבר, ביום בו התייצבה עמו לתת דין וחשבון בפני
מנהל בית-ספרה:
"אין לך מושג מה הייתי עושה לקובי המנוול הזה אם לא היו כאן את
כל האנשים האלו מסביב!"
עתה הייתה לה ההזדמנות להוכיח את דבריה.
בהפוגת הדמדומים של לפני קרב, החלה להריץ בראשה אלטרנטיבות
לגבי אופן תקיפת הסיוט האולטימטיבי שלה, אך לפני שהספיקה לעשות
ולו צעד קל לעברו, דמותו התפוגגה לחלל האוויר.
"רגע אחד!", הזדעקה ונשאה פניה כלפי מעלה ,"
זה לא אמור
לקרות..."
"מחשב, סיים הדמיה", נשמע קולו הסמכותי של מר גרוס, השותף
והמדען הראשי של חברת 'לביא את גרוס' ברקע.
השמיים החלו להיעלם, בדיוק כמו קובי. הכוכבים נדמו אחד אחד,
עד שלא נותר ולו אור קלוש אחד ממעל. השיחים והצמחייה הדחוסה
החלו להבהב - ובאחת הפכו לתא מציאות מדומה מתכתי ופלסטי. קובי
היה כלא היה. התפאורה הסוריאליסטית בה התנהלה ענת שוב נראתה
כמו מעבדת הניסויים של החברה שהייתה בבעלותם של אריה לביא
ומיכאל גרוס, שהייתה ממוקמת באחת הקומות האבודות והגבוהות
בבניין המרובע של מרכז עזריאלי.
3.
ענת יצאה נסערת ונרגשת מתא המציאות המדומה. היא ניערה ראשה
בכדי לשוב ולהתאפס על העולם האמיתי והחלה להתהלך אחוזת תזזית
לעבר משרד מנהלי החברה בה שהתה. דלת פלדה גדולה נשאה את השלט
'לביא את גרוס: משרד מנהלים'. בשארית מרצה, בעטה בה בחוזקה
ופתחה אותה לרווחה.
בצד השני של הדלת ישבו, מאחורי שולחן מנהלים גדול, שני מנהלי
חברת ההיי-טק המצליחה. נראה היה כאילו הפריעה להם הצעירה
המתפרצת בעיצומו של דיון מקצועי קולח. הם ישבו שם, זה מול זה,
כוסות קפה מפלסטיק בידיהם האחת ופנקס רשומות אלקטרוני פתוח
מולם, כשעט רישומת תואמת אחוזה בידם השנייה. רק כשנכנסה ללב
המשרד, הבחינה כי מלפני המנהלים ניצבו בצדו השני של החדר שני
מסכי וידאו רחבים וגבוהים, עליהם התנוססה תמונה קפואה שלה,
שניות בודדות לפני שיצאה בסערה מחדר הסימולציות המדומות.
מר גרוס חייך בפה פתוח כשהבחין באורחת שהסתערה לתוך משרדו.
הוא היה אדם קטן ממדים - נמוך, ממושקף וקירח; משהו כמו
קריקטורה לא מוצלחת של המנהל הותיק יותר, מר לביא. שלא
כשותפו, לביא נע בכיסאו בחוסר נינוחות מורגש עם היכנסותה של
ענת. משהו בפניו שידר מצוקה אישית חזקה. הוא היה אמנם צעיר
בגילו מגרוס שותפו, אולם חליפתו המחויטת שתאמה בדיוק רב את
מידותיו, הסוותה לו חזות של בעל ניסיון משופשף וממולח, המפוקח
בהרבה בהבנתו את עולם העסקים משותפו הנלהב. תרם למראהו
המשופשף גם מבטו המיוסר שהיה נסוך ברגע ההוא על פניו.
"בואי, ענת, היכנסי בבקשה", החווה מר גרוס בידו לעבר האורחת
ממקום מושבו, מצביע על כיסא עץ פשוט שהיה ממוקם מעבר לשולחנו.
ענת לא התבלבלה ומיהרה להתיישב על הכיסא המוצע.
"צפינו בהתנסות הווירטואלית שלך וחיכינו לך", אמר לה לביא
בנימה תכליתית, אגב הסתת משקפיו מחוטמו למעל עיניו.
"כן, אתם
צפיתם", אישרה הבחורה בסערת רגשות ניכרת ,"אבל לא
עמדתם בהבטחתכם המוקדמת כלפיי, אליה התחייבתם כשהסכמתי ליטול
חלק בניסוי 'מערכת ההפעלה' שיצרתם פה!"
לביא וגרוס הביטו זה בזה במשיכת כתף. ענת המשיכה:
"בהסכם שחתמתי פה בשבוע שעבר, התחייבתם כלפיי שבתמורה לכך
שתשלמו לי סכום של חמש מאות שקלים חדשים, אוכל ליצור ולחוות
במערכת המציאות המדומה שלכם חוויה דמיונית ככל העולה על רוחי,
שתימשך לא פחות משעה וארבעים וחמש דקות.
אתם ביקשתם
ממני
שאחווה דעה על טיב מערכת ההפעלה החדשה שלכם לפני שתתחילו להפיץ
אותה באופן מסחרי - והנה ניתקתם אותי מהחוויה שיצרתי לעצמי פה
בדיוק לפני רגע השיא: הקרב הסופי שלי עם קובי, האיש שאחראי
למצבי העגום... מה שהיה אמור להיות
הקתרזיס המושלם שלי!"
פניה הרצינו באחת.
"תראו, משך שנים חיפשתי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים את הנקמה
האולטימטיבית במי שפגעו בי. הוצאתי סכומי עתק על שעות רבות
מדי ומבוזבזות מדי אצלם; ואצלכם מצאתי לראשונה בדיוק את מה
שהייתי צריכה לאורך כל הדרך! אם אתם מתכוונים לא לתת לי
ליהנות מפרי יצירתי, לפחות תשלמו לי את הכסף שהתחייבתם לשלם
מבעוד מועד. אני באמת חושבת שזה הדבר המינימלי שאתם יכולים
לעשות בשבילי לאור עגמת הנפש שגרמתם לי..."
פעם נוספת החליפו ביניהם המנהלים מבטים. הפעם גם גרוס נראה
היה לא מרוצה. הוא עיקם את פרצופו בחוסר שביעות רצון והניד
ראשו לשלילה.
"ובכן, גברת מרדכי", השיב לה בקול נרגז וקצר רוח ,"אני מבין
את התסכול והמצוקה שלך, אבל עם כל הכבוד לרגשות שלך, אני לא
יכול לאפשר לך לסיים את הסימולציה שהתחלת בה."
"אבל למה?", התעקשה העלמה הצעירה.
מבטה הישיר, הכן, הראה שהיא רוצה תשובות ולא תסתפק בהסבר סתום
ונמהר מפי המנהלים האמונים על מערכת ההפעלה. מר גרוס ידע כי
הדרך היחידה להניח את נפשה הייתה לתת לה הסבר שכלתני ומלומד
אודות המערכת שיצר ומטרותיה, על מנת להמחיש לה בצורה מדויקת עד
כמה שניתן מדוע היא כשלה בניסוי ומדוע לא יבוא יצר הנקמה שלה
על סיפוקו באמצעות תא המציאות המדומה המתקדם שלו. גרוס הניד
בראשו לעבר לביא. נראה היה כי שניהם הבינו את הצורך במתן
תשובה פרטנית לבחורה המתוסכלת שחיפשה מזור לצרותיה במשרדם.
גרוס לקח נשימה עמוקה, שלח מבט חטוף לשעון שעל ידו והחל
להסביר:
"תראי... מערכת המציאות המדומה שהגה מר לביא ושאותה אני
יצרתי פה בעמל רב לפני שנים אחדות, הייתה אמורה במקור להוות
אמצעי טכנולוגי לניחום אנשים שאיבדו את יקיריהם במהלך
האינתיפאדה האחרונה. התקופה הייתה תקופה אחרת אז - אנשים
נהרגו ברחובות על לא עוול בכפם והייתה מין תחושה אדירה של
דכדוך גואה בתוך העם. בהיותי בזמנו פועל נמרץ ושאפתן, שקדתי
עם המנכ"ל לביא על מציאת רעיון ייחודי, שיוכל לשמש כמקור
לבריחה ונחמה בעבור כל אלו שחרב עליהם עולמם, אם במישרין ואם
בעקיפין, לאור מלחמת ההתשה הסוחטת והמאוסה שהתנהלה בארץ בינינו
לבין הפלשתינים. הרעיון היה, כמובן, להישען על טכנולוגיית
המציאות המדומה המתקדמת שהתמחתה בה החברה - וליצור מתוכה משהו
חדש ומבטיח למען טובת הכלל."
מר לביא כחכך בגרונו. הגיע תורו לדבר:
"אני הייתי הרוח החיה מאחורי הפרויקט. בתור מנכ"ל החברה,
התעסקתי יותר עם דברים ברמת הכלל ולא ברמת הפרט. מר גרוס נהג
להגיע אליי עם הצעות ייעול ושיפור ואמצעים להם נדרש לצורך
ביצוע המשימה, כשבתמורה אני סיפקתי לו תקציבים, חומרים, עזרה
מקצועית טכנית מפי מומחים לדבר ששכרתי; וכן הפקדתי בידיו צוות
קטן אך מיומן של עובדים מסורים, שעזרו לו להגשים את חזונו.
בזמנו, מר גרוס היה עוד פרויקטור זוטר בחברתי - אבל הוא הפתיע
אותי לטובה, כשביום השנה הראשון למותה הטראגי של אשתי נפלה
בחיקי הזכות להיות האדם הראשון שהתנסה בחוויה וירטואלית מלאה
ומשופרת בתא המציאות המדומה הניסיוני שפיתח. כשסיימתי את
החוויה, שהכילה ריחות, טעמים, מראות ותחושות אותנטיות של אנשים
שאינם עוד חלק מחיי -
בדיוק כמו בהדמייה שלך! - סיפק
עבורי מר גרוס הסבר מושכל ומפורט אודות כל האמצעים הטכניים
שעזרו לתוכנה לפעול בצורה כל כך אמיתית; ומרוב שהתרשמתי ממנו,
החלטתי למנותו לפרויקטור הראשי שלי ובהמשך אף לשותפי לחברה."
לביא טפח על שכם שותפו כמו אב גאה וזה נעשה אדום מרוב סומק.
"תודה רבה לך, אריה", אמר גרוס, כמי שמודה לקהל רב שקידם את
פניו בקבלו פרס נכסף ,"אבל אתה מוכרח לציין גם כי הדרך לא
הייתה רצופה ב-ורדים ושושנים. בהתחלה כמעט ושכנעת אותי לרדת
מכל הרעיון, כי לראות את אשתך במערכת ההדמיה עורר בך געגועים
עזים וכואבים. דיברת איתי על ההשלכות הפסיכולוגיות שעלולות
להיות למערכת הזו על נפש האדם ועל הסכנות הטמונות בכך..."
"...רק אחרי שכבר נהייתי שותפך לכל דבר, הרשית לי להמשיך
ולשדרג את המערכת כך שתכיל עוד אפשרויות תכנות; וגם אז הדבר
נעשה תחת עינייך הפקוחות והבוחנות - עובדה שרק עכשיו התחלנו
איכשהו להניע את הרעיון לקראת מסחור בשוק הרחב וכצעד התחלתי
הזמנו רק קומץ קטן מאוד של מתנדבים ליטול התנסות ראשונית
במערכת ולחוות לגביה דעה כנה; כשכמובן, משך אותו זמן, אנו גם
צופים בהם" (הוא פנה לעבר הבחורה המבולבלת שישבה מולו)
"ונותנים את הדעת לגבי יכולת הצלחת הפרויקט על כלל הציבור
מבחינה נפשית ומנטאלית, דרך מידת הצלחתו אצל 'האדם הקטן
מהרחוב', שזאת אמורה להיות את."
כל אותה העת, ישבה ענת בשקט מול המנהלים, נושכת בתסכול את שפתה
התחתונה.
"ו...?", היא הרגישה איך סבלנותה הולכת ופוקעת ,"אני שמחה
מאוד שאתם משתפים אותי בכל מהלך העניינים ביניכם - אבל מה לזה
ולעובדה שסגרתם לי את ההדמיה באמצע? ומה זה אומר לגבי הכסף
שלי?"
"הו, את הכסף שלך את תקבלי...!", סינן לעברה גרוס.
"אבל לא בכסף מדובר פה, אלא במשהו הרבה יותר מהותי", המשיך
לביא.
"אז במה, לעזאזל, מדובר?", סיננה ענת בעצבים ,"למה אני לא
יכולה לקבל כבר את הנקמה שלי שהבטחתם? החוויתי כבר את דעתי על
הצלחת המערכת לגביי, בדיוק כמו שאמר עכשיו מר גרוס..."
מר לביא לקח שאיפה ארוכה של אוויר.
"העניין הוא כזה", הסביר ,"כמו שגרוס העיד, אני הייתי די
סקפטי לגבי כל הרעיון של מערכת ההדמיה הזו מהפן האנושי מהרגע
הראשון...
השאלה איך מגיב אדם שזוכה להחיות את מתיו מחד או להגשים את כל
הפנטזיות הפרועות ביותר שלו מאידך, היא שאלה חשובה שיש לשאול
אותה ולהעמידה במבחן המציאות, בטרם נשווק לציבור הרחב מערכות
הדמיה ביתיות כמו זו שניסינו עלייך."
ענת מצמצה ומבט מבולבל התפרש על פניה.
"את עדיין לא מבינה למה חשוב לבדוק את זה?", השתומם לביא
,"זה די פשוט, סך הכול. הגיוני וטבעי הוא הדבר, שמאחורי כל
התפתחות טכנולוגית צריך לעמוד אדם שייתן דין מוסרי לגבי השלכות
ההמצאה על נפש האדם; כמוני, למשל, במקרה שלנו. וככה יצא,
שלאחר ההתנסות הראשונה שלי במערכת, ביום השנה ההוא, מיניתי את
עצמי למעין שופט מצפוני של הפיתוח הטכנולוגי שבוצעה
בטכנולוגיית המציאות המדומה - והתחלתי לבדוק אם יש טעם להמשיך
בפיתוחה או לא."
"אז נכון", המשיך ,"מר גרוס ניסה לשכנע אותי לדבוק במשימה
ואף העלה בפניי אפשרות שהמערכת יכולה לשמש לנטרול פושעים
פוטנציאליים, תנובה
חיובית אפשרית אחת; שהרי אנס שיכול לבוא
על סיפוק יצרו המיני החולני במכונה שלי ואחר כך יימנע מלצלק
נפש אחת של בחורה תמימה, יש בכך הישג לא מבוטל להמצאתנו, מעבר
לשימושה כמקור הנאה ואסקפיזם נטו..."
"אבל איך ההמצאה תשפיע על נפש האדם הרגיל מהרחוב? כמו על
ענת מרדכי, למשל; או כמו על כל אחד אחר מבין ארבעת המועמדים
שהסכמנו לאפשר להם ליטול חלק בניסוי המערכות שלנו ולהחוות דעה
על ביצועיה? האם היא תגרום לו להיות יותר נבון, מפוקח ואנושי?
או שאולי היא רק תשמש כלי משחית בידיו, שתאפשר לו לזרוע הרס
וחורבן בכל מקום אליו יפנה, או אולי, חס וחלילה, גם תעודד אותו
לזה? אחרי שהקדשתי ימים ולילות נטולי שינה לדון, ככה ביני
לבין עצמי, בסוגייה זו, החלטתי לאפשר המשך פיתוח המערכת - ולו
רק בכדי לקבל תשובה לשאלותיי. כך גם יצא שבשאלונים לניסוי
שחילקתי לעשרות המועמדים שהגיעו לפה בשבוע שעבר, השאלה המרכזית
בבואם ליצור סימולציה משל עצמם הייתה מה מניע אותם לבקש ליצור
הדמיה דמיונית שכזו. בסופו של דבר בחרתי בחמשת התשובות
הבסיסיות ביותר שנראו לי מספקות: אהבה, תאוות מין, תאוות בצע,
נקמה" (האחרון היה המניע שבגינו נבחרה ענת) "ו-'סתם, כי בא
לי'. אין ספק גם שסיפורך האנושי על פרשיית הבגרויות שפגעה
קשות בחייך ובחיי חברך לשעבר וכל סובבייך, למעשה, נראתה לי
מעניינת מספיק בכדי שאני אתן לה אפשרות למצות את עצמה דרך
מערכת המציאות המדומה של גרוס ושלי."
לביא השתתק וגרוס פתח את פיו:
"האמת היא שאנחנו די מאוכזבים ממך, ענת", אמר והניד ראשו
בצער ,"כל ניסוי המערכת הזה היה אמור להיות תהליך הזנה הדדי -
אנחנו מעניקים לך אפשרות ייחודית ליישם את הזיותייך הפרועות
ביותר, נותנים לך כסף בעבור זה... ועוד פותחים את עצמנו ואת
המערכת שיצרנו לביקורתך הבונה. את, בתמורה, היית אמורה לספק
לנו מעין אבטיפוס להתנהלות אדם ממוצע, בעל יצר נקמני, בתוך
המערכת הזו."
"אז איך חשבנו שתגיבי?", תמה בקול רם ,"במקור היית אמורה
להשיג פתרון צודק והגון למצב הקשה אליו נקלעת. ציפינו מבחורה
נבונה עם רקע טוב כמוך, שחוותה חוויות טראומתיות מעצבות ברגעים
כל כך קריטיים בחייה, לנקמה מתוקה, מתוחכמת, עם עוקץ מספק
בסופה. במקום זה..."
"במקום זה קיבלנו העתק סדיסטי ומעורר סלידה של מה שעשו לך,
רק בכיוון ההפוך", סיים את הדברים מר לביא ,"עקבנו פה אחרייך,
בשני המסכים שלפנינו" (הוא הניד בראשו לעבר שני מסכי הענק
שניצבו, כאמור, מולו במשרד) "ומה שראינו גרם לשנינו לרצות
ולהקיא. תגידי תודה שבכלל נתנו לך אפשרות להמשיך את ההדמיה
כמעט עד הסוף!"
ענת השפילה ראשה.
"את יודעת מה? התבטאת בצורה ממש מעוררת השתאות בשאלון
שמילאת פה שבוע שעבר. הייתי בטוח שיש לי את כל הסיבות שבעולם
לתת
דווקא לך לשכנע אותי שגם נקמה יכולה להתבצע בצורה מעודנת
ודיפלומטית. שיש טעם לאפשר למערכת להריץ גם פנטזיות בעייתיות,
כדוגמת נקמה או בצע כסף, אפילו שעלולה להיות לזה השפעה הרסנית
על האדם. ואת? כל זמן ההדמיה, צפיתי בגועל בעולם המעוות
והאכזרי שבנית לעצמך וחשבתי שאולי הנה, עוד רגע ואת משנה
כיוון, בונה את עצמך למשהו טוב יותר, נעלה יותר" (נשימה)
"מחזירה לי את האמון בבני-אדם ובצורך להשקיע בהם. אבל
עכשיו..."
מר לביא השפיל ראשו וקטע לרגע את דבריו בדרמטיות. אחר הרימו
ופלט בעצב:
"...עכשיו אני כבר לא בטוח אם יש בכלל טעם להמשיך את
הפרויקט."
ענת חשבה על דבריהם של מר לביא ומר גרוס.
האמנם לא הייתה
יותר טובה מכל האנשים שפגעו בה בעברה? הייתכן שבהדמיה שלה לא
רק שלא השכילה למצוא פתרון הגון יותר למצוקותיה, אלא אף דרדרה
את תגובת התת-מודע שלה אל מתחת לרמות המצפון והמוסר האפסיות של
עוכריה? משהו בתוכה סירב להאמין בזה; אבל קול אחר, עמוק
יותר, הרגיש פתאום חשוף ופגוע.
מר גרוס פתח מגרה ארוכה מתחת לשולחן העבודה. הוא שלף משם
מעטפה לבנה, מהודקת בחותמת שעווה ומסר אותה לידי ענת.
"קחי את הכסף המטופש שלך!", סינן לעברה.
ענת קרעה פתח קטן במעטפה והוציאה מתוכו חמישה שטרות של מאה
שקלים, עם תמונתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי ז"ל,
מתנוססת בגון בראש כל שטר ושטר. היא חייכה. כשקמה לצאת
לכיוון הדלת, כולה אפופת תחושות סותרות לגבי ההאשמות הקשות
שהטיחו בה צמד המנהלים, חשה שמשהו בתוכה בכל זאת עצר אותה
בפאתי המשרד, רגע לפני שיצאה לאוויר העולם וחזרה למציאות. כן,
היא קיבלה תשובה על שאלותיה, אבל משהו מאוד עקרוני הציק לה,
עמוק עמוק בפנים.
היא סבה על עקבותיה ונעמדה בגאווה מהולה בשמחה מול מנהלי החברה
המאוכזבים.
"אתם יודעים מה?", התריסה לעברם בחיוך מנצח ,"חבל שזו התגובה
שלכם כלפיי וכלפי הסימולציה שיצרתי! לגבי הכסף - לא יודעת כמה
אני שמחה מהניירות שהענקתם לי כרגע... כמו שאני מרוצה יותר
מהתחושה הכללית שאיתה אני יוצאת מפה. מה שבטוח זה שאני מרגישה
עכשיו הרבה יותר טוב עם עצמי אחרי ההדמיה הזו שלכם ואני חשה
שהוצאתי משהו חשוב מ
המערכת שלי באמצעות
המערכת שלכם - ושום
דבר שתגידו או תעשו לא ישנה את ההרגשה הטובה הזו..."
"ואחרי הכול", היא קראה, בעודה יוצאת מהמשרד ,"זה מה ש
חשוב
באמת, לא?"
הדלת נסגרה מאחוריה בטבעיות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.