|
|
נסענו דרך אגמים קפואים בשלווה, עצים מוריקים מתדהמת הקור. כשהסתכלתי עליו במבט צידי הוא הרגיש ופקח עיניים לרווחה בערנות מדומה. ידעתי שהוא עייף מאוד ושהלובן המסמא מסביב עוד מעצים את הפיתוי העמוק, לעצום עיניים, רק לשנייה אחת. לא יכולתי לעצור, אפילו לא לרגע. כשהגענו, האור היה עדיין בהיר. זה היה חוף שחור, כמו שהיא כתבה במסר האחרון, והאוקיינוס השקט התנפץ עליו בכוח אדירים כמו שתארה. היא הייתה בת 11 אז, ואוצר המילים שלה היה קטן. התבוננו בשקט כמה זמן ואז הוא אמר - 'מדהים'. אחר כך שתקנו ביחד כמה זמן. 'אימא, המקום הזה יפה מאוד אבל אני רוצה מאוד מאוד לחזור' היא רשמה באותיות גדולות, ומתחה קווים מתחת לכל מאוד כדי להדגיש. לפעמים יקשה על אדם להשחיר בכתב סדור את לובן המעשים, ויקל עליו לפזר את סיפורו ברסיסים דקים. מובא כחלק מסדרה - http://stage.co.il/Authors/45019 |
|
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.