9.3.02

ואותו רגע היא הייתה הילדה הכי עצובה בעולם, הכי עצובה והכי
יפה
וכאילו כל העולם נעלם, ונותרנו רק שלושתנו...
הוא עומד בכניסת הכיתה עם מבט מושפל לרצפות
אני יושב על השולחן בחוץ ומביט בה
והיא, היא על השולחן, מסתכלת בו במבט חודר, בוכה בלי דמעות
התלתלים השחורים הארוכים שלה נעו באיטיות בשל הרוח שבאה מהחלון
הפתוח
והיא, בעיניים החומות העוצמתיות שלה, רבה איתו, והוא התפתל
במקום
נע מרגל לרגל, באיטיות.
הזמן נעצר, רק שלושתנו, רק שניהם ואני, הצופה מהצד...
ראיתי איך המבט שלה מכאיב לו, ועם הכאב הזה שלו, שלה הלך
ופחת.
היא צחקה, והעולם חזר לנוע
הוא נכנס אל הכיתה והתיישב בשולחן שלו, מחזיק את הראש
והיא רק המשיכה לשחק עם השיער של חברה שלה, לקלוע בו צמות
דקות.
ואז היא הסתכלה עלי, גלגלה את הגולה הכחולה על השרשרת ולחשה לי
תודה.
מה תודה? איזה תודה? למה תודה בכלל??
שנתיים, שנתיים לא דיברנו, היא בכלל לא ידעה שאני חיי ופתאום
היא יודעת שזה ממני, שאני פה לשמור עליה, שאני פה בשבילה בשביל
לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר..
אבל היא בכלל לא התכוונה לזה, היא בכלל לא לחשה תודה, זאת
אומרת... היא לחשה תודה פשוט לא לי
היא אומנם הסתכלה עלי אבל לחשה לחברה שלה באוזן תודה על זה
שהיא פה, שהיא הייתה לידה בהתמודדות השנייה בחיים שלה מולו,
והפעם לעומת הפעם הקודמת היא לא רק שנאה אותו כך שזה היה
בשבילה אתגר קשה ביותר.

סובבתי את הראש שלי ממנה, נשכבתי על השולחן והסתכלתי על
השמיים, אלה שהיא הסתכלה עליהם מקודם, כל-כך עצובה... אבל זה
כבר עבר, העצב שלה עבר אלי.
"Don't say it's too late to save you" אמרתי לעצמי בשקט
"אז אתה כבר מציל אותי?"
סובבתי במהירות את הראש, ושם היא עמדה, מחייכת עלי, מאושרת
מהניצחון הזמני הזה שלה
"איתמר נכון?"
"אני חושב..."
היא צחקה, "זאת פעולה קשה לא רק לך" וסובבה לשנייה את המבט אל
השולחן שלו, חצי רומזת, חצי מבקשת סליחה על זה שהוא נמצא לה כל
הזמן בראש.
"אז את זוכרת?"
"בטח זוכרת, איך אני לא אזכור את הבן אדם הראשון שהיה נחמד אלי
פה, אה ורק שתדע, אני יודעת שהשרשרת זה ממך."
הפעם, אני זה שלא הייתי מוכן לתגובה כזאת, חייכתי אליה
"עכשיו תסלח לי, אני צריכה ללכת להתמודד עם כמה פחדים" אמרה
ומיהרה לרדת במדרגות, בעקבותיו, לאחר שהוא יצא במהירות
מהכיתה.
אני מיהרתי אחריה, הייתי חייב לדעת מה יקרה.
הוא הוביל אותנו אל מרכז בית הספר, חצר גדולה ועגולה
ושם הוא נעמד, היא מאחוריו
ואני נעמדתי ליד כמה חברים שלי שישבו על הדשא מתחת לאחד
העצים.
הוא הסתובב אליה, מחייך את החיוך הבלתי מנוצח שלו והיא נראתה
כל-כך קטנה וחסרת אונים לידו שפשוט רציתי לרוץ ולקחת אותה משם,
לא מגיע לה כזה דבר.
"אז מה לעזאזל את רוצה ממני??"
כל הראשים בשנייה אחת, במן אפקט כזה של אחדות, הסתובבו אל
שניהם
הם עמדו במרכז החצר, בדיוק במרכז העיגול
ילד מושלם בן 17 וחצי וילדה עצובה בת 17, עומדים אחד מול השני,
עורכים קרבות קטנים של מבטים
שאני היחידי שהבחין שהיא זו שמנצחת בכל אחד ואחד מהם.
"למה נראה לך אני רוצה ממך משהו??"
"אחרת לא היית מגיעה לפה"
"אחרת לא היית מביא אותי לפה"
"לא הבאתי אותך לשום מקום"
"צא מזה"
"צאי את מזה, שמועות חמודה שלי, מגיעות גם אלי, אני לא אשם
שכולן דלוקות עלי. מה לעשות אלוהים ברא אותי יפה."

היא צחקה, פשוט צחקה, התגלגלה מצחוק... התיישבה במרכז החצר,
מתחתיו והחזיקה את הבטן .
כל מי שעמד בחוץ צחק איתה... צחק עליו
והוא לא זז, לא נשם אפילו, רק הביט בה, חצי פגוע חצי מבין
אותה, כי הוא ידע שהיא צודקת
שהוא לא כזה מושלם, שהוא מהסוג הזה של המתיימרים רק שהוא רכש
כבוד מאנשים ועם הכבוד בא הזלזול, זלזול לא גלוי.
כשהיא הפסיקה לצחוק וקמה, היא נעמדה מולו, קרוב קרוב, הבלי
הנשימות שלהם התערבבו
שניהם נשמו עמוק.
"אתה יודע מה אתה יכול לעשות?
"נו בואי נשמע"
"ללכת להז..." היא התחילה להגיד אבל נקטעה.
חברה שלה, יובל, משכה אותה ממנו ולחשה לה משהו באוזן
והיא, פתאום, נתנה את הריצה של החיים שלה לכיוון שער בית הספר,
ועוד הספקתי לראות דמעה עפה ברוח ונספגת אל האוויר שלפתע קפא.

את אח שלה הגדול פגשתי רק שנה אחרי שהיא עברה לפה, בכלל לא
ידעתי שיש לה עוד משפחה.
הוא הגיע כדי להתגייס לצבא, אני הכרתי אותו במשחק כדורגל אחד
בשישי בערב במגרש ליד בית הספר, איפה שהשכונה החדשה.
הוא שיחק בקבוצה מולי, אנחנו היינו החברה מהשכונות הישנות מול
החדשים, הם ניצחו
אחרי זה הלכנו לאחד הפאבים בהרצל ושתינו כמה בירות והיה איזה
שלב שעל הבר נשארנו לשבת רק אני והוא, הרצנו קטעים על המצב
בארץ, הוא אמר שקוראים לו אור לוינשטיין ושהוא בן 18 וחצי עלה
לארץ לפני כמה חודשים כדי להתגייס, גר בשכונה החדשה עם אמא שלו
ואחותו...
"היא בשכבה שלך לא? אודרי קוראים לה"
"לא יודע"
ובזה נגמר הדיון עליה, הוא לא ידע שאני דלוק עליה ואני גם לא
התכוונתי לספר לו.
היינו נפגשים כל יום שישי בחמש ככה ומשחקים שעה שעתיים ואז
הולכים לפאבים לעוד איזה שעה.
הוא היה חוזר פעם בשבוע ביום שישי הביתה מהבסיס ל30 שעות, כל
יום שישי בשתיים הוא היה מגיע הביתה לחיבוק של אמא שלו ושל
אחותי. ניסיתי להבין כל פעם איך חייל בקרבי זכאי לחזור הביתה
פעם בשבוע אבל רק כשרצו שמועות שאבא שלה במאפיה או משהו, הבנתי
בערך, וגם לא.
כנראה זה היה כי ככה זה, הסדר שלו עם הצבא. מה אני יודע.

כשהגעתי הביתה ופתחתי את הטלוויזיה, בכיתי, באלוהים בכיתי
כשראיתי את השם על המסך, את תמונת הפספורט. ולא בכיתי בשבילה,
גם לא בשבילו, בכיתי בשבילי.

ההלוויה הייתה ביום שאחרי, כולם היו שם. ואני עמדתי מול הקבר
וחיפשתי אותה, המבט שלי סקר את השורות המרובות ומצא את אמא שלה
אבל אותה לא... לאט לאט יצאתי מתוך המעגל והסתובבתי בבית
הקברות הגדול מחפש אותה.
ודווקא כשחשבתי שאני לא אראה אותה יותר עצובה, ראיתי אותה,
ראיתי אותו לידה, מחבק אותה...
והיא קברה את הפנים שלה בתוך החיבוק העצום שלו ובכתה בכי
חרישי
"הוא היה אמור לחזור... לחזור בצהריים... לישון כמה שעות לפני
משחק הכדורגל..."
"ששש.." הוא ליטף לה את הראש, "אל תבכי"

ואני ידעתי שזה מאוחר מדי בשביל להציל אותה, אז פשוט הסתובבתי
והלכתי משם.


לחלק השלישי-  http://stage.co.il/Stories/100467