10.3.02

בשבועות שאחרי היא הייתה איתו, 24 שעות איתו, ואני לא יכולתי
לעשות לגבי זה כלום.
הייתי רואה אותם בחצר לפעמים, על הדשא... היא הייתה יושבת לו
בן הרגליים והוא היה מחבק אותה נשען על העץ הגדול העתיק.
הם חיו בבועה, ואני בכלל לא קלטתי איך זה הגיע למצב כזה
מה פספסתי ביום הזה בין ההתמודדות השלישית להלוויה.
וסקרתי שוב ושוב את העובדות, את התקריות, את התחושות שרחפו בין
שניהם באוויר, ואף רעיון שעלה לי בראש לא מייצא את העובדה
שפתאום הם ביחד.
ושום דבר לא השתנה, אותה ילדה יפה ועצובה רק בין זרועות שהיא
כל-כך רצתה לחוש...
ואני, אני כבר לא יכולתי להציל אותה... אני, אני כבר מזמן
פסקתי לנסות.

ואותו יום כמה שבועות אחרי הייתי בים, היא הייתה בים, הוא...
לא היה שם.
היא ירדה להירגע, להתמזג עם הגלים
וישר ראיתי אותה על החול, יושבת מחבקת את עצמה ומביטה לים, יפה
מתמיד, טהורה כל כך.
התקרבתי אליה בזהירות, לא לפגוע בשלמות הזאת שניצבה מולי,
והתיישבתי לידה.
היא הרגישה אותי אבל אפילו לא סובבה את ראשה, "זה דיי עצוב אתה
יודע."
לא עניתי, לא הייתי מסוגל לענות לה.
"לאבד שני אנשים בתקופה כל כך קצרה." היא המשיכה.
"שניים??" לא הבנתי
"קודם אח שלי, עכשיו החרא הקטן."
"מה קרה עם רותם?"
"הלך."
"הלך?"
"הלך... אמרתי לו ללכת, הוא אמר לי ללכת, בסוף הוא הלך ואני
נשארתי כאן."
שנינו שתקנו, הבטנו במים ובקצף שנספג בחול החם.
"זה גדול עלי"
"איזה סרט..." מלמלתי לעצמי שקלטתי לבסוף למה היא התכוונה, הוא
פגע בה, הבן אדם שהיא שנאה אהבה ושנאה. ובסוף, אהבה עד אין
קץ.
וכל-כך רציתי לעזור לה אבל לא היו לי אפילו מילים לנחם אותה.
חשבתי שמגיע לה, על זה שפספסה אותי אבל לשלמות כזאת לא מגיע
שום כאב.
אז רק התקרבתי וחיבקתי אותה מנסה להניע אותה מהעצב, מנסה להניע
את עצמי.
ורציתי להרוג אותו, לבוא ולחנוק אותו למוות על איך הוא העיז
לנצל תמימות של ילדה שאח שלה רק מת.

הלילה ירד ושמיכה שחורה נפרשה מעל המים
ואנחנו מחובקים...
כגוף אחד, כבודדים.


לחלק הרביעי- http://stage.co.il/Stories/100481