היצירה היא בעצם חלק משתי יצירות נפרדות בבמה, שביחד מרכיבות
יצירה אחת. ליצירה השניה: http://stage.co.il/Stories/99314

יום שישי בערב, לפני כמה שעות רק חזרתי הביתה מהצבא, למה
יצאתי? ידעתי שלא יהיה לי מה לחפש פה, אבל בכל זאת נתתי להם
לסחוב אותי הנה.
עמדתי שם, בכניסה למועדון, הסתכלתי על האנשים שנכנסו, חיפשתי
מישהו, לא בדיוק חיפשתי, אולי יותר חקרתי אנשים בעזרת מבט, זה
דווקא נחמד.
ראיתי זוג מחובק מתקרב מאיזה פינה חשוכה.
כבר בשעה כזאת הם עשו את זה? גיחחתי לי... חיכתי עד שהם עברו
לידי, עד שראיתי מי זאת הבחורה.
אוי, זאת היא!, סופסוף אני אוכל להסביר לה מה באמת קרה אז,
באותו יום, שבו היא ראתה את מה שהיא ראתה ואמרו לה את מה שאמרו
לה.
היא הסתכלה עליי, במבט כועס כזה, אבל עדין נשאר לה את אותו
נמבט הרחום, זה שמוכן להעניק הכל, שמוכן להיות שם תמיד, החם,
האוהב (נראה לי שהבנתם את הכוונה...), שהיא קלטה שאני גם מסתכל
עליה היא הסטיה את המבט, אני עוד המשכתי לעקוב אחריה, נכנסת
מחובקת לאותו בחור.
רציתי להיות הבחור ההוא, הייתי נותן הכל כדי לצאת איתה מאיזה
שיח (...)

     

ראיתי אותה יוצאת, כל הזמן עקבתי אחריה, ועכשיו ראיתי איך היא
יוצאת מהמקום החנוק הזה.
הלכתי אחריה, ראיתי שהיא מתישבת על איזה ספסל, בצד, טיפה רחוק
מהמועדון, מסתכלת על הריצפה, היא היתה נראית לי כל כך בודדה,
כאילו היא מחכה לישועה (לי, כמובן...)
הלכתי  כשברקע היה שיר של הספיס גירלס ( איפה לעזאזל הוא חי
הדי.ג'י הזה?) והתישבתי לידה.
"מה שלומך?" שאלתי. ראיתי על הפנים שלה שהיא לא כל כך שמחה
לראות אותי, אבל לא היה לי איכפת, הרגשתי שאני חייב לספר לה
הכל, להיות פייר, לפחות הפעם.
"בסדר" היא ענתה לי, ממשיכה להסתכל על הריצפה.
המשכתי לדבר איתה, כאילו שאני לא שם לב לזה שהיא רוצה שאני
אתחפף ממנה. שאלתי אותה על הבחור ההוא. הייתי חייב, לא יכלתי
לחשוב עליה עם מישהו אחר, תמיד חשבתי שזה יהיה אני והיא,
לנצח.
היא ענתה לי בחוסר ברירה (נימוסית..), אחרי כמה דקות של דיבור
הרגשתי שזה לא הולך ועוד אפילו לא הייתי קרוב לחלק שבו אני
מסביר על אותו יום, לפני חצי שנה.
החלטתי להזמין אותה לבירה, תמיד היא אהבה בירה, זה עודד אותה.
היא הסכימה לבירה (איך לא..?).
נכנסתי פנימה, הלכתי ישר לכיוון הבר.
"וו, עצור, לאן אתה ממהר?" שמעתי מאחורי מישהו שמדבר אליי,
בהתחלה לא הבנתי שזה כל כך אלי, כי בכל זאת, מועדון, לא חסר בו
רעש.
זה היה אלון. באמת כבר שכחתי ממנו.
הוא התחיל לדבר איתי, ניסיתי להתחמק, בכל זאת, אני פה באמצע
משימה, אחרי חצי דקה הצלחתי (בעזרת קצת חכמה), והמשכתי ללכת
לכיוון הבר.
בבר משום מה, היו הרבה אנשים ולקח לברמן קצת זמן עד שהוא שם לב
שאני מבקש שתי בירות.
שילמתי לו ויצאתי החוצה. הלכתי לכיון הספסל, הגעתי אליו, הוא
היה ריק.
הסתכלתי קדימה וראיתי דמות מתרחקת בחשיכה.
הבנתי, זאת היתה היא, הביא ניצלה את ההזדמנות בשביל לברוח, היא
לא רצתה לשמוע את מה שיש לי להגיד (די בצדק), רציתי לרוץ
אחריה, או לפחות לקחת אותה הביתה כי ידעתי שהיא הולכת לתפוס
טרמפים.
תמיד שנאתי שהיא עשתה את זה, פחדתי שמישהו יפגע בה.
אבל לא רדפתי אחריה, נשארתי לעמוד שם, עם שתי כוסות בירה, אחת
בכל יד.
קיוויתי שגם בשבוע הבא היא תבוא לפה, כי אני אחכה לה, אולי
יהיה לי יותר מזל...