יצירה זאת היא בעצם 2 יצירות נפרדות. כדי להבין הכל אני
ממליצה לקרוא גם את הסיפור "1 למיליון"
http://stage.co.il/Stories/99320

"חחח... כן, ואז הוא עושה לי כזה: כן, אני יודע על מה את
מדברת, בקול הדפוק הזה שלו"
"פשוט אידיוט" הוא ענה לי, שנינו צחקנו.
המשכנו ללכת, הדרך היתה חשוכה, אבל כבר ידענו אותה בעל פה אז
ככה שזה לא שינה הרבה, הוא שם את ידו על הכתף שלי וקירב אותי
אליו, היה קריר (קור סוף החורף שכזה). שמתי גם אני את היד שלי
על המותן שלו. הרחתי את הבושם שלו, בושם גברים שכזה (לא מכירה
את השמות של הבשמים שלהם), איזה ריח טוב היה לו. הוא היה
מאורגן, מסודר, מצוחצח, כאילו הוא עומד להצטלם לאיזה סוכנות
דוגמנות ידועה או משהו כזה. הוא היה כל כך חתיך. כל כך רציתי
לאהוב אותו באותו רגע.
התקרבנו למועדון, כבר שמענו את המוסיקה, וראינ מרחוק את האורות
הצבעוניים.
הלכנו לאט, לא מיהרנו, ידענו שאין לנו מה לחפש שם, אבל בכל זאת
הלכנו- כי זה מה שעושים ביום שישי בערב, כל מיני דברים שכולם
עושים, אז יצאנו למועדון.
"ראית מה פוגל עשה לעצמו בשיער?" הוא שאל אותי, מנסה לפתוח
בשיחה.
"כן, גם כן בחור אידיוט..." עניתי לו. אף אחד לא ידע מי זה
פוגל. רק אני ואיתי ידענו את השם הזה, לכל אחד היה שם, ככה
יכלנו לדבר על מי שרצינו מתי שרצינו ואיפה שרצינו...
זהו, עכשיו אנחנו כבר ממש בכניסה למועדון, עוד מעט הוא ישלם על
שנינו (אני קיבוצניקית, אין לי כסף), ואז ניכנס לקרוע את
הרחבה.
בכניסה היו כמה אנשים, בטח כאלה שמחכים לחברים שלהם או מסכנים
שמחכים לאיזה ישועה.
עברנו שם, בין כולם, עדין מחובקים ומחויכים מפה לאוזן.
ופתאום ראיתי אותו מולי, הוא לא השתנה, נשאר אותו הדבר, אותו
המבט, אותה העמידה, עומד שם, מסתכל סביבו, עם אותו השיער קצוץ,

הוא עמד שם (כרגיל, יש לומר) עם החבר שלו, החבר שתמיד אמרתי לו
שהוא חתיך...
העיניים שלו נפגשו, מיד הסטתי את המבט, זה באמת מה שחסר לי,
לפגוש אותו, להיזכר שוב במה שכבר הספקתי כמעט לשכוח.
איתי לא שם לב אליו, והוא דחף אותי פנימה (כמובן אחרי שהוא
שילם...), בתוכו היה מלא עשן, די מחניק.

                     

יצאתי החוצה. לא יכלתי לסבול את החום, כבר הזעתי לגמרי.
נשמתי את האוויר הקר, הרגשתי אותו מלטף אותי (האוויר, מה אתם
כבר חושבים מחשבות זדוניות?).
התיישבתי על ספסל שהיה שם, העור שלי הפך ל"עור ברווז", עברה לי
מין צמרמורת בכל הגוף.
הנחתי את הידים על הברכים והסתכלתי על הריצפה, עקבתי אחרי נמלה
שטיילה שם, חיפשה את הקן שלה, את החברות שלה, הרגשתי בדיוק
כמוהה.
ברקע עוד שמעתי את הספייס גירלס (מה?! מתי הן חזרו לאופנה?).
שמעתי צעדים מתקרבים לעברי, לא יחסתי לזה חשיבות, הרי יש פה
עשרות אנשים, מה הסיכוי שזה יהיה...
אוי, לא..
זה...
"מה שלומך?" הוא שאל תוך כדי שהוא מתישב לידי.
למה הוא מתישב לידי? מי הזמין אותו בכלל? מה הוא רוצה ממני?
הוא לא עשה מספיק צרות לפני חצי שנה? שיילך כבר!!
"בסדר" עניתי לו, לא הסתכלתי עליו.
"אז מה נשמע בקיבוץ? משהו חדש?"
מזה עניינך? למה? גרת שם פעם? רציתי לשאול אותו, אבל אני
הביישנית מבין שנינו, אז לא שאלתי, אבל בכל זאת עניתי לו
בעוקצנות.
"אתה מתכוון חוץ מזה שסגרו לי את החיים באמצע החיים והקיבוץ
הולך לזבל?".
הוא צחק, הוא חשב שזה מצחיק. מה לעזאזל מצחיק אותך?
הוא המשיך לדבר איתי, לשאול אותי כל מיני שאלות לא חשובות כמו
עם מי באתי ואם הוא חבר שלי, ועוד כל מיני שאלות מעצבנות.
בסוף הוא הציע להביא לשנינו בירה (אני קיבוצניקית, אין לי
כסף), הסכמתי, מה כבר בירה יכולה לעשות?
הוא קם והלך להביא בירה.
שוב הבטתי בריצפה, היא היתה די עקומה, או שאני הסתכלתי עליה
עקום.
חיכיתי שיביא את הבירה, עברו 5 דקות... 10 .... והוא לא חזר.
טוב, הוא בטח סתם רצה ללכת ממני ולא היה לו נעים להגיד.
קמתי מהספסל, ניקיתי את התחת (אתם יודעים- ליכלוך), והלכתי
לכיוון הכביש- לתפוס איזה טרמפ הביתה. לא הסתכלתי אחורה, לא
שוב.
אחרי שהתרחקתי מספיק נעצרתי, שוב הלב כאב לי, כמו פעם.
למה הוא היה צריך להיות שם? כל כך הרבה מועדונים יש פה, דווקא
לזה הוא היה צריך לבוא?
הרגשתי כאילו חזרתי חצי שנה אחרונה, אבל הפעם אני אתגבר על זה,
אני לא אתן לזה להשתלט עליי.
הגעתי לכביש, בעצם לתחנה אוטובוס הכי קרובה שהייתה.