מוקדש לשני שכבר לא רוצה לדבר איתי ולמרק, למרות שלא הכרתי
אותו כל כך טוב. http://stage.co.il/Stories/56241



"כן", לחש לי עודד "אני רציני, לכל אחד יש מלאך מוות משלו ולכל
מלאך מוות יש צורה שונה. אני יודע, למשל, שמלאך המוות שלי יראה
כמו דב", הסתכלתי עליו במבט שמסתכלים איתו על ילדים בני 4
שאומרים שיש להם מפלצת מתחת לכרית. עודד כנראה הבחין בזה ונראה
כאילו יש לו דמעות בעיניים. עודד כבר שנתיים עם לוקימיה, סרטן
הדם, ועכשיו מצבו החמיר. הוא שכב בבית החולים עם אינפוזיה ושאר
המכשירים שאין לי מושג מה הם בדיוק עושים.
פתאום אחת מהמכונות התחילה לצפצף בתדירות גבוהה מהרגיל, ראיתי
את המבט של עודד ממוקד על הבובת פרווה שהבאתי לו, דובי, הוא
חייך עליי והתחיל לצעוק "הדובי נושם הדובי נושם". לאחר כמה
שניות הגיעו הרופאים והוציאו אותי מהחדר. עודד נפטר לאחר
שעתיים.

איתמר, 1.90 שיער שחור עיניים כחולות, פשוט גבר חלומי. פגשתי
אותו בקומה השניה, ישבתי חצי מסטולה מעייפות חצי שיכורה על
הריצפה והוא הציע ש"נצא נחוצה לטייל", כמובן שהסכמתי הוא הרי
חלום שהתגשם. קרה מה שקרה ועכשיו אנחנו ביחד. את החודש חברות
שלנו חגגנו בבית שלו. ההורים שלו טסו והבית שלו היה ריק
לסופשבוע.
"אז תגידי, מיכל, מה היה המפגש הכי מפחיד שלך עם המוות?",
שיחקנו את המשחק ששואלים שאלות וחייבים לענות עליהם. מהמשחקים
של הילדים בכיתה ו'.
אני לא יודעת למה אבל החלטתי לספר לו על עודד ותאוריית מלאכי
המוות שלו. כשסיימתי לספר איתמר התחיל לצחוק. "זה הדבר הכי
טיפשי ששמעתי בחיים שלי", הוא אמר בין צחקוק לצחקוק. מיד אחרי
שהוא אמר את זה יצאתי מהבית שלו ואחרי יום נפרדנו. הוא אומר
שזאת הייתה החלטה הדדית אני אומרת שזרקתי אותו.
הוא התחיל לשלוח לי מכתבי התאבדות וגם התחיל לעשן. אחרי שהוא
ראה שזה לא ממש עוזר לו הוא התחיל לאיים עליי: "אם את לא חוזרת
אליי אני שורף לך את הבית". ואז הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת
כדי לגרום לי לקנא. בנים יכולים להיות טיפשים לפעמים.

עברה כבר חצי שנה מאז המוות של עודד והתחלתי להיזכר בו יותר
ויותר, בו ובמלאכי המוות שלו. התחלתי לחשוב שאם אני אפגוש את
מלאך המוות שלי בקרוב אני מקווה שהוא יהיה דרקון, מהדרקונים
הקלאסיים שבאגדות. כל המחשבות האלה על המוות התחילו להכניס
אותי לדיכאון וחברות שלי החליטו לארגן מסיבה כדי לשפר את מצב
הרוח שלי. שיהיה, לא ממש היה אכפת לי. ברגע שהורים של אחת מהן
טסו לחו"ל הן אירגנו מסיבה, אלכוהול ובלגאנים, כמובן. ההורים
של רעות טסו ביום חמישי וכולנו באנו אליה ביום שישי בלילה. יש
לה וילה ענקית באמצע שומקום כך שזה היה המקום האידיאלי למסיבה,
הייתי בטוחה שהלילה יילך פשוט נהדר.
יש לנו מן, נקרא לזה סטיה, של לעבוד על ילדים בטלפון ולכן לאחר
השתכרות עמוקה רעות החליטה להתקשר אל איתמר "ותבוא בלי החברה
הזאת שלך, מיכל רוצה לדבר איתך". אחרי שעתיים הייתה דפיקה
בדלת, זה היה איתמר. עלינו למרפסת וצחקנו עליו, לא פתחנו לו את
הדלת.
"תפתחו כבר את הדלת זה לא מצחיק", הוא צעק מלמטה מביט מבנו
במבט אומלל. כתגובה זרקנו עליו בקבוק בירה מלא.
"קח תשתכר לבד", שלי צחקה.
הוא לקח את הבקבוק, פתח אותו ושפך את הבירה בכניסה לבית של
רעות שהתעצבנה כי "ההורים שלי יבואו ויריחו את הבירה" (למרות
שהם היו אמורים לחזור רק בעוד שבועיים, אבל ההיגיון לא עובד
כששיכורים). כל מי שהיה במסיבה יצא למרדף טיפשי אחרי איתמר, לא
היה לי כוח למשחקים האלה אז נשארתי בסלון של רעות בוהה בדלת
הפתוחה שלא יכלתי לסגור כי לא יכלתי לזוז מרוב עייפות ושכרות.

"הפתעה!" איתמר צעק, "אני נותן לך הזדמנות אחרונה- את חוזרת
אליי או לא?" לא הגבתי כי ידעתי שאם אני אפתח את הפה אני אקיא,
איתמר לקח את אי התגובה שלי לא טוב.
"אה אז עכשיו עברנו להתעלמות? אוקי החלטה שלך...", ניסיתי לקום
כדי לגרש אותו החוצה אבל נפלתי חזרה ולכאב הראש שלי התווסף כאב
בטן נוראי. איתמר שמע את משלחת הרדיפה אחריו מתקרב והלך למטבח,
כבר לא היה אכפת לי מה הוא עושה שם. הוא יצא החוצה וכולם שוב
רדפו אחריו. הרגשתי חום מאחורי, הסתובבתי וכל המטבח עלה באש.
זחלתי לכיוון הדלת מנסה לצאת אבל ראיתי שגם מסביב לבית דולקת
האש. איתמר פשוט חשב על הכל. איפה כל החברים כשאני באמת צריכה
אותם?! רודפים אחרי איתמר, כן זה היה מאוד נחוץ.
שמעתי צעקה, כנראה רעות "הבית עולה באש תזמינו מכבי אש!",
בטלפון אמרו לה שיש שריפה גדולה ביער וכל הכוחות נמצאים שם, לא
ייחסו חשיבות לילדים שיכורים במסיבה. ואני, כל מה שיכלתי לעשות
היה לשבת ולחכות שהדרקון שלי יבוא וייקח אותי.