(מסמך זה נמצא בין הריסות נפשו של המפקד העליון.)

זה כבר השבוע השלישי ביערות. אני מגיח מתוך מראות הזוועה שמול
עיני, צולף, וחוזר למחתרת. אני שדות מבצעים, הלוחם שהעז למרוד,
מול המצביא הגדול בכל הנפש. ככל שאני מתקדם, ברור לי יותר כי
אני המנצח. אני זה שיכול להביס אותו. המחשבה ממלאת את לבי
גאווה. אסור להיות גאה. צריך להיות שונא. יש חובה, בכל פעם
לציית לקולו של היצר.
אני מגיח מבין הענפים. זוהי האישה. היא כל כך מכוערת. ממש כמו
הבת זונה שהרתה אותי לעולם. אבל לי יש יתרון על כולם: אני רואה
את השנאה מול עיני. הם רואים את האהבה. הם רואים יופי. אני
אוביל את כולם לאבדון ולחושך שבו אני נמצא עכשיו, ואני אפקד
עליהם, כי אני מכיר אותו הכי טוב.
שלשום, צלפתי בלולה. היא הופיעה ככה בין השיחים. דומה מאד לאחת
מהאגודה לחקר האפטיה. לא פעם עברו בי מחשבות, שמה מדובר באותה
אחת. היא נפגעה, ונפלה לנהר. דיממה שם שעתיים. אני לא יודע אם
היא תשרוד את הלילה.
האגודה לחקר האפטיה, וודאי כבר יצאה לחפש אותי בשליחותו של
ההוא. אבל הם אינם ערים לג'ונגלים הגדולים במעבה היער הזה.
הרחם הזה. הקבר הזה, שממנו באתי, ואליו אני שב.

http://stage.co.il/Stories/93321