בחזרה אל ימי התנ"ך : הז'אנר של הסיפור המקראי.
( הופיע במקור בגירסה מקוצרת במגזין "על הפרק" כתב עת למורי
תנ"ך)
במאמר זה אתן סקירה על תולדות הסיפור והרומן המקראי בשפה
העברית והדרך בה שיקפו את הגישות והתפיסות השונות של המחברים
ובני דורם אל התנ"ך.
יש לציין שבתקופה המודרנית יש רק מספר מועט יחסית של יצירות
סיפורת המבוססות במישרין על התנ"ך , מרבית הסופרים כאשר שלחו
ידם בכתיבת סיפורים היסטוריים העדיפו להתעסק בתקופות קרובות
יותר לזמנם כמו תקופת בית שני ,ימי הביניים, המאות ה-18 וה-19
וכו'. דווקה בשירה ובמחזה פנו היוצרים לשימוש בחומרים מקראים
לעיחים קרובות יותר מאשר בסיפורת .יתכן שהסיבה לכך הייתה
שסופרים רבים בפנותם לעבר חשו במרחק רב מידי מהתקופה התנכית
וראו בה תקופה שאי אפשר ליצור ממנה כל
אנלוגיה עם תקופתם בניגוד לתקופות אחרות עימהם חשו קירבה נפשית
גדולה יותר.
בכל זאת ישנם מספר סוגים של יצירות סיפורת השואבות מהתנ"ך.: 1.
יצירות המנסות ליצור מחדש את עולם התנ"ך ללא כל משמעויות
אקטואליות כמו ביצירותיו של מאפו ובתקופתנו המודרנית ברומנים
ה"ארכיאולוגיים" של סופרים כמו יוסף אריכא. 2. יצירות שעל ידי
שימוש בנושא התנכי מביאות מסרים מודרניים על המאבק בין היחיד
והדת וכו' כמו ביצירותיהם של פרישמן ואחרים. 3. יצירות שאכן
משתמשות בסיפור התנכי ליצירת אנלוגיה עם ההווה בעיקר בהדגשת
הקשר של העם עם ארצו עם חזרתו אליה
וכאלה הם יצירות על כיבוש הארץ ושיבת ציון של סופרים כמו צבי
לבנה, יעקב חורגין ואחרים .
הסיפורת התנכית בתנ"ך
השימוש ביצירות התנ"ך כמקור לבניית יצירות חדשות ומורחבות עם
פרספקטיבות חדשות יותר מקורו עוד בימי התנ"ך עצמו כאשר
לסיפורים שונים כמו סיפורי האבות וסיפורי דויד נוצרו גרסאות
שונות במקומות שונים ששיקפו נקודות מבט שונות, ולעיתים מנוגדות
, מאלה של הסופר המקורי. העורך המקראי החליט לתת את לגרסאות
השונות את הכבוד האולטימטיבי ולהכניס את כולן לגירסה הסופית
של התנ"ך .
דיונים כללים בנושא האם ניתן לראות בתנ"ך כולו יצירה ספרותית
דמיונית :
התנ"ך מציאות או דמיון
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=222
והאם ספר יהושע הוא כולו יצירה דמיונית
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=368
הסיפורת התנכית החיצונית
לאחר תקופת התנ"ך,הופיעה ספרות ה"ספרים החיצוניים" שהיו ברובם
הגדול עיבוד וסיפור מחדש של סיפורי התנ"ך הקצרים והתמציתיים.
ספרים כמו ספר היובלות וקדמוניות המקרא ספרו והרחיבו סיפורים
אלה בהתאם להשקפות ותחומי העניין של התקופה ההלניסטית.גם
בסיפרות היונית היהודית החלו להופיע יצירות ספרות כמו יוסף
ואסנת שהרחיבו את הסיפור המקראי והתאימו את המסרים שבו
לתקופתם. של המחברים.
התנאים והאמוראים המשיכו במסורת זאת של פירוש חדש והרחבה של
סיפורי התנ"ך במידרשיהם השתמשו במקומות סתומים כדי ליצור
סיפורים חדשים לחלוטין והחלו במסורת של הצגת הדמויות הקדומות
של המקרא כאנשים בני הזמן שאין כל הבדל בינהם ובין הדרשנים
שסיפרו עליהם. וכך אברהם והמלך דוד תוארו כתלמידי ישיבה ועל
שלמה המלך הומצאו מחזורי סיפורים שונים המבוססים על בסיס
אלמנטרי ביותר במקרא עצמו.
מסורת זאת נמשכה ביצירות הספרותיות של ימי הביניים כמו ספר
הישר שבהם נוצרו מחזורי סיפורים שלמים על הדמויות התנכיות
לפעמים בהשפעת הסביבה הנוכרית (כמו בסיפורים על בניו של יעקב
ומילחמותיהם בבני עשיו שהוצגו כמעין מלחמות של אבירים על סמך
מודלים באפוסים הנוצריים על מלחמות האבירים בימי המלך ארתור
וקרל הגדול).
בראשית העת החדשה פחתו היצירות המקוריות על נושאים תנכיים פרט
למחזות הפורים שפיל המבדחים שהוצגו עיירות והתבססו על
מגילת אסתר ולעיתים על סיפור מכירת יוסף ועוד מספר מצומצם
ביותר של סיפורים אחרים מהמקרא.
ההשכלה חוזרת לתנ"ך
החזרה לתנ"ך ולנושאיו התרחשה עם סופרי ההשכלה שבשאיפתם לחדש את
העם היהודי ותרבותו ראו צורך לחזור ביצירותיהם לתקופת התנ"ך
ולתאר אותה דרך משקפיהם. וכך נוצר זרם של יצירות רובם פואמות
ומיעוטם מחזות שהיו מבוססים על התנ"ך אך מרביתם היו חסרי כל
ערך ספרותי כלשהו פרט לאפוס של נפתלי הרץ ויזל (יוצר הזרם) על
חיי משה שירי תפארת ( יצא בשנים 1789-1829) ובעיקר מחזהו של
יוסף האפרתי על מאבקו של המלך שאול בדוד מלוכת שאול (1794)
הנחשב עד היום למחזה בעל ערך ספרותי
רב באופן יחסי. תקופה זאת הייתה תקופת שיא של החזרה לנושאים
תנכיים בספרות העברית (לכל הפחות מבחינת הכמות המספרית של
היצירות) , מאחר שאנשי ההשכלה ראו בימי המקרא את תקופת השיא
ו"ימי האור" של תולדות ישראל שבה חיו היהודים חיים שלמים
ובריאים בניגוד לחיי הגטו המעוותים של זמנם.
גם בתקופה ה"רומנטית " שבאה מיד לאחר תקופת ההשכלה נימשך
העניין הרב בתנ"ך והמשוררים החשובים ביותר של התקופה כמו מיכה
יוסף לוינזון ויהודה ליב גורדון התבססו ברבות מהפואמות שלהם
על נושאים מהתנ"ך.
הרומן המקראי
אך רק בשלב מאוחר יחסית נוצר ז'אנר הרומן המקראי עצמו. הז'אנר
נוצר באמצע המאה ה-19 בידי היהודי הליטאי אברהם מאפו שחיבר
את שני הרומנים התנכיים הראשונים בשפה העברית ( והיו חוקרים
שטענו שהם היו הרומנים המקראיים הראשונים בכל שפה שהיא ,אך זה
אינו נכון, רומנים מקראיים כבר הופיעו מספר שנים קודם לכן
בארה"ב ) אהבת ציון (1853) ו- אשמת שומרון (1865) על ימי
המלכים אחז וחזקיהו ביהודה. היו אלה יצירות רומנטיות פסטורליות
ששמו דגש על חיי הטבע ואינטיריגות של אהבה ומזימות של רשעים
כנגד הגבורים הטובים ,כתובות בלשון תנכית עשירה נמלצת ביותר
שמאפו הקפיד שלא לשלב בה כל מילים המאוחרות לשפת התנ"ך עצמו.
(הנושא של הלשון שבה יש לכתוב רומנים מקראיים ואם לשלב בה
מילים מודרניות היווה תמיד בעיה לסופרים. היו סופרים מועטים
שניסו לחקות את מאפו בהקפדה על "טוהר " הלשון אך לרוב בהצלחה
מועטה ביותר).
רומנים אלה זכו להצלחה עצומה בקרב קהל הקוראים העברי. אך אם
כי הם יסדו למעשה את הספורת העברית המודרנית, רוב הסופרים
שבאו אחרי מאפו נמנעו מלעסוק בנושאים מקראיים והעדיפו להתעסק
בבעיות הזמן בשורה של רומנים ראליסטיים.
הסופרים המעטים שחיקו את מאפו כמו יהודה שטינברג בספורו "
בימי שפוט השופטים "( תרע"א) חיברו יצירות בעלות ערך ספרותי
מועט ביותר , שהיו כתובות במליצות ארכאיות שעוררו את לעג
הקוראים והמבקרים, וכתוצאה הרומן התנכי כמו הרומן ההיסטורי
בכלל היה ז'אנר משני אם לא זניח לחלוטין בספרות העברית ורק
לעיתים נדירות הופיעו סופרים שהעלו אותו לדרגה גבוהה יותר
פרישמן והפגניזם התנכי . .
הסופר החשוב הראשון לאחר מאפו שטיפל בנושאים מקראיים היה דוד
פרישמן שחיבר סדרה של תשעה סיפורים בשם הכולל "במדבר"
(1923 ) (הוא התכוו לכתוב 15 אך מותו מנע ממנו להשלים את
המלאכה) .
בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של
אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני ישראל במדבר בממסד הכוהנים
ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן
כנעלה על כל חוק וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם..
ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד שהעמיד בסימן שאלה את
הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו
היה שילוב של כתיבה דידקטית מוסרית עם מגמה אסתטיח פיוטית
בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה
על האלמנטים ה"פראיים " אקזוטיים שלה .
בכתיבת הסיפורים נטש פרישמן את הלשון המקראית המליצית של מאפו
ועבר ללשון מקראית חופשית יותר שאותה "ניקה" מכל מליצה וכך
הפך אותה לפשוטה טבעית ומעל לכול ברורה יותר מלשונו של מאפו (
אם כי הייתה מדויקת כמעט באותה המידה) הלשון היתה כתוצאה פחות
נשגבת אך יותר מתאימה לאופי הסיפורים .
סופרים רבים המשיכו להשתמש בסגנון הסיפורי אותו יצר פרישמן,כמו
שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב ברוך, יצחק שנהר
(בסיפורים ידועים כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"), זלמן שניאור
במחזור הפואמות הסיפוריות שלו מגילות גנוזות
(תשי"א),וחשובים מכל חיים הזז , ובימינו שולמיח הראבן.
בסיפורים אלה נעלמת לחלוטין האווירה הפסטורלית האידיאלית של
חברת האיכרים אותה תיאר מאפו באהבה רבה, המאבק בין טובים
ורעים אם כי לא נעלם שוב אינו בולט כל כך והערכים המקראיים
אותם ראו מאפו ומחקין
כמובנים מאליהם מועמדים כעת בסימן שאלה ולעיתים אף נדחים
לחלוטין מגמה שהלכה והיקצינה ללא הרף.
החשוב שבסופרי הזרם הזה היה חיים הזז בסיפורו " חתן הדמים"
(1925) שגיבורתו היא אשת משה ציפורה המנסה להקריב את ילדה
לאלוהיו של משה והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון .
יצירתו זאת הפכה ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם
סיפוריו של פרישמן אך היא היתה כמעט בודדה בכך שהוכרה
כיצירת ספרות חשובה,
האם מותר לכתוב על ימי התנ"ך?
רוב היצירות שהתבססו על נושאים תנכיים זכו לרוב לאדישות
ולהתעלמות ורוב הסופרים החשובים כאשר כתבו יצירות היסטוריות
העדיפו לדון בתקופות היסטוריות אחרות ולא בתקופת התנ"ך.
התעלמות זאת היתה לעיתים מגמתית שכן היו סופרים כמו גרשון
שופמן ושלמה צמח שתקפו את עצם הרעיון של שימוש בדמויות
מהתנ"ך לכתיבת יצירות מקוריות וטענו שהשלמות של המקרא עושה
מאמצים מאין אלה לחסרי כל טעם . שופמן טען שיש להתיחס אל
הדמויות המקראיות כ"אסורות במגע" ושלמה צמח הביא דוגמה
משקספיר שנזהר לעולם לא להשתמש בנושאים מקראיים ביצירותיו
המקוריות..... כנגד גישה זאת שהביעה התנגדות עזה לכל הז'אנר
של הספורת המקראית ,יצא המשורר יעקב פיכמן שטען שיש מקום
ליצירות המבוססות על המקרא בספרות המודרנית בתנאי שלא תהיה בהם
חזרה חקיינית על המקור אלא צירוף של רעיונות מודרניים.יצירתיות
אמיתית קבע פיכמן ,יכולה להוסיף גם למקרא , גם אם לא תוכל
להגיע לאיכותו העל אנושית.הויכוח בנושא לא היגיע לכלל הכרעה
ושני הצדדים המשיכו לדבוק בעמדותיהם.
אם זאת החשוב במשוררי התקופה חיים נחמן ביאליק, השתמש בתנ"ך
בקובץ הסיפורים שלו "ויהי היום" (1933) ובקובץ זה של סיפורים
שלכאורה נועדו לילדים אך באותה מידה התאימו גם למבוגרים, הציע
אפשרות אחרת לכתיבת סיפורים תנכיים ,של הסתמכות על המדרשים
ועל הסיפורים העממיים של ימי הביניים לשם כתיבת סיפורים
אגדיים פנטסטיים על חיי דוד ושלמה שחלקם כמו אגדת שלושה וארבעה
היו פרי יצירתו המקורית שלו,ולא עיבוד של אגדות קיימות .
סיגנון זה מצא המשך בעיקר בתחום המחזה ביצירותיהם של צבי
סקלר ויעקב כהן על המלך שלמה ומאבקו באשמדאי , אך דוגמאות
נוספות לסוג ספרותי זה של אגדות תנכיות מקוריות הם נדירות
ביותר עד שהחיה אותו בימינו מחדש דן צלקה בספרו מלחמת בני ארץ
בבני שחת.
אפשרות נוספת לכתיבת ספור תנכי הוצעה בידי הסופר הארץ ישראלי
יעקב רבינוביץ שבספרו במוט עמים (תש"ו) על המאבק הנציב הישראלי
בשבטי ארם בימי מלך ישראל מנחם בן גדי שאב השראה ישירה
מהנופים הארץ ישראליים המוכרים לו ( בניגוד למאפו ופרישמן
שחיו בגלות ) ומחיי השבטים הערביים והבדויים שבהם ראה המשך
ישיר של תקופת התנ"ך. וכך הוי החיים של גיבוריו מתואר כהעתק
מדויק של חיי הפלחים והבדויים בזמנו. אך אם כי גישה זאת היו
לה מקבילות מסוימות בתיאטרון של התקופה כמו במחזה "יעקב ורחל"
של תיאטרון אהל שהציג את יעקב כבדוי טיפוסי, ובאמנות של
התקופה כמו בציוריו של נחום גוטמן שהציגו את אירועי התנ"ך
כהעתק של הווי הבדווים ואווירתו המזרחית המיוחדת ,היא לא מצאה
כמעט ממשיכים בז'אנר של הרומן המקראי.
אם כי נכתבו מספר לא מועט של מחזות מקראיים בידי סופרים כמו
יעקב כהן ומתתיהו שהם ויצירות שיריות בידי משוררים כמו שאול
טשרניחובסקי ששאבו רבים מנושאיהם מהמקרא , מספר הרומנים
והסיפורים המקראיים נשאר מועט יחסית ורובם נועדו לילדים ולבני
הנוער.
בין הרומנים המקראיים הבולטים המעטים למבוגרים שנכתבו בתקופה
זאת ניתן למנות את ספרו של ארי אבן זהב ימי דויד (תרפ"ח) שהוא
מעין אפוס היסטורי מקיף על חיי דוד המלך ( שהוא ללא ספק הדמות
המקראית עליה התחברו המספר הרב ביותר של רומנים ) אותו כתב
הסופר מאוחר יותר מחדש תחת השם דוד ובת שבע (1964).
סיפורים תנכיים ימניים
אך הרומן המקראי החשוב ביותר של שנות העשרים והשלושים שנכתב
בידי סופר עברי (ויש האומרים של כל הזמנים ביחד עם ספריו של
מאפו) היה ספרו של הסופר הפוליטיקאי זאב ז'בוטינסקי שמשון
(1927).
ודווקא ספר זה נכתב במקורו ברוסית ולא בעברית. הוצגה בו
גישה לא אורתודוקסית לגבי עברו של העם היהודי, וגיבור מיוחד
במינו הדוגל במלחמה בלתי פוסקת בפלישתים אך תוך כדי לימוד
תרבותם מהם ( בספר נרמז ששמשון היה במוצאו פלישתי למחצה).
הספר הישפיע רבות על צעירים יהודים שהיו מהם ש"עיברתו " את
שמותיהם הזרים לשמות מקראיים המופיעים בספר כמו "מרידור".
הספר אמור היה להיות
החלק האמצעי בטרילוגיה של רומנים מקראיים שחלקיה האחרים יעסקו
ביעקב ובדוד ובפרשיות האהבה השונות שלהם, אך לצערם הרב של
מעריצי 'בוטינסקי וספרו ספרים אלה לא נכתבו מעולם. (הספר שימש
גם כבסיס לסרט הוליבודי מפורסם על שמשון אך רק מעט נשאר בסרט
מיצירתו המקורית של ז'בוטינסקי).
בעקבות ספרו של ז'בוטינסקי נוצר זרם שלם של ספורת מקראית
והיסטורית "ימנית" שנכתבה בידי אנשי התנועה הרביזיוניסטית
כמו יעקב וינשל,י.ה. ייבין , ואריה קוצר . הם השתמשו בסיפורי
התנ"ך ככלי להדגשת ערכים ימניים רביזיוניסטיים כמו הצורך בצבא
עברי חזק והחזרת כל אדמות ארץ ישראל לידי עם ישראל בכח הזרוע.
אלמנטים המודגשים מאוד ברומנים כמו בת איה (1955)בן צרויה
ו- איזבל (1989 ) של קוצר ולעיתים כמו ברומן איזבל ניכרו בהם
אף מוטיבים "כנעניים" על הצורך באיחוד כל עמי האזור בברית
בגלל מוצאם המשותף,אך ספרים אלה זכו להצלחה ולהשפעה מועטה.
סיפורים תנכיים לנוער.
ליתר הצלחה זכתה הסיפורת המיקראית שנועדה לבני הנוער .
הסופר החשוב הראשון של רומנים מקראיים שנועדו במפורש לבני נוער
( שכבר אימצו לעצמם בחדוה את יצירותיו של מאפו שבסיפורי
הרפתקאות התאימו להם ביותר ) היה יוסף שף. הוא חיבר טרילוגיה
של רומנים על תקופת השופטים עכסה בת כלב (1911)אהוד בן גרא
(1925)והיתד או יעל אשת חבר 1936) שבכולם יש עלילות נפתלות
ומסובכות ביותר בסגנון מאפו ועלילות רצופות אהבה ותככים
ותהפוכות בלתי פוסקות ומופיע בהם אלמנט בולט ביותר של גאווה
לאומית בדומה לזה של הסופר הפולני סינקביץ שימש גם הוא כמודל
לשף . נראה ששף התכוון לכתוב סדרה של ספרים שתכסה את כל תקופת
השופטים, הוא החל לכתוב רומן רביעי בשם "יותם בן ירובעל" אך
נפטר במהלך הכתיבה והמפעל השאפתני ( כמו מפעלו של פרישמן
בכתיבת אגדות במדבר והטרילוגיה המתוכננת של ז'בוטינסקי) לא
היגיע לסיום.
אם זאת סיפוריו זכו להצלחה רבה בקרב הנוער שאליו יועדו ופתחו
ז'אנר כתיבה לקהל זה שבעקבותיו הלכו סופרים אחרים כמו
י.ל.ולפובסקי, צבי לבנה ויעקב חורגין.
סופרים אלה החלו לחבר את יצירותיהם התנכיות וההיסטוריות בשנות
ה-30 כאשר בארץ שררה אווירה ששאפה לעודד את הגאוה הלאומית
והערצת העבר בקרב בני הנוער ונוצרו סדרות ספרים שלמות שנועדו
לטפל במיוחד ברומנים היסטוריים כמו ספרית "דורות "של הוצאת
יזרעל , באוירה זאת היה רק טבעי שמספר הרומנים המקראיים ובראש
ובראשונה לבני הנעורים יוכפל וישולש.
מנחם זלמן ולפובסקי חיבר בשנים תרציו-תרצ"ז את הטרילוגיה מלך
ביהודה על חורבן ירושלים בימי הבבלים. גיבוריה הם יוחנן בן
קרח וגדליהו בן אחיקם . לאחר מכן חיבר ולפוסקי שני רומנים
נוספים על אותה תקופה שבמרכזם הנביא ירמיהו ירמיהו ובית
הרכבים והמשכו מושל ונביא(1947 ) .עד ליצירתו של עמוס מוקדי
חיי נביא היו ספרים אלה היצירה המקיפה ביותר על דמות בודדה
מהתקופה המקראית .
סופרים חשובים אחרים לבני הנעורים היו צבי ליבנה ליברמן איש
תנועת העבודה שחיבר ספרים כמו אברהם העברי (1976) משה (1977)
יאיר הגלעדי (1957) על חיי אחד השופטים הקטנים דוד ועמינדב
(1966) על דוד הצעיר , מבבל לירושלים (1934) על שיבת ציון
בימי הפרסים ו-נחמיה(1949). שבהם משולבים ערכים לאומיים ביחד
עם ערכי תנועת העבודה כמו הצורך להתיישב "דונם ועוד דונם"
והטפה לערכי אחווה וסוציאליזם בשילוב של ערכי תנועת העבודה
עם רוח התנ"ך. .
לעומת ליבנה יעקב חורגין היה איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה
לתנועת העבודה וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים
שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא . נטיה
הבולטת בספרים כמו אל המלוכה (1944) על ראשית מלחמתו של שאול
בפלישתים .וברומן הגדול ירושלים ושומרון(1968) על יהו ואלישע
הצעירים בימי אחאב ואליהו.סיפורים אחרים כמו מעם קרני המזבח
(1958) על אחרית ימי דוד ויואב בו צרויה הם קודרים מאוד
וניכרת בהם השפעת סופרים חדשים כמו משה שמיר. ספורו התנכי
האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות על
לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה שבו ניכרת
האווירה שלאחר מלחמת ששת הימים של הצורך בהקמת "אימפריה"
סיפורים תנכיים ארכיאולוגיים..
בתקופה שלאחר הקמת המדינה בשנות ה-50 וה-60 נוצרה בארץ אוירה
של שאיפה לחזור למקורות התנכיים אוירה שעודדה בידי מוסדות
שונית כמו הערצתו של בן גוריון לתנ"ך שהתבטאה בחוגי התנ"ך
שכינס בביתו ויותר מכל בחפירות הארכיאולוגיות של אנשים כמו
יגאל ידין בחצור ובמקומות אחרים שתרמו להגברת העניין של הציבור
בעבר הרחוק ובתקופת התנ"ך. מטבע הדברים אוירה זאת השפיעה גם
על הרומנים התנכיים (והמחזות התנכיים) שהמשיכו לצאת במספרים
גדולים והפעם נהנו מפרסטיז'ה שלא הייתה להם מימי מאפו ופרישמן
כאשר סופרים חשובים כמו משה שמיר ויוסף אריכא שלחו בהם ידם.
הדגש בתקופה זאת היה על אופי כמעט "ארכיאולוגי" בהקפדה על דיוק
היסטורי בתיאור בתקופה המנהגים והעמים השונים בהתאם לממצאים
הארכיאולוגיים החדשים ביותר. וכך משה שמיר כתב את הספר כבשת
הרש( 1957)על דוד מנקודת המבט של אוריה החיתי ספר שעורר סערה
בגלל התיאור הלא סימפטי בו של דוד , ויוסף אריכא כתב את
סנחריב ביהודה (1959) על תקופת חיזקיהו והנביאים מיכה וישעיהו
ספר שהיגיש תיאור מפורט לאין ערוך ממה שהיה מקובל עד אז של
התרבות האשורית בהתאם למימצאי
הארכיאולוגיה החדשים ביותר אז. ספרים אלה זכו להצלחה רבה
ולחיקויים ועוררו את תשומת לב הביקורת.
בתקופה זאת הופיעו שורה של אנתולוגיות שונות שכינסו יצירות
ספרות שונות על פי התנ"ך והראו את העניין הציבורי בנושא
,אנתולוגיות כמו "נשים בתנ"ך" אנתולוגיה תנכית " (ב3 כרכים)
"האנתולוגיה מקראית "ואחרים ,כל האנתולוגיות האלה הדגישו
בהקדמותיהם ובתוכנם את החשיבות של הקשר המתמשך עם המקרא , ואת
העובדה שכל דור יוצר את התנ"ך מחדש בצלמו ובהתאם לתחומי
התעניינותו.
עיבודי תנ"ך לילדים.
העניין בתנ"ך היה בשיאו בספרות הילדים והנוער שבה כמו בעבר
הופיעו אף יותר רומנים תנכיים מאשר למבוגרים ולמירב
הפופולאריות זכה עיבוד התנ"ך של סופר הילדים הידוע שרגא גפני
"עולם התנ"ך לילד" (1962-1970) שב ב17 ספרים עובדו כל ספרי
התנ"ך לסיפורים מרתקים לילדים . הסידרה זכתה להצלחה כה גדולה
שקמו לה סדרות חקייניות של סופרים כמו ארנונה גדות וליאור
עשת, כולם חוזרים על הנוסחה של גפני של הפשטת סיפורי התנ"ך
והרחבתם לילדים והדגשת הערכים הלאומיים (יש שיאמרו הלאומניים )
שבהם של הדגשת זכותו של עם ישראל על ארצו וערכי הגבורה
שבסיפורים ,הדגשה שזכתה לעיתים לביקורת קשה ביותר ממבקרי
ספרות הילדים.בעת כתיבת שורות אלה גפני עובד על עיבוד חדש של
הסדרה לפרסום מחודש וכותב גם כמה ספרים חדשים במסגרתה כמו על
בריאת העולם.
ב-1978 המשיך הסופר משה שמיר בסגנון זה של עיבוד סיפורי
התנ"ך לילדים תוך שמירה על דיוק ארכיאולוגי וערכים לאומיים
בסדרה של ארבעה ספרים שעבדה את סיפורי ספרי שופטים שמואל
ומלכים אך למרות איכויותיה הספרותיות והאינפורמטיביות
ועיצובם הגראפי הנאה של הספרים היא כבר זכתה להצלחה פחותה
בהרבה מהסדרות שבאו לפניה.
הנסיגה מהתנ"ך .
העניין בתנ"ך לא נמשך .משנות ה-60 ובעיקר משנות ה-70 ואילך
פחות ופחות סופרים חשובים פנו לנושאים תנכיים וכאשר עשו זאת
הם נטשו לחלוטין את האספקט הארכיאולוגי היסטורי לאומי שהיה כה
חשוב בעשורים הקודמים והדגישו יותר את האספקטים האישיים
והסימבוליים כלל אנושיים של הסיפורים והדמויות. מבין המועטים
שפנו לתנ"ך בתקופה זאת היו עמוס עוז בסיפורו "באדמה הנוראה
הזאת" בקובץ ארצות התן על יפתח הגילעדי בו מושם דגש על
האלמנטים הפסיכולוגיים בסיפור ,ופנחס שדה בספרו מות אבימלך
ועליתו השמימה בזרועות אימו (1970) על בנו הרצחני של השופט
גדעון שבו הסיפור מקבל משמעות מטפיזית והרקע ההיסטורי תנכי
הוא למעשה חסר כל משמעות . יצירות אלה היו למעשה בודדות
בתקופה זאת ,רוב הסופרים החשובים נטשו את עולם העבר וכל שכן
את תקופת המקרא למען ההווה ובעיותיו ,
וכך היה גם בספרות הילדים שבה הופיעו רק יצירות בודדות כמו
שאול(1985) של גלילה רון פדר( סופרת הילדים הידועה היחידה
בעשרות השנים האחרונות שניסתה את כוחה בכתיבת רומן מקראי)
,ו-המלך דוד (1984) ו-הנקבה (1992) על ימי חזקיהו שניהם של
יעקב גורן גם הם זכו רק להצלחה מועטה. ליתר הצלחה זכו
עיבודים של סיפורי ספר בראשית בצורה סיפורית לילדים קטנים
בידי סופרים כמו דבורה עומר , ועמוס בר,ובשנות ה90 בידי הסופר
הידוע מאיר שלו שספרו מבול נחש ושתי תיבות (1994) הופיע
ברוח הזמנים החדשים תחילה כקלטת השמעה והפך לסרט מצויר לפני
שיצא לאור כספר.
פרט לעיבודים מעין אלה בשנות ה80 וה-90 הז'אנר המקראי גם
בספרות הילדים נעלם כמעט לחלוטין ככל הנראה בגלל חוסר העיניין
של הקוראים.את מספר הרומנים המקראיים שהופיעו בכל שנה ניתן היה
לספור באצבעות יד אחת ומה שהופיע היה לרוב בהוצאות ספרים
משניות או עצמיות ,נכתב בידי אלמונים ונתקל בהתעלמות מוחלטת
של הביקורת .
סאטירות תנכיות .
עם זאת היו כמה יוצאי דופן שהראו שעדיין אפשר לעשות הרבה עם
החומר המקראי.
סטיריקנים כמו מאיר עוזיאל ואפרים סידון החלו להשתמש בתנ"ך
כאמצעי להלעגה ולביקורת על המציאות הישראלית המודרנית באמצעות
אנכרוניזמים מכוונים. סגנון זה הוא עתיק מאוד ומוצאו עוד
באנכרוניזמים של המדרשים שבהם הוצגו גיבורי התנ"ך כתלמידי
ישיבה ( אם כי אין זה ברור אם האנכרוניזמים היו מכוונים )
ונמשכו בפורים שפיל של ימי הביניים שבו המחזת מגילת אסתר הפכה
לפרודיה על המציאות בת הזמן דבר שהפך לחלק קבוע מחג הפורים עד
עצם היום הזה.
מסורת זאת הכניס לספרות הילדים העברית הסופר יהודה צבי לוין
שבסיפורים כמו "למך ולמך" (1898) "נח בתיבה" (1899) ,"יקטן
ובניו"(1907 ) ואחרים, יצר יצירות מבדחות על רקע עולם התנ"ך
שההומור שבהם הוא מעצם האנכרוניזמים המודרניים אותם מכניס
הסופר במכוון על מנת להציג את הדמויות המקראיות כדמויות של
בשר ודם החיות בעולם הדומה מאוד לעולמם של הקוראים הצעירים וכך
לקרב אותם אליהם. (הומור
שלא תמיד הובן על ידי המבקרים בני הזמן אותם הדבר הרגיז מאוד)
בשנות ה-50 בעת תקופת שיא העניין במקרא בקרב החברה הישראלית
הימשיך סוג הומור אנכרוניסטי זה ב"עיתון " בעריכתו של ישראל
אלדד "דברי הימים" שבו הוצגו אירועי התנ"ך ותקופתו במיסגרת של
עיתון יומי כאילו אירועים אלה התרחשו היום אך תוך הקפדה על
שמירה של אמינות היסטורית וארכיאולוגית.
את "דברי הימים " אפשר למצוא ברשת כאן :
http://www.daat.ac.il/daat/history/divrey/shaar.htm
.
אפרים סידון ממשיך כיום במסורת זאת ,תחילה בקומיקס שלו "לחיות
מהתנ"ך" שפורסם במקורו בכתב העת "כותרת ראשית" והיה אמור
לכסות את כל התנ"ך מראשיתו ועד סופו "ב990 פרקים" אך כתוצאה
מסגירת כתב העת הספיק להגיע רק עד אמצע ספר שופטים לימי יאיר
הגילעדי (ופורסם בשני כרכים שכיסו את החומר עד סוף ספר
דברים תחת השם "לחיות מהתנ"ך" )
בקומיקס זה השתמש סידון בסיפורים התנכיים לשם הלהגה על המציאות
הישראלית המודרנית ועל אירועים שונים בה תוך שימוש לעיתים גס
ממש בסיפורי התנ"ך . הסידרה היתה מבדחת ביותר אולם השימוש
הטופיקלי מאוד באירועים פוליטיים שונים שנכפו לעיתים על סיפורי
התנ"ך הפך את חלק מההומור כיום לבלתי מובן לאחר שאירועים אלה
נשכחו זה מכבר..
על התנ"ך בקומיקס ראו כאן :
יהוה נגד זאוס
http://stagemag.com/Articles/40
..
סידון המשיך בסוג הומור זה ( מרוכך יותר) עם סדרת הטלביזיה
אותה כתב "חצי המנשה" על תושבי כפר קטן "בציר אביעזר " בימי
השופט שמשון ויחסיהם עם החיילים הפלישתיים השולטים בכפר. (שם
הכפר לקוח משם רומן תנכי נשכח מ-- 1958 של יוסף עוזיאל "בציר
עביעזר" על ימי גידעון).
גם בסדרה זו חגג ההומור האנכרוניסטי המבקר את ישראל המודרנית
והסידרה זכתה להצלחה רבה בקרב הציבור .
גם מאיר עוזיאל בספרו על כיבוש הארץ בימי יהושע עובדות על
תשוקה מסוימת(1992) השתמש בסוג הומור זה למטרות דומות.
אלמנט מרכזי בסוג ההומור הזה הוא השמת עברית מודרנית "סלנגית "
בפי הדמויות התנכיות הקדומות בניגוד למאמצים הנואשים של מחברי
סיפורים תנכיים קודמים למצוא לשון מיוחדת שתתאים לספור הקדום
(לרוב ללא הצלחה רבה).
תנ"ך ומדע בדיוני .
דרך אחרת לניצול החומר התנכי למטרות מודרניות (וקירובו לקורא
המודרני הספקני )היה הפיכתו למדע בידיוני. הופיעו ספרים שונים
בסיגנון זה כמו קובץ הסיפורים של חוקר המקרא אפרים צורף מכוכב
אל כוכב (1983) שהציג את סיפורי ספר בראשית ובמדבר משולבים
במוטיבים מדעיים בידיוניים וקבליים , ספרה של נעמי עופרי
קיטרון ואת להב החרב המתהפכת (1987) שהציג את סיפור יעקב
מנקודת מבטו של איש כוכב אחר שהוא המלאך בו נאבק יעקב ,וספרו
של אורי דביר הקוף הפטפטן(1995) בו מוצגים אירועי ספר בראשית
כתוצר ידיהם של יצורים זרים שבראו את המין האנושי (בדומה
לתיאוריות של אריך פון דניקן)
ספרים אלה היו רק חלק מגל של ספרים שניסו להתאים את סיפורי
התנ"ך למציאות המדעית טכנולוגית המודרנית ובו בזמן (בחלק
מהמקרים ) לשבור טבואים דתיים שונים ,מגמה הקיימת בסיפור
התנכי עוד מימי פרישמן ,אך דומה שבשנים האחרונות היגיעה
להקצנה כמעט חסרת תקדים.
סוגים שונים של סיפורים תנכיים .
מגמה מקבילה של שימוש בחומר התנכי כדי לבטא אידיאולוגיה מסוימת
השונה מאוד מרוחו המקורית ניתן למצוא ברומן של המיסטיקן שלמה
קאלו הנבחר (1994) שהוא לכאורה רומן ענקי על סיפור חייו של
החוזה דניאל אך למעשה הוא הרצאת שיטתו המיסטית של המחבר.
וגם בספרה של טלה בר מיכל בת המלך ( 2001) שבו יש דרך סיפור
שאול ודוד דרך עיניה של מיכל בת שאול למעשה גישה אנטי
מונותיאיסטית המבוססת על תפיסותיה הפגאניות של המחברת שמציגה
את דת ישראל הקדומה כדת הפולחן לאלה האם שהיא בעיניה האמונה
החיובית יותר.
מאמר על ספרה זה של טלה בר נמצא כאן :
"למה צחקה מיכל "
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=698
ומאמר על סיפור תנכית פגאנית באופן כללי
"הגירסה של המפסידים "
http://stage.co.il/Stories/89666
הופיע גם רומן תנכי שדרך הסיפור ההיסטורי ניסה לבטא דיעות
פוליטיות עכשוויות, ספרו של חיים חיימוף "רצח והארץ התרוקנה (
2001) על רצח נציב יהודה מטעם הבבלים גדליהו בן אחיקם ,בידי
מתנקש יהודי , ספר שיש בו למעשה מסר פוליטי לגבי רצח רבין
היום.
ועל רומן זה ואחרים שעוסקים ברצח גדליהו בן אחיקם ראו
רצח נציב יהודה
http://stage.co.il/Stories/97606
סוג אחר ומיוחד במינו של רומנים תנכיים שהופיע בשנים האחרונות
הם סיפורים שבהם יש שני סיפורים מקבילים . אחד המתרחש בתקופתנו
ואחד המקביל לו מבחינות רבות ומתרחש בתקופת התנ"ך ; שני
הסיפורים משקפים ומאירים אחד על השני . דוגמאות לכך הפ ספרו של
"ריקי קלר " ( שם בדוי של ראובן קריץ ) עוזאי ( 1983) המתאר
נערה מודרנית הנזכרת בחייה קודמים בתקופת המלכה עתליה ובנה
יואש .
סיפור הנותן תיאור חי ועשיר ביותר של התקופה וכתוב לשון מקסימה
. עתליה היא דוגמה לדמות יוצאת דופן ומרתקת ביותר בסיפור
המקראי שמשום מה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בסיפורת המקראית
המודרנית,למעט רומן זה. יש לקוות שבימינו עם התעוררות התודעה
הנשית הפמיניסטית , סיפורה וסיפור אמה איזבל יזכה ליתר
התענינות וסימפטיה.
סקירה מפורטת על "עוזאי " יש כאן :
בימי עתליה ועוזיהו
http://stagemag.com/Articles/94
דוגמה נוספת ומיוחדת במינה לרומן תנכי היא ספרו של אלי שרייבר
(חתולי) השדה והמערה אשר בו ( דו"ח נתיחה ) ( 1998). ספר
הנותן סיפור אחד על סופר מודרני בן זמננו הכותב רומן על תקופת
התנ"ך וסיפור שני המתאר את מאמציו של סופר מקראי בימי המלך
ישעיהו לכתוב את סיפור קניית מערת המכפלח בידי אברהם אבינו .
סיפור זה שיש בו מסר פוליטי ברור לזמננו מתאר את מאמציו של
הסופר המקראי לשנות את סיפור קניית המערה לצרכים הפוליטיים של
הזמן , צרכיו של שפן הסופר שהוא האיש האחראי ליצירת מה שאנו
מכנים היום "המקרא". ועם זאת את נסיונותיו להשאיר בין השיטין
את האמת כפי שהוא מבין אותה.
יצירות ספרותיות מסוג זה המתארות לא את האירועים המתוארים
במקרא כמו את הדרך שבה נכתב המקרא , הן נדירות למדי. ספרו של
הסופר היהודי הגרמני סטיפן היים דו"ח המלך דוד על הצרכים
הפוליטיים והלחצים שהשפיעו על כתיבת סיפור חייו של דוד בן ישי
בימי בנו שלמה . יתכן שכיום עם התחזקות התפיסות הרואות במקרא
יצירה ספרותית ואידיאולוגית יותר מאש היסטורית ,נראה בעתיד
יצירות ספרות נוספות מסוג זה.
מאמר על ספרו זה של סטפן היים נמצא כאן :
דיקטטורת שלמה
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=247
ניתן גם להזכיר את ספרו של שלמה דינור עדיאל ( 1998)
סיפורו של מלאך שמתאר את תולדות האנושות והעולם מימי בריאת
העולם ועד ימי ה מבול של נוח.
עוד ספר מעניין במיוחד הוא ספרו ההומוריסטי של משה יהלום (
סופר נוער פורה מאוד שהוא גם מומחה לארכיאולוגיה ) מלכים
ג' ( 2000) סיפורו של מלך ביהודה והרפתקאותיו הרומנטיות
ששמו וסיפורו הושמט מסיבות טובות מאוד מהתנ"ך.
המיטב שבמיטב
החשובות מכול היו 3 יצירות שהופיעו בשנות ה-80 וה-90 והאירו
כל אחת את התנ"ך מזווית שונה לחלוטין והראו שעדיין נותר עתיד
לסיפור התנכי.
הראשונה והידועה שבהם היא הטרילוגיה של שולמית הראבן שונא
הניסים (1983),נביא (1988) ו- לאחר הילדות 1994) שכונסו
ב1996- בכרך אחד צמאון: שלישית המדבר. בטרילוגיה זאת תיארה
הראבן את מאבקם של אינדיבידואלים שונים הנאבקים בין רגשותיהם
הפגאנים והדת המונותאיסטית החדשה והבילתי מובנת .
שונא הניסים מתרחש בימי משה , נביא בימי כיבוש הארץ בידי יהושע
ו-לאחר הילדות בימי ראשית תקופת השופטים . גיבוריהם הם
אנשים בודדים ומנוכרים שאינם מובנים בידי החברה הסובבת אותם
בדומה לגיבוריו של פרישמן ( שסיפוריו מזכירים מכמה בחינות את
הטרילוגיה אם כי הראבן מכחישה את השפעתו ) .
יחוד הסיפורים היא בלשון העברית הצחה והמדויקת והמיוחדת במינה
שהיא אולי הפתרון הלשוני הטוב ביותר שנתן סופר כלשהו לבעית
הלשון בסיפור המקראי מאז זמנם של מאפו. ופרישמן.
הטרילוגיה תורגמה למספר שפות בהצלחה רבה והוגדרה בידי מבקרים
שונים כיצירת מופת של הספרות העברית. (אם זאת יש לציין שענינם
של המבקרים הישראליים ביצירות החל רק לאחר ששני הספרים
הראשונים תורגמו לשפות זרות וזכו לשבחים מפליגים מהמבקרים
הזרים ).
ב-1987 יצא הספר צמא שהוא החלק הראשון בטרילוגית חיי נביא מאת
עמוס מוקדי שיצאה בכרך אחד ב-1996 . בספר זה מתאר מוקדי בלשון
מקראית רבת עוצמה את חיי הנביא עמוס ברומן שהוא היצירה
המקיפה ביותר על דמות מקראית כלשהיא בספרות העברית ומתאר את
התפתחותו הנפשית והרעיונית של הנביא מילדותו עד ההפכו לנביא
הכתב הראשון ,למרות חשיבותו של הספר הוא עורר רק תשומת לב
ביקורתית מועטה ( כפי שקרה לספריה של הראבן) .
הספר השלישי והשונה מאוד מהספרים הקודמים הוא ספרו של דן צלקה
מלחמת בני ארץ בבני שחת (1992) ספר זה הוא סיפור פנטסטי
המתרחש בימי שלמה וניתן לראות בו כהמשך ישיר של סיפורי" ויהי
היום" הפנטסטיים של ביאליק על שלמה ומחזותיהם של יעקב כהן וצבי
סקלר על אותו נושא: מאבקו של מלך השדים אשמדי במלך שלמה אותו
הוא מגרש מכיסאו לזמן מה. הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט
באירועים אלה וכתוב בשפה עכשווית אך תוך שימוש עמוק ביותר
בחומרים מדרשיים קדומים ובמיגון רב של אגדות ( כמו האגדה על
עיר בני האלמוות לוז). הספר הוגדר כיצירה חשובה של ספרות
הילדים העכשוית אם כי יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו
המקורי והיצירתי בחומרים הקדומים של המדרש ( ולא דווקא של
התנ"ך עצמו) .
הסיפורת התנכית בציבור החרדי
ספרים אלה כמו גם סדרת הטלביזיה "חצי המנשה" ומחזהו של גילעד
עברון "יהוא" הראו שעדיין לא תש כוחו של התנ"ך להשפיע על
כתיבת יצירות חשובות עכשויות שישאבו מנושאיו. אך כיום
יצירות המבוססות על נושאים תנכיים נפוצות בעיקר בקרב הקהל
החרדי (ובעיקר ילדים ונוער) שההוצאות המיועדות לו מוציאות
ספרים רבים המבוססים על נושאים היסטוריים ( ז'אנר שנעלם כמעט
לחלוטין בקרב הציבור החילוני) . הוצאות אלה מוציאות ספרים
רבים על חיי דמויות תנכיות אך הם לרוב מחוסרי כל
מקוריות והם רק מעט יותר מכינוס של אגדות חז"ל בנושא ,ולא
יעלה על הדעת שהם ינסו להציג את הדמות בצורה שונה במקצת מכפי
שהיציגוה חז"ל.מעניין לציין שבקרב ציבור זה יש כנראה רתיעה
מיצירות ספרות מקוריות המתרחשות בתקופת התנ"ך (בניגוד
לעיבודים מצונזרים של סיפורי תנ"ך ואגדות חז"ל), אם כי רתיעה
זאת אינה קיימת לגבי סיפורים המתרחשים בתקופות מאוחרות יותר.
יתכן שהסיבה לרתיעה זאת
היא חוסר הרצון להתעסק עם תקופה שהעובדות לגביה הם "קדושות "
(בין שהם מופיעים בתנ"ך ובין שבמדרשים) וכול עיסוק מקורי בהם
עלול רק להביא לשאלת שאלות לגבי התנ"ך והדת . כמו כן יתכן
שהחרדים נמנעים לטפל בצורה מקורית בתקופת התנ"ך מאחר שהחברה
בתקופה זאת היתה כה שונה מחברת הלומדים והחכמים החרדית כיום
בניגוד לתקופות היסטוריות מאוחרות יותר שבהם החברה היהודית
הייתה דומה יותר לחברה החרדית כיום ולכן "בטוח " יותר לטפל
בהם .
במידה רבה ניתן לומר שזהו הצד השני של המטבע ליחסם של סופרים
חילוניים לתנ"ך כיום שכפי שראינו היגיע להקצנה חסרת תקדים
בהורדת התנ"ך מקדושתו בניסיון למצוא בו רלבנטיות לזמננו. הסופר
החרדי מעדיף לגעת בתנ"ך עד כמה שפחות בניגוד ליצירתיות שהוא
מאפשר לעצמו לגבי תקופות אחרות. בכך יש נסיגה לגבי תקופות
קודמות שבהם סופרים דתיים הרשו לעצמם יתר יצירתיות לגבי הנושא
התנכי.(כפי שניתן
לראות במדרשים ובמסורת ה"פורים שפיל" מסורות שכמעט שנעלמו
למעשה בימינו).
אם זאת נכון הוא שכיום הולך ופוחת העניין בקרב הציבור החילוני
ביצירות המבוססות על נושאים תנכיים חוסר עניין המבוסס על
ההתעניינות הפוחת בתנ"ך ובהיסטוריה הישראלית הקדומה בכלל. יש
לקוות ששלושה היצירות החשובות שצוינו ואחרות כמוהם ישמשו
כמעין מנוף להחזרת העניין בז'אנר הקטן אך המעניין של הסיפורת
התנכית ודרכו לעורר מחדש את עניין הציבור בתנ"ך ובעולם המגוון
המשתקף בו.
לסיכום הבא ואמנה את יצירות הפרוזה המודרניות בשפה העברית
שאותן אני מחשיב כטובות עד מופלאות שמבוססות על התנ"ך.
1. חתן הדמים מאת חיים הזז . על משה רבנו ואשתו ציפורה שמתכננת
להקריב קורבן את בנם.
2. "במדבר " קובץ סיפורים מאת דוד פרישמן על נדודי בני ישראל
במדבר. .
3-5 טרילוגית בישימון של שולמית הראבן על נודדי ישראל במידבר
בימי יהושע והשופטים.
6. מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו. מאת פנחס שדה על
בנו של השופט גדעון
7. באדמה הנוראה הזאת . מאת עמוס עוז . על השופט יפתח
8.כבשת הרש .מאת משה שמיר על ימי דוד
9. מעם קרנות המזבח . מאת יעקב חורגין . על שלהי ימי דוד
10. מלחמת בני ארץ בבני שחת . יצירתו המופלאה לנוער של דן צלקה
על ימי שלמה המלך .
11.חיי נביא . של עמוס מוקדי . על הנביא עמוס
12. עוזאי מאת "ריקי קלר " ( ראובן קריץ) על ימי המלכה עתליה
13.. סנחריב ביהודה של יוסף אריכא . על ימי המלך חזקיהו
14 השדה והמערה אשר בו .מאת אלי שרייבר-חתולי על כתיבת ספר
בראשית בימי המלך יאשיהו.
ואפשר להזכיר גם ספרים מעולים פחות אך עדיין מבדרים
כמו "בשליחות המלך שלמה " וירושלים ושומרון " של יעקב חורגין
. .
