אני תוהה, האם יגיע שלב מסוים בחיים שלי שבו ימי שבת יפסיקו
להיות "ימי שבת"? כלומר, תיפסק הרגשת הכלום הזאת, של לקום באחד
בצהריים ולדעת שאין לך שומדבר לעשות. זה אמנם יום חופש, אבל זה
יום חסר כל תכלית!

"בא לך לראות אצלי סרט?" שאל אותי סמי.
"וואלה... יש לך משו טוב?" עניתי בשאלה, מרגיש מפוצץ מאווירת
יום שבת מאוסה שמוציאה לך את הרצון לעשות כל דבר שהוא.
"יאללה בוא, נלך לוידאומט ונמצא משהו"
"טוב יאללה אני בא" אמרתי, מנסה לסלק את יום שבת מהראש שלי.

עליתי על מסחרית-הפשע-חציל-מטאלי שלי, טענתי את רובה הציד שלי
והתחלתי לצאת מגבעת שמואל- עיר הפשע והרשע, אל כיוון ביתו של
סמי, בשיכונים. איפה שכל הלא מפותחים עם הסובארו הצהובות.
אחרי נסיעת הישרדות קשה מהרגיל הגעתי לביתו, פסעתי במורד השביל
המעוצב בססגוניות ע"י אבנים מסותתות בגוון בז'-ורדרד אל עבר
הדלת.
סמי פתח לי את הדלת, במראה הקיפוד-אטומי-כתום, לבוש הבית שלו.
"מה קורה אח שלההה?"
"אגוזים דודה שלי!"
"יאללה בוא נלך ברגל לוידאומט"
פסענו לנו ברחובות השכונה העלובים בשיכון של סמי, רואים את כל
הנרקומנים של יום שבת, יושבים להם בהזיות על המדרכות, זורקים
בונקלעך על מעט המכוניות שמעזות להיכנס לשיכון ביום שבת, ובכל
יום בכלל.
"תראה תראה את אלה, קפיטליסטים זונות, מנסים להוציא לנו את
העיניים עם הסוזוקי סוויפט 84 שלהם. משחקים אותה טחונים, מה הם
חושבים שפה זה רמת אפעל? זונות אני אומר לך" אמר סמי בעודו
מוציא את הדוקרן שתמיד יש לו בכיס והתחיל לחורר את הגלגל
האחורי של המכונית.
"נו, אתה מתכונן לעמוד שם עוד הרבה? בוא תעזור לי!" הפציר בי.
הוצאתי מהכיס את הסכין הקפיצית שלי, וחרטתי על מכסה המנוע:
"השיטה נכשלה. תחי התנועה לשינוי השיטה. מי ששורף עצים- ישרוף
גם בני אדם".

"זה סרטים רעים אח שלי"
"מגיע לך אדיוט! אמרתי לך לא לאכול מהעוגיות של בת דודה שלי!
נכון אמרתי לך? עכשיו תישא בתוצאות!"
"מה? לא! הסרטים בוידאומט בנאדם. ראיתי פה כבר הכל. יו!
חניבעל, בוא ניקח את חניבעל." אמרתי, בעודי פוזל לעבר הצד של
סרטי המבוגרים, מקנא בשיכון של סמי, כי שם רואים לפחות את
התמונות של הסרטים. בגבעת שמואל מצנזרים את התמונות, משאירים
רק את השמות ונותנים לדמיון שלך להתפרע כשאתה קורא שמות של
סרטים כמו American Bootie.

התחלנו ללכת חזרה לביתו של סמי, גאים בבחירה הנבונה שלנו
"חניבעל", עוד יצירת מופת מבית היוצר של רידלי סקוט. הנרקומני
יום שבת כבר חזרו למאורות שלהם או לחילופים נקברו להם מתחת
לאדמה, מי בכלל שם לב מה הם עושים.
"יש לי רעיון לקונץ" אמר סמי.
"אני אוהב קונצים" אמרתי בהתלהבות. אווירת יום שבת חלפה מעליי
כבר מזמן.
"בבני ברק היה רחוב הרצל, עכשיו..."
"כן כן אני יודע! קראתי בעיתון, המכוערים שם שמו איקס צהוב על
הרצל, ושמו שלט רחוב הרב שך, לא רק אנטי ציוני אז גם האיקס
הצהוב מזכיר לי טלאי צהוב!" אני תוהה לאן הוא חותר...
"קיצר, אנחנו צריכים מיכל גרפיטי לבן, לבוא לשם בלילה, ולכתוב
את האות אלף ליד שך."
"הרב אשך?" צעקתי, מתגלגל מצחוק בצחוק קופיפי.
"ברסמי זה מטורף! אתה בקטע?"
"בקטע בקטע בקטע! היום בלילה!"
"מתאים."

אותו יום. 23:36, השמיים אדומים- האפוקליפסה קרבה.
אני מרגיש מוכן.
עולה שוב על מסחרית-הפשע-חציל-מטאלי, אני לא צריך את רובה הציד
שלי הפעם, אני לא מרגיש כל פחד.
מגיע לנקודת המפגש שקבעתי עם סמי. הוא הקדים. אני רואה אותו
נשען על אופנוע המרוץ HONDA  500 סמ"ק שלו, 7000 כוחות סוס משו
מטורף. עושה רעש כמו משאית ומהיר כמו מטוס.
"הבאת את מה שצריך?"
"מובן"
יש בינינו הבנה, שנינו נולדנו מוכנים לכאלה דברים.
שמנו את כובעי הגרב ומשקפי השמש השחורות והתחלנו לזחול לעבר
רחוב הרצל. זחלנו כחצי שעה (אי אפשר להיות יותר מדי זהירים) עד
שהגענו לרחוב. נשכבנו מאחורי שיח גדול וירוק והתחלנו להוציא את
הדברים מהתיק. נתתי לסמי את השרפרף והמיכל ספריי והוא החל
בתכנית האמנותית. אני עמדתי ושמרתי, לראות שאין אף אחד
בסביבה.
"מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" לחשתי לסמי, שהיה נשמע מאוד שקוע
בעבודתו.
"סמי!!! תענה לי!" הסתובבתי ולא האמנתי למראה עיני:
לא רק שהרב שך הפך להיות הרב אשך, אז גם הייתה מצוירת על ידו
פטריית הזיות ענקית ואדומה עם נקודות לבנות.
"בנאדם! סרטטטטיייםםםם!!!" אמר סמי. ראיתי את האש בעיניו, את
הטירוף! זהו סמי במיטבו.
"זה זוהר לפחות באולטרא?" שאלתי.
"ברווור!!!" אמר, בעודו מוציא את מנורת האולטרא הניידת שפועלת
על בטריית 1.5 וולט ויכולה להספיק לנצח. "בוא נדליק את זה
עכשיו!"
"לא סמי, הם יראו אותנו! הם יהרגו אותנו!" התחלתי לחשוש.
"סררטטטטיייםםםם!" צווח סמי, הוציא את
הטייפ-ניגרים-שכונות-דאבל-בס מטורף שלו, שם דיסק של אינפקטד
בווליום מטורף והתחיל לרקוד באקסטזה מתחת לשלט הרחוב הרב אשך.

ראיתי אותם רצים לעברינו בהמונים, נחיל שחור וענקי של גברים,
נשים, ילדים וזקנות, מנופפים בידיהם בגרזנים, קילשונים, אבנים
ועגבניות.
"אתה רואה מה שאני רואה, סמי?" אמרתי בייאוש, הרגשתי את הסוף
קרב.
הוא לא ענה, רק המשיך בריקוד השבטי לצלילי אינפקטד.
טוב, אני לא יכול לעשות הרבה. הדלקתי את מנורת האולטרא שגרמה
לפטריית ההזיות להאיר את כל רחוב הרב אשך בגוון אדמדם עם
נקודות לבנות שהחלו לזוז משום מה. אני חושב שהעוגיות של בת
דודה של סמי החלו להשפיע. כן... הם התחילו להשפיע... כי אני
חושב שמהלומת גרזן בחזה היא דבר די כואב... ואיפה רגשות
האמפטיה שלי למראה הקילשון לעין שקיבל חברי משכבר ימים סמי?
אני בסרטים... כן...

התעוררתי, לנוכח הרגשת הרטיבות שהרגשתי על פניי. אנסה לנגב את
זה. ידיי כבולות. למה? אולי אפקח את עיני ואראה. השמש כמעט
זרחה.
"איפה אני?"
"אנחנו עדיין בבני ברק. ירקתי עליך כדי שתחזור להכרה" הקול הזה
מוכר לי... מי זה... אולי אסובב את הראש ואראה. אהה, סמי! אחי
מה קרה לך בעין?
"לא יודע, סרטים רעים אח שלי, קיבלתי קילשון לריסים. אתה גם לא
ניראה משהו, יש לך חור די גדול בחזה"
"למה אני לא יכול להזיז את הידיים?" שאלתי, אני עדיין בהשפעת
העוגיות. אבל אני מודע לזה, זה אומר שזה מתפוגג.
"אם תסתכל טוב..." אמר סמי, "תראה שאנחנו צלובים בכיכר העיר.
כולם הלכו עכשיו לתפילת שחרית. הם תיכף יחזרו. שמעתי שעומדים
לסקול אותנו באבנים."
"מה? לא! יש היום אימון של שולי! וג'ק וג'יל העונה החדשה! יש
לי סיבה לחיות! אין מצב לסקילה אח שלי!" הסתכלתי ימינה,
חובבנים, הם חושבים ששני מסמרים יכולים לעצור את היד שלי?
בתנופה חזקה תלשתי את ידי מהעץ אליו היא הייתה צלובה, הוצאתי
את הסכין הקפיצית שלי מהכיס והתחלתי לנסר את העמוד עליו הייתי
צלוב.
"מהר, מהר אני שומע אותם באים!" הפציר בי סמי.
"אם לא היית נכנס לסרטים אתמול, כל זה לא היה קורה!" אמרתי
בבוז.
העמוד התחיל להתנדנד מצד לצד, מאבד את שיווי משקלו, ו... נפלתי
על המדרכה. סרטים. חסרות לי כמה אצבעות ביד ימין, בגלל עניין
המסמרים. שיחררתי את סמי והתחלנו בזחילה מטורפת אל עבר מסחרית
הפשע שלי. הכנסנו את אופנוע הסילון לתוך המסחרית.
רעש
"הם באים!!, תן גז!!"
דהרנו ברחובות בני ברק ב160 קמ"ש, שומעים נושאי המגבעת ושרים
"אני טקסט פוליטי, יהההההההה, טגה דגה דגה דגה דגה".

הרגשתי כל כך חי, כמו שמעולם לא הרגשתי. מכאן אפשר רק לרדת.
"אתה מרגיש שהגעת לשלמות סמי?"
"באורגינל, אין יותר שלמות מזה אח שלי"
"יש רק דרך אחת שנוכל לסיים את זה, אתה יודע"
"אחי, סרטים!! תרביץ!!!"
מולי, ראיתי את גשר קוקה קולה, וזה אומר רק דבר אחד- אנחנו ליד
מפעל קוקה קולה, שם יש שני מיכלי ענק, שתמיד אפשר לראות
כשנוסעים על הגשר. אחד אדום והשני לבן- דיאט. תמיד תהיתי אם
המיכלים האלה מלאים בקולה. הצמדתי את דוושת הגז אל ריצפת
האוטו, אני יודע שאמא תתעצבן שהרסתי לה את האוטו... הגשר ניראה
כל כך קצר פתאום, הגדר המפרידה- כל כך קטנה, והמיכל- כל כך
קרוב....

170, 180, המנוע צווח, אבל זה בסדר, תיכף נהיה באוויר...
הנה...
"פיצוחי שווארמה, הבורסה הבורסה..."
קולה, כל כך הרבה קולה, זה כה טעים. אני שוחה בבריכה של קולה..
היי הנה המעיל-קיפוד-אטומי-כתום של סמי. איפס סמי?
זה שורף, זה כל כך שורף, אני מרגיש כמו הלימון בכוס קולה, הכל
מתקצף. כל הבשר שלי מתקלף ממני, אני רואה את השלד של עצמי,
איזה סרטים, סרטים רעים.
"אין זיכרונות מאגנתה פאלסקוג, היה לה קר אז היא החליטה לבוא,
תודה לעולם תודה לכולללם, אין עתיד לאגנתה פלסקוג!!"


יצירתו של סמי- ראפטינג באיילון:
http://stage.co.il/Stories/69345