(לחלק הראשון אנא לחץ - http://stage.co.il/Stories/180443)


אחרי זה... נהיה שקט. שקט כזה כמו בסרטים. וכבר לא הייתי בתוך
ההאנגר. בעצם, לא הייתי בשום מקום. מצד שמאל שלי תחנת רכבת,
מצד ימין כביש וצמוד אליי גבר יפיפה מחבק אותי. "כמעט אוהב
אותך." הוא מחייך ואני יוצרת דמעות של כוכבים.

אני זוכרת כשפעם כשעוד בערך ידענו מי אנחנו באמת... רציתי
להגיד לילד ההוא, שאני אוהבת אותו. אבל שתקתי, פחדתי שהוא
יצחק. היום, הוא לא היה צוחק בחיים, זה היה אפילו מחמיא לו
ואולי עוד כמה היו מקנאים. אז... לא הבנתי את זה, אז כל העולם
שתק, כאילו דווקא, כאילו זה הכי טבעי שיש. טראנס
פלאשבקים.
אתה אוהב אותי?
אתה אוהב אותי?
אתה אוהב אותי?
מישהו אוהב בטוח. מה זה כבר משנה מי.

לגבר שאוהב אותי ועוד לא יודע את זה, יש שם וזהות ומספר פלאפון
ועצוב לו כשעצוב לי. ועצוב לי לאכזב אותו ככה. יש לו עיניים
חומות וחיוך שכייף לי לטעום. מאז סוף ינואר עברו שבעה חודשים
והקיץ הזה ארוך וחם ובוער לי בבטן. ילדה מאוהבת. השם הראשון
שקופץ לי לראש בימים של בלבול רגשות הוא הקיבוצניק, מהצפון,
שגרם לי להרגיש שהוא באמת רוצה אותי ושחרר הכל ברגע שנפגשנו,
ילד יפה... פשוט לא רציתי לאכזב אותך או שאולי רציתי להגיד את
הלא. את חייבת להבין ש... "לא כולם רוצים אותך." המשפט הזה
קופץ לי בראש כל שיחה שלי ושלו. ומספיק. זה היה מזמן, להמשיך
להתעסק בעסק הזה וששוב ושוב אני אבין שהוא פשוט לא רצה, זה כמו
לדקור את עצמי שוב ושוב במחט. סתם בשביל הקטע
המזוכיסטי-פסיכודלי. והרי כזאת אני. שרואה עננים סגולים בתקרה
לבנה. מאז ינואר עברו שבעה חודשים והכל כאילו נשכח או נקבר או
שקע או... לא יודעת. כל-כך הרבה פרצופים. ומעט שאריות זיכרון.
המתאניסט, שולח לי מכתבים כל הזמן. תקשורת וירטואלית מאוסה.
אני פותחת את המייל ואושר נוסטלגי שקט ממלא לי את הבטן. מציף
חללים של זיכרונות אבודים. לא משנה בכלל שקודם חשבתי שאני
אשתגע, שלא יכולתי להיות לידו בכלל, המילים שלו מקיפות אותי
ומרפדות את האוויר.

לפסיכופט שלי קראו... בעצם הוא יודע. מישיבה על המחשב לשיחה
הזויה עם מישהו שטוען שראה אותי ברחוב ונדלק. יודע איך אני
נראת. יש לו את הפלא שלי. הוא בירר. הוא יודע. אני מתפלאת מעט
ומסבירה לו שאני לא צריכה עכשיו אף אחד. הוא מבין. הוא אומר
שבסדר. "בואי נפגש, ידידים." הוא קצת שקרן, אני קצת משקרת
לעצמי. ורוצה להאמין בתמימות. אין תמימות. חודשיים אחרי בשיחה
של 12 בלילה הוא אומר: "אם תראי משהו שקשור אליי בחדשות מחר,
זה יהיה בגללך." איומים לא עובדים אצלי. גם לא כשהוא מגיע אליי
בצהריים באמצע ארוחה משפחתית של שבת. הוא מספר שהוא מכיר אותי
כמעט שנה ואני אותו חודשיים. ואני לא מבינה איך הבאתי את זה על
עצמי. את השקרים וחוסר ההבנה ו... לא יודעת. אני לא יודעת.
"לך... פשוט לך. ואל תדבר איתי! ואל תתקשר אליי! לך!!"
חודשיים-שלושה אחרי הוא מתקשר. אני צוחקת.
"בואי נלך לתדלק בירה איזה יום."
"אני לא שותה."
"אז קולה."
"חח... סבבה."
גם זה לא קרה עדיין.

אני חושבת שבאיזה מקום הכל נעלם, הזמן הוא באמת כמו טיפות
עיניים (מוניקה סקס-איש קש) וכמה שהוא נזיל ככה הוא הולך
לאיבוד. ובאותה תקופה הוא היה הכי נזיל בעולם. ומי שהאמנתי
שיהיה ידיד ממש טוב שלי, שניהל איתי שיחות לילה כמעט כל יום עד
השעות הקטנות של הבוקר אחרי. זה שהיה מסתובב ועדיין עם כובע
גדול כמו שאני אוהבת, זה שחיבק אותי ושיקר לי ואכזב אותי ורצה
אותי ועשה סצנת שנאה קטנה כשהמלצר שלי נכנס לתמונה. זה שידע
לקרוא לי פוסטמה.


23-24.8.03.

ובעצם... עברה שנה. מאז סוף ינואר ההוא, עברה שנה, זה דיי
מצחיק האמת לחשוב על עדכונים ולחשוב מה בנינו ומה נאבד ככה סתם
לעולם. אני תוהה אם זה נכון להגיד שאיבדתי את התמימות, אבל מצד
שאני אני תמיד בורחת לשם. למרות שזה כבר לא כזה פשוט. הנאיביות
המזדיינת הזאת נעלמה מהעולם. ואנחנו? היינו מחויבים להתבגר.
הפסיכופט שאף פעם לא היה שלי כי אף פעם לא רציתי, עדיין מתקשר
כל חודשיים-שלושה, שואל מה נשמע, מעצבן את הגבר שלי. וכן...
מפתיע משהו, היה לי גבר, כבר שבעה חודשים (ממחר), זה מוזר,
לחשוב שכמה שאני אני, אני התעקשתי על משהו כל-כך הרבה זמן.
איבדתי כבר את כל הסדר של כל הדברים בעולם. ועוד ארבעה חודשים
יש לי יום הולדת 19 והיום הולדת 18 שלי שקוע עמוק באתמול. הזוי
משהו... אני אחרת, מאז, מהקיץ של ה-17... העולם התהפך. ובאיזה
מקום. ובאיזה עיכול של החיפוש העצמי, מצאתי קהילה מוזרה של
אנשים זרים שנתנו קצת אהבה. אוי... כזאת מרכז הצומי של העולם.
ילדה מסכנה.
והייתי חייבת לבדוק מה זה ערבמה ומה תאריך יותר טוב מהלילה
לפני ה-18 לחוויות שלא ישכחו לעולם. ואיזה ילד יפה יושב בקצה
של השולחן שישבתי, עם קבוצת חברים של הדרי שאמרה שיהיה בסדר,
הם נחמדים. הוא צילם כל הזמן בחורה אחת שבאה איתי. ואני רק
רציתי לדעתי מי איך ומה. אבל הכל מלא אשליות. שלוש לפנות בוקר
גבר בן 27 מסיע אותי וחברה שלי לעיר האבודה שלנו, הוא חמוד,
ולי 10 דקות אחרי יש גלידה ביד וחמישה בחורים יפים. לילות
ריקים של מבוכים. האושר המזויף הזה אוכל אותנו. אבי שלי יצאה
עם אחד מהם אחר-כך, אני רק נשכבתי חזרה בין הכרים והזיכרונות.

היה לי מלצר אז...  לא לי, לפאב ולכל נקבות העולם. אבל... אני
לקחתי חלק, שרה "יציאת חרום" מול מראה גדולה של קומה שנייה של
פאב שנהפך עם הזמן להיות המקום הכי מוכר לי בעולם. ובחור בן 21
מביט בי ואני מחייכת, משתתקת, ילדה מוזרה. רציתי אותו? אני
מניחה שלא... ענינו אותי השאיפות שלו, משחקת משחקים, צורחת,
מעיפה בביטא את כל הקוביות. כזאת מפונקת, משועממת, עייפה
מהמציאות המחזורית. הוא רצה, אותי. אני רציתי, קצת בידור. בסוף
קיבלתי קצת תובנות עצמיות והברחת הפחדים. שמונה ימים אחרי
הערבמה אני יוצאת עם הדרי וחברים שלה, נשארת לבד עם אחר מהם,
כי... כי אני לא עייפה, כי סתם התחשק לי חברה. והוא יושב מולי
על ספסל ברחוב ואומר דברים שלא יכולים להיות הגיוניים, כי...
אני מכירה אותו שמונה ימים ואהבה כמו אהבה... אני מדחיקה. תמיד
מדחיקה. וחוזרת חזרה למלצר. והוא מחבק אותי, אני יושבת לו בין
הרגליים והוא מחבק, מלטף , מלווה אותי הביתה לקחת נרות למשחקים
מוזרים של חברים שלו, בא לנשק אותי ואני נלחצת, מתיישבת על
הרצפה. סרטים. סרטים. סרטים!!! ובא לי לנשום ובא לי ללכת יחפה
עד הרכב שלו בארבע בבוקר, כשהוא מכריח אותי להפסיק, כשהוא משחק
לי בלשון, כשאני חוזרת לבד במעלה הרחוב שלי והמציאות פתאום לא
כל-כך נוראית ויש לי רק תודה עבורו.
ואז שוב הולכים ושוב במה. וגן מאיר וכולם שם פתאום מכירים,
גברת טל הגיעה. ועידו מבקש כשאני הולכת שאני אלך כבר כי זה לא
עובד ככה כשאנשים לא מרוכזים. "ורגע!'' תאומה! ההוא מהערב
הראשון שהייתי מחליט שבחורה אחת בתמונה אצלו בארנק, אחותה נראת
בדיוק כמוני. אני מסתכלת עליו ולא מבינה מה הוא רוצה, גם ההוא
שחמישה חודשים אחרי אמר שאם אני לבד אז הוא רוצה כי גם אז הוא
רצה. ואני בכלל לא קולטת... מה קורה מסביבי. ואני אומרת לכנרת
שלא תישאר שם לבד, שאני לא באמת מכירה את האנשים האלה. אבל
ברכבת חזרה הביתה היא מתקשרת: "ניר מוסר ד"ש וברק ו... יש כאן
מישהו שמעריץ אותך." ואני לא קולטת איך דברים מתגלגלים. אתה
מאמין בגורל? אני בקושי מאמינה בעצמי... אז יומיים אחרי אני
על הגג של עזריאלי, הדר אמרה שהוא אמר שבא לו... ככה הוא... בא
לו בלי להכיר, להכיר. והדר הולכת ומוזר לי, אני רוצה לטעום
אותו, אני רוצה לגעת לו בזקן. והוא מפחד להתקרב, מפחד ממה שכבר
אמרו לי.... שההוא שאמרתי שידיד שלי שונא אותו מידי ושאני עוד
אחשוב שהכל נכון והוא רק מחפש. אבל אני, לא חשבתי כלום, רק
רציתי לגעת לו בזקן, רציתי שהחיוך שלו יהיה שלי. חמש שעות.
וסתם לשכב על הגב, להסתכל על החושך בולע את השמיים... לשכב כמה
ימים אחרי בטרזינה, הוא עוטף אותי בחיבוק, אנשים מוכרים מסביב,
אני רוצה לקפוץ למים, אני רוצה לנשק אותו והוא אומר לי:
"שתית." שתיתי, אבל בכל זאת הוא לוחש לי בסוף שזה היה הערב הכי
טוב שהיה לו מאז שהוא הגיע למרכז. כזה מלא מילים.
ובט"ו באב אנחנו רבים כי שוב במה והוא לא יודע וסמי שיכור
ובלגאן ומכות ועלים, הכל מעורפל. הוא לא יודע... רוצה לא רוצה.
רוצה לא רוצה. מה אני מבינה. שוב בפאב, המלצר שלי קורא לי -
"בתולה מתוסבכת." מצית לי סיגריה. לבד בט"ו באב, כשיש לי
מישהו, אבל לבד. וקוקטילים, תמיד קוקטילים, אני מנסה להסביר לו
ש... אוף מאסתי בכל הבלגאן הזה ש... אני עומדת בקצה הספה
ומציקה לבחורים קטנים בשולחן ליד, אחד מהם, אוהד, עושה לי לב
כתום ממקל ערבוב, אני מאושרת. כזאת ילדה קטנה.

פלאשבקים, הגן שלי, שאני ואביגיל היינו יושבות בו בלילות שישי
בצבעים פסיכודליים, נמחק מהאדמה. תמה תקופה. תם התיכון. 20 של
פעם הפך ל-21... השתחרר בינתיים. מאז הקיץ ההוא ראיתי אותו
מידי פעם ברכב נוסע עושה לי שלום, השכן בבית ליד, לא דיברנו
מינואר ופתאום בבוקר שישי אחד אני מורידה את הכלב של השכנים
והוא חוזר כמה צעדים אחורה ומחייך, גם כן נוסטלגיה אבודה.
וכשהוא מתקשר כמה ימים אחרי ליידע אותי באמצע הלילה שהוא היה
במסיבה ולא הפסיק לחשוב עלי וכרגע הוא רוצה לראות אותי, אני
מלגלגת על התזמון, עכשיו... כשכבר נגמרו החלומות והגבר שלי החל
לטפטף קצת מציאות... העבר שלי, שכל-כך רציתי שיתגשם מתנגש לי
בשמשה הקדמית. אז אנחנו יושבים כמה ערבים אחרי באיזה גן והוא
משתגע, כל-כך יפה. והגבר שלי דואג פתאום שאולי נאבדתי. אבל אני
רוצה מידי, יותר מידי. ואני אומרת לגבר מולי שאני לא מוכנה
להרוס, ש-21 של עכשיו כבר לא עוזר לי. ש- "פאק, אני רוצה לתפוס
את הפרצוף הזה שלך עכשיו ולהדביק לך נשיקה." סתם עושה לי פרפרי
דמי בבטן, סתם בונה קצת ביטחון עצמי. אז גם איתו הקשר מתנתק,
הוא עבר דירה לפי המילים שלו. ועדיין... אני סתם מתגעגעת לחיוך
שלו, לאופטימיות החלולה שהוא מילא אותי בימים הכי אבודים שהיו
לי בחיים.

הגבר שלי רצה דברים שלא ידעתי לתת, אנחנו רבים באיזה מסיבה
שניר לקח אותנו, יושבים בתוך מכונית ברמזור, אני בוכה על
האכזבה ושתי מכוניות מתנגשות בנו. האשמה איכשהו מתיישבת אצלי.
וכשאני מבקשת מהגבר שלי סליחה, הוא מחבק ומנשק ומתעצבן כשבעל
הקיוסק שהחננו לידו מתחיל איתי, שאני מסתובבת עם גופיות של
מחשוף עמוק, כשאנשים עם עיניים מסתכלים. הוא לא מבין שלא אכפת
לי, שאני אוהבת ככה. שימותו כולם, שיישרף העולם, אוי תמימות
אבודה.

הוא הולך לי לאיבוד, משקר לי, אני מתנתקת. אבל לא יכולה לא
לשמוע את הקול שלו. יש לו מישהי אחרת במשך שלושה שבועות, אני
שלחתי אותו אליה... ושחררתי, הוא סתם ברח. וזה לגיטימי אבל
מוזר שנורא מציק לו שאני פתאום יוצאת למטרוק, שאני פתאום מוצאת
את עצמי מול גבר אחר שמחייך אליי, ששואל שאלות, שרוצה
תקשורת... גם אם האקס עדיין בראש שלי, "שאם לא תחזרו." ונורא
בא לי... בא לי! אבל אני מאמינה שהגבר שלי סתם בסרטים, כי הוא
לא מספר לי, כי הוא בא לערבמה 49 ולי יש איתי קבוצת תמיכה
וגיבוי, והוא רק מבקש סליחה, דופק לי נשיקה באמצע הקניון של
המגדלים ואני לא מבינה מה קרה והוא מסביר לי. אהבה אבודה,
בחוץ ים שחור, כשחברות שלי בחזייה וחוטיני וקבוצת אמריקאים
ואני בקוקיות, ילדה יפה. אני מרגישה אני ופתאום לא בא לי איתו,
פתאום אני לא מרגישה כלום חוץ מאת החופש, אבל בכל זאת נוסעת
אליו ומתעוררת בצהריים ועושה את הסצנה של העולם כשהיא מתקשרת
והוא אומר שהוא פגע בשתינו והולכת לאיבוד... ו... היא מחוררת
אותי. הגבר שלי מלא בנשים מטורפות מסביבו, לפעמים זה מצחיק.
רוב הזמן זה לא באחריותי ובעצם... כבר בכלל לא. אבל גם לי יש
לפעמים כאל, כשהוא מתקשר לשאול מה נשמע ואני מספרת לו שקבוצת
בנים מהשכבה שמילאנו אחד את השני שנאה, התחילו איתי, שילד בן
14 ביקש לגעת לי בחזה. אותו זה לא מצחיק - "ונתת לו?" אני
מחייכת, "בטח מזתומרת בכלל." "תשמעי, היית עושה לו את השלוש
שנים הבאות."

ופתאום... נהיה שקט והמון זמן שכבר לא ראיתי את ההאנגר
התל-אביבי. ובכלל, חוץ מתחנת הרכבת של עזריאלי, אם לא הייתי
מוצבת בעיר הזאת בעוד שבוע, לא הייתי רואה בכלל את תל אביב.
אתה אוהב אותי?
מי אוהב אותי?
מי אוהב את מי?
כל אנשי העבר, נעלמו לי... את 20 לא ראיתי כבר חצי שנה, את
המלצר לא ראיתי שלושה חודשים, עם המתאניסט אני כבר בקושי מדברת
וגם זה רק בהודעות קצרות ברשת. עם הידידים הלא קיימים נבנו
חומות קטנות של שנאה.
ופתאום אני חיילת, שהיה לה גבר כבר שבעה חודשים ומזמן אני כבר
לא ילדה קטנה מאוהבת ומזמן אני כבר לא ילדה קטנה. וכבר שלושה
חודשים כמעט של ירוק ותכלת והים שלנו כל-כך גדול, כל-כך עצוב.
אישה קטנה של סרטים גדולים ואולי סתם העולם נותן לי להרגיש
ככה.
ואולי טעיתי מההתחלה כשברחתי,
שנתתי ל-25 לגעת בי,
כשלא נישקתי את 20,
כשאמרתי לקרח הקטן מהיושי לא,
כשלא ביררתי מה הלך עם הראשונלציוני,
כשלא שחררתי אחרי שהגבר שלי היה עם אחרת,
כשלא תפסתי מעצמי כשיכולתי,
כשוויתרתי על העקרונות שלי לטובת עקשנות מטופשת.
גם כן...
תמיד...
פוסטמה.


7-8.2.04


בשביל כל המשתתפים:
דגן(יהיה טוב איתך בסוף), אלכס(תודה על המילים), נוי(אתה
חייב לי קולה), דרור(הייתי צריכה להקשיב לחכמים ממני שאמרו
שאתה ככה), גל(בן אדם... בדרך המוזרה שלך הבנתי את עצמי,
תודה), ניצן(אם כל מה שנכון נכון, גאד למה?!), ברי(אז איך
אמסטרדם?), ניר(נקבות הן עם טיפש), ברק(יופי על ההתעלמות),
סמי(סתם ככה...), אוהד(תודה על הלב), סמואל(יפה שבאמת
"זכרת" להתקשר להיפרד), זכרי שכבת דה-שליט(תודה, אבל לא
הייתי נוגעת בכם עם נוצה) להדרי ואביגיל(מתוקות שלי אני חולה
עליכן). ולגבר (שהיה) שלי שיידע לגרום לי להרגיש שגם כשהכי
קשה יהיה טוב... באמת שאהבתי.