בדוגרי, רק ניסיתי למצוא אהבה. אבל מצאתי את עצמי הולכת
לאיבוד.
מצאתי את עצמי שכובה על רצפה קפואה בהאנגר 11 שבתל-אביב.
עם מכנס גדול מידי וחולצה קטנה מידי. מרגישה מזויפת. ממלמלת
שירים ישנים של אביב גפן שהוצג לי בענק בשלוש מסכים שהיו על
הקיר לידי.
בין רגליים שלובות יש ילדה בבגדים ארוכים ולידה יושבת בעיניים
עצומות בלונדינית.
ואני עם היד על הבטן ואחת מחזיקה את המצח, חושבת איך
אכזבתי את העולם ודפקתי כל אפשרות ממשית למציאת מה שאני
מחפשת.
למרות שאני אפילו לא יודעת מה זה.
חושבת על המאבטח שעמד לפני הבמה בהופעה של עברי. ומסתכלת על
הברמן
שחברה שלי לחשה לי באוזן כשעמדנו מול הבר: "הוא בחן אותך."
מסיקה מסקנות שתל-אביביים הם עם מוזר.
חברה שלי מתמזמזת פתאום עם איזה קטין.
קמה בשלוש בצהריים ונזכרת איך הגעתי עד הלום...

בדוגרי, זה הכל התחיל ממש מזמן, כשילדה בת 12 עוזבת את הבית
הירוק שלה לאפרוריות של העיר. משאירה מאחור איזה אחד שהיא אהבה
כבר שלוש שנים, ההוא של היסודי. שכולם אומרים שזה לא אמיתי.
אבל באמת אהבתי אותו.

ולפרוטוקול, הכל התחיל בקיץ, הקיץ הזה בין י"א ל- י"ב.
כשידעתי שזה שהייתי דלוקה עליו כל י', ילד הכדורגל היפה של
השכבה
עזב את בית הספר. כשידעתי שדפקתי כמה קשרים עם חברות טובות
שלי
וזה לא ניתן לתיקון.
וכשהייתי מוכנה לעזוב את הכל לטובת חמישה ימים בתחילת החופש
בנווה שלום.
מחנה קיץ מתא"ן 2002, לא באתי בשביל האנשים,
אפילו לא בשביל הכתיבה. באתי לברוח
מכל הדברים שפחדתי להתמודד איתם.
באתי לברוח מהחיים שלי, קיוויתי לחזור שלמה יותר, מבינה יותר
ומוכנה יותר לחתוך את מה שצריך לחתוך ולתקן את מה שניתן.
אבל גם זה לא קרה.
כשחזרתי הייתה אשליה של התבגרות, היו הרבה סליחות, מעט דמעות
ובלבול עצום.
ואז התחילה רשימת הטעויות שלי.
הראשון היה משם... מהשקט הזה. מהאנשים שלא הייתה לי כוונה
להתקרב אליהם.
הזמנתי אותם אליי. שישי-שבת. וליטופים באמצע הלילה שלא היה לי
האומץ להגיד לא. 3 נשארו. שני בנים ובת. ואני על סף הכביש
מתפוצצת מבפנים. מתחרטת משהו על כך שנשארו
כי הייתי מבולבלת מידי וכועסת מידי על העולם.
איכשהו מושכת יותר מידי תשומת לב.
מוצאת את עצמי בצד השני של הכביש. עם אחד בן 25 אחד בן 20
וההוא ממתא"ן.
כותבת שירים... שורות. חסרות קשר הגיוני.
אחד מהם מלטף לי את הגב השני מדבר איתי. השלישי שותק.
ממולנו השניים האחרים שנשארו, שרים.
בקבוק טקילה ובקבוק קולה מונחים על החומה.
כשעל הכביש עוברים שלושה שלומדים איתי. אחד מהם היה שאיפה שלי
כל החטיבה.
ופתאום אני מרגישה תלושה מהבועה של עצמי.
מונחת במקום לא ידוע בכלל. במקום שאני לא שייכת.
וכשאחד בן 25 אומר שהוא ניצל את זה שנראיתי לו תמימה. זה לא
מפסיק את הדמעות מלמלא את העין ולגלוש בשקט על הלחיים.
ואני רק אומרת לו שחפיף. מחבקת את הברכיים על הספסל ורוצה
להעלם.
הוא הולך.
ואני מרגישה מלוכלכת שנתתי לו לגעת בי בלי להרגיש כלום.
חמש כוסות טקילה נקיות. ולא אכפת לי. צלולה.
חוזרת אל הקבוצה ההיא שיושבת בין מכוניות.
אחד הלך להתקלח. 20 ובן ובת על הרצפה.
אני צריכה עיפרון... אני ו20 חוזרים לאיפה שישבנו קודם.
אני מתיישבת מולו. והוא חושב שאני מפחדת ליד.
לא בטוחה שהוא בן 20 בכלל.
הוא כל-כך יפה.
וזה הכי רע ומסובך בעולם. נפרד ממני בנשיקה על הלחי
"תתקשרי" הוא אומר. כשהוא יודע בדיוק כמוני שלא יהיה לי
האומץ.
שכנים שכנים.

בדוגרי פשוט חיפשתי את עצמי. והשבת ההיא לא עזרה לי למצוא. גם
לא
כשהמתאניסט ההוא אמר שהוא מאוהב. הרגשתי מיואשת.
מאכזבת את כולם ואת עצמי עם סצנת הפסיכומטרי.
פוגשת איזה קטין עם פרצוף מתוק באיזה בר באיזה מקום. באיזה לא
יודעת.
אומרת לו שלא מתאים ואז חוזרת למקום ההוא ומתקשרת לבקש סליחה.

כי רציתי אותו.
כי רציתי משהו.
כי חיפשתי משהו.
שני קוקטילים והראש מסתובב.
חצי שעה של ישיבה על החול ולנסות להסביר לו. יודעת מראש שהוא
בחיים
לא יבין. שהוא סתם אחד ואני לא צריכה לקחת ללב.
שאני צריכה להפסיק לסבך אנשים ככה.
שלוש בנות הולכות ברגל לכיוון בתי הקפה. להשכיר סרט.
עוברות את הכביש לכיוון הרחוב הנכון ואיזה קול מאחורי קורא לנו
לעצור.
הוא מדבר אליי. אבל אין לי סבלנות לזה. משאירה את חברה שלי
מולו
ומתיישבת על הרצפה. אני יודעת שזה דיי מפתיע אותו.
הוא מהדוגמנים האלה שחושבים שמותר להם הכל. עליי זה בהחלט לא
עובד.
ולא באמת הייתה לי בעיה לעלות איתו ועם חבר שלו למכונית.
הוא מאלו שמאז ועד עולם יהיו השאיפה שלי. מושלמים. עם פרצוף
מדהים
וחיוך שיכול להמיס לי את הלב. הולכת משם.
ספסל לפני תחנת משטרה. עוברים שניים. הראש שלי שעון על ברזל
קר.
אחד חוזר אחורה. אני מחייכת.
20.

זה לא פותר לי שום דבר. גם לא לנסוע שוב לכמה ימים במכתש
רמון.
רק גורם לי לא לרצות לחזור לקבוצה הזאת. למתא"ן הזה.
כי זה שצריך להבין שזה לא מה שאני רוצה לא מבין את זה.
וזה שכשחזרתי חשבתי שיכול להיות ידיד שלי. לא ידע להבין בכלל
מה אני רוצה.
אז מתרחקים. אז לבד. אז חושבים על אחד שדווקא דרך הרשת הכרתי
ומשום מה אחרי שהוא הזמין אותי לצאת ניתק קשר.
חושבת שזה מוזר שזה לא מזיז לי בגרוש. הוא דווקא היה חמוד.
מיני שוטר.

עכשיו אני... היום אני  חושבת שאולי זה כי הפסקתי לאהוב אותו
ופתאום נהיה לי ריק.
אולי זה כי בכלל אהבתי אותו המתחלה. מידי פעם יש רגשות
מיותרים.
מנסה להבין כל מיני אמרות שאנשים מהשכבה שלי זורקים לי. דווקא
באינטרנט.
שזה לא פייר או הגיוני או סביר שהגעתי עד הלום... ככה.

אז שוכבת על רצפה קפואה בהאנגר עם עיניים עצומות
ורואה סרט של דמויות שיש לי או שאיבדתי.
כולם הרי נעלמים בסוף.

רק מקווה שאני אעלם ראשונה.

(תמיד) אני.

28.1.03-29.1.03

בשביל עומר והמתופף החמוד מכיתה ז', ודביר(שאני עדיין
בטוחה שזה היה בצחוק), וההוא ודניאל(מהשכבה מעל שעשה את
העולם יפה יותר) ואלכס(מצטערת שזה ככה) ויובל(אם ככה קראו
לו) וסמואל ואייל ואיתי(אתה אידיוט רציני)
והדוגמן(מהכביש הראשי) ושגיא(היה נחמד להכיר אותך)
והמאבטח השווה מההופעה של לידר והברמן עם המשקפיים(רק כי
גם אני בוחנת אנשים).

ובשבילך... עוד יבוא היום וגם אתה תיכלל פה. אם רק (קודם)
אמצא אותך.