ביבר הזכוכית שלך נרעד
מברק שבאופק אבד
ואת יושבת בחדרך לבד
תולשת עלעלי תקוותך
אחד אחד.

בעינייך הירוקות העמוקות
וניצוצות הדבש
הדמעות המתוקות
שוב מתגבשות בגרון מחדש.

וידייך הרכות
משרבטות מילים
וציפורנייך הארוכות
רוצות להינעץ כמו טפרים
אך נפשך העדינה
לא תרשה.

זעמך הכבוש
שהפך לכאב
אט אט
נצמד לו ועוטף לך
את הלב.

ציפור נפשך
חזרה לכלוב
והפעם נעלת אותו חזק,
תני לי לטלטל אותך
תני לי לשחרר אותך
מאותו זכרון ברק.

ומי ירפא את ליבך השבור, אהובתי?
מי יאסוף את רסיסייך שהתנפצו
מהרצפה המבריקה?
מי ילחש לך את רזי האהבה, אהובתי?
ומי יאמר לך כמה שאת טובה?

מי יאחז בידך
וילחץ אותה בחום
ולא יתן לאיש-
לאף אחד ואף חלום-
לערער את הליכתך
על חבל החיים.

מי יסובב בשבילך את המראה,
אהובתי?
מי יגרום לך להביט
אל בדולח הזכוכית
ולראות את היופי
שבתוכך.





מוקדש ללוסי מי.
http://stage.co.il/Authors/LucyMe