(חצי שנה לפני האסון)
ג'וני יצא מהחדר דרך אותה הדלת ממנה נכנס והחל ללכת לכיוון
חדרו. הוא חשב על כך שבעצם אף פעם לא ראה חרב להט מתהפכת.
מלאכים ששאלו עליה באקדמיה נענו שזאת חרב, רק ש -
ג'וני נעצר לפתע.
הוא בדיוק עבר במסדרון והסתכל על חדרה של ירחמיאלה, שהיה אחרי
החדר שלו, וצמוד אליו היה החדר של נחמאלה, שהיה לפני החדר
שלו. ביניהם, במקום שבו הייתה אמורה להיות הדלת לחדר שלו, היה
רק קטע קיר קצר, לבן, ועל הרצפה צמוד לקיר היה עציץ ובו
הקקטוס שלו. מוצמד לקקטוס היה פתק ובו נאמר "תגיע לאפסנאות,
ניקה".
ג'וני נכנס לאפסנאות, עדיין מנסה להבין לאן נעלם החדר שלו,
כשהוא נתקל במלאכית שעמדה מאחורי דלפק הקבלה. חצי ממי שג'וני
הכיר היו מלאכיות, ככה שבדרך כלל לא היה זה מפתיע שאחת מהן
עובדת באפסנאות, אבל זאת הייתה שונה. קודם כל היא הייתה
מלאכית מדרגה 4, מה שלא התאים לאפסנאית רגילה וחוץ מזה היו בה
שני דברים נוספים. ממבט ראשון היה לה חזה מושלם מדי, גדול
מדי. גדול בהרבה מאלה שמלאכיות אחרות הרשו לעצמן. ממבט שני
הייתה לה צלקת ארוכה שעברה על כל הצד הימני של פניה הבהירות.
צלקת כזאת על מלאכית הייתה אמורה להירפא ולהיעלם מזמן. חוץ
מזה היה לה את השיער הבלונדיני הרגיל ואת העיניים הכחולות מדי
שהיו לכל שאר המלאכים.
המילים הראשונות שניקה אמרה כשראתה את גו'ני היו "פאקינג
שיט".
ג'וני חשב על כך לזמן מה וכשלא מצא משהו שנון להגיד, אמר
"מה?"
"מה אתה יודע על הכללים?" שאלה בהתעלמות מוחלטת מהשאלה שלו,
ולרגע הייתה לג'וני תחושה של דז'ה-וו. "לא הרבה..."
ג'וני הסתובב לאט, מצא את הכיסא המתקפל ממתין לו ליד הקיר,
פתח אותו, התיישב וניסה לחשוב. "מי זה בכלל האקס הזה"? שאל.
"אקסדריוס", ענתה ניקה, "שד, מהוותיקים ששרדו בחוץ. נפגשנו
פעם. בדרך כלל שדים לא מחזיקים מעמד בחוץ פשוט בגלל שאף אחד
לא טורח להסביר להם את הכללים... יש יותר כללים ממה שאני
מכירה. אני די בטוחה. כדאי שתנסה לברר בכל אופן".
(חצי שנה לפני האסון)
אקס נהג בחושך. הוא נהג במכונית טויוטה שחורה, מאיץ מדי פעם
אבל מקפיד שלא לעבור את סף 140 הקמ"ש. מאחוריו הוא יכול היה
לראות את פנסי המשטרה מתחילים להבהב. הוא יכול היה להיעלם להם
אם פשוט היה מאיץ קצת יותר, אבל הוא האט ועצר בצד.
בפעם הראשונה שהוא נסע עם אליס, המשטרה עצרה אותם בגלל
מהירות. אחר כך הייתה להם מריבה איומה. בתא המטען הייתה גופה,
אקס כבר לא זכר של מי. אליס לא הפסיקה לרעוד לאורך כל בדיקת
הרישיונות, אבל לא על זה הייתה המריבה. היה זה למחרת במלון
שאליס השתגעה לחלוטין. היא צרחה עליו על זה שהוא נוסע במכונית
גנובה, עם גופה בבגאז', שתופסים אותו על מהירות ובודקים את
הרישיונות המזויפים. מזויפים מחורבן, היא הדגישה. "מחורבן!"
היא צעקה שוב. אבל מה ששיגע אותה באמת היה שיום לאחר מכן, הוא
עצר בסניף דואר ושילם את הדו"ח. הוא כבר נהג בטויוטה שחורה
אחרת, עם רישיונות אחרים אבל עדיין שילם את הדו"ח. היא לא
הפסיקה לצרוח עליו שהרישיונות, שהוא ושהכול היו "מחורבן!"...
ככה במשך שעתיים.
הייתה זאת כבר תקופה שהם עשו ביחד, והמילים שיצאו לה מהפה
במיטה עדיין השאירו אותו מופתע, אז הוא ניסה להסביר לה. "זה
קשור לכללים", הוא אמר...
... אחרי שאקס יצא מהיערות וחזר לעיר הוא הבין שהוא צריך
ללמוד על הכללים ומהר, אבל בהתחלה הוא לא העז לגשת למלאכים
ואפילו לא לשדים אחרים. הפרנויה השתלטה עליו כל פעם מחדש. אבל
ברגע אחד של ייאוש הוא ויתר על ההיגיון והחליט שלפעמים כדי
לגלות דברים אין לך ברירה ואתה פשוט צריך לשאול.
מאחר שאקס לא העז לשאול שדים או מלאכים, הוא היה יכול לחשוב
רק על גורם אחד שניתן לשאול. המפגש נראה כמעט מקרי בזמנו,
לפחות עד כמה שפגישה מקרית באמצע הלילה, במערה בתחתית האדמה
יכולה להיות... אבל היה זה הייאוש שהוביל אותו לשם ולא
ההיגיון ולכן שאלת המקריות עלתה רק אחר כך.
אקס שאל על הכללים, וקיבל רק תשובה אחת. אבל חד משמעית
ופשוטה. כזאת שאפשר לאמת. אקס ביקש לפני כ150- שנה לאמת את
התשובה עם מלאך בשם ירמאליהו, כי לפעמים אתה פשוט צריך לשאול.
ירמאליהו היה במשימה שגרתית בחוץ. התפקיד שלו היה לעקוב אחרי
מלאך שנפל ולראות שהוא מסתדר מבלי לעשות יותר מדי בלאגן.
ירמאליהו היה כחול עיניים, בלונדיני, גבוה עם סנטר בולט וניסה
להפגין את הביטחון העצמי שמלאך צעיר עם קידום מהיר לדרג 4 היה
צריך לדעתו. אחרי שבירר שבעצם אין לו ממש מה לעשות, הוא הרשה
לעצמו עוד יומיים חופש בלונדון. אחד היתרונות שבאו עם הדרגה
החדשה היו יותר חופש לסדר את לוח הזמנים שלו בעצמו, וירמאליהו
החליט לנצל את היתרון עד תום. הוא הסתובב ליד כנסיית סנט פול
כשהוא בלתי נראה והסתכל על הפסלים המעטרים את המבנה. ירמאליהו
ליטף את סנטרו המגולח למשעי והרהר בכך שאם הדברים רק ימשיכו
ככה... ואז נעצר מולו מישהו, הסתכל ישר לתוך עיניו והציג את
עצמו. "אקס, שד לשעבר, לשירותך", וקד קידה קלה, כך סתם, באמצע
לונדון.
ירמאליהו הופתע, אבל הרגיש איך כל גופו נדרך. הוא שמע על שדים
'שנפלו' וכל מה שהוא זכר היה שהם חשבו שהם לא כפופים לאף אחד.
הרי אקס אפילו לא אמר את הברכה המסורתית. כל מה שהיה מסביב,
הכנסייה, הבתים, האנשים, הפסלים, כולם נהיו מטושטשים
וירמאליהו ראה בבירור רק את אקס. אקס התקרב אליו יותר ויותר
עד שירמאליהו חשב שהוא עומד להתנגש בו, נעצר קרוב מספיק בשביל
להריח אותו ובתנועת יד קלילה העיף את הכובע של ירמאליהו על
הרצפה ואז, כאילו כלום לא קרה, התרחק, קד קידה נוספת, חייך,
הסתובב והחל ללכת משם.
ירמאליהו ניסה לחשוב במהירות מה יגידו למעלה, שככה עשו לו.
הוא החל לרוץ אחרי אקס וכל מה שהצליח לצעוק היה "היי... אתה!"
וכשזה לא עזר הוא החל להרגיש פתאום מטופש למדי, מה זה היה? מה
קרה כאן הרגע? עבדו עליו? הוא ניצל רק מעט מהכוח שלו בשביל
לנסות לעצור את השד, זה הרי שד ש"נפל", שממש תקף אותו לפני
רגע...
אקס הועף על הרצפה. בדיעבד הוא גילה שהוא שבר שלוש צלעות
בנפילה, אבל באותו רגע הדבר היחיד שעניין אותו היה לראות מה
יקרה עכשיו. הוא הסתובב בכדי לראות את ירמאליהו מהסס. אקס קלט
מהבעת פניו של ירמאליהו שגם הוא שמע את השקט המוחלט שהשתרר.
אנשים החלו לצאת מהכנסייה, מהבתים, מופיעים משום מקום ויוצרים
מעגל שהלך וקטן מסביב לירמאליהו. ברור היה שירמאליהו לא מבין
מה קורה. האנשים סגרו מסביבו, מתקרבים אליו, מרימים כלי עבודה
שהופיעו כמותם, משום מקום. ירמאליהו היסס, משותק, עד שמעדר
הונף לעברו. הייתה זאת אישה מבוגרת, מאלה עם שיער מאפיר אסוף
למעלה, ושמלה חומה דהויה. ירמאליהו ניסה בייאוש להדוף אותה עם
הכוח ובאותו הרגע נשבר השקט.
לא היו אלה האנשים ששברו את השקט, אלא ירמאליהו שהמשיך להשמיע
זעקות ולבסוף רק לחרחר, עד שהאנשים לא השאירו מגופתו דבר
שניתן לזהות.
אקס התרחק מהמקום, מנסה להיטמע בצללים. מסתבר, אם כן, שהכללים
חלים גם על מלאכים. מסתבר גם, שבמערה בתחתית האדמה, באמצע
הלילה, היה אחד בעל חלוק שחור שאמר לו את האמת.
(קצת יותר מחצי שנה לפני האסון)
אליס עמדה ליד אקס. יחסית אליו היא נראתה עוד יותר נמוכה, עוד
יותר רזה ממה שהייתה באמת. הגשם ירד והרטיב אותה. הם עמדו
בשקט וחיכו לאוטובוס. בחושך. בגשם. אקס נשאר יבש כמובן וזה רק
עצבן אותה יותר.
בכיס ימין של המעיל היא החזיקה בכוח בפנס קטן, שחור וחזק.
בכיס השני נעו אצבעותיה בעצבנות.
לפתע היא גילתה שאקס מדבר אליה. "... תהיי עדינה. אל תתווכחי
איתם. הם יחפשו על מה לריב ואז הם יקומו וילכו. לא משנה מה את
עושה, אסור לך לתת להם ללכת לפני שאני מגיע..." אליס הפסיקה
להקשיב. הוא חזר על אותן ההוראות כבר בפעם השישית היום. את
הקטעים החשובים באמת, כמו למה הוא פתאום צריך לנסוע, הוא לא
סיפר לה למרות שהיא ניסתה להתעקש, והיא ידעה להתעקש. במקום זה
היא התרכזה בגשם אבל גם זה לא עזר. היא חזרה בראש שוב ושוב על
המריבה הגדולה שהייתה להם מוקדם יותר.
"תן לי להבין..." היא אמרה כמה שעות קודם לכן, כשעוד היו בחדר
במלון. "אבל..." הוא ניסה לקטוע אותה לשווא. "לא, לא, תן לי
להבין. אתה רוצה שאני אסע באוטובוס בשעה 2 בלילה לאיפה שאין
תחנה ואלך ברגל לאמצע היער. ושם שאני ארד למערה שבקצה שלה יש
מדרגות. יותר מאלף. אתה לא יודע כמה מדרגות, שזה מחורבן
כשלעצמו, אבל אתה יודע שיש יותר מאלף מדרגות מחורבנות. ואתה
רוצה שאני ארד למטה במדרגות לקצה המערה לאולם איפה שההם יהיו.
בשעה שתיים בלילה. אבל אסור לי לקחת פנס מחורבן?!"
"כן", הוא ענה בקול עייף.
"פנס מחורבן?!"
אקס ניסה להסביר לה. "יש כלל", הוא אמר. "הכלל אומר שככל
שתיקח איתך יותר נשק, ככה גם יש יותר סיכוי שתסתבך. את זה את
מבינה?" הוא שאל. היא הנהנה בראש כמו בכל הפעמים הקודמות
שניסה להסביר לה באותו היום. "את מבינה שאת עלולה לנסות
להשתמש בכלי הנשק, ושתמיד יהיה משהו שלא חשבת עליו?" היא
הנהנה. "שתמיד יהיה מישהו עם נשק גדול יותר או חזק יותר?" היא
הנהנה. "אז במקום שאליו את הולכת, פנס הוא סוג של כלי נשק,
הוא יותר מסוכן בשבילך מאשר מביא תועלת".
"פנס מחורבן?!" היא ענתה.
אליס לא שמה לב, אבל היא כבר עלתה על האוטובוס. הנהג לקח ממנה
את הכרטיס שאקס שם לה ביד והיא התיישבה. האוטובוס נסע אל מחוץ
לעיירה אל הכביש שחצה את היער. בדיוק חצי שעה אחר כך היא בקשה
מהנהג לעצור. הנהג ענה לה שאין תחנה באמצע היער ושהיא תתאפק.
אליס ענתה שהיא לא יכולה, היא רק תלך מאחורי איזה עץ וזה ייקח
בדיוק שנייה והנהג עצר. היא ירדה מהאוטובוס ואז התחילה לרוץ
בכל הכוח לתוך היער, מנסה להיזכר בהנחיות של אקס.
עמוק בתוך היער, כשהיא סוף סוף נעמדה מול הכניסה למערה, היא
שאלה את עצמה אם הם עדיין מחכים לה באוטובוס. ובפעם הראשונה
היא גם שאלה את עצמה איך היא תחזור, אם הם לא.
הגשם נפסק, העננים התפזרו קצת ואור ירח האיר את הכניסה למערה.
הכניסה הייתה כמו חור שחור כהה. אליס עצרה והקשיבה לשקט
מסביב. היא הרגישה את הקור בכל הגוף, הבטן שלה רעדה והאדרנלין
נתן לה תחושה מתכתית בפה.
לכל זה היא הייתה מוכנה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא
הייתה בחוץ, בחושך. אפילו לקולות העלים והעצים ברוח שנותנים
לך להרגיש כאילו מישהו הולך בסביבה היא הייתה מוכנה. אבל אז
היא הרגישה שמשהו בחושך מסתכל עליה. היא הסתכלה אחורנית וחשבה
שהיא רואה משהו זז בין הצללים. היא רצתה לצעוק, או אולי
להתחבא, או אולי פשוט לקלל את אקס, אבל במקום כל זה היא מיהרה
לתוך המערה, ושם נשברה וניסתה להדליק את הפנס.
הפנס לא נדלק והיא ניסתה ללחוץ שוב על הכפתור הקטן. מין לחיצה
קלה כזאת שלוחצים כשמתרגלים שמכשיר חשמלי עושה מה שאומרים לו.
הפנס עדיין לא עבד. היא התחילה ללחוץ עליו בפראות, מקללת בקול
רם, מכה בקלילות עם הפנס על היד השנייה עד שכאבה לה היד. אז
היא התיישבה על רצפת המערה הקרה, מיואשת. הייתה זאת הפעם
הראשונה שהיא הייתה ממש מיואשת מאז שפגשה את אקס והיא נתנה
לתחושה לשטוף אותה מכל הכיוונים. היה זה ייאוש מהפנס, מהמצב
כרגע ומהיקום בכלל.
לאט לאט חזר הקול בתוך הראש שלה שאמר לה שהיקום יכול לחכות
ושכרגע צריך להתרכז רק בפנס וככה לאור הירח היא פירקה אותו,
גילתה שהבטריות היו מונחות בכיוון הנכון, סגרה אותו והופתעה
מאוד שבניגוד מוחלט לכל היגיון, חזר הפנס לעבוד בפלאש של אור
יפיפה. היא החליטה שיש לזה משמעות גדולה על היקום, אבל לא
הייתה בטוחה מהי המשמעות הזאת.
לאור הפנס היא ראתה שזאת מערה לא גדולה, אבל למטה, בקצה, היה
עוד חור שחור.
ואחריו המדרגות.
אליס החליטה לספור את המדרגות. היא ירדה עד למדרגה השנייה,
ואז הסתכלה אחורנית. הצל שלה קפא על המדרגה הראשונה. אפור כהה
על רקע המדרגות האפורות, הוא סירב לבוא איתה. אקס הזהיר אותה
שזה עלול לקרות והבטיח שאם היא תצא משם הצל יחזור אליה. "למה?
הוא מפחד מהחושך?" היא שאלה בציניות. "כן", הוא ענה בשקט.
אקס לא שיקר לה אף פעם לגבי הסיכון ואת זה היא העריכה מאוד,
אבל הוא גם אף פעם לא נתן לה לשכוח שהוא לא משקר לה, גם כשזה
היה ממש ממש מעצבן מצידו.
הצל התפוגג לו לתוך החושך שמסביבו. אליס לא הרגישה שום דבר
שונה. היא ניסתה לשחק עם הפנס והאירה את היד השנייה ולרגע
כמעט נפלה קדימה. על הקיר שבו פגע האור לא היה כלום, אפילו לא
כתם של צל - כאילו האור עבר דרכו. אליס המשיכה למטה וזמן מה
לאחר מכן היא גילתה שהיא שכחה להמשיך לספור את המדרגות.
(חצי שנה לפני האסון)
ניקה ניגשה לחדר שהיה מאחורי הדלפק דרך דלת עם מנעול בריח כבד
(7). מספר דקות אחר כך חזרה ובידיה מזוודה מלבנית ארוכה
בצבע עץ אדום כהה. בצד אחד של המזוודה הייתה ידית. היא הניחה
אותה על הדלפק ועליה הניחה חוברת.
ניקה דפדפה לסוף החוברת, הוציאה עט ממקום כלשהו בגלימה,
וסימנה לו לחתום על הקו השחור.
ג'וני הרים את החוברת ודפדף מספר דפים אחורנית, שם הוא מצא
חתימות של מלאך מדרגה 2 ושד מדרגה 2, את שניהם הוא לא זיהה,
אך לפי הכתוב היה ברור שדרושות שתי החתימות בשביל לאשר את
הוצאת המזוודה מהאפסנאות.
ג'וני חתם וחיכה שניקה תסמן לו ללכת, אבל במקום זאת היא פשוט
עמדה שם וחיכתה איתו. הם הסתכלו אחד על השנייה וחיכו.
אחרי זמן מה הוא נשבר ושאל אותה "מה עוד אני צריך לדעת?"
ניקה פלטה את התשובה, כאילו רצתה לגמור עם זה כמה שיותר מהר,
כמעט בחשש להיתפס. "הכללים חלים גם על מלאכים. אתה לא יכול
להפעיל את הכוח בחוץ".
ג'וני הרהר בתשובתה ופלט מבלי לחשוב על כך "ומה יקרה אם אני
אפול ואהפוך לבן אדם?"
"בתור בן אדם יש לך עוד פחות סיכוי נגד אקסדריוס, כבר עדיף
שתשכב על פסי רכבת - לפחות תדע מה פגע בך".
"אבל תהיה לי חרב להט מתהפכת, זה צריך להיחשב למשהו, לא?" שאל
וכבר הרגיש שהתשובה לא תהיה לטובתו.
"אתה לא יכול להחזיק את החרב בחוץ ולשרוד מבלי להשתמש בכל
הכוח שיש לך", ענתה ועייפות מסוימת נכנסה לקול שלה.
"אז למה קיימת חרב שאף אחד לא יכול להחזיק בחוץ?!"
"בחרב יכול להחזיק בחוץ רק צייד. הם לובשים גלימות כסופות,
יצא לך אולי לראות אחד כזה?"
ג'וני התעלם מהציניות ושאל - "איך נהיים צייד?"
"הם מתחילים בתור שדים או מלאכים, זה לא משנה, ואז ממנה אותם
ועדה של מלאכים ושדים בכירים, בראש הוועדה יושב -"
"אחד עם חלוק כסוף?" ניסה ג'וני.
"שחור", ענתה ניקה. "אני לא יודעת הרבה יותר מזה", מיהרה
להוסיף.
ג'וני הרים את התיבה, ואמר "אז חוץ מחרב שאני לא יכול להשתמש
בה, יש עוד משהו שאת יכולה לתת לי?"
"כן", היא ענתה והושיטה את היד אל מתחת לדלפק ושלפה ממנו תיבה
קטנה בהרבה אך דומה בצורתה למזוודה.
"אבל רק אם תבטיח למסור לאקסדריוס ד"ש ממני כשתראה אותו".
(7) בדרך כלל לא היו מנעולים למעלה. מלאכים לא נטו ללכת לאן
שאסור ודי היה בשלט "אין כניסה" בכדי לחסום כל מלאך מלהיכנס.
האיסור על תליית שלטים שאומרים "נא לא להפריע" על ידית הדלת
הוטל מאז שלמלאך נתקעה הרגל בתוך האסלה ואף אחד לא העז להיכנס
ולחפש אותו בתוך החדר במשך חודש וחצי, בגלל שלט כזה בדיוק.
(חצי שנה לפני האסון. שעתיים אחר כך.)
אליס יצאה מהמערה כשהיא מזיעה כולה. את הדרך למטה היא עשתה
בהיסוס, מאירה עם הפנס על כל פינה. את הדרך למעלה לעומת זאת,
היא עשתה מהר ככל שיכלה, משתדלת להאיר עם הפנס רק את המדרגות
שלפניה, מכבה אותו לחלוטין כשהרגישה מספיק בטוחה בדרך, משתדלת
לא להסתכל לצדדים.
אליס ראתה מחוץ למערה שהשמיים התנקו מעננים ואור ירח חזק האיר
את היער. מימין למערה היא ראתה את אקס יושב על סלע גדול,
ממתין.
אקס נח על הסלע כשהוא ערום לחלוטין, ידו השמאלית שמוטה, דם
כהה מטפטף מחור גדול שנפער בכתפו ומחור דומה במרכז חזהו.
אליס ניגשה אליו רועדת קלות ותוך שהיא מתעלמת מגופו הערום,
מפצעי הירי הקשים ומעיניו שנראו זגוגיות, אמרה בכעס "הם
מוסרים לך שנשלח צייד בשבילך". היא כמעט שמחה לשמוע את המילים
יוצאות מפיה.
אקס הביט בה, מתעורר מתוך ההזיה. "אני יודע", ענה.
אליס המשיכה, מתעלמת, "הם אומרים שאם לא תעצור את האיש של
תומפסון יבוא האסון".
"אני יודע", הוא ענה.
"שאלתי אותם למה הם מנסים לעזור לך", אמרה ולהפתעתה ראתה
שעיניו נפקחו. ממבטו החוקר היא הבינה שאת התשובה לשאלה הזאת
הוא לא ידע...
"הם אמרו שהם לא מוכנים לטפל בכל הניירת", אמרה.
אליס רעדה. הקור חדר לפתע לעצמותיה, העולם נהיה חשוך והיא
גילתה שהיא קורסת לעבר הרצפה. היא נפלה על הצד, כתפה השמאלית
נחבטת בעלים הרכים שעל האדמה הבוצית. היא הביטה על היד הימנית
שלה ואז על האדמה. רגע לפני שהתעלפה היא ראתה שהצל שלה חזר.
אליס התעוררה באותו מקום שנפלה. היה נדמה לה שאקס שומר עליה
למרות שלא נראה שהוא זז מהסלע. הדם כמעט הפסיק לטפטף אבל
הפצעים עדיין נראו קשים מאוד.
אקס הסתכל עליה. היא ראתה שהוא מתאמץ למקד את עיניו, ומשהו
מהכעס של השעתיים האחרונות פינה את מקומו לאמפתיה. "כואב לך?"
היא שאלה ולפני שהספיק לענות היא הסתכלה ישר על החור במרכז
החזה שלו והוסיפה בחיוך "מסכן שלי, איפה כואב לך?"
אקס חייך בכאב והושיט אליה את ידו. בכף היד היו המפתחות
לטויוטה.
"סעי", הוא אמר, "אני מתכוון להיעלם קצת, אם תרצי תוכלי
להצטרף אליי כשהכול ייגמר".
בחודשים שבאו אחר כך, אליס אמרה לעצמה שאסור היה לה ללכת. הם
היו ביער והיא ידעה מה יקרה לאקס אם יישאר ביער. היא ידעה
איפה הוא החביא כסף, מסמכים, מפתחות, נשק, הוא גילה לה הכול.
במקום לנסוע לכל מקום אחר בעולם, היא ישבה וחיכתה לו. ישנה רק
בימים, בלילות מדליקה את כל האורות בדירה, מפחדת מכל צליל,
מפחדת מהחושך ומתגעגעת לאקס.
על מה שראתה במערה ועל מה שההם הציעו לה בזמן שחיכתה לאקס
לשווא, היא לא הייתה מסוגלת לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם
הפסיכולוגית.
אבל באותו הלילה ביער היא הושיטה את היד, לקחה את המפתחות
ונסעה.
(חצי שנה לפני האסון. שעתיים קודם.)
אקס עצר את הטויוטה בצד הדרך, חייך לשוטר, קיבל את הדו"ח
והמשיך בדרכו. בדרך כלל הוא היה מנסה להתעקש קצת, לבקש מהשוטר
לוותר, אבל הפעם פשוט קיבל את הדו"ח, משתדל לצמצם את השיחה עם
השוטר עד כמה שיכל. אחרי שניידת המשטרה עזבה, הוא שב וכיבה את
המגבים שנעו על השמשה הקדמית היבשה וחזר לנסוע במהירות 140
קמ"ש, מתעלם מהגשם.
אחד המקומות שבהם אקס התגורר עם אליס בחודשים האחרונים היה
מלון קטן, 4 כוכבים, בחדר פינתי בקצה המסדרון.
אקס עלה במעלית לקומה האחרונה, צעד לאט על השטיח הכבד שכיסה
את כל מסדרונות המלון, עבר על פני דלתות החדרים ולבסוף נעצר
בקצה המסדרון.
הוא הביט על הדלת הסגורה, מבטו מתעכב על הידית. אז הפנה את
מבטו חזרה למסדרון וראה כי החדר שלו הוא החדר היחיד בכל
המסדרון שעל ידית הדלת שלו לא היה תלוי שלט "נא לא להפריע".
אקס לקח נשימה ארוכה, פתח את הדלת ונכנס. הרי בשביל זה הוא בא
לכאן.
וחוץ מזה, מה עוד הוא היה יכול לעשות?
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.