זהו! הבנתי סוף סוף. הבנתי מה מצחיק.
ישבנו במסעדה אחת, ליד הים. לא מפוארת מדי אך לא כזו שאפשר
לקרוא לה זולה.
אור הנרות שקרן מתוך המנורה הקטנה על השולחן השאיר גוון כתמתם
על פניה, והשפתיים שלה חשפו אלי חיוך עדין, סנטימנטלי. אדם
צעיר, זקוף קומה, בעל שיער שחור קצר ומבט עגום ישב ליד
פסנתר-הכנף השחור וניגן צלילים שקטים של ג'אז שליטפו את
אוזנינו בחיבה משונה. היא סיפרה לי את כל הסיפור שלה - והפעם
מהתחלה ועד הסוף, בלי שהיא צריכה למהר כדי לתפוס את האוטובוס
חזרה הביתה. היא סיפרה לי איך היא נקלעה למצב כזה שבשום מקום
היא לא באמת מרגישה בבית, ואיך יצא שאין לה מישהו שדואג לה שם
בחוץ, שאין לה לאן לחזור ושהיא תמיד הרגישה בודדה עד שפגשה
אותי.
תווים כחולים הדהדו באוזני.
הרעשים הנעימים של צלילי כוסות נפגשים ואנשים משוחחים התערבבו
יחד עם הג'אז הזה, שכבר החל להשאיר אצלי תחושת חנק בגרון.
הפסנתרן הצעיר המשיך להפיק פעמונים של מלנכוליה, שלא נתנו לי
מנוחה.
היא גם סיפרה לי למה היא מוצאת דווקא אצלי נחמה, ולמה היא
הרגישה שהעולם שלה כולו התהפך כאשר שפתינו נפגשו בפעם הראשונה,
והסבירה מדוע היא בכתה כשראתה שהשארתי לה פרחי לילך בבוקר,
אחרי הלילה ההוא שהיה כולו כביש, גיטרה, מיטה, אני והיא.
עיניה העמוקות נצצו לאור ירח ונרות, בעוד הרוח הים-תיכונית
נושבת עלינו ברכות.
היא התחילה להגיד שהחודש האחרון היה הטוב ביותר בחייה, ושהיא
לא האמינה שמשהו טוב יקרה לה, אחרי שכבר איבדה תקווה.
המלצרית הגישה לנו את המשקאות. היא הזמינה איזשהו קוקטייל
כחלחל של פירות יער, אני לקחתי משהו קל יותר.
היא המשיכה להגיד שאני משכיח לה את הצרות, ושהיא נמצאת בעולם
אחר כשאני מנגן לה שופן, ואמרה איך היא הרגישה שלמה כשהתעלסנו
באותו יום אפור וגשום.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
הבנתי, מה מצחיק. שהיא במסעדה הזו, ליד הים, לא היתה.
היא לעולם לא היתה.
|
