שבאה השיבה ושבע ימים ונאסף
אל עמו
ונקבר כראוי
מאה שנה ושבעים וחמש
שתי ימי חיו היו

שב ישמעאל לבית אביו
שם יצחק  בימי האבלות

מה אמרו האחים
שנגלו  ועלו מה שאלו
וראו  

ששבעים וחמש שנים
טרם באו
וקברו

והתאבלו

לא אמרו היכן היו
בזרות
באין ראות

מה קברו
בשבעים וחמש השנים

טרם באו וקברו
וראו לנכון להעיד
על הזמנים להגיד

שנפרצו הקברים בלי מילים
באין אומר דברים
במושב אבלים

להגיד להעיד
שדבר מה הועיד אותם
ויתמיד

שדיברו בעיניים
והשפתיים שתקו
תחת השמיים ויתידות
אוהלים
על המידות והעדויות

דיברו

על העקדה שיקדה
הם דיברו

שם המאכלת שתקה
שם זכר העקוד
את החוט

על חמת המים וחמת השמש
וחמת הזעם
דיברו

על הרעם שהתגלגל
ולא חדל מאז ולו לפעם.
על כוח ההרגל

הם דיברו

על אימם
על הגר והמדבר
על שרה שצחקה
והשררה
הגמלים והאוהלים
והרכוש הרב
שירש יצחק
והאח שנשלח לרעב
לחול המדבר
לכל הרוחות
שימות כאחד הרש
ויפול בלי רעש מיותר
בצמא
הם דיברו
בגבירה שליבה גבה
על אמה
על דבר מעשה אב
שהיה רע בעיניו הדבר
וכאב

הם  דיברו
וכה הרבו
שקברו

שם זכר הנטוש הרש
שרף נחוש בדעתו
אוחז ביד אימו
נותן את כל הרכוש
שיכול אדם בימי חיו
להכיל ולרכוש;
שלא אפשר
להמית ילד בדם תם
ולהאשים את השמים
מציווי אלוהים בלבד
מבלי יד אדם
האוחזת מאכלת קדושה
או מקוללת בלחישה
או להמית ממאור שמש מלהטת

שם  שרף הוכיח שאין לב
נשרף לפיח
בפרט לא של ילד זך מרבב
גם אם הסנה יעלה באש
לא זה האות שביקש
להניח
שם רעם הכאב
ועלה עוד רף
והפיח והנציח
את השיח

הוא ריחף והעיב

הכתוב לא הרחיב
והשיב

המילים מעולם לא השכילו
לא הכילו
לעמוד על טיב זה הכיב

שפער בטבור
האדמה אי של חור
והיא  מגרגרת
ונוהמת מדברת  בקול
הניקור
השב ומשיב מתוכו
מאכלת
ברטן הדיבור
שעוד הד מהדהד
עולה לשמיים
וחורט ומקדד
חוזר אל חמת המים
לעולות לשאלות לידיים
שחמת המאכלת
מדברת ואומרת עוד הזרועות  
אמיצות אוחזות ואינן פוחזות
להשיב את החרב
לנדנה
בעוצם יש נטויה
שערב ערב זוכרת.

הם היו שני ילדים
שזכרו מלאכים וכנפיים
ודיברו על שמיים
מעידים
ומשביעים
הם לא ידעו מה רוצים
הורים מילדים כופתים

הם היו עדים ישירים
יחידים
שראו
וקברו
ששמיים נקרעים ונוטים
גם בלי לחשים
שמבזיקים ברקים
שהחושים
זוכרים את הכל
והדרכים
והקול
שוכח מה אמר

ששם היו אנשים

ואלוהים חיים

הם בכו וקברו

וזכרו עקדה
וזכרו חמת מים
וזכרו שבעים וחמש שנה
ששתקו במעידה והנדידה
ההיא

הם היו שני אחים
יחידים שהניחו אותם השנים
עקודים

הם היו עדים
ששבעים וחמש השנים
היו רחוצות בשתיקות
עד שבאו וקברו

וראו

שקוברים גם נפגשים
ומתפוגגים הגעגועים

ועל כך ולכן מאז
בכל העיתות והזמנים
נימצאו נפגשים וקוברים

בחייהם הורים

שלא יעלו געגועים לחיים

מפרשים כי בן מאה שנה היה אברהם בשעה שגירש את ישמעאל בנו
ואימו הגר למדבר. ובן מאה ושבעים וחמש שנים היה במותו.
"ויקברו אותו יצחק וישמעל בניו אל מערת המכפלה" .בראשית-קלה -
פסוק ט