[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לעמיר
http://stage.co.il/Authors/ManoRapoport
   באהבה.

"כל האסורין לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה."
(דף עד ע"א)



הפעם האחרונה שדיברתי עם לילך הייתה בסוף כיתה ח'. זה היה
בטלפון. היא בכתה. טרקתי לה את השפופרת בפרצוף, וברחתי. זה היה
טלפון ציבורי חדש, כזה עם חלון שקוף מזכוכית בשביל לראות את
האסימונים נופלים פנימה. היום הוא כבר בטח לא נמצא שם. או
שהחליפו אותו בטלפון של טלכרטים או שלקחו וזרקו אותו, מי עוד
צריך היום טלפונים ציבוריים. אבל כשדיברתי עם לילך הטלפון ההוא
היה חדש, אפילו מסטיקים עוד לא היו מודבקים אליו מלמטה.
מי שהתקשר אליה בעצם היה צביקה פוגל, שבערך בתקופה הזאת הפסיק
להיות צביקה ונהיה פוגל. הייתה לו שיטה איך לחייג בלי כסף
מהטלפונים החדשים. חלק מהאנשים חשבו שזה בגלל שהיה לו דוד שעבד
בבזק, אבל אני ראיתי איך שהוא עושה את זה וידעתי שזה לא קשור:
היה לו את אסימון הקסם. רגע לפני שהזמן נגמר, האסימון היה מנתר
וצביקה היה מנתק את השיחה ואוסף את האסימון. אבל באותה שיחה
אני טרקתי את הטלפון, בלי לחכות, וככה ראינו את אסימון הקסם
נופל מטה דרך הזכוכית. משהו זז בתוך הטלפון: הנהמה החלולה
התחלפה בכמה שניות של דממה, ואז נשמעו קולות ברורים של מתכת
נלעסת. הסתכלתי על פוגל, פוגל הסתובב אליי, ואני ברחתי.

לפני-כן נפגשנו בדשא שמאחורי המועצה. דשא לא באמת היה שם, אבל
כן היה שקט מכל העולם. היינו עוברים שם אחרי בית-ספר וזורקים
את התיקים מאחורי הגדר-חיה. באמצע החצר הייתה נקודה שהבניינים
הנמוכים של המועצה הסתירו מהכביש הראשי: זה לא נראה ככה למי
שלא הכיר את זה, אבל אם היית נשכב על הגב בנקודה הזאת בדיוק,
אף אחד לא היה יכול למצוא אותך לעולם.
אנחנו התאמנו בחיקויים: הייתה לנו תוכנית לעשות הופעה בקיץ
ולהזמין גם אנשים מהטלביזיה. ערבבתי בפעם המאה-אלף את בגין עם
הסגנית-מנהלת, שנשמעו אצלי אותו הדבר, "אשכנזים? ספרדים?
בשיעור שלי? בכיתה שלי? לא יקום ולא יהיה!". רציתי להסתובב
לראות אם צביקה מחייך, ואז שמעתי פתאום: "י-לדים-לא-לזוז!
י-לדים-לא-לזוז!"
זה היה הקול של שמואל, וכששמואל אמר "ילדים-לא-לזוז", לא זזנו.


שמואל היה גבוה וגדול, מאוד. אולי כמו שישיסט או שביעיסט כבר
בכיתה ו', והפנים שלו היו הרבה יותר גדולות מהפרצוף שלו, כאילו
שהיה לו עודף של מצח או סנטר. בגלל זה הוא תמיד נראה כאילו הוא
תינוק או איש מאוד-מאוד זקן שתקוע בתוך הגוף של שמואל. הפה שלו
היה גדול ונפוח וכשהוא דיבר, זה נשמע כאילו שהוא מנסה לבלוע
לעצמו את הלשון ולא מצליח.
לפעמים הוא היה נתקע עם משפט שהוא שמע באיזה מקום. הוא היה
יכול לחזור עליו אלף פעם ביום, וכל פעם לרצות שאנשים יתנהגו
כאילו זאת פעם ראשונה שהם שומעים אותו. את "ילדים, לא לזוז!"
הוא שמע מאיזה צלם של סוף-שנה, ומאז הוא נתקע עם המשפט הזה,
בלי לעזוב. "י-לדים-לא-לזוז", "י-לדים-לא-לזוז". היום אני יודע
שהוא היה מפגר, אולי גם חולה, אבל אז לא חשבו על דברים כאלה.
הוא פשוט היה שמואל, וכשהוא אמר "לא-לזוז", לא זזנו.
חוץ-מזה שהוא היה גדול, הוא דווקא היה בסדר. אף פעם לא הרביץ
לאף-אחד, לא התערב. הסתובב בצד, ליטף את החתולים שבבית-ספר.
אפילו חשבנו שהוא אוהב חיות.
באותו יום, היום שדיברתי עם לילך בפעם האחרונה, כבר עברו
שנתיים מאז שראינו את שמואל. בסוף כיתה ו' הם בכל זאת העבירו
אותו לאיזה מוסד: הוא התעלל באיזה חתול וכמה בנות התחילו
לצרוח. הסגנית-מנהלת קראה להורים שלו, ואף אחד לא שמע ממנו
יותר.

צביקה הסתובב אליי: "נו, איך הייתי?"
"מה?" עדיין שכבתי קפוא וחיפשתי את שמואל בקצה העין.
"זיהית מי זה?"
"מה, השמואל הזה, זה היית אתה?" הייתי המום. "מה, זה היה טוב?"
הוא שאל. "זה היה עצום!" אמרתי. "שמע, אנחנו יכולים לעשות מזה
משהו גדול. תשכח מההופעה בטלביזיה. אתה תופס מה יש לנו
בידיים?"
"עזוב שטויות," צביקה אמר בשקט.
"מה, אתה צוחק? אנחנו יכולים לסגור חשבון עכשיו עם כל השכבה:
כולם יעשו מה ששמואל יגיד להם, והשמואל יגיד מה שאנחנו נרצה
שהוא יגיד. הוא יהיה כמו המפלצת הפרטית שלנו." אמרתי.
"אל תקרא לו ככה," צביקה אמר.
"מה?"
"מפלצת. הוא לא מפלצת."
"מה שתגיד," אמרתי.
רצתי לתיק להוציא את היומן שלי. עברנו על השמות של המורים,
שהעתקתי מדפי זהב, ועל הדף-קשר.
"אתה בטוח?" הוא שאל אותי.
הקפתי מספר. "אתה לא אתה," אמרתי לו, "אתה שמואל. אפילו אני
הייתי עושה מה שתגיד לי." הושטתי לו את היומן. "מתקשרים?"

צביקה נעמד. הוא הוציא את אסימון הקסם מהכיס והחזיק אותו
באגרוף; הוא התלבט כמה רגעים, ואז הכניס אותו וחייג. 5... 5...
3... הסתכלתי על האצבעות שלו מחייגות. זה לא היה המספר שהקפתי.

"צביקה?"
הוא לא הסתכל עליי, אבל הוא רעד. 2... 5... ידעתי למי הוא
מחייג למרות שאף פעם לא העזתי לחייג את המספר הזה; זה היה
הטלפון של לילך.

בלילך הייתי מאוהב, כמו כולם. היא הייתה יפה, אבל לא יופי רגיל
כזה, של בנות. היא הייתה יפה כמו הרים. כמו אש. כמו - היא
הייתה כל-כך יפה, שלפעמים, כשהסתכלתי, הייתי נושך את הלשון
בשביל לא לצעוק. בכיתה ו' כולנו רצינו אותה, אבל בחלומות
המבוישים ההם עוד לא הפרדנו אותה לאזורים, עוד לא ידענו לחלום
על חלקים של הגוף שלה בנפרד. לא ידענו מה לעשות איתם. היינו
חולמים על כולה, שלמה ולבושה ומחייכת, ומתעוררים מבוהלים,
כאילו רדפנו אחרי מה שאי-אפשר לתפוס.

החוגה חזרה למקום, אבל הטלפון לא השמיע שום צליל. כאילו הוא
בעצמו נדהם ממה שעשינו. כאילו הוא היה ריק לגמרי, רק עטיפה של
טלפון. לא שמענו את הקפיץ נדרך, וגם לא את הנחיתה של האסימון
על המשטח של האסימונים העודפים, כמו שהיה קורה לפעמים. כאילו
התאייד לגמרי. ואז הקול שלה עלה מתוך הדממה, והוא היה שקט מאוד
ומאוד ברור.
"שלום."

"...לילך?" גמגם צביקה, בקול הרגיל שלו.
"מי זה?"
"תשאל אותה איזה בן היא הכי מחבבת," ביקשתי. צביקה לא הסתכל
עליי. "י-לדים-לא-לזוז!" הוא דיקלם. מאיפה שעמדתי לא הצלחתי
לשמוע, והתקרבתי אל הטלפון. לילך אמרה, "שמואל."
צביקה הצמיד את השפופרת לאוזן והתרחק איתה אל הקיר. "תלך מכאן,
שמואל," לילך אמרה בשקט.
"זה לא אאני, זה לא אאני רציתי, זה אאאמרו לי," הוא לחש
למיקרופון.
לילך שתקה. צביקה התקרב למיקרופון עוד יותר. "זה לא אאני," הוא
התעקש, "תדעי לך שתדעי לך שתדעי לך."
לילך נשמה נשימה עמוקה.
היא אמרה: "אני יודעת."
"את יודעת?!" צביקה שאל בקול-של-צביקה, ונבהל. הוא הניח יד על
הפומית.
השקט נמשך ונמשך. הסתכלתי על חלון הזכוכית, כדי לא לפספס את
אסימון הקסם קופץ.

"אני מצטערת, שמואל, כל הזמן אני מצטערת."

צביקה הרחיק מעצמו את השפופרת. "החתולי... אאת זוכרת את
החתולי?"
"אני..."
"מה קרה לחתולי? אני בכלל כבר לא אוהב אף חתולי יותר
אאאף-פעם."
"שמואל," לילך ביקשה -
כשהיא אמרה "שמואל", משהו התעורר בטלפון. צביקה כבר היה מוכן:
שני שקשוקים נשמעו, ואז נפתחה נצרה. הקפיץ נקש פעם אחת -
צביקה היסס. "ילדים-לא-לזוז," לחשתי לו את מילות הקסם, אבל הוא
לא הפנה אליי מבט. הקפיץ נקש נקישה שנייה, והאסימון ניתר.
בתנועה מהירה של קוסם צביקה הקפיץ את השפופרת אל הלשונית.
האסימון נחבט בפנים, אבל הטלפון לא הצליח לתפוס אותו והוא נפלט
החוצה, רועד על המשטח מאחורי מסך הברזל הקטן.

"צביקה?"
צביקה לא ראה אותי.
"אתה תסביר לי עכשיו מה הולך פה," קבעתי.
הוא נשען על הקיר. "את מה שקרה בסוף כיתה ו', אתה זוכר?" הוא
שאל. "אז זה הכל התחיל, כששמואל אמר משהו ללילך". את זה ידעתי:
שמואל לקח אותה הצידה ונתן לה חתול מת, או משהו כזה. חתול שהוא
הרג בעצמו. בגלל הסיפור הזה היא עברה לבית-ספר אחר אחרי
החופש.

"זה אני אמרתי לו," צביקה אמר.
"אתה אמרת לו להרוג את החתול הזה?" נבהלתי.
"מה פתאום!" צביקה צעק. "הוא בא אליי... הוא אמר לי שהוא אוהב
אותה. בעצם, הוא שאל אותי, איך להגיד ללילך."
"מה זאת אומרת, מה... להגיד את מה?"
"שהוא אאאוהב אאותה," צביקה אמר. "אתה יכול לדמיין דבר כזה? אז
אמרתי לו, שיגיד לה, שתראה לו את הציצים. אמרתי לו, 'אפילו ציץ
אחד מספיק, אבל אם אתה באמת אוהב אותה, אתה חייב שניים.'"
"מה אמרת לו?!"
"מה אתה נלחץ?" צביקה נבהל, "ידעתי שהיא לא תסכים לו. חשבתי
ש... יהיה בידור. אבל הם סתם דיברו ודיברו. בסוף שעמם לי
להסתכל," הוא בעט באדמה. "ואחר-כך הבנות התחילו לצרוח, וכשרצתי
לשם ראיתי את שמואל, והוא חייך והידיים שלו היו מלאות בדם כזה,
מגעיל, וליד הנעליים של לילך היה חתול כזה, קטן. מת."
"זה בגללך שהוא הרג את החתול הזה," אמרתי לפוגל, בלי לנשום,
"וזה בגללך שלקחו אותו למוסד שלו. וזה בגללך שלילך עזבה את
בית-ספר."
"אני לא אמרתי לו לגעת בשום חתול," הוא זרק את הטלפון והסתובב
ישר אליי. השפופרת נחבטה בעמוד שוב ושוב. באררג. באררג.
"אז למה לדעתך הוא עשה את זה, מה?"
"בשביל זה אני מתקשר אליה, אידיוט. בשביל לדעת." צביקה החזיק
את האסימון בשתי אצבעות מול החריץ. הוא הסתובב אליי, "אז-?",
והיד שלו נגעה בשפת הטלפון. 'קלאנג.' האסימון נקש במתכת.
'איי!' צביקה צעק, "הוא נשך אותי!" אבל האסימון כבר היה בפנים:
שמענו אותו. הוא נחבט בתוך הטלפון והדהד. צביקה היה מבוהל,
"לחייג?" הוא שאל. הוא לא רצה לאבד את אסימון הקסם. השפופרת
המשיכה להיטלטל מתחת לטלפון, "הלו? שמואל? הלו?", לחשה. לילך
בקעה ממנה: "שמואל, אל תנתק."
צביקה הרים את השפופרת. נצמדתי אליו. לילך -
"לילאאך?"
היא אמרה, "זאת אני." הקול שלה היה חלש.
"מה קרה לחתולי?" שאל צביקה.
לילך היססה. "הוא מת, שמואל."
"אאבל מה קרה לחתולי?" צביקה התעקש.
"הרגת אותו," היא ענתה. "אתה לא זוכר?"
"אאני לא זוכר. אאני לא זוכר. לילאאך זוכרת?"
היא שתקה. מעל הרחש הקבוע של הטלפון נוסף צפצוף חלש, מהיר.
'טיק. טיק. טיק.'

"זה היה יום שלישי," היא אמרה, "אמרת שיש לך משהו להגיד לי.
אמרת, שנלך לצד. הבנות צחקו, אבל לא שמת לב. אז אמרתי: בסדר.
אמרתי להן, תישארו פה, אני הולכת רגע עם שמואל וחוזרת אליכן."
צביקה תופף באצבעותיו על השפופרת.
"לקחת אותי לפינה שלך, ליד החתולים. היית חגיגי. שאלתי, 'מה,
שמואל?' ואז אמרת לי -"
- "זה לא אאני רציתי, זה אאמרו לי להאאגיד!" צביקה התפרץ -
" - שאתה אוהב אותי."
"מה?"

הטלפון אותת. 'טוק.' 'טוק.' 'טוק.'

"כן, זה מה שחשבתי בהתחלה, שמואל. אני כל-כך מצטערת. אני לא
ידעתי..." לילך לחשה, "אני חשבתי ש... שהם מנסים לעשות ממני
צחוק. אז רציתי להפחיד אותם, שייראו. שאלתי אותך מה אתה אוהב,
חוץ ממני. חייכת. לא ידעת מה לענות. 'אתה אוהב חתולים?' שאלתי.
'ואיזה חתול אתה הכי אוהב?' היה לך מין חיוך כזה... שמח."

"מה היא רוצה?" צביקה שם את היד על השפופרת ושאל אותי בלחש. לא
עניתי לו. הצמדתי את האוזן לטלפון, לשמוע את הכל-הכל, ששום דבר
לא יישאר בשביל צביקה לשמוע.

"תפסת אותו מהעורף," לילך אמרה, "כמו שהאמא שלהם עושה. והחזקת
אותו באויר והסתכלת ככה, כמו תינוק." היא שתקה רגע, "זה היה
גור כזה, קטן. שחור, נדמה לי. אתה תאמין לי אם אני אגיד שאני
לא זוכרת איך הוא נראה? לא הסתכלתי בכלל. שאלתי אותך, 'חתולים
יכולים למצמץ?' ואמרת לי כן."

"ואז הסתכלתי עליך ואמרתי: 'תהרוג אותו'."

- 'טיק, טיק, טיק.' -

"בעצם אני רק חיכיתי עד שמישהו ישים לב. רק להפחיד אותם. היי,
לא צוחקים פה, לא משחקים משחקים. וקצת גם חשבתי איך
שאף-פעם-בחיים, אף-אחד אף-פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי."

"היא מאוהבת בו, המפגרת הזאתי," פוגל לחש לי.
"סתום!" נתתי לו בוקס בבטן, אבל חלש.

"כל הפחדנים האלה, הנמושות, איך הם מסתכלים עליי מרחוק כאילו
שאני לא יודעת, לא מעזים, ובסוף, שמואל -"

'טוק,' הטלפון נקש.

"זה מה שאני חשבתי אז, וגם, נו, שייראו כבר, מי שמסתכל, שיגיע
בריצה כבר, פחדן. אבל אף אחד לא היה שם בכלל. רק אנחנו. רק
שמו-אאל וליל-אאך, ואף אחד מסביב ואף אחד לראות -"

'טוק.'

"הוא אוהב אותי, חשבתי. הוא באמת אוהב אותי. בעיניים שלך לא
היה כלום, רק אותי. כאילו אפילו לא קצת, אפילו קצת-קצת לא רצית
להציל את החתול הזה. שאני אגיד לך להציל אותו, זאת אומרת."

'קלאם', 'קלאם', אסימון הקסם ניתר בתחתית הטלפון, ומשהו בפנים
ענה לו ב'דוננג' מתכתי עמום.

"פחדתי נורא. רציתי שתלך, רציתי איזה רעד במבט שלך, לפחות
שתתחנן אליי, לא-ל-זוז ליל-אאך, לא-ל-זוז.
חשבתי שלא, אתה לא יכול לעשות את זה, אתה לא שלי, אתה לא יכול
-
סימנתי לך - "

'טוק.'

"... ואתה הסתכלת עליי, עם החתול הזה ביד שלך, לא... ידעת איך
לעשות, לא ידעת, מה - "

'טיק-טיק-טיק!'
"ד-י!" צעקתי. "די! תפסיקו! אני לא רוצה יותר!" ניסיתי לדחוף
את פוגל אבל פוגל בעט בי ונפלתי. הוא נצמד אל השפופרת. היא
קראה "שמואל? שמואל?"
היא בכתה. "אל תלך, זה..."

"זה לא שמואל!" צרחתי, עדיין על הרצפה. ירד לי דם מהיד. "זה
צביקה פוגל מו' אחת! זה לא שמואל!"
שמעתי אותה בוכה. לא ידעתי אם היא שומעת.

'קלאם', לחש אסימון הקסם. צביקה נגע בשפופרת בשפתיו, "שמואל
אאוהב אותך."
היא בכתה ובכתה.

"הייתה, בסבך של השיחים, אבן. לא גדולה, חדה..." לילך נשפה
מילים, "אמרתי 'קח', אתה הסתכלת עליי, עם האבן, ביד שלך,
חייכת, אמרת לי, 'חתולי' -"

רציתי לעצור, להגיד לה, שמספיק, שצביקה - ששמואל - שאני -

"לא יכולתי - זה היה נורא. זה היה - לא יכולתי להפסיק, כל-כך,
כל-כך יפה, כמו הר כמו אש כמו מאכלת -"

היה שקט.
קמתי, טרקתי את הטלפון. ברחתי.





היום אני בן שלושים ותשע, ואני לבד. אני לא אוהב אף אחד, אף
אחד לא אוהב אותי. יותר קל ככה.
הפסקתי לנסות. אולי בגלל שבכל פעם הייתי מדמיין את שמואל עומד
מולי, עם ידיים מלוכלכות מדם, ומחייך. הייתי מנסה להפסיק
להסתכל, ולא מצליח.
אולי גם בגלל שעדיין אני מאוהב בלילך, אפילו יותר מאשר קודם.
למרות שאני לא רוצה. למרות שלא רציתי. רציתי לשנוא אותה, אבל
אני לא מצליח.

זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם לילך. זאת הייתה הפעם
האחרונה להרבה דברים: הפעם האחרונה שנפגשתי עם פוגל, הפעם
האחרונה שראיתי את אסימון הקסם, הפעם האחרונה שהתאמנתי
בחיקויים. פוגל ואני לא התקשרנו יותר לאף-אחד ולא הגענו
לטלביזיה. אחר-כך היה קיץ, אחר-כך כל אחד הלך לתיכון אחר,
ולצבא, ומאז פשוט לא נפגשנו.
לפני כמה זמן שמעתי ששמואל מת. זה גיל מבוגר בשביל מפגרים,
שלושים ותשע. הוא היה באותו מוסד, ההוא מכיתה ו', עד הסוף. לא
הלכתי ללוויה. אולי פחדתי. לא רציתי לפגוש שם אף-אחד.

לפעמים מתחשק לי להתקשר לפוגל. לא בשביל לדבר. סתם, בשביל
לשמוע עוד פעם אחת, "י-לדים-לא-לזוז!", ולהקשיב. הרי בעצם, כל
הזמן הזה, שיחקנו 'שמואל אמר': שמואל אמר 'ילדים-לא-לזוז',
וכששמואל אומר... אבל אף-פעם לא הקשבנו. לא שמענו את הקול שלו,
כמה שהוא מבוהל, שהוא מתחנן, מאשים: "ילדים - לא לזוז!" -

ואנחנו זזנו. כל הזמן זזנו.

(שבט תשס"ט)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לניניזם!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/09 16:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה