|
"תודה, בכל אופן"
(אישה לבחור צעיר שמסייע לה לעלות לרכבת. פולין
1944)
בן 50
גר בתל אביב
מעשן.
"זהו", מתפרצת אשתי, "אולי באמת תתן להם פרטים, ילדים צריכים
לדעת דברים כאלה, לא? אולי תספר להם את הפרטים המדוייקים"
|
"ותנשק אותה", היא מוסיפה כשאנחנו כבר במעלית, "תנשק אותה
כשאנחנו נפרדים. לא יקרה לך כלום אם תנשק אותה. תזכור, זאת
הפעם האחרונה בחיים שאנחנו רואים את נינה".
|
אני כבר לא יכול לצחוק ככה. אין לי ריאות בשביל זה ואין לי
גרון בשביל זה.
|
"אתה לא זוכר אותי? אתה לא זוכר אותי?" המאבטח, אדם כבן ארבעים
המטלטל כרס קטנה, הרחיק מעט את פניו ממני ותבע תשובה.
|
חנניה בוקובזה משתגע. הבת שלו, סתונית, מסתובבת בלילות עם כל
מיני טיפוסים, והוא פוסע עצבני מחדר לחדר
|
נשענתי על הקיר הצונן של הש"ג ועקבתי, בעיניים מצומצמות מהשמש,
איך כפיר טויטו חוזר ממגרש החניה לבסיס. הוא הלך לאט, חייל
עגום קלסתר עם אלונקה גדולה על הגב. זכרתי את העיניים המודאגות
של אבא שלו ורציתי להגיד לו משהו נחמד
|
"תגידי לי", הוא אמר, "תגידי לי", ואני עשיתי את הקול הצרוד
שהוא אוהב ולחשתי, "כן, אתה משהו אתה, אחחח, אתה הורג אותי,
אתה הורג אותי אתה". אין לי מה לעשות כאן, אני צריכה לקום
עכשיו, להתקלח, בלי להרטיב את השיער, שאמנון לא יחשוד, ולנסוע
הביתה. אבל צריך לקום בז
|
האשה הניחה בתנועה חדה את הכוס על השיש בלי לטעום ממנה, והסיטה
אותה בהבעת-גועל לכיוונו של גידי. הכוס התהפכה על צדה והמים
נזלו וחלחלו אל תוך הסדק שבשיש.
היא בלעה את רוקה ואמרה: "כמו עדת-כלבים התנפלתם עליו".
|
פתאום אתה חוזר הביתה בערב ומוצא אותה שוכבת עם בגדים במיטה,
מתחת לשמיכות, בחושך.
|
כמה דקות אחרי תחילת השיעור נפתחה הדלת ומיקי חמקה פנימה. כל
הכיתה עצרה את נשימתה, והסתכלה בעין אחת על רכטמן, המורה
לאנגלית, ובעין השניה על מיקי, המרחפת בחן אל מקומה בשולחן
הראשון ליד החלון. היא לבשה מכנסיים קצרים. מה זה קצרים - הכי
קצרים שאפשר.
|
במכונית היא ישבה מכווצת וחמוצה, ואני המשכתי לנסות לפטפט את
דרכי אל ליבה. כשיהיו לנו שישה ילדים, הפלגתי, נעשה פיקניקים
משפחתיים. רק שנינו והילדים. אנחנו נתעבר בלהט על העשב הרך,
והילדים יעמדו סביבנו עם מקלות גדולים וישמרו שאף אחד לא יפריע
לנו.
|
תורג'מן, ששנא דיבורים גסים, הסב את פניו ממני ואמר שהוא לא
יודע מה קורה לי, אבל מאז שהתחלתי לנסוע בלילות לקיבוצניקית
הזאת כבר אי אפשר לדבר איתי על שום דבר.
|
בשמש הקופחת נשאו ארבעה גברים אתיופיים את האלונקה, ואסתר
החישה את צעדיה ונצמדה אל אשתו של בן-האח.
|
|
|
אז הלכתי הצידה
ויירטתי לך
שלושים ברווזים
שהיו במטווח...
עז רדוד משכתב
בחפשיות את יוני
בלוך |
|
