פרק 2 - בחזרה לבית העץ
הדרך הביתה הייתה מאוד קשה וארוכה אבל לא היה אכפת לנו בכלל.
גם אני וגם שיר היינו באותו זמן שמחים יותר מתמיד. אחרי כל מה
שעבר עלינו בימים המטורפים והמפחידים האלה היינו הילדים הכי
שמחים בעולם שיצאנו משם. באותם ימים חשבנו שכל מה שעבר עלינו
עם הפיצוץ במערה, שלושת האנשים שהבטיחו שנמות בדרך הכי אכזרית
ומפחידה שבני אדם יכולים למות בה, המוות של חבר קרוב שלנו
והימים האכזריים הנוראים והמוזרים ביער הגדול ובים, היו הדברים
הכי מפחידים שקרו ויקרו לנו כל חיינו אבל בהמשך גילינו שטעינו
ובגדול; לא היה לנו מושג מה הולך לקרות לנו בהמשך, פשוט כל כך
שמחנו לחזור הביתה סוף כל סוף.
לא ממש הבנו איך הגענו פתאום למערה. הדברים בראש שלנו פתאום
נראו כל כך מבולבלים: את היום של הפיצוץ במערה לא אני ולא שיר
זכרנו, ולא זכרנו בכלל מה קרה שם באותו יום אבל ידענו שאחרי
הפיצוץ המערה הושמדה אז איך זה יכול להיות שהיא עדיין עומדת
כאילו לא קרה כלום? עוד משהו אפילו יותר מוזר זה איך כל היער
הענק והאין סופי הזה וכל חוף הים הענק הזה שנראה כאילו אין להם
סוף בסוף מובילים אותנו אל תוך... השביל של המערה?! זה פשוט לא
היה הגיוני, זה הרי לא הגיוני שכל היער הענקי והמפחיד הזה היה
בתוך המערה נכון? כל הסיפור הזה פשוט נראה לנו הזוי ולא
מציאותי.
היינו בדרך הביתה. כל כך שמחנו שאנחנו הולכים הביתה. היינו
ביער שילד במערה ובית העץ שלנו, המקום שבו הכול התחיל. המקום
עשה לנו צמרמורות חזקות ותחושת עצב ופחד. פשוט ניסינו לעבור את
היער הזה כמה שיותר מהר. שנינו לא דיברנו כל הדרך מהיציאה
מהמערה ועד שהגענו לאזור שבו גרנו. אני לא יודע אם זה היה בגלל
הפחד, המתח או שפשוט היינו כל כך שקועים במחשבה לחזור הביתה.
כשהגענו ליישוב שלנו פתאום נזכרנו: לא היינו כבר בערך שבועיים
בבית. מה נגיד להורים שלנו? איך נחזור הביתה איך שאנחנו? וחוץ
מזה אף אחד לא יודע שדור מת. איך נוכל להגיד את זה להורים שלו?
היינו במצב לגמרי בלתי אפשרי ולא היה לנו מושג מה אנחנו הולכים
לעשות עכשיו.
חזרתי הביתה ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו אמא שלי התנפלה עליי
בחיבוקים ואמרה לי: "ילד שלי, מתוק שלי, כמה שאני התגעגעתי
אליך! אני לא מאמינה שאתה סוף-סוף בבית! אחרי שתתקלח ותנוח אני
רוצה שתשב ותספר לנו הכול על מחנה הקיץ הזה". שאלתי אותה
בתדהמה: "מחנה קיץ? איזה מחנה קיץ?!" אבל אז נזכרתי והתחלתי
לשתף פעולה. "סתם בצחוק, ברור שאני יודע שהייתי שם. ואו, יש לי
מלא דברים לספר לכם ויש לי המון חוויות מהמחנה הזה!". לא הבנתי
מה קורה שם ולמה אמא שלי חושבת שהייתי במחנה קיץ וזה היה ממש
מוזר אבל שיתפתי פעולה עם הסיפור כי לא הייתה לי ברירה וידעתי
שאם אני אספר למישהו אף אחד לא יאמין לי. הימים שעברו בבית היו
כמו גן עדן בשבילי: קודם כל התקלחתי! זה נתן לי הרגשה כל כך
מדהימה סוף כל סוף להתקלח במים חמים ולהרגיש נקי אחרי השבוע
הכי מטורף ומפחיד שהיה לי בחיים.
אחרי זה אכלתי המון ושתיתי בלי הפסקה. זה נתן לי כזאת תחושה
מדהימה - סוף כל סוף לאכול ולהתקלח ולישון במיטה חמה, אבל
למחרת פתאום נזכרתי באנשים האלה ובכל מה שקרה ואז כבר התחלתי
לפחד. נזכרתי שהאיש המפחיד והמעוות הבטיח לנו מוות קשה ואכזרי
והאיש שדיבר עם שיר אמר לה שזאת רק ההתחלה ושאנחנו בטוח נמות.
פחדתי, פחדתי מאוד ולא ממש יכולתי להירדם.
למחרת רציתי ללכת לבית של רן. בכל זאת, ביום שבו הכול התחיל
הוא החליט להישאר בבית העץ ולא לבוא איתנו לבדוק מה קרה לבן
ואמר שהוא יישאר לשמור בבית העץ למקרה שמשהו יקרה או שמישהו
יבוא. רן נשאר שם לבד לגמרי באמצע הלילה באותו לילה מפחיד ולא
היה לו מושג מה קרה לנו באותם ימים מפחידים. הלכתי לבית שלו
ובדרך ראיתי את הבית של דור. פתאום ראיתי את אחד משלושת האנשים
דופק על דלת הבית של המשפחה של דור. ממש פחדתי לראות אותו שם
ולא היה לי מושג מה הוא הולך לעשות. ראיתי את אמא שלו פותחת את
הדלת והוא דיבר איתה. לא ממש שמעתי מה הוא אמר לה אבל אז ראיתי
אותה בוכה ולא מפסיקה לבכות ואז כבר הבנתי מה הוא אמר לה.
באותו הרגע כבר ממש לא הבנתי מה האנשים האלה רוצים. למה הוא
הלך והודיע למשפחה של דור שהוא מת? הכול שם היה ממש מוזר
וכשראיתי את האיש מתחיל ללכת ברחתי מהר כי לא רציתי שהוא יבחין
בי. ברחתי מהאזור הזה הכי מהר שיכולתי והלכתי לכיוון הבית של
רן. דפקתי על הדלת ואמא של רן פתחה אותה. היא הסתכלה עליי
בעיניים לא מאמינות ואמרה לי בקול מופתע: "תום! אני לא
מאמינה... תום, בבקשה תגיד לי, איפה רן שלי? אני מתחננת אליך,
תום, בבקשה תגיד לי איפה הוא!" ממש לא הבנתי מה קורה שם. הייתי
בטוח שרן חזר כבר הביתה מזמן. אמרתי לה: "מה? מה?! רן לא חזר
הביתה?"
היא התחילה לבכות וראיתי את הדמעות בעיניים שלה. "כבר שבוע שלם
שכולם פה מחפשים אותו. אמרו לנו ממחנה הקיץ שהוא נעלם ושהם
מחפשים אותו כל הזמן והוא היה אתכם. אתה לא יודע איפה הוא?"
"חכי רגע, מי אמר לך שהוא נעלם?" שאלתי אותה והיא ענתה לי:
"המנהל של המחנה שלכם, נו, אחד עם שם מוזר כזה לא מהארץ. איך
קוראים לו? אהה, כן. קוראים לו אלדורן". כששמעתי את השם הזה
היו לי צמרמורות בכל הגוף. אמרתי לה בלחץ שאני חייב ללכת ורצתי
לבית של שיר.
שיר לא האמינה כשסיפרתי לה כל מה שקרה. "תקשיב, אנחנו חייבים
לבדוק מה קרה איתו, אולי שלושת האנשים האלה חטפו אותו? אנחנו
חייבים ללכת לבדוק", שיר אמרה לי ונשמעה בטוחה מאוד בעצמה
ואמרתי לה: "אני יודע, אנחנו חייבים, אבל איפה נחפש אותו? הרי
אנחנו לא יודעים איפה הם נמצאים, אנחנו לא יודעים איפה להתחיל
לחפש אפילו." ושיר ענתה לי בהחלטיות: "אני דווקא יודעת איפה
להתחיל, תמיד מתחילים לחפש איפה שהכול התחיל. יאללה, בוא,
אנחנו הולכים לבית העץ."
שנינו הלכנו לבית העץ וטיפסנו על העץ עד שהגענו למעלה. למעלה
בעץ ראינו פתאום שני ילדים: מורן ושחר. הם היו שני ילדים
מהשכבה שלנו שהיו איתנו ביחסים ממש גרועים. הם היו מהילדים
המקובלים והסנובים בכיתה. הם שנאו טיולים בחוץ ושנאו להתלכלך.
לא ממש הבנו מה הם עושים שם אבל זה לא ממש עניין אותנו, כל מה
שהיה לנו בראש באותו יום היה למצוא את רן. "אוקיי, מה אתם
חושבים שאתם עושים בבית העץ שלנו? אתם יודעים שאסור לכם להיות
פה", שיר אמרה בכעס. מורן כבר הכינה את עצמה כדי לצעוק על שיר
ולהגיד לה שלא אכפת לה שזה בית העץ שלנו אבל שחר עצר אותה.
"תקשיבו, תום, שיר, אנחנו לא יכולים להסביר אבל אתם חייבים
לסמוך עלינו, אנחנו חייבים להתחבא פה אם לא הם ימצאו אותנו
ואז, טוב אני לא ממש יכול להסביר אבל אתם חייבים לסמוך עלינו."
שחר אמר לנו והבנו כבר שזה מקרה חירום. שיר אמרה לי בלחש:
"תום, אני שונאת את הילדים האלה, אתה לא יכול לתת להם להיות
פה!" "שיר, תקשיבי, אני יודע שזה נשמע מטורף אבל יש לי הרגשה
שאיכשהו הם אולי הסתבכו בצרות דומות לשלנו. אנחנו חייבים לתת
להם להישאר פה. שחר נראה רציני במה שהוא אמר", אמרתי לה.
"טוב, אבל אנחנו חייבים להמשיך לחפש את רן ולא נראה לי שיש פה
ממש רמזים שאנחנו יכולים להשתמש בהם", שיר אמרה. "יש לי
רעיון", אמרתי לה, "אני לא בטוח שזה הדבר הכי חכם לעשות אבל
אין לנו ברירה, הם היחידים שיכולים לעזור." שיר כבר הבינה מה
אני רוצה להגיד ועצרה אותי: "תום, אתה לא יכול לספר להם מה קרה
לנו! וחוץ מזה הם במילא לא יאמינו לנו." "תקשיבי, זאת הדרך
היחידה. מאיפה את יודעת? אולי הם כן יודעים איפה הוא". אמרתי
לה והיא הסכימה אחרי כמה שכנועים. "טוב תקשיבו", אמרתי לשחר
ומורן, "אנחנו ניתן לכם להישאר פה אבל בתנאי אחד, אנחנו חייבים
שתגידו לנו אם אתם יודעים איפה רן מיכאל." סיפרנו להם את כל
הסיפור ומורן נראתה כאילו הסיפור הזה קרה לה והיא הייתה בהלם.
"חכו רגע!" היא אמרה, "אני יודעת איפה הוא יכול להיות. אבל
בשביל זה אנחנו צריכים להסתכן ואני יודעת שזה קשה ומפחיד אבל
אנחנו חייבים לחזור ליער הגדול הזה". כולנו קיבלנו צמרמורות
חזקות רק מהמחשבה לחזור לשם אבל ידענו שאין לנו ברירה; רצינו
מאוד למצוא את רן ולמרות הפחדים הגדולים שהיו לנו החלטנו לאזור
את כל האומץ שהיה לנו ולחזור ליער הזה.
נכנסנו שוב למערה הגדולה כי זאת הייתה הדרך היחידה להיכנס אל
תוך היער הזה. הלכנו בשביל החשוך, בפחד, ולאף אחד לא היה אומץ
להשמיע אפילו את הקול הכי קטן. אני ושיר החזקנו ידיים, אנחנו
ממש התקרבנו בגלל כל הסיפור המפחיד הזה. היא ואני ממש הפכנו
לחברים טובים בימים האלה של הפחד הענק שהיה לנו והסיוט המתמשך
הזה ביער שאליו נשבענו שבחיים לא נחזור, אבל כן, שנינו הלכנו
בתוך המערה האפלה והמפחידה הזאת שהופיעה בסיוטים שלנו והלכנו
לעבר היער הגדול והנורא הזה שממנו פחדנו כל כך ונשבענו שלא
נחזור אליו, אבל כל זה היה בשביל מטרה מאוד טובה - היינו
חייבים למצוא את רן; הוא יכול עכשיו להיות בסכנה ולא יכולנו
לשבת ולא לעשות את המקסימום כדי למצוא אותו. הפחד היה גדול אבל
שמחתי ששיר איתי כי אני מרגיש הרבה פחות מפוחד איתה אבל שנינו
רעדנו מפחד כשהלכנו במערה. היה שם אוויר קר כקרח ותחושה חזקה
מאוד של מוות ורוחות רפאים. בדרך נתקלנו בגופה של איש מת. כל
הפנים שלו היו קפואים והעיניים שלו היו פקוחות ונראו כאילו הוא
ממש פחד לפני שהוא מת. ממש פחדנו וצרחנו צרחות ממש חזקות. ממש
פחדנו וכל מה שרצינו היה לצאת מהמקום הזה.
אחרי הליכה ממושכת ומפחידה הגענו ליער הגדול והמפחיד. המקום
הזה גרם לנו לצמרמורות ולפחד שאי אפשר לתאר. המקום הזה היה
המקום הנורא ביותר שהיינו בו ואני ושיר ממש פחדנו ממנו. "טוב,
הדרך הטובה ביותר למצוא פה משהו במקום הענק הזה היא להתפצל; כל
אחד מאיתנו ילך לחפש במקום אחר", מורן אמרה בתחושת מנהיגות
ואני ושיר צעקנו ביחד ובפחד: "לא!!!" "תגידי, את לא מבינה? את
לא מבינה שאם אנחנו מתפצלים זה סכנת חיים בשביל כל אחד מאיתנו?
אנחנו חייבים להישאר ביחד, אם לא אנחנו נמות!" שיר אמרה. ראו
איך שיר לא רוצה שמורן תהיה שם, הן ממש שנאו אחת את השנייה
בבית הספר ולא דיברו בכלל. "לא, את לא קולטת!" מורן אמרה לה
בכעס, "את לא קולטת שאם אנחנו נתפצל יהיו לנו סיכויים יותר
גדולים למצוא אותו. היער הזה הוא ענק ואין לנו סיכוי למצוא פה
משהו אם נלך כולם ביחד. הדרך היחידה שלנו זה שכל אחד יחפש
באזור אחר, ככה אנחנו נסרוק חלקים גדולים יותר של היער". אני
לא יודע למה אבל הייתה לי הרגשה שמורן לא ממש רוצה שנישאר כולם
ביחד; אני וגם שיר חשבנו שאולי אנחנו לא מכירים אותה טוב
ושאולי היא קשורה באופן אחר לשלושת האנשים. אמרתי לשיר שאני
רוצה לדבר איתה בצד. "תקשיבי, אני יודע שזה נשמע מוזר אבל יש
לי הרגשה שמורן לא בדיוק בצד שלנו בכל הסיפור הזה". "נכון, גם
לי יש בדיוק את אותה הרגשה", שיר אמרה, "תחשוב על זה, היא
הביאה אותנו שוב ליער הזה, למקום שאנחנו הכי מפחדים ממנו,
למקום שכמעט נהרגנו בו והיא אפילו לא יודעת אם רן באמת נמצא
פה, היא יודעת מה הסיכונים במקום הזה והיא יודעת שאנחנו יכולים
למות פה אבל פתאום היא אומרת שהיא רוצה למצוא את רן. היא בבית
הספר כל הזמן צחקה על כל החבורה שלנו ועשתה לנו את המוות בבית
הספר ופתאום חשוב לה מאוד למצוא את רן. אני לא יודעת למה ואיך
אבל אולי היא קשורה לשלושת האנשים האלה". שיר חשבה בדיוק מה
שאני חשבתי והחלטנו שאנחנו צריכים לברוח מהמקום הזה כמה שיותר
מהר. ניסינו לברוח בלי שהם ישימו לב אלינו אבל אז פתאום ראינו,
כמו בקסם, את כל היער קופא והופך לקרח. לא הבנו מה קורה שם אבל
הייתה לנו הרגשה חזקה מאוד שזה לא משהו טוב. כששלושת האנשים
הרגו את דור הם בעצם הקפיאו אותו אז ידענו שקרח ביער המפחיד
הזה זה סימן רע מאוד. אמרתי לשיר שאנחנו חייבים לברוח משם
ושנינו ברחנו הכי מהר שיכולנו. בכלל לא היה לנו אכפת מה עם
מורן ושחר ואם הם עדיין בחיים. מה שהיה חשוב לנו באותו זמן היה
לברוח ומהר. שנינו כבר ידענו איך לצאת משם אז רצנו הכי מהר
שיכולנו לכיוון המערה הגדולה. הקרח כמעט הגיע אלינו וכל פעם
שהקרח כמעט נגע בנו רצנו יותר מהר אבל לא מצאנו את היציאה משם.
אנחנו ידענו כבר טוב מאוד איך לצאת מהיער ולהיכנס אליו אבל
היציאה פשוט נעלמה כאילו לא הייתה. לא ידענו מה לעשות ופשוט
המשכנו לרוץ ביער הזה שנראה באותו זמן אין-סופי. ראינו כבר את
המוות קרוב מאי פעם ולא ידענו מה לעשות. כבר היינו עייפים מדי
בשביל לרוץ ולא היה לנו כוח אפילו לעמוד. ממש פחדנו ועמדנו
חסרי אונים על הרצפה. הקרח התקרב אלינו עוד ועוד וכבר לא היה
לנו לאן לברוח. ידענו שזה לא קרח רגיל ושהדבר הזה קשור לשלושת
האנשים ושזה רק עניין של זמן עד שהם יהרגו אותנו באופן סופי.
הרגשתי את הגוף שלי מתחיל לקפוא מהרגליים ועובר לאט עד הראש.
ידעתי שזהו, אין עוד מה לעשות אבל אז, ממש לפני שהקרח כיסה לי
את כל הגוף, ראיתי את מורן מתקרבת אלינו. היא נגעה בידיים
הקפואות שלי ושל שיר ולחשה משהו מאוד מוזר בשפה שלא הבנתי.
הקרח שהיה עלינו נמס ושנינו התעלפנו על הרצפה הקפואה.
בניגוד למה שקרה אחרי הפיצוץ במערה אני זוכר בדיוק מה קרה
כשהתעלפתי, אני זוכר כל פרט ופרט אבל לא פרטים שקרו באמת אלא
את מה שקרה בחלומות שלי בזמן שהייתי מעולף על הרצפה. אני זוכר
שראיתי בחלום שלי אותי ואת שיר הולכים ביער הקפוא, מפוחדים
ורועדים מקור. אחרי זה כל היער התחיל להישרף ומהלהבות החמות
שלו עלתה דמות מוזרה, דמות של איש מבוגר, בערך בגיל של ההורים
שלי. האיש הזה הזהיר אותי מהקללה של אלדורן ואמר לי שאני צריך
לאזור את כל האומץ אם אני רוצה למצוא את החבר שלי ולהישאר
בחיים. אני זוכר גם שהוא נתן לי איזה כדור אדום. אחרי החלום כל
הזמן ניסיתי לחשוב מה היה הכדור האדום הזה אבל עם הזמן כבר
גיליתי את התשובה...
כשהתעוררתי ראיתי את שיר עוד מעולפת על הרצפה. אני ניסיתי
לעמוד וראיתי את כל היער: העצים הגדולים וההרים שנראו כאילו הם
נוגעים בשמים, שיחים, דשא ופרחים, כל זה היה קפוא לגמרי, יער
שלם עטוף בלבן. תמיד כשהיה יורד שלג זה עשה לי תחושה ממש טובה
וכל השנה חיכיתי לחורף שיתחיל לרדת השלג אבל זה - הקרח שעטף את
היער הגדול הזה - לא נתן לי תחושה טובה בכלל; להפך: היער הקפוא
העביר לי צמרמורות איומות בכל הגוף ותחושות של עצב ופחד. עמדתי
והסתכלתי על הקרח עד שראיתי את שיר מתעוררת. ישר התנפלתי עליה
וחיבקתי אותה; כל כך שמחתי שהיא התעוררה, אני הרגשתי כל כך לבד
באותן דקות שנראו לי כמו שעות ארוכות וקשות. הייתי חייב להיות
עם מישהו ולדעת שאני לא לבד במקום המפחיד הזה. "שיר, אני כל כך
שמח שהתעוררת", אמרתי לה בשנייה שהיא פקחה את העיניים. "מה, מה
קורה כאן? איפה אני?" היא אמרה כאילו היא לא זכרה את כל מה
שקרה. "תום, איפה אנחנו? מה זה כל השלג הזה מסביב?" היא שאלה.
"תקשיבי שיר, אנחנו חייבים למצוא דרך לצאת מכאן, אנחנו ביער
הקפוא ומורן ושחר נעלמו. מורן הצילה אותנו אבל אני עדיין לא
יודע אם היא בצד שלנו או בצד של הרעים בכל הסיפור הזה. אני
יודע שזה קשה אבל את חייבת לקום, אנחנו חייבים לצאת מכאן",
אמרתי לה. לקח לה המון זמן להתאושש ולחזור לעצמה אבל כשהיא קמה
שנינו יצאנו לחפש את הדרך לצאת משם.
לפתע שמענו קולות מוזרים מחלק אחד ביער וראינו שמאותו אזור
עולות להבות אדומות וגדולות של אש. שנינו רצנו לבדוק מה קורה
שם. כדי להגיע לאזור הזה היינו צריכים לעבור כמה שורות של עצים
שהיה קשה מאוד לעבור אבל היינו חייבים לגלות מאיפה באו הקולות
האלה. שנינו רצנו ועברנו בהרבה קושי את העצים הגדולים וככל
שהתקרבנו הלהבות נעשו גדולות יותר ואש ענקית החלה להתפשט, דבר
שהיה מאוד מוזר כי כל היער היה מכוסה קרח! שנינו לא הבנו איך
זה יכול להיות שפתאום יש אש באמצע כל הקרח הזה! שמענו קולות
בשפה שלא הכרנו, שפה מאוד מוזרה אבל הקול היה מאוד מוכר.
התקרבנו יותר ויותר לאזור והרגשנו כבר את החום של האש. עברנו
את השורה האחרונה של העצים ואז ראינו מראה שלא יכולנו להאמין
שאנחנו רואים: מורן עמדה שם בתוך הלהבה כשאישוני העיניים שלה
היו אדומים לגמרי; היא עמדה שם במרכז הלהבה ולחשה שם קללה,
קללה שהיינו בטוחים שכוונתה להרוג.
